פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי יי אַחַר שֶׁמּוֹצִיאִין כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁבְּזֶרַע הָאָרֶץ, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא וִדּוּי מַעֲשֵׂר.
א. לְהִתְוַדּוֹת. להודות על האמת ולספר מעשיו. נוסח הוידוי מפורש בתורה (דברים כו,יג-טו). רוב ההלכות בפרק זה מתבססות על פסוקי התורה בעניין וידוי מעשרות.
ב. וְאֵין מִתְוַדִּין וִדּוּי זֶה אֶלָּא אַחַר הַשָּׁנָה שֶׁמַּפְרִישִׁין בָּהּ מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר וכו' וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ" וכו' (דברים כו,יב-יג).
ג. אֵמָּתַי מִתְוַדִּין? בַּמִּנְחָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר" (דברים כו,יב) – בָּרֶגֶל שֶׁכָּל הַמַּעַשְׂרוֹת כָּלִין בּוֹ, וְאֵין הַפֶּסַח מַגִּיעַ מִשָּׁנָה רְבִיעִית אֶלָּא וְכָל פֵּרוֹת שְׁלִישִׁית נִתְעַשְּׂרוּ, בֵּין פֵּרוֹת אִילָן בֵּין פֵּרוֹת הָאָרֶץ.
ג. שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית. בשנה רביעית ושביעית ממחזור השמיטה. בָּרֶגֶל שֶׁכָּל הַמַּעַשְׂרוֹת כָּלִין בּוֹ וכו'. וידוי המעשרות מסכם שלוש שנים של מחזור מעשרות: שנתיים של הפרשת מעשר שני (בשנה הראשונה והשנייה לשמיטה), ושנה של מעשר עני (בשנה השלישית), ובפסח של השנה הרביעית מתוודים כיוון שאז מסיימים להפריש מעשרות מהפירות שחנטו בשנה השלישית. ועל דרך זה בשנה רביעית עד שנה שישית (שנתיים מעשר שני ושנה מעשר עני, ובשביעית מתוודים). ותיקנו את הווידוי בסוף פסח (מנחה של יום טוב האחרון) כדי שבמהלך החג יוכלו לאכול מעשר שני ונטע רבעי, שכן לפני הווידוי צריך לבער את כל המתנות מהבית כדלקמן ה"ז ואילך (ירושלמי מעשר שני ה,ה).
ד. אֵין מִתְוַדִּין אֶלָּא בַּיּוֹם, וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְוִדּוּי הַמַּעֲשֵׂר. וּבֵין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת חַיָּב לְבַעֵר וּלְהִתְוַדּוֹת.
ד. בִּפְנֵי הַבַּיִת. בזמן המקדש. לְבַעֵר. כמבואר לקמן ה"ח.
ה. וִדּוּי זֶה נֶאֱמַר בְּכָל לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו,יג) – בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאִם רָצוּ רַבִּים לְהִתְוַדּוֹת כְּאֶחָד – מִתְוַדִּין.
ה. בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר. בכל שפה שאתה דובר.
ו. וּמִצְוָתוֹ בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יי", וְאִם הִתְוַדָּה בְּכָל מָקוֹם – יָצָא.
ז. אֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶצְלוֹ אֶחָד מִן הַמַּתָּנוֹת, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בַּוִּדּוּי: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו" וכו' (דברים כו, יג). וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיָה הַבִּעוּר, וּלְמָחָר מִתְוַדִּים.
ז. אֶחָד מִן הַמַּתָּנוֹת. כמפורט לקמן הי"ב.
ח. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אִם נִשְׁאַר אֶצְלוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר – נוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן; מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן – נוֹתְנוֹ לַלֵּוִי; מַעְשַׂר עָנִי – נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים. נִשְׁאֲרוּ אֶצְלוֹ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל וַדַּאי אוֹ נֶטַע רְבָעִי אוֹ מְעוֹת פְּדִיָּתָן – הֲרֵי זֶה מְבַעֵר אוֹתָן, וּמַשְׁלִיךְ לַיָּם אוֹ שׂוֹרֵף. נִשְׁאַר אֶצְלוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי – אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֲרוֹ. נִשְׁאַר אֶצְלוֹ בִּכּוּרִים – הֲרֵי הֵן מִתְבַּעֲרִין בְּכָל מָקוֹם.
ח. הֲרֵי הֵן מִתְבַּעֲרִין בְּכָל מָקוֹם. שיש להניח שלא יספיק להביאם לבית המקדש עד זמן הביעור.
ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשּׂוֹרֵף בְּכָל מָקוֹם וּמְבַעֵר? בְּשֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְאָכְלָן כֻּלָּן קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס יוֹם טוֹב. אֲבָל אִם נִשְׁאַר לוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי – אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ, שֶׁהַתַּבְשִׁיל כִּמְבֹעָר. וְכֵן יַיִן וּתְבָלִין – הֲרֵי הֵן כִּמְבֹעָרִין.
ט. בְּשֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְאָכְלָן כֻּלָּן קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס יוֹם טוֹב. למעט הפירות שמשאיר ליום טוב עצמו, שאותם אינו צריך לבער. שֶׁהַתַּבְשִׁיל כִּמְבֹעָר. כיוון שמתקלקל תוך זמן קצר (פה"מ מעשר שני ה,ו).
י. פֵּרוֹת שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּשְׁעַת הַבִּעוּר – אֵינָן מְעַכְּבִין אוֹתוֹ מִלְּהִתְוַדּוֹת, וְאֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר אוֹתָן.
י. לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. שלב הגידול שבו מתחייבים הפירות בתרומות ומעשרות (ראה הלכות מעשר ב,ג-ה).
יא. מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ וְהִגִּיעַ יוֹם הַבִּעוּר – הֲרֵי זֶה קוֹרֵא שֵׁם לַמַּתָּנוֹת, וּמְזַכֶּה בָּהֶן לְבַעְלֵיהֶן עַל גַּב קַרְקַע אוֹ לְמִי שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶן לְבַעֲלֵיהֶם, וּמִתְוַדֶּה לְמָחָר, שֶׁנְּתִינַת הַמִּטַּלְטְלִין עַל גַּב קַרְקַע אֵינָהּ אֶלָּא מַתָּנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִזּוּק. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְנוֹת לָהֶן הַמַּעַשְׂרוֹת בַּחֲלִיפִין, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְכִירָה, וְהַמַּעַשְׂרוֹת וְהַתְּרוּמוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן נְתִינָה, לֹא מְכִירָה.
יא. הֲרֵי זֶה קוֹרֵא שֵׁם לַמַּתָּנוֹת. מציין את המקום של כל מתנה בתוך הפירות, כגון שאומר: הפירות בקצה הצפוני למעלה הרי הם תרומה גדולה, ועל דרך זה בשאר המעשרות. וּמְזַכֶּה בָּהֶן לְבַעְלֵיהֶן עַל גַּב קַרְקַע. משכיר קרקע לכהן או ללוי או לעני, ובאמצעות הקרקע הם זוכים במעשרות למרות שלא הגיעו לידם (ראה הלכות מכירה ג,ח-ט). אוֹ לְמִי שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶן לְבַעֲלֵיהֶם. כגון גזבר של עניים, שמשכיר לו קרקע ומקנה לו את המעשר עבור העניים. שֶׁנְּתִינַת הַמִּטַּלְטְלִין וכו'. למרות שמשכיר את הקרקע תמורת כסף, נתינת המעשרות אינה נראית כמכירה, כיוון שהכסף מתקבל רק תמורת הקרקע והמעשרות ניתנים במתנה אגב הקרקע. בַּחֲלִיפִין. כגון שבעל הפירות מגביה חפץ של הכהן וזוכה בו, ועל ידי כך הכהן זוכה בתרומה.
יב. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת עַד שֶׁיּוֹצִיא כָּל הַמַּתָּנוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" וכו' (דברים כו,יג): "הַקֹּדֶשׁ" – זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי, הַקְּרוּיִין קֹדֶשׁ; "מִן הַבַּיִת" – זוֹ חַלָּה, שֶׁהִיא הַמַּתָּנָה שֶׁל כֹּהֲנִים בַּבַּיִת; "נְתַתִּיו לַלֵּוִי" (שם) – זֶה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן; "וְגַם נְתַתִּיו" (שם) – מִכְּלָל שֶׁקְּדָמַתּוּ מַתָּנָה אַחֶרֶת, וְהִיא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר; "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה" (שם) – זֶה מַעְשַׂר עָנִי וְלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי.
יב. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי הַקְּרוּיִין קֹדֶשׁ. ויקרא יט,כד, כז,ל. שֶׁהִיא הַמַּתָּנָה שֶׁל כֹּהֲנִים בַּבַּיִת. שניתנת מהעיסה שמכינים בבית. וְגַם נְתַתִּיו מִכְּלָל שֶׁקְּדָמַתּוּ מַתָּנָה אַחֶרֶת. שהמילה 'וגם' מלמדת שהייתה מתנה לפניו. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. שהלוי נותן אותה לפני שאוכל את המעשר הראשון. שֶׁאֵין לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי. לפי שאין בהם דין של נתינה אלא של עזיבה, שמשאיר אותם בשדה (הון עשיר, משנ"א מעשר שני ה,י).
יג. וְצָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶת הַמַּתָּנוֹת עַל הַסֵּדֶר וְאַחַר כָּךְ יִתְוַדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו,יג), הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת. נִשְׂרַף טִבְלוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא הִפְרִישׁ מַתָּנוֹת וְלֹא נְתָנָן לְבַעְלֵיהֶן. וּבִזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַכֹּהֲנִים – לֹא הָיוּ מִתְוַדִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי" (שם).
יג. עַל הַסֵּדֶר. כמבואר בהלכות תרומות ג,כג. אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן. אפילו פעם אחת בכל השנים שעברו מהווידוי הקודם (מנ"ח מצווה תרז, חזו"א דמאי ב,ד). נִשְׂרַף טִבְלוֹ. אפילו אם נשרף פעם אחת, ובשאר הפעמים הפריש כראוי (חזו"א שם). ויש מפרשים שנשרף כל הטבל במשך השנים (מנ"ח שם). וּבִזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַכֹּהֲנִים. שעזרא קנס את הלוויים על כך שלא עלו מבבל (הלכות מעשר א,ד).
יד. מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד – מִתְוַדֶּה, שֶׁעִקַּר הַוִּדּוּי בַּמַּעֲשֵׂר הוּא. וְכֵן אִם לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא הַבִּכּוּרִים בִּלְבַד – מִתְוַדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ" (דברים כו,יג) – הַקֹּדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא הַבִּכּוּרִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא תְּרוּמָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – אֵינוֹ מִתְוַדֶּה, שֶׁאֵין הַתְּרוּמָה טְעוּנָה וִדּוּי אֶלָּא בִּכְלַל שְׁאָר הַמַּתָּנוֹת.
יד. מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד. כגון שקנה יבול שהופרשו ממנו תרומה ומעשר ראשון. שֶׁעִקַּר הַוִּדּוּי בַּמַּעֲשֵׂר הוּא וכו'. נוסח הווידוי מתחיל במילים "בערתי הקדש מן הבית", והקודש זה מעשר שני כדלעיל הי"ב, וגם ביכורים נכללים במילה זו משום ש"הקודש" בה' הידיעה משמעו הקודש שהוזכר לפני כן ('הקודש הראשון') והיינו ביכורים שהוזכרו בפסוקים לפני וידוי מעשרות (וראה לעיל ה"ח שביעור במשמעותו הפשוטה שייך במעשר שני ובביכורים). כמו כן, יש פרטים בווידוי ששייכים רק במעשר שני וביכורים (ראה לקמן סוף הט"ו).
טו. "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ" (דברים כו,יג) – שֶׁלֹּא הִפְרִישׁ מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר וְלֹא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. "וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם) – שֶׁלֹּא שָׁכַח מִלְּבָרְכוֹ וּלְהַזְכִּיר שְׁמוֹ עָלָיו.
"לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" (דברים כו,יד) – הָא אִם אֲכָלוֹ בַּאֲנִינָה, אֵינוֹ מִתְוַדֶּה. "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" (שם) – הָא אִם הִפְרִישׁ בְּטֻמְאָה, אֵינוֹ מִתְוַדֶּה. "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" (שם) – שֶׁלֹּא לָקַח מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין, וְלֹא נְתָנוֹ לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים. "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יי אֱלֹהָי" (שם) – שֶׁהֵבִיאוֹ לְבֵית הַבְּחִירָה. "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (שם) – שֶׁשָּׂמַח וְשִׂמַּח בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" וכו' (שם כו,יא).
טו. שֶׁלֹּא הִפְרִישׁ מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וכו'. איסורים אלו התבארו בהלכות תרומות פרק ה. ואין הכוונה שמפרט כל זה בדיבור בשעת הווידוי, אלא אומר רק את לשון הפסוקים (פה"מ מעשר שני ה,יג). הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן. מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה (הלכות תרומות ה,יא). מִלְּבָרְכוֹ וּלְהַזְכִּיר שְׁמוֹ. לברך בשם ומלכות על ההפרשה (ערוה"ש קלו,יד וד"א על פי ראשונים). ויש מפרשים שהכוונה לשבח לה' בעת הפרשת המעשרות (רא"ם וגור אריה דברים כו,יג).
אִם אֲכָלוֹ בַּאֲנִינָה. אם אכל ביכורים או מעשר שני בעודו אונן, ששתי מתנות אלו אסורות לאונן (לעיל ג,ה לגבי מעשר שני, ובהלכות ביכורים ג,ה לגבי בכורים). וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא. מפסוק זה לומדים שאסור לאכול מעשר שני בטומאה (לעיל ג,א). הָא אִם הִפְרִישׁ בְּטֻמְאָה אֵינוֹ מִתְוַדֶּה. מכיוון שעיקר מצוות מעשר שני לאכלו בטהרה, לכן המפריש מפירות טמאים אינו מתוודה אף שנהג כדין (ד"א). שֶׁלֹּא לָקַח מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. שאסור להשתמש במעשר שני לצרכים שאינם אכילה ושתייה אפילו שהם צורכי מצווה כמו ארון קבורה ובגדים למת מצווה (לעיל ג,י). שֶׁהֵבִיאוֹ לְבֵית הַבְּחִירָה. שהביא למקדש את המתנות שמצווה להביאן, והיינו ביכורים ומעשר שני. שֶׁשָּׂמַח וְשִׂמַּח בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב וכו'. פסוק זה נאמר לגבי ביכורים, ובהמשך הפסוק נאמר: "אתה והלוי והגר אשר בקרבך", והיינו שצריך לשמוח ולשמח את הנצרכים (וכן במעשר שני נאמר כעין זה, ראה דברים יב,יח ושם יד,כו-כז).
טז. "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם" וכו' עַד "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו,טו) – זוֹ בַּקָּשָׁה שֶׁיִּתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת.
טז. בַּקָּשָׁה שֶׁיִּתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת. שבזכות המעשרות יש טעם טוב בפירות (תוספתא מעשר שני ה,כט).
יז. יִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵרִים מִתְוַדִּים, אֲבָל לֹא גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק בָּאָרֶץ, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ" וכו' (דברים כו,טו). כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מִתְוַדִּים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, יֵשׁ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
יז. וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים. עבד כנעני משוחרר שדינו כגר. שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק בָּאָרֶץ וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ וכו'. והמשך הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש". והגר אינו יכול לומר זאת מכיוון ששבועת ארץ זבת חלב ודבש נאמרה רק למשה רבנו ויוצאי מצרים (שמות ג,יז; ראה אור יקרות כאן וערוך לנר מכות יט,א שמסבירים שמסיבה זו שונה הדין כאן מדינו של הגר ביחס למקרא ביכורים כמבואר בהלכות ביכורים ד,ג, וראה עוד מפרשים נוספים כאן ושם שהסבירו בעוד אופנים). עָרֵי מִגְרָשׁ. ארבעים ושמונה ערים, ומסביב לכל עיר פרוור הנקרא מגרש (הלכות שמיטה ויובל יג,א-ב).

תקציר הפרק 

פרק י"א הלכות מעשר שני ונטע רבעי
פרק אחרון בנושא זה💪🏻

וידוי מעשרות

בפרק זה, החותם את הלכות מעשר שני ונטע רבעי ובכך את כל ההלכות העוסקות בהפרשת תרומות ומעשרות, דן הרמב"ם במצוות וידוי מעשרות שנעשית לאחר הפרשת כל המתנות. בתחילת הפרק מבאר הרמב"ם את דיני מצווה זו – מצוות הוידוי, זמנה, לשונה ומקומה. לאחר מכן מבאר הרמב"ם את חובת הביעור שקודמת לוידוי, ואת הדברים המעכבים את הוידוי.

בשנה רביעית ושביעית, בערב שביעי של פסח, מפריש ונותן לכהן ולוי את מה שאפשר, והשאר אוכל או משמיד, בחג מתוודה במקדש או בכל מקום, בתנאי שהפריש הכל כהלכתו (כמפורט בפרק). גר אינו מתוודה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מעשר שני ונטע רבעי ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם צריך לבער דמאי?

2.האם גר מתוודה?

3.בשעת ידוי המעשרות מבקשים מה' שיתן טעם טוב בפירות?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן