פרק י"א, הלכות גזילה ואבידה, ספר נזיקין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָשֵׁב אֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל — מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ“ (דברים כב,א). וְהָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וְהִנִּיחָהּ — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ“ (שם), וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הֱשִׁיבָהּ — קִיֵּם מִצְוַת
עֲשֵׂה.
א. וְהָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וְהִנִּיחָהּ וכו'. ראה עוד לקמן יד,ז.
ב. לָקַח אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא הֱשִׁיבָהּ — בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין, עַל “לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם“ (דברים כב,ג), וְעַל “לֹא תִגְזֹל“ (ויקרא יט,יג, ושם: וְלֹא).
אֲפִלּוּ הָיָה בַּעַל הָאֲבֵדָה רָשָׁע וְאוֹכֵל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ — מִצְוָה לְהָשִׁיב אֲבֵדָתוֹ. אֲבָל אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס — הֲרֵי הוּא מִין, וְהַמִּינִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמְחַלְּלֵי שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא — אָסוּר לְהַחֲזִיר לָהֶן אֲבֵדָה,
כְּגוֹי.
ב. לָקַח אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא הֱשִׁיבָהּ וכו'. ראה לקמן יד,ו. וְעַל לֹא תִגְזֹל. ראה לקמן יד,ז שעובר על לאו זה רק אם לקחה לעצמו לפני שהתייאשו ממנה בעליה.
לְתֵאָבוֹן. להנאתו. אֲבָל אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס הֲרֵי הוּא מִין. אם הורגל לעבור עברה להכעיס הריהו מומר ונחשב כופר במצוות התורה (הלכות תשובה ג,ט, ומין כאן בא במשמעות כללית של כל סוגי הכפירה — יד"פ). וְהַמִּינִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים. ראה הלכות תשובה ג,ז-ח. וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמְחַלְּלֵי שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא. ראה הלכות שבת ל,טו. בְּפַרְהֶסְיָא. לעיני עשרה מישראל (ראה הלכות איסורי ביאה יב,ד).
ג. אֲבֵדַת הַגּוֹי מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲבֵדַת אָחִיךָ“ (דברים כב,ג). וְהַמַּחֲזִירָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַזֵּק יְדֵי רִשְׁעֵי עוֹלָם. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם, כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ בָּהֶן שֶׁהֵן בַּעֲלֵי אֱמוּנָה — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם — אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה, וְחַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מַכְנִיסִים כְּלֵיהֶם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי הַשָּׁלוֹם.
ג. שֶׁנֶּאֱמַר. במצוות השבת אבדה. בַּעֲלֵי אֱמוּנָה. נאמנים.
וּבְכָל מָקוֹם. גם אם באותו מקום אין חילול השם אם לא ישיב את אבדתו. מַכְנִיסִים כְּלֵיהֶם. למקום שבו יהיו שמורים.
ד. טָעוּת הַגּוֹי כַּאֲבֵדָתוֹ, וּמֻתֶּרֶת, וְהוּא שֶׁטָּעָה מֵעַצְמוֹ. אֲבָל לְהַטְעוֹתוֹ — אָסוּר. ה כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁעָשָׂה הַגּוֹי חֶשְׁבּוֹן וְטָעָה. וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ יִשְׂרָאֵל: ‘רְאֵה שֶׁעַל חֶשְׁבּוֹנְךָ אֲנִי סוֹמֵךְ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מַה שֶּׁאַתָּה אוֹמֵר אֲנִי נוֹתֵן לְךָ‘ — כְּגוֹן זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לוֹ כֵּן — אָסוּר, שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן הַגּוֹי לְבָדְקוֹ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.
ה. וְטָעָה. לטובת הישראלי. לְבָדְקוֹ. לבחון את נאמנותו.
ו. עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגוֹיִם דָּרִים בָּהּ, וּמֶחֱצָה גּוֹיִם וּמֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל, וּמָצָא בָּהּ אֲבֵדָה — נוֹטֵל וּמַכְרִיז, וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ, חַיָּב לְהַחֲזִיר.
ו. נוֹטֵל וּמַכְרִיז. שמא האבדה שייכת לישראל. וְנָתַן סִימָנֶיהָ. ראה לקמן יג,א-ג.
ז. הָיָה רֹב הָעִיר גּוֹיִם: אִם מָצָא בְּמָקוֹם מִן הָעִיר שֶׁרֹב הַמְּצוּיִין שָׁם יִשְׂרָאֵל — חַיָּב לְהַכְרִיז; אֲבָל אִם מָצָא בִּסְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלִים, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁהַגּוֹיִם מְצוּיִין שָׁם תָּמִיד, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם — הֲרֵי הַמְּצִיאָה שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה כְּשֶׁנָּפְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר: הַגּוֹי מְצָאָהּ.
אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, הָרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, וְהָעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין — מַחֲזִיר אֶת הָאֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת סִימָנֶיהָ. ח מָצָא בְּעִיר זוֹ שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִם חָבִית שֶׁל יַיִן — יֵינָהּ אָסוּר בַּהֲנָיָה, וְקַנְקַנָּהּ מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ — מֻתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה לָזֶה שֶׁמְּצָאָהּ.
ז. בִּסְרַטְיָא. דרך ראשית. וּפְלַטְיָא. רחבה שבאים לסחור בה. בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. כגון שהיו בתי כנסת או בתי מדרש מחוץ לעיר וגויים שומרים עליהם (רש"י בבא מציעא כד,א). ואף שאין הנכרים רוב שם, כיוון שהם יושבים במקום ואילו הישראלים רק עוברים ושבים מסתבר שהנכרים ימצאו את האבדה (ריטב"א שם). שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה כְּשֶׁנָּפְלָה. שמאחר שנתייאש המאבד הרי זכה המוצא באבדה, ולכן אינו חייב להשיבה למאבד אף כשנותן סימניה.
הָרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר. ראה גם לקמן הי"ז.
מַחֲזִיר אֶת הָאֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל וכו'. אף על פי שהתייאש ממנה.
ח. יֵינָהּ אָסוּר בַּהֲנָיָה. משום שסתם יין של גויים אסור בהנאה (הלכות מאכלות אסורות יא,ג). וְקַנְקַנָּהּ מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה. הקנקן שייך למוצא וניתן להשתמש בו לאחר הכשרתו (ראה שם הט"ו). וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ מֻתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה לָזֶה שֶׁמְּצָאָהּ. שמכיוון שהתברר שזהו יין של ישראל הוא מותר בשתייה, ואינו חייב להשיב למאבד כי מן הסתם התייאש ממנה.
ט. עוֹף שֶׁחָטַף בָּשָׂר וְהִשְׁלִיכוֹ לְחָצֵר אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה, שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים.
ט. הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה. אך הבשר אסור באכילה כדין בשר שנתעלם מן העין (ראה הלכות מאכלות אסורות ח,יב).
י. הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן — הֲרֵי זוֹ שֶׁל מוֹצְאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ“ (דברים כב,ג) — מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּאָה אֵצֶל כָּל אָדָם, יָצָאת זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם, שֶׁזֶּה וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה.
י. בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם. קרקעית הים. וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק. זרם הנהר שאינו מתייבש. וּמְצוּאָה. מצויה. שֶׁזֶּה וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה. שאי אפשר להצילה משם.
יא. הַמְאַבֵּד מָמוֹנוֹ לְדַעַת — אֵין נִזְקָקִין לוֹ. כֵּיצַד? הִנִּיחַ פָּרָתוֹ בְּרֶפֶת שֶׁאֵין לָהּ פֶּתַח וְלֹא קְשָׁרָהּ וְהָלַךְ לוֹ, הִשְׁלִיךְ כִּיסוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ לוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה — הֲרֵי זֶה אִבֵּד מָמוֹנוֹ לְדַעְתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לָרוֹאֶה דָּבָר זֶה לִטֹּל לְעַצְמוֹ, אֵינוֹ זָקוּק לְהַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ“ (דברים כב,ג), פְּרָט לַמְאַבֵּד לְדַעְתּוֹ.
יא. אֵין נִזְקָקִין לוֹ. לא מסייעים בהשבת ממונו. בְּרֶפֶת שֶׁאֵין לָהּ פֶּתַח. שאין לה דלת. כִּיסוֹ. ארנק שיש בו מטבעות. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לָרוֹאֶה דָּבָר זֶה לִטֹּל לְעַצְמוֹ. משום שאי הקפדה על ממונו אינה מעידה על כך שהפקיר אותו (ב"י).
יב. אֲבֵדָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וְלֹא לְהַחֲזִירָהּ. יג מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה, אִם הָיָה חָכָם אוֹ זָקֵן מְכֻבָּד שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל כֵּלִים אֵלּוּ בְּיָדוֹ — אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהֶן, וְאוֹמֵד אֶת דַּעְתּוֹ: אִלּוּ הָיוּ שֶׁלּוֹ, אִם הָיָה מַחֲזִירָן לְעַצְמוֹ — כָּךְ הוּא חַיָּב לְהַחֲזִיר שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְאִם לֹא הָיָה מוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ אֲפִלּוּ הָיוּ שֶׁלּוֹ — כָּךְ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר.
הָיָה דַּרְכּוֹ לְהַחֲזִיר כֵּלִים כָּאֵלּוּ בַּשָּׂדֶה וְאֵין דַּרְכּוֹ לְהַחֲזִירָן בָּעִיר, וּמְצָאָן בָּעִיר — אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר; מְצָאָן בַּשָּׂדֶה — חַיָּב לְהַחֲזִירָן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי נִכְנַס בָּהֶן לָעִיר וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. יד וְכֵן אִם מָצָא בְּהֵמָה וְהִכִּישָׁהּ — נִתְחַיֵּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וּלְהַחֲזִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, שֶׁהֲרֵי הִתְחִיל בַּמִּצְוָה.
הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים — חַיָּב לְהַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם“ (דברים כב,א) — “הָשֵׁב“ אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמָע. וּלְעוֹלָם הוּא חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ לְמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּר, כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָּה, וְאָבְדָה מִשָּׁם — חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ.
יב. לְהִטַּפֵּל בָּהּ. לטפל בה.
יג. קֻפָּה. סל. אִם הָיָה חָכָם אוֹ זָקֵן מְכֻבָּד… אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהֶן. כך דרשו חכמים מהמילים "והתעלמת מהם" שלפעמים מתעלם מהאבדה (בבלי בבא מציעא ל,א וראה הלכות כלאיים י,כט; וראה הלכות רוצח ושמירת הנפש יג,ג-ד דין דומה לגבי מצוות פריקה וטעינה).
בַּשָּׂדֶה. שאין שם הרבה בני אדם, ומוחל על כבודו. מְצָאָן בַּשָּׂדֶה חַיָּב לְהַחֲזִירָן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים. גם אם הם בעיר (והטעם מפורש לקמן הי"ד).
יד. וְהִכִּישָׁהּ. היכה עליה והלכה. שֶׁהֲרֵי הִתְחִיל בַּמִּצְוָה. ומכיוון שהתחיל חייב לסיים את המצווה (ראה יד"פ וערוה"ש רסג,ב). ויש מי שהסביר שהטעם הוא שנעשה כשומר אבדה ולכן חייב באחריותה עד שישיבה (ראה חידושי הפלאה לשו"ע רסג,ב).
חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ. כדין שומר שלא החזיר את הפיקדון לבעליו, שחייב באחריותו. ששומר אבדה הריהו כשומר שכר שחייב אם החפץ אבד (לקמן יג,י).
טו. הֶחֱזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בַּשַּׁחֲרִית לְמָקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִין שָׁם בַּשַּׁחֲרִית — אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַבְּעָלִים רוֹאִין אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר. אֲבָל בְּבַעֲלֵי חַיִּים לְעוֹלָם חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. טז רָאָה בְּהֵמָה שֶׁבָּרְחָה מִן הַדִּיר וְהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ — הֲרֵי קִיֵּם מִצְוָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת
בְּעָלִים.
טו. אֲבָל בְּבַעֲלֵי חַיִּים וכו'. בבעלי חיים לא די שיחזירנה למקום שבו יראו אותה בזמן הקרוב, משום שהורגלה בדרכים אחרות כשאבדה ואולי תלך משם לפני שיראו אותה. [הערה: בחלק מכתבי היד לפני המילים "אבל בבעלי חיים" נוספו המילים: "במה דברים אמורים בדבר שאין בו רוח חיים".]
טז. הֲרֵי קִיֵּם מִצְוָה. מכיוון שדיר הוא מקום משתמר (בבלי בבא מציעא לא,א).
יז. הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, וְעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין — מַחֲזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּכָל מָקוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ.
יח. כֹּהֵן שֶׁרָאָה הָאֲבֵדָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת — אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁבְּעֵת שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל הָשֵׁב אֲבֵדָה, מְבַטֵּל עֲשֵׂה שֶׁל “קְדֹשִׁים יִהְיוּ“ (ויקרא כא,ו), וְעוֹבֵר עַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל “לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו“ (שם כא,ד), וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.
יח. כֹּהֵן שֶׁרָאָה הָאֲבֵדָה וכו'. ראה גם הלכות רוצח יג,ג. בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. ואם ייכנס לשם יהיה טמא (הלכות אבל ג,ד). עֲשֵׂה שֶׁל קְדֹשִׁים יִהְיוּ. מצוות עשה שהכהנים יהיו מובדלים ומקודשים ומוכנים לעבודת הקרבנות (ראה הלכות כלי המקדש ד,א). ובזמן שהם טמאים אינם יכולים לעבוד במקדש (ראה יד"פ). לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו. שאסור לכהן להיטמא למת (הלכות אבל ג,א). וְאֵין עֲשֵׂה. של השבת אבדה. וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. ואף על פי שבאבדה יש גם מצוות לא תעשה, מכל מקום מכיוון שהיא זו שבאה לדחות את איסור הטומאה, וזאת מכוח העשה שבה, לכן לא מתחשבים בלא תעשה שיש בה (רי"ף בבא מציעא טז,ב בדפי הרי"ף).
יט. רָאָה אֶת הָאֲבֵדָה, וְאָמַר לוֹ אָבִיו: ‘אַל תַּחֲזִירָהּ‘ — יַחֲזִיר וְאַל יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם קִבֵּל מֵאָבִיו, נִמְצָא בְּעֵת שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ“ (שמות כ,יא; דברים ה,טו) בִּטֵּל עֲשֵׂה שֶׁל “הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם“ (שם כב,א) וְעוֹבֵר עַל “לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם“ (שם כב,ג).
יט. וְאַל יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. לא יקבל וינהג כדבריו. שֶׁאִם קִבֵּל מֵאָבִיו וכו'. ואין עשה של כיבוד הורים דוחה עשה ולא תעשה שיש בהשבת אבדה (וראה הלכות ממרים ו,יב שכיבוד הורים אינו דוחה שום מצווה).
כ. הָרוֹאֶה מַיִם שׁוֹטְפִין וּבָאִין לְהַשְׁחִית בִּנְיַן חֲבֵרוֹ אוֹ לְהַשְׁחִית שָׂדֵהוּ — חַיָּב לִגְדֹּר בִּפְנֵיהֶם וּלְמָנְעָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ“ (דברים כב,ג) — לְרַבּוֹת אֲבֵדַת קַרְקָעוֹ.
כ. וּלְמָנְעָן. מלהשחית. לְרַבּוֹת אֲבֵדַת קַרְקָעוֹ. שגם מניעת נזק בכלל מצוות השבת אבדה.

תקציר הפרק 

הלכות גזלה ואבדה​, השבת אבדה​
פרק ​יא *מצוות השבת אבדה​*

המצווה להשיב אבדה והאיסור להתעלם ממנה – חלים בתנאים הבאים:
1. המאבד יהודי שאינו עובד ע"ז וכד. אפילו רשע שאוכל נבלה לתיאבון.

2. איבד בטעות

3. עדיין לא התייאש

4. האבדה שווה מינימום פרוטה

5. אין בהשבתה בזיון/הפסד למוצא או כהן והאבדה בבית קברות.

6. נמצאת במקום שבו יש אפשרות סבירה להצילה משם

בכלל חובת השבת אבידה – הצלת ממון חברו מנזק כגון כיבוי דלקה שפרצה בשדה חברו.

מוסר מהרמב"ם על *לפנים משורת הדין* :
_ההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין–מחזיר את האבידה בכל מקום, ואף על פי שאינה לפי כבודו_

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גזילה ואבידה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם צריך להשיב אבידה לאפיקורס?

2.אבידה שנתיאשו בעליה – האם נכון להשיבה בכל זאת?

3.ראה ביוב שהוצף בחצר השכן – חייב לרוץ ולתקנו?

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן