א. הַמַּקְנֶה בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין וְהִתְנָה תְּנָאִין שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמָן, בֵּין שֶׁהִתְנָה הַמַּקְנֶה בֵּין שֶׁהִתְנָה הַקּוֹנֶה: אִם נִתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִין – נִקְנָה הַדָּבָר שֶׁהֻקְנָה; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי – לֹא קָנָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת.
א. וְהִתְנָה תְּנָאִין שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמָן. שאם התנה בדבר שאין אפשרות לקיימו, הריהו כאומר דברים של גוזמה והפלגה שאין בהם ממש, והתנאי בטל (ראה הלכות אישות ו,א, ו,יז). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת. דיני התנאים התבארו שם בפרק ו, והם נוהגים בהלכות קידושין וגירושין ובכל דיני הממון (שם ה"א וראה שם הי"ד; וראה גם הלכות זכייה ומתנה ג,ו-ח לגבי נתינת מתנה).
ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁקָּנָה בְּדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן, וַהֲרֵי יֵשׁ עָלָיו לְקַיֵּם אֶת הַתְּנַאי. אֲבָל אִם לֹא קָנָה עַתָּה, וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאִם יִתְקַיֵּם תְּנַאי זֶה יִקְנֶה וְאִם לֹא יִתְקַיֵּם לֹא יִקְנֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי – לֹא קָנָה, שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא, שֶׁהֲרֵי סָמַךְ קְנִיָּתוֹ לַעֲשִׂיַּת כָּךְ וְכָךְ, וְכָל אַסְמַכְתָּא אֵינָהּ קוֹנָה, שֶׁהֲרֵי לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהַקְנוֹתוֹ.
ב. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי לֹא קָנָה שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא. אסמכתא היא התחייבות שתלויה בתנאי עתידי, ואין לה תוקף קנייני מפני שהמקנה חושב שהתנאי לא יתקיים ואינו גומר בדעתו להקנות.
ג. כֵּיצַד? הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל תְּנַאי שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהֶחֱזִיק זֶה בַּבַּיִת מֵעַתָּה – הֲרֵי זֶה קָנָה כְּשֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאִם עָבַר אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא הָלַךְ – לֹא קָנָה.
אֲבָל אִם הִתְנָה וְאָמַר לוֹ: 'אִם תֵּלֵךְ עִמִּי לִירוּשָׁלַיִם בְּיוֹם פְּלוֹנִי' אוֹ 'אִם תָּבִיא לִי דָּבָר פְּלוֹנִי' 'אֶתֵּן לְךָ בַּיִת זֶה' אוֹ 'אֶמְכְּרֶנּוּ לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ', וְהָלַךְ עִמּוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אוֹ הֵבִיא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק בַּבַּיִת אַחַר שֶׁקִּיֵּם הַתְּנַאי – לֹא קָנָה, שֶׁזּוֹ הִיא אַסְמַכְתָּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
אֲבָל אִם הִתְנָה וְאָמַר לוֹ: 'אִם תֵּלֵךְ עִמִּי לִירוּשָׁלַיִם בְּיוֹם פְּלוֹנִי' אוֹ 'אִם תָּבִיא לִי דָּבָר פְּלוֹנִי' 'אֶתֵּן לְךָ בַּיִת זֶה' אוֹ 'אֶמְכְּרֶנּוּ לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ', וְהָלַךְ עִמּוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אוֹ הֵבִיא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק בַּבַּיִת אַחַר שֶׁקִּיֵּם הַתְּנַאי – לֹא קָנָה, שֶׁזּוֹ הִיא אַסְמַכְתָּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. וְהֶחֱזִיק זֶה בַּבַּיִת מֵעַתָּה הֲרֵי זֶה קָנָה וכו'. במקרה המדובר כאן, אין התחייבות לקניין עתידי, אלא הקניין שנעשה כעת תלוי בתנאי עתידי. ומאחר שהקנה לו כבר מעכשיו, אינו נחשב אסמכתא שהרי יש כאן גמירות דעת, וכאשר התנאי מתקיים חל הקניין. בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. ביום פלוני שנאמר בתנאי.
אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק בַּבַּיִת אַחַר שֶׁקִּיֵּם הַתְּנַאי לֹא קָנָה שֶׁזּוֹ הִיא אַסְמַכְתָּא. שהחזקתו בבית מתבססת על הקנאה באופן של אסמכתא, שאינה בלב שלם.
אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק בַּבַּיִת אַחַר שֶׁקִּיֵּם הַתְּנַאי לֹא קָנָה שֶׁזּוֹ הִיא אַסְמַכְתָּא. שהחזקתו בבית מתבססת על הקנאה באופן של אסמכתא, שאינה בלב שלם.
ד. לְפִיכָךְ, הַנּוֹתֵן עֵרָבוֹן לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: 'אִם אֲנִי אֶחֱזֹר בְּךָ, עֵרְבוֹנִי מָחוּל לְךָ', וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ: 'וְאִם אֲנִי אֶחֱזֹר בְּךָ, אֶכְפֹּל לְךָ עֵרְבוֹנְךָ': אִם חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ – קָנָה זֶה אֶת הָעֵרָבוֹן, שֶׁהֲרֵי הוּא תַּחַת יָדוֹ; וְאִם חָזַר בּוֹ הַמּוֹכֵר – אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִכְפֹּל לוֹ הָעֵרָבוֹן, שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא, וַעֲדַיִן לֹא קָנָה.
ד. הַנּוֹתֵן עֵרָבוֹן לַחֲבֵרוֹ… עֵרְבוֹנִי מָחוּל לְךָ. קונה שנתן למוכר מעות כהתחייבות על כך שיקנה ממנו דבר מסוים, ואמר לו שאם לא יקנה ממנו יישארו המעות ביד המוכר. אִם אֲנִי אֶחֱזֹר בְּךָ. אם אחזור מההתחייבות כלפיך. וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ. המוכר אומר לקונה. אֶכְפֹּל לְךָ עֵרְבוֹנְךָ. אתן לך סכום כפול מהסכום שנתת. שֶׁהֲרֵי הוּא תַּחַת יָדוֹ. שהקונה כבר נתן לו בפועל, והרי זו ראיה שהקנה לו בלב שלם.
ה. וְכֵן מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר, וְאָמַר לוֹ: 'אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, תֵּן לוֹ אֶת שְׁטָרוֹ', וְהִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן לוֹ – לֹא יִתֵּן הַשָּׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר, שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא.
ה. שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ. לווה שהחזיר למלווה חלק מסכום ההלוואה. וְהִשְׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר. הלווה ביקש שהשטר יופקד בידי אדם שלישי כדי שהמלווה לא יכפור בכך שחלק מהחוב שולם. וְאָמַר לוֹ וכו'. הלווה קיבל על עצמו שאם לא יחזיר את יתרת החוב עד יום מסוים, השטר יוחזר למלווה והוא יוכל לגבות את כל הסכום כולל החלק שכבר שולם.
ו. וְכֵן כָּל הַתְּנָאִין שֶׁמַּתְנִין בְּנֵי אָדָם בֵּינֵיהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּעֵדִים וּבִשְׁטָר: 'אִם יִהְיֶה כָּךְ' אוֹ 'אִם תַּעֲשֶׂה כָּךְ' 'אֶתֵּן לְךָ מָנֶה' אוֹ 'אֶקְנֶה לְךָ בַּיִת זֶה', 'וְאִם לֹא יִהְיֶה' אוֹ 'אִם לֹא תַּעֲשֶׂה' 'לֹא אֶקְנֶה' וְ'לֹא אֶתֵּן לְךָ', אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אוֹ שֶׁהָיָה הַדָּבָר – לֹא קָנָה, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: 'אִם יִהְיֶה' אוֹ 'אִם לֹא יִהְיֶה', לֹא גָּמַר וְהִקְנָה, שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עֲדַיִן סוֹמֶכֶת שֶׁמָּא יִהְיֶה אוֹ שֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה.
ו. שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עֲדַיִן סוֹמֶכֶת שֶׁמָּא יִהְיֶה אוֹ שֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה. המקנה מקווה וסומך בדעתו שהדבר שעליו התנו יתרחש לטובתו והוא לא יצטרך לתת.
ז. כָּל הָאוֹמֵר: 'קְנֵה מֵעַכְשָׁיו' – אֵין כָּאן אַסְמַכְתָּא כְּלָל, וְקָנָה, שֶׁאִלּוּ לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ לֹא הִקְנָהוּ מֵעַכְשָׁיו. כֵּיצַד? 'אִם בָּאתִי מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, קְנֵה בַּיִת זֶה מֵעַכְשָׁיו', וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּךְ – הֲרֵי זֶה קָנָה אִם בָּא בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. אִם בָּאתִי מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי קְנֵה בַּיִת זֶה מֵעַכְשָׁיו. כאשר אגיע לפני יום פלוני יתברר למפרע שהבית קנוי לך מעכשיו. וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּךְ. המקנה הגביה סודר על מנת להודיע שאומר את הדברים בלב שלם, ולא דרך שחוק והיתול (ראה לעיל ה,יג) (כס"מ בפירושו השני).
ח. מִי שֶׁמָּכַר חֲצֵרוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ, וּפֵרֵשׁ בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁהוּא מוֹכֵר כְּדֵי לֵילֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, אוֹ מִפְּנֵי הַמָּטָר שֶׁנִּמְנַע כְּדֵי לִקְנוֹת חִטִּים בִּדְמֵי חֲצֵרוֹ – הֲרֵי זֶה כְּמוֹכֵר עַל תְּנַאי.
לְפִיכָךְ, אִם יָרַד הַמָּטָר אַחַר שֶׁמָּכַר אוֹ בָּאוּ חִטִּים וְהוּזְלוּ אוֹ נִמְנַע הַדֶּרֶךְ לֵילֵךְ לְאוֹתָהּ הָאָרֶץ אוֹ שֶׁלֹּא נִסְתַּיֵּעַ לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִקְנוֹת הַחִטִּים – הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר אוֹתָן הַדָּמִים וְתַחֲזֹר לוֹ קַרְקָעוֹ, שֶׁהֲרֵי פֵּרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי, וַהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
לְפִיכָךְ, אִם יָרַד הַמָּטָר אַחַר שֶׁמָּכַר אוֹ בָּאוּ חִטִּים וְהוּזְלוּ אוֹ נִמְנַע הַדֶּרֶךְ לֵילֵךְ לְאוֹתָהּ הָאָרֶץ אוֹ שֶׁלֹּא נִסְתַּיֵּעַ לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִקְנוֹת הַחִטִּים – הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר אוֹתָן הַדָּמִים וְתַחֲזֹר לוֹ קַרְקָעוֹ, שֶׁהֲרֵי פֵּרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי, וַהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. שֶׁהוּא מוֹכֵר כְּדֵי לֵילֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. שרצה לעבור ולהתגורר במקום אחר. אוֹ מִפְּנֵי הַמָּטָר שֶׁנִּמְנַע כְּדֵי לִקְנוֹת חִטִּים בִּדְמֵי חֲצֵרוֹ. שהתייקרו החיטים בגלל הבצורת ונאלץ למכור קרקעו כדי לקנותן. הֲרֵי זֶה כְּמוֹכֵר עַל תְּנַאי. אף שלא התנה במפורש שהמכירה היא על תנאי שיבצע את תכנונו, נחשב כאילו התנה זאת.
אִם יָרַד הַמָּטָר… אוֹ בָּאוּ חִטִּים וְהוּזְלוּ. וכעת אינו צריך למכור חצרו כדי לקנות חיטים. נִמְנַע הַדֶּרֶךְ לֵילֵךְ לְאוֹתָהּ הָאָרֶץ. אין אפשרות להגיע אליה. שֶׁלֹּא נִסְתַּיֵּעַ לוֹ לַעֲלוֹת. שנמנע ממנו לעבור דירה מפני מניעה שקשורה בו, כגון שחלה (ראה מ"מ ומל"מ).
אִם יָרַד הַמָּטָר… אוֹ בָּאוּ חִטִּים וְהוּזְלוּ. וכעת אינו צריך למכור חצרו כדי לקנות חיטים. נִמְנַע הַדֶּרֶךְ לֵילֵךְ לְאוֹתָהּ הָאָרֶץ. אין אפשרות להגיע אליה. שֶׁלֹּא נִסְתַּיֵּעַ לוֹ לַעֲלוֹת. שנמנע ממנו לעבור דירה מפני מניעה שקשורה בו, כגון שחלה (ראה מ"מ ומל"מ).
ט. אֲבָל הַמּוֹכֵר סְתָם, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁמִּפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ הוּא מוֹכֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ, וְלֹא נַעֲשָׂה – אֵינוֹ חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי לֹא פֵּרֵשׁ, וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים.
ט. וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים. אין תוקף למה שלא נאמר מפורשות (ראה לדוגמה הלכות אישות ח,ב).
י. מִי שֶׁהִקְנָה לַחֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עָלָיו 'עַל מְנַת שֶׁתִּתֵּן מֶקַח זֶה אוֹ תִּמְכְּרֶנּוּ לִפְלוֹנִי': אִם מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי – קָנָה; וְאִם לֹא קִיֵּם הַתְּנַאי וּמְכָרוֹ לְאַחֵר אוֹ שֶׁלֹּא מְכָרוֹ וְלֹא נְתָנוֹ בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ – לֹא קָנָה. וְכֵן הַמּוֹכֵר אוֹ הַלּוֹקֵחַ שֶׁהִתְנָה שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַמֶּקַח בִּזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ כְּשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַמָּעוֹת – הֲרֵי הַמֶּכֶר קַיָּם, וְיַחֲזִיר כְּשֶׁהִתְנָה.
י. אִם מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי קָנָה. למפרע. שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַמֶּקַח בִּזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ כְּשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַמָּעוֹת. שסיכמו ביניהם על זמן ידוע מראש שבו הקונה ייתן למוכר את המקח במתנה או תמורת מעות (סמ"ע סי' רז ס"ק יא, ולפירושו המילים 'בזמן פלוני' מוסבות גם על המילים 'כשיתן לו המעות', ועל כן זוהי מכירה גמורה לזמן קצוב שאינה דומה להלוואה ואין בה חשש ריבית, כדלקמן כג,ה ושלא כהלכה הבאה; וראה מער"ק ואבן האזל שפירשו באופן אחר). וְיַחֲזִיר כְּשֶׁהִתְנָה. כפי שהתנה.
יא. מָכַר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ וְהִתְנָה הַמּוֹכֵר וְאָמַר לַלּוֹקֵחַ: 'כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי מָעוֹת תַּחֲזִיר לִי קַרְקַע זוֹ' – הֲרֵי הַפֵּרוֹת שֶׁל מוֹכֵר. מָכַר סְתָם, וְאָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ מִדַּעְתּוֹ: 'כְּשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת תְּבִיאֵם לִי וַאֲנִי אַחֲזִיר לְךָ קַרְקַע זוֹ' – הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּרוֹת, וְאֵין בָּזֶה אֲבַק רִבִּית, שֶׁהֲרֵי מִדַּעְתּוֹ חִיֵּב עַצְמוֹ בִּתְנַאי זֶה.
יא. הֲרֵי הַפֵּרוֹת שֶׁל מוֹכֵר. כאשר המוכר מתנה זאת אין כאן מכירה אלא הלוואה, שהרי בכל רגע יכול המוכר להחזיר לקונה את כספו ולקבל קרקעו חזרה. ומכיוון שהקונה לא קנה את הקרקע אסור לו לאכול את הפירות משום איסור ריבית (סמ"ע סי' רז ס"ק יא, והשווה הלכות מלווה ולווה ו,ה). וְאֵין בָּזֶה אֲבַק רִבִּית. אין כאן אפילו ריבית האסורה מדברי חכמים. שֶׁהֲרֵי מִדַּעְתּוֹ חִיֵּב עַצְמוֹ בִּתְנַאי זֶה. שיש כאן מכירה מוחלטת מצד המוכר, אלא שהקונה קיבל על עצמו למכור חזרה במקרה שהמוכר יביא מעות.
יב. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁשָּׁלְחָה רְאוּבֵן לִקְנוֹת לָהּ חָצֵר מִשִּׁמְעוֹן שֶׁהָיָה קְרוֹבָהּ, וְאָמַר שִׁמְעוֹן הַמּוֹכֵר לִרְאוּבֵן הַשָּׁלִיחַ: 'אִם יִהְיוּ לִי מָעוֹת תַּחֲזִיר לִי פְּלוֹנִית קְרוֹבָתִי קַרְקַע זוֹ', וֶהֱשִׁיבוֹ רְאוּבֵן וְאָמַר לוֹ: 'אַתָּה וּפְלוֹנִית קְרוֹבִים כְּמוֹ אַחִים', כְּלוֹמַר: הַדָּבָר קָרוֹב שֶׁהִיא תַּחֲזִיר לְךָ וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עַל זֶה. וּבָא מַעֲשֶׂה זֶה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ: הֲרֵי זֶה הַשָּׁלִיחַ לֹא קָנָה כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל קָרוֹב זֶה עַל דִּבְרֵי הַשָּׁלִיחַ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֱשִׁיבוֹ תְּשׁוּבָה בְּרוּרָה, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּמַר וְלֹא הִקְנָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. הַדָּבָר קָרוֹב. יש להניח. שֶׁהֲרֵי סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל קָרוֹב זֶה עַל דִּבְרֵי הַשָּׁלִיחַ וכו'. אף על פי שהשליח לא ענה למוכר באופן חד משמעי שקרובתו תחזיר את הקרקע לאחר נתינת המעות, המוכר סומך על כך, ונמצא שלא מכר מכירה גמורה אלא המכירה היא על תנאי שהקרקע תחזור אליו בזמן שיהיו לו מעות ואין זו מכירה כמבואר בהלכה הקודמת. [הערה: בדפוסים ובחלק מכתבי היד הגרסה ברמב"ם "שהרי לא סמכה דעתו של קרוב זה על דברי השליח, מפני שלא השיבו תשובה ברורה". לפי זה ביארו המפרשים, שהמוכר אינו מקנה דבר מפני שרוצה להקנות רק על פי תנאו ואינו יודע אם הקונה מסכים לכך – ראה לח"מ ואבן האזל וראה עוד ילקוט שינו"ס במהדורת פרנקל.]
יג. אַסְמַכְתָּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עָלֶיהָ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב – הֲרֵי זוֹ קוֹנָה. וְהוּא שֶׁיַּתְפִּיס זְכֻיּוֹתָיו בְּבֵית דִּין, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה אָנוּס.
יג. שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עָלֶיהָ. שהתחייב עליה בקניין סודר. בְּבֵית דִּין חָשׁוּב. שיש בו חכמים סמוכים (פה"מ בבא בתרא י,ה). שֶׁיַּתְפִּיס זְכֻיּוֹתָיו בְּבֵית דִּין. שיניח בבית דין את השטר המוכיח את זכותו, כדי שהעניין יהיה מסור לבית דין ולא יוכל להתחרט. שֶׁלֹּא יִהְיֶה אָנוּס. שאם יארע אונס, יתבטל התנאי כדלקמן הי"ד.
יד. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהִתְפִּיס שְׁטָרוֹ אוֹ שׁוֹבְרוֹ בְּבֵית דִּין, וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאִם לֹא בָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי יִנָּתֵן שְׁטָר זֶה לְבַעַל דִּינוֹ, וְהִגִּיעַ הַיּוֹם וְלֹא בָּא – הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין. וְאִם עִכְּבוֹ נָהָר אוֹ חֹלִי מִלָּבֹא – לֹא יִתְּנוּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּין חָשׁוּב.
יד. שׁוֹבְרוֹ. קבלה, שטר שמוכיח שהחוב שולם.
טו. הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּמָמוֹן לְאַחֵר בְּלֹא תְּנַאי כְּלָל, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לוֹ כְּלוּם – הֲרֵי זֶה חַיָּב, שֶׁדָּבָר זֶה כְּמוֹ מַתָּנָה הוּא, וְאֵינָהּ אַסְמַכְתָּא.
כֵּיצַד? הָאוֹמֵר לְעֵדִים: 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי מָנֶה', אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ בִּשְׁטָר: 'הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מָנֶה' אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים: 'הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מָנֶה בִּשְׁטָר', אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר 'אַתֶּם עֵדַי' – הוֹאִיל וְאָמַר 'בִּשְׁטָר', הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים', וְחַיָּב לְשַׁלֵּם, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים וְהָעֵדִים יוֹדְעִים שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֶצְלוֹ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי חִיֵּב עַצְמוֹ וְגָמַר וְשִׁעְבֵּד עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב. וּבָזֶה הוֹרוּ רֹב הַגְּאוֹנִים.
כֵּיצַד? הָאוֹמֵר לְעֵדִים: 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי מָנֶה', אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ בִּשְׁטָר: 'הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מָנֶה' אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים: 'הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מָנֶה בִּשְׁטָר', אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר 'אַתֶּם עֵדַי' – הוֹאִיל וְאָמַר 'בִּשְׁטָר', הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים', וְחַיָּב לְשַׁלֵּם, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים וְהָעֵדִים יוֹדְעִים שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֶצְלוֹ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי חִיֵּב עַצְמוֹ וְגָמַר וְשִׁעְבֵּד עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב. וּבָזֶה הוֹרוּ רֹב הַגְּאוֹנִים.
טו. בְּלֹא תְּנַאי כְּלָל. שאם התחייב בתנאי אין זה אלא אסמכתא (ראה הלכות מלווה ולווה כה,ח).
הֱיוּ עָלַי עֵדִים. וכך מוכיח רצינות כוונתו. ואם לא אמר כן, אף שהודה בפני עדים, יכול לטעון שלא התכוון להתחייב אלא לשטות בחברו (ראה הלכות טוען ונטען ו,ו-ז). כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב. כשם שערב משעבד עצמו לשלם חוב שאינו שלו (ראה הלכות מלווה ולווה כה,א-ב). וּבָזֶה. באופן זה.
הֱיוּ עָלַי עֵדִים. וכך מוכיח רצינות כוונתו. ואם לא אמר כן, אף שהודה בפני עדים, יכול לטעון שלא התכוון להתחייב אלא לשטות בחברו (ראה הלכות טוען ונטען ו,ו-ז). כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב. כשם שערב משעבד עצמו לשלם חוב שאינו שלו (ראה הלכות מלווה ולווה כה,א-ב). וּבָזֶה. באופן זה.
טז. חִיֵּב עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ קָצוּב, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'הֲרֵינִי חַיָּב לָזוּן אוֹתְךָ אוֹ לְכַסּוֹת חָמֵשׁ שָׁנִים', אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד, שֶׁזּוֹ כְּמוֹ מַתָּנָה הִיא, וְאֵין כָּאן דָּבָר יָדוּעַ וּמָצוּי שֶׁנְּתָנוֹ בְּמַתָּנָה. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי.
טז. וְאֵין כָּאן דָּבָר יָדוּעַ וּמָצוּי שֶׁנְּתָנוֹ בְּמַתָּנָה. ומשום כך אינו גומר בדעתו להשתעבד לכך (ראה הלכות מלווה ולווה כה,יג לגבי שעבוד של ערב בדבר שאינו קצוב, וראה גם הלכות זכייה ומתנה ג,ה).
יז. וּמִפְּנֵי מָה הַפּוֹסֵק עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אֶת בִּתָּהּ חַיָּב לְזוּנָהּ? מִפְּנֵי שֶׁפָּסַק בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, וְהַדָּבָר דּוֹמֶה לִדְבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה.
יז. וּמִפְּנֵי מָה וכו'. כיצד יכול אדם לחייב עצמו מרצונו לזון את בת אשתו (ראה הלכות אישות כג,יז), הרי אין זה דבר קצוב. וְהַדָּבָר דּוֹמֶה לִדְבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה. התחייבות ממונית שנעשית בשעת קידושין בין בני זוג או בין מחותנים תקפה באמירה בלבד ללא קניין, שמפני שמחת הנישואין גומרים בדעתם להקנות באמירה (שם הל' יג-יד). ומאותה הסיבה בעת שאדם נושא אישה הרי הוא מחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב (ראה כס"מ).
יח. כְּשֶׁהָיוּ חַכְמֵי סְפָרַד רוֹצִים לְהַקְנוֹת בְּאַסְמַכְתָּא, כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂין: קוֹנִין מִזֶּה שֶׁהוּא חַיָּב לָזֶה מֵאָה דִּינָרִין, וְאַחַר שֶׁיְּחַיֵּב עַצְמוֹ קוֹנִין מִבַּעַל חוֹבוֹ שֶׁ'כָּל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ' אוֹ 'שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ', 'הֲרֵי הַחוֹב הַזֶּה מָחוּל לוֹ מֵעַכְשָׁיו', 'וְאִם לֹא יִהְיֶה' אוֹ 'לֹא יַעֲשֶׂה', 'הֲרֵינִי תּוֹבְעוֹ בַּמָּמוֹן שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בּוֹ'. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הָיִינוּ עוֹשִׂין בְּכָל הַתְּנָאִין שֶׁבֵּין אָדָם וְאִשְׁתּוֹ בְּשִׁדּוּכִין וּבְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִין לָהֶן.
יח. קוֹנִין מִזֶּה שֶׁהוּא חַיָּב לָזֶה מֵאָה דִּינָרִין. ואין זה אסמכתא שהרי התחייב ללא תנאי, וכדלעיל הט"ו. קוֹנִין מִזֶּה… קוֹנִין מִבַּעַל חוֹבוֹ. קניינים אלו נעשו כדי להודיע שהדברים נאמרים בלב שלם ולא בדרך שחוק והיתול (ראה לעיל ה,יג).
