פרק י"א, הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַבּוֹצֵר עֲנָבִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אוֹ לְיַבְּשָׁן – לֹא הֻכְשְׁרוּ לְטֻמְאָה עַד שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין לִרְצוֹנוֹ, כִּשְׁאָר הָאֳכָלִין. אֲבָל הַבּוֹצֵר לִדְרֹךְ – הֻכְשַׁר לְטֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַבָּצִיר כְּלָל, וְאִם נָגְעָה בּוֹ טֻמְאָה – נִטְמָא. וְדָבָר זֶה גְּזֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ עַל הַבּוֹצֵר לַגַּת שֶׁהוּא מֻכְשָׁר? שֶׁפְּעָמִים שֶׁאָדָם נִכְנָס לְכַרְמוֹ לֵידַע אִם הִגִּיעַ לְהִבָּצֵר, וְסוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לִבְדֹּק בּוֹ, וּמְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי הָעֲנָבִים הַבְּצוּרוֹת, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל לִדְרִיכָה עוֹמֵד.
וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, הֲרֵי הוּא מִתְמַעֵךְ וְיֵצְאוּ מֵימָיו, וְהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יָזוּבוּ בַּקַּרְקַע, וְנִמְצָא מֻכְשָׁר בָּהֶן. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁהַבּוֹצֵר לַגַּת הֻכְשַׁר.

א. לְיַבְּשָׁן. לעשות מהם צימוקים. עַד שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין לִרְצוֹנוֹ כִּשְׁאָר הָאֳכָלִין. כדלעיל א,ב. לִדְרֹךְ. לעשות מהם יין בגת.
וְסוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לִבְדֹּק בּוֹ וּמְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי הָעֲנָבִים הַבְּצוּרוֹת. וכיוון שזילף עליהם לרצונו הוכשרו בכך.מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו. אינו מקפיד על האשכול שיהיו ענביו נקיים ושלמים, שהרי בוצר לצורך דריכה. וְהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יָזוּבוּ בַּקַּרְקַע. שעל היין היוצא מהענבים הוא מקפיד ורוצה בקיומו.

ב. הַבּוֹצֵר עֲנָבִים שֶׁאִם לֹא מָצָא לָהֶן שׁוּק מַחֲזִירָן לַגַּת – לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִרְשׁוּת הַגַּת. וְכֵן הַזֵּיתִים שֶׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַבַּד – הֻכְשְׁרוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ב. שֶׁאִם לֹא מָצָא לָהֶן שׁוּק. לא ימצא קונים בשוק. לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִרְשׁוּת הַגַּת. אף שכאשר לא מצא קונים עומדים הענבים לדריכה, אינם מוכשרים עד שיבואו לרשות הגת. וְכֵן הַזֵּיתִים שֶׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַבַּד הֻכְשְׁרוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. זיתים שנמסקו להימכר בשוק לא מוכשרים לקבל טומאה עד שיפלו עליהם משקים, אבל אם מסקם לדריכה בבית הבד הריהם מוכשרים משתיגמר מלאכתם ויהיו מוכנים לדריכה (לקמן הל' ו, ח).
ג. הַבּוֹצֵר עֲנָבִים וּנְתָנָם בֶּעָבִיט, אוֹ שֶׁשְּׁטָחָן עַל גַּבֵּי הֶעָלִין – הֻכְשְׁרוּ בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן, שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עַל הַמַּשְׁקִין וּלְפִיכָךְ שָׁטַח עַל הֶעָלִין אוֹ נָתַן לְתוֹךְ הֶעָבִיט שֶׁהוּא כְּמוֹ בּוֹר. לְפִיכָךְ, אִם נָטַל מֵהֶן טָמֵא אוֹ מִי שֶׁיָּדָיו טְמֵאוֹת – טִמְּאָן.
בָּצַר וְנָתַן לְסַלִּים אוֹ בְּמַשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה – לֹא הֻכְשְׁרוּ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן. לְפִיכָךְ נוֹטֵל הַטָּמֵא מֵהֶן וְאוֹכֵל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבֻקָּעוֹת וּמְנַטְּפוֹת לַגַּת הֲרֵי הַגַּת טְהוֹרָה, שֶׁהֲרֵי לֹא הֻכְשְׁרוּ, וַהֲרֵי נִבְצְרוּ לַאֲכִילָה.
וְכֵן הַנּוֹטֵל מִן הַסַּלִּים וּמִן הַמַּשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה וְאָכַל, וְהוֹתִיר כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם וּזְרָקָן לַגַּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מְנַתֵּז עַל הָעֲנָבִים – לֹא הֻכְשְׁרוּ.
ג. הַבּוֹצֵר עֲנָבִים וכו'. ומדובר במקרה שלא הוכשרו הענבים בשעת הבצירה כגון שבצרם לאכלם או לייבשם וכדומה (ח"ד טהרות יא,ט). אוֹ שֶׁשְּׁטָחָן עַל גַּבֵּי הֶעָלִין. שטח את העלים על האדמה ונתן את הענבים על גבם.
לְסַלִּים. שיש בהם חורים. בְּמַשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה. שהם שטוחים ישירות על האדמה.
וּזְרָקָן לַגַּת וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מְנַתֵּז עַל הָעֲנָבִים לֹא הֻכְשְׁרוּ. הואיל ובצרם לאכילה מסתבר שאפילו מה שהשליך לגת עדיין דעתו עליהם לאכלם אם יחפוץ, ואם לאו יהיו מוכנים לדריכה עם מה שבגת, ולפיכך אינו מעוניין במשקה המנתז עליהם ולא הוכשרו (ח"ד שם).
ד. עֲנָבִים שֶׁהָיוּ בְּסַלִּים אוֹ בְּמַשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה, וְלָקַח מֵהֶן לְדָרְכָן – הֻכְשְׁרוּ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִקַּח בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטֹּל מֵהֶן הַטָּמֵא וִיטַמְּאָן.
ה. כֶּרֶם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּבֵית הַפְּרָס – הַבּוֹצֵר אוֹתוֹ לַגַּת אֵינוֹ מֻכְשָׁר כָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּבֵית הַפְּרָס; הוֹאִיל וְטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס מִדִּבְרֵיהֶם, וְהַבּוֹצֵר לַגַּת הֻכְשַׁר מִדִּבְרֵיהֶם, הֵקֵלּוּ בִּגְזֵרָה זוֹ, וְלֹא גָּזְרוּ עָלֶיהָ שֶׁיִּהְיֶה מֻכְשָׁר עַד שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַפְּרָס.
לְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לִבְצֹר בְּבֵית הַפְּרָס לַגַּת בְּטָהֳרָה – מְטַהֵר אֶת הַבּוֹצְרִים וְאֶת הַכֵּלִים, וּמַזֶּה עֲלֵיהֶם שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּמַעֲרִיב שִׁמְשָׁן, כְּדֵי לְהַכִּיר שֶׁאֵין מְקִלִּין טֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק.
וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין וּבוֹצְרִין, וּמוֹצִיאִין חוּץ לְבֵית הַפְּרָס, וַאֲחֵרִים טְהוֹרִים מְקַבְּלִין מֵהֶן וּמוֹלִיכִין לַגַּת. וְאִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָּאֵלּוּ – טְמֵאִים, וּמְטַמְּאִין אֶת הָעֲנָבִים, שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁבְּבֵית הַפְּרָס טְמֵאִים, וּמְטַמְּאִין לְאוֹתָן שֶׁבַּחוּץ וְעוֹשִׂין אוֹתָן רִאשׁוֹן, וְהֵן מְטַמְּאִין אֶת הָעֲנָבִים, שֶׁהֲרֵי הֻכְשְׁרוּ מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְבֵית הַפְּרָס.
ה. בְּבֵית הַפְּרָס. שדה שנחרש בה קבר, שעפרה מטמא במגע ובמשא מדברי סופרים, ולפיכך המהלך עליה ברגליו נעשה טמא (ראה הלכות טומאת מת י,יא). וְהַבּוֹצֵר לַגַּת הֻכְשַׁר מִדִּבְרֵיהֶם. כדלעיל ה"א.
מְטַהֵר אֶת הַבּוֹצְרִים וְאֶת הַכֵּלִים וּמַזֶּה עֲלֵיהֶם שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּמַעֲרִיב שִׁמְשָׁן. צריך לטהר אותם כטהרת טמא מת הטעון הזאת מי אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי ולאחר מכן טבילה והערב שמש. כְּדֵי לְהַכִּיר שֶׁאֵין מְקִלִּין טֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. הסיבה שמצריכים לטהר את הבוצרים והכלים מטומאת מת ודאית אף על פי שהם טהורים היא כדי שיהיה ניכר שהסיבה שהקילו שהבוצר בבית הפרס לא הוכשר היא מפני שטומאה זו היא מספק (ראה הלכות שאר אבות הטומאות יג,יג).
וְאִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָּאֵלּוּ טְמֵאִים. אם נגעו הבוצרים הטהורים שמחוץ לשדה בבוצרים הטמאים שבתוכה, נעשו טמאים. וְעוֹשִׂין אוֹתָן רִאשׁוֹן. שהבוצרים הטמאים נחשבים כטמא מת שהוא אב הטומאה העושה את הנוגעים בו ראשון לטומאה. שֶׁהֲרֵי הֻכְשְׁרוּ מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְבֵית הַפְּרָס. שמרגע שיצאו הענבים מבית הפרס חלה עליהם גזרת הבוצר לגת והוכשרו.
ו. הַמּוֹסֵק אֶת זֵיתָיו לִכְבָשִׁין אוֹ לְמָכְרָן בַּשּׁוּק – לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין בְּרָצוֹן, כִּשְׁאָר הָאֳכָלִים. וְכֵן הַמּוֹסֵק זֵיתָיו לִדְרֹךְ בְּבֵית הַבַּד – לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וּמִפְּנֵי מָה יֻכְשְׁרוּ הַזֵּיתִים שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן? שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֻכְשְׁרוּ בַּמֹּחַל שֶׁלָּהֶן, שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹחִין לִדְרֹךְ. אֲבָל קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן – אֵין הַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ.
לְפִיכָךְ, זֵיתִים שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִים – אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָן, כְּכָל הָאֳכָלִין שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ. נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִים אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן – נִטְמְאוּ כֻּלָּן, שֶׁהַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין מְטַמְּאִין אֶת הַמֹּחַל שֶׁבָּהֶן, וְהַמֹּחַל מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּן, שֶׁהַמֹּחַל שֶׁיָּצָא מֵהֶן אַחַר גְּמַר מְלַאכְתָּן חָשׁוּב מַשְׁקֶה, וּמִתְטַמֵּא וּמַכְשִׁיר.
ו. לִכְבָשִׁין. לכבוש אותם לאכילה. וְכֵן הַמּוֹסֵק זֵיתָיו לִדְרֹךְ בְּבֵית הַבַּד לֹא הֻכְשְׁרוּ וכו'. בניגוד לבוצר ענבים לדרוך שמוכשרים בשעת הבציר, בזיתים לא גזרו שיוכשרו בשעת המסיק. עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. שתיגמר מסיקתם ויהיו מונחים ומוכנים לדריכה (לקמן ה"ח). שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֻכְשְׁרוּ בַּמֹּחַל שֶׁלָּהֶן. שהמוחל היוצא מהם מכשיר כשמן (לעיל י,יג). שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹחִין לִדְרֹךְ. שהמוחל מרכך אותם ועושה אותם מוכנים לדריכה.
אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָן כְּכָל הָאֳכָלִין שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ. שהמשקים הטמאים מטמאים את מקום מגעם באוכלים אף בלא הכשר (כלעיל י,ה).
ז. חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים – צָרִיךְ לִנְקֹב הֶחָבִית כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַמֹּחַל, וְאִם לֹא נָקַב – הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. נְקָבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים, וַהֲרֵי הֵן בְּלוּלִין בַּמֹּחַל – אֵינָן מֻכְשָׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי נָקַב אוֹתָהּ.
ז. מְגֻלְגָּלִים. כבושים. נְקָבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים. אם לאחר שניקב את החבית נסתם הנקב על ידי הגושים העבים שנוצרו בתוך המוחל (הואיל ואינו מזוקק), וכך נשאר המוחל בפנים.
ח. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן לִדְרִיכָה, מֵאֵימָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּן? מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְסִיקָתָן וְיִהְיוּ מֻנָּחִין וּמוּכָנִין לִדְרִיכָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין וְלֹא יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין, הוֹאִיל וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן – הֻכְשְׁרוּ. אֲבָל קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַעֲכוּ וְהֵזִיעוּ וְנִתְחַבְּרוּ בְּמַשְׁקֵיהֶן – אֵינָן מֻכְשָׁרִין.
גָּמַר מִלִּמְסֹק זֵיתָיו, אֲבָל עָתִיד לִקַּח זֵיתִים אֲחֵרִים וּלְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן, אֲפִלּוּ אֵינוֹ עָתִיד לְהוֹסִיף אֶלָּא קַב אוֹ קַבַּיִם – לֹא הֻכְשְׁרוּ. אִם הֶעֱרִים עֲלֵיהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִים.
גָּמַר מִלִּקַּח, אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת וּלְהוֹסִיף, וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס אוֹ נִתְעַסֵּק בְּמִשְׁתֶּה וְלֹא הוֹסִיף – עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, וְאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה, וַאֲפִלּוּ זָבִים וְזָבוֹת מְהַלְּכִין עֲלֵיהֶן, טְהוֹרִין.
ח. הוֹאִיל וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן הֻכְשְׁרוּ. שחזקתם שהוכשרו במוחל שלהם (לעיל ה"ו).
אִם הֶעֱרִים עֲלֵיהֶן. שהניח בכוונה קב או קביים של זיתים מחוץ למעטן (מקום איסוף הזיתים) כדי שיוסיף עליהם אחר כך ולא יצטרך לשמור זיתיו בטהרה (תס"ר טהרות עמ' 95).
אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת וּלְהוֹסִיף. ללוות זיתים ולצרפם למעטן.
ט. הָעוֹטֵן זֵיתָיו בִּשְׁנֵי בָּתִּים, כֵּיוָן שֶׁגָּמַר אֶחָד מֵהֶן – הֻכְשְׁרוּ לְקַבֵּל טֻמְאָה.
ט. הָעוֹטֵן זֵיתָיו בִּשְׁנֵי בָּתִּים וכו'. אף על פי שהעוטן את כל הזיתים בבת אחת לא הוכשרו עד שיסיים לעטנם לגמרי (כדלעיל בהלכה הקודמת), במקרה שעוטן בשני בתים (שתי קבוצות נפרדות) כיוון שסיים לעטון אחד מהם הואיל ונגמרה מלאכתו הוכשרו הזיתים שבו לקבל טומאה (ראה תס"ר שם).
י. הַמּוֹסֵק זֵיתָיו בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וְעָתִיד לְהוֹרִידָן לַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן – אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיּוֹרִידֵם לַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהוּא שֶׁחָשַׁב עֲלֵיהֶן קֹדֶם שֶׁיִּמְסֹק. אֲבָל אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶן אַחַר שֶׁיִּמְסֹק – אֵין הַמַּחֲשָׁבָה מוֹעֶלֶת, אֶלָּא הֻכְשְׁרוּ. גָּמַר אֶת זֵיתָיו וְעָתִיד לְמָכְרָן – לֹא הֻכְשְׁרוּ. עָתִיד לְחַפּוֹתָן בְּעָלִין – הֻכְשְׁרוּ, וּמְקַבְּלִין טֻמְאָה.
י. וְהוּא שֶׁחָשַׁב עֲלֵיהֶן קֹדֶם שֶׁיִּמְסֹק. שחשב להורידם לגליל התחתון קודם שסיים את המסיקה, שבאופן זה לא נגמרה מלאכתם עד שיורידם שמה. גָּמַר אֶת זֵיתָיו וְעָתִיד לְמָכְרָן לֹא הֻכְשְׁרוּ. שמאחר שדעתו למכרם במעטן שמא דעת הקונה להוסיף עליהם עוד זיתים ולפיכך לא נגמרה מלאכתם (ח"ד טהרות י,ד, ביאור הגר"א שם), ויש מפרשים שמכיוון שדעתו למכור את הזיתים אינו חפץ במשקה היוצא מהם (ר"ש טהרות ט,ב, וכדלעיל ה"ו). עָתִיד לְחַפּוֹתָן בְּעָלִין הֻכְשְׁרוּ. שרצונו לחפות את הזיתים שבמעטן בעלים כדי שישתמרו בינתיים עד שעת הסחיטה (ח"ד טהרות י,ד), אף שעדיין לא חיפה הוכשרו כיוון שנגמרה מלאכתם (ביאור הגר"א לתוספתא טהרות י,ב).
יא. הַלּוֹקֵחַ מַעֲטַן זֵיתִים מִן הַגּוֹי, אִם יֵשׁ מַסִּיק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – יֵעָשׂוּ בְּטֻמְאָה, שֶׁזֶּה בְּחֶזְקַת שֶׁגָּמַר. וְנֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר: 'מַעֲטָן זֶה לֹא גְּמַרְתִּיו'.

יא. אִם יֵשׁ מַסִּיק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יֵעָשׂוּ בְּטֻמְאָה שֶׁזֶּה בְּחֶזְקַת שֶׁגָּמַר. אם הגיע זמן סיום המסיק והכנסתו לבית הבד בשאר המקומות חוששים שגם גוי זה גמר למסוק את זיתיו, ולפיכך הוכשרו הזיתים ונטמאו על ידו ולא ניתן לעשותם בטהרה אלא בטומאה (ח"ד טהרות י,ה). וְנֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר מַעֲטָן זֶה לֹא גְּמַרְתִּיו. בניגוד לגוי, ישראל נאמן לומר שלא גמר את המלאכה ולא הוכשרו זיתיו ואפילו אם הוא עם הארץ, שאף על פי שעם הארץ אינו נאמן על הטהרות, נאמן לומר שאוכליו לא הוכשרו (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב י,א, לקמן טז,ב).

יב. הָרוֹצֶה לִטֹּל מִזֵּיתִים שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְלִדְרֹךְ – הֲרֵי זֶה נוֹטֵל מֵהֶן בְּטֻמְאָה וּמוֹלִיךְ לְבֵית הַבַּד בְּטֻמְאָה וּמְכַסֶּה הַשְּׁאָר בְּטֻמְאָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁהֲרֵי לֹא הֻכְשְׁרוּ כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ טֻמְאָה.
יג. הַמַּנִּיחַ אֶת זֵיתָיו בַּכֹּתֶשׁ כְּדֵי שֶׁיַּמְתִּינוּ וְיִהְיוּ נוֹחִין לְהִכָּתֵשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִים. הִנִּיחָם שֶׁיַּמְתִּינוּ וְשֶׁיִּמְלָחֵם אַחַר שֶׁיַּמְתִּינוּ – אֵינָן מֻכְשָׁרִין, שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן לִכְבָשִׁין.
יג. בַּכֹּתֶשׁ. מכתשת. שֶׁיַּמְתִּינוּ. שיתרככו. אֵינָן מֻכְשָׁרִין שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן לִכְבָשִׁין. והזיתים העומדים לכבישה אינם מוכשרים עד שיפלו עליהם משקים לרצון (לעיל ה"ו).
יד. הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת – פְּסָלָן, שֶׁפְּצִיעָתָן הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן. פְּצָעָן לְסָפְגָן בַּמֶּלַח – לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְכֵן אִם פְּצָעָן לֵידַע אִם יֵשׁ בָּהֶן שֶׁמֶן וְהִגִּיעוּ לְהִמָּסֵק – לֹא הֻכְשְׁרוּ.
יד. הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים. ממעכם ומרככם. פְּסָלָן. שהידיים הטמאות שניות לטומאה ופוסלות את התרומה (הלכות שאר אבות הטומאות ח,ב, ח,ח). שֶׁפְּצִיעָתָן הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן. שמטרת הריכוך כדי לתקנם לאכילה. פְּצָעָן לְסָפְגָן בַּמֶּלַח. פצע אותם כדי שיתרככו ויידבק בהם המלח, שהמלח אינו נדבק בזיתים כאשר הם קשים (רש"י ומאירי שבת קמה,א). לֹא הֻכְשְׁרוּ. שאינו מעוניין במשקה היוצא מהם. וְהִגִּיעוּ לְהִמָּסֵק. והגיע זמנם להימסק. לֹא הֻכְשְׁרוּ. מפני שמשקה זה הוא מועט והולך לאיבוד כך שאינו חשוב משקה (בניגוד לענבים שבמקרה זה הם נעשים מוכשרים משום שהמשקה הנסחט מהם הוא מרובה ונשמר יחד עם הענבים העומדים לדריכה, כדלעיל ה"א).
טו. הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּגַּת לְגַרְגְּרָם וּלְיַבְּשָׁם, אֲפִלּוּ הֵן רוּם אַמָּה – אֵינָן מֻכְשָׁרִין. נְתָנָן בַּבַּיִת שֶׁיִּלְקוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲלוֹתָן לַגַּג, אוֹ שֶׁנְּתָנָן בַּגַּג שֶׁיִּלְקוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָתִיד שֶׁיִּפְתָּחֵם וְיִפְרֹס אוֹתָן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. נְתָנָן בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת גַּגּוֹ אוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיכֵם לְמָקוֹם אַחֵר – אֵינָן מֻכְשָׁרִין, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן.
טו. לְגַרְגְּרָם וּלְיַבְּשָׁם. שיהיו מיובשים וראויים לאכילה כל אחד בנפרד. אֲפִלּוּ הֵן רוּם אַמָּה אֵינָן מֻכְשָׁרִין. אף על פי שהם מונחים בערמה גבוהה וגדולה באופן שהזיתים התחתונים נשארים רטובים, אינם מוכשרים כיוון שכוונתו לייבשם ואינו מעוניין במשקה שעליהם. שֶׁיִּלְקוּ. שיתרככו. שֶׁיִּפְתָּחֵם וְיִפְרֹס אוֹתָן. שיפתח את ערמת הזיתים וישטח אותם בגג כדי לייבשם. הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. שהמשקה שעליהם מסייע להם להתרכך ורצונו בכך. עַד שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת גַּגּוֹ. שיתקן את גגו שיהיה מקום המשתמר.
טז. הָעוֹטֵן זֵיתָיו בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ, וּנְעָלוֹ וְחָתַם – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ מַפְתֵּחַ אַחֵר וְחוֹתָם אַחֵר. אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא חוֹתָם מְקֻלְקָל וּמַפְתֵּחַ פָּתוּחַ – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְחוֹתָם שֶׁאָמְרוּ – אֲפִלּוּ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם. הָיוּ שָׁם חוֹרִין וּסְדָקִין – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מַכְנִיס קָנֶה וּמְסִיטָן. הָיוּ שָׁם חַלּוֹנוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה טְפָחִים – נִדּוֹנוֹת כִּפְתָחִים.
טז. הָעוֹטֵן זֵיתָיו בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ וּנְעָלוֹ וְחָתַם וכו'. עטן את הזיתים שלו ברשות עם הארץ והוכשרו לקבל טומאה. ואף שכל דבר הנמצא ברשות עם הארץ נחשב טמא, במקרה שהניח את המעטן במקום סגור ונעל אחריו הזיתים שלו נחשבים עדיין ברשותו וטהורים (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יב). אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא חוֹתָם מְקֻלְקָל וּמַפְתֵּחַ פָּתוּחַ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. שאנו תולים שהחותם התקלקל מאליו (ח"ד טהרות י,ו; וראה גם הלכות מטמאי משכב ומושב שם ה"ד). הָיוּ שָׁם חוֹרִין וּסְדָקִין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מַכְנִיס קָנֶה וּמְסִיטָן. אפילו כשיש במחיצה השומרת על המעטן חורים או סדקים, אין חשש שעם הארץ הכניס דרכן קנה וכדומה והסיט באמצעותו את המעטן וכך טימא אותו (שעם הארץ מטמא אף באופן זה). נִדּוֹנוֹת כִּפְתָחִים. וצריך שיהיה עליהם חותם.
יז. הַדּוֹרֵךְ בְּטֻמְאָה, וְרָצָה לְטַהֵר כְּלֵי בֵּית הַבַּד וְהָעֵקֶל מִן הַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִים שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶן – כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כֵּלִים שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֲבָנִים – מְדִיחָן; וְשֶׁל נְצָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – מְנַגְּבָן; וְשֶׁל גֶּמִי – מְיַשְּׁנָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹ חוֹלְטָן בְּחַמִּין אוֹ בְּמֵי זֵיתִים, אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין אוֹ לְתוֹךְ מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל הַכֵּלִים שֶׁצְּרִיכִין טְבִילָה, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּטָהֳרָה.

יז. וְהָעֵקֶל. סל עגול העשוי מחבלים שהזיתים צבורים בתוכו בשעת הסחיטה בבית הבד. וְשֶׁל נְצָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כלים העשויים מעלי דקל וכדומה. וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. כלים העשויים מגומא בולעים הרבה משקים ולפיכך צריך להשאירם שנים עשר חודש ללא שימוש עד שיתייבשו באוויר. אוֹ חוֹלְטָן בְּחַמִּין אוֹ בְּמֵי זֵיתִים. משרה אותם במים חמים או במים שהשתמשו בהם לחלוט את הזיתים. צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. שוטפים בזרימה קבועה וחזקה. וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל הַכֵּלִים שֶׁצְּרִיכִין טְבִילָה. שהפעולות הללו נעשו כדי להפליט את המשקה הטמא מתוך הכלי, אך הכלי עצמו אם הוא מקבל טומאה נשאר בטומאתו עד שייטהר על ידי טבילה במקווה.

תקציר הפרק 

פרק יא הלכות טומאת אוכלין

הכשר טומאה בענבים וזיתים

גזרו שהבוצר ענבים או המוסק זיתים לדריכה וכתישה –אוטומטי הם הוכשרו לטומאה, שהרי יש בהם מעט נוזל שהוא חפץ בו. אם הם לאכילה אז דין זה לא שייך.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות טומאת אוכלין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.זיתים שווים לענבים בהכשרתם לקבל טומאה?

2.גמר מלאכת הזיתים כשהם מוכנים לדריכה?

3.מעך זית כדי לבדוק אם יש בו שמן-הוכשר?

תשובות

1-לא 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן