פרק י"א, הלכות נדרים, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. קָטָן בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וּקְטַנָּה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ נָדְרוּ בֵּין נִדְרֵי אִסָּר בֵּין נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ, בּוֹדְקִין אוֹתָן וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָן: אִם יָדְעוּ לְשֵׁם מִי נָדְרוּ וּלְשֵׁם מִי הִקְדִּישׁוּ וְנִשְׁבְּעוּ – נִדְרֵיהֶן קַיָּמִין וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ; וְאִם לֹא יָדְעוּ – אֵין דִּבְרֵיהֶן כְּלוּם. וּצְרִיכִין בְּדִיקָה כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, שֶׁהִיא שְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַקְּטַנָּה וּשְׁנַת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַקָּטָן.
א. קָטָן בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וּקְטַנָּה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וכו'. אף שהזכר אינו נקרא גדול עד שיגיע לגיל שלוש עשרה שנה ויום, והנקבה עד גיל שתים עשרה שנה ויום ויביאו סימני גדלות (הלכות אישות ב,א, ב,י), וקודם זמן זה הם נחשבים כקטנים שאין למעשיהם תוקף הלכתי (ראה למשל הלכות אישות ד,ז), לעניין נדרים דינם שונה, וכפי שיבואר. אִם יָדְעוּ לְשֵׁם מִי נָדְרוּ. שהנודר נודר לשם שמים, כפי שנאמר: "איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל,ג). וְאִם לֹא יָדְעוּ אֵין דִּבְרֵיהֶן כְּלוּם. ואף שאינם חייבים, כופים אותם לעמוד בדבריהם כדי לחנך אותם שלא לנהוג קלות ראש בנדרים. ואם מדובר בנדר שיש לקטן נזק בקיומו אין כופים אותו לקיים, אך אביו או רבו מכים אותו וגוערים בו כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בנדרים (ראה הלכות שבועות יב,ז שגם קודם גיל זה נוהגים כך; מער"ק). וּצְרִיכִין בְּדִיקָה כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. כמבואר בהלכה הבאה.
ב. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנָּדְרוּ אוֹ הִקְדִּישׁוּ בִּתְחִלַּת שָׁנָה זוֹ, וְשָׁאֲלוּ אוֹתָן וְנִמְצְאוּ יוֹדְעִין וְנִתְקַיֵּם נִדְרָן, וְנָדְרוּ נֶדֶר אַחֵר אֲפִלּוּ בְּסוֹף שָׁנָה זוֹ – צְרִיכִין בְּדִיקָה, וְאַחַר כָּךְ יִתְקַיֵּם. וְאֵין אוֹמְרִין: הוֹאִיל וְנִמְצְאוּ יוֹדְעִין בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה, אֶלָּא בּוֹדְקִין כָּל הַשָּׁנָה הַזּוֹ כֻּלָּהּ.
ב. וְשָׁאֲלוּ אוֹתָן. אם יודעים לשם מי נדרו או הקדישו.
ג. קֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: 'יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ' וּ'לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ' – אֵין נִדְרֵיהֶן נְדָרִים וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. וְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁנִּמְצָא הַבֵּן בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַבַּת בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: 'אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ' וּ'לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ' – דִּבְרֵיהֶן קַיָּמִין, וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ וְנִדְרֵיהֶם נְדָרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
וְזוֹ הִיא עוֹנַת הַנְּדָרִים הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:
ג. קֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה. לפני גיל שתים עשרה לזכר וגיל אחת עשרה לנקבה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. ובשאר דברים, קודם שיביאו שתי שערות, אין למעשיהם תוקף הלכתי.
וְזוֹ הִיא עוֹנַת הַנְּדָרִים הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם. לעניין נדרים והקדשות (ראה הלכות נזירות ב,יג, הלכות ערכין וחרמין א,טו, הלכות תרומות ד,ה).
ד. הוֹאִיל וְהִגִּיעוּ לִשְׁנֵי הַגְּדוֹלִים – נִדְרֵיהֶן קַיָּמִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ סִימָנִין וַעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ גְּדוֹלִים לְכָל דָּבָר. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁהַמֻּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ – הֶקְדֵּשׁוֹ הֶקְדֵּשׁ וּנְדָרָיו נְדָרִים.
אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְרֵיהֶן קַיָּמִין, אִם חִלְּלוּ נִדְרָן אוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחֱלִיפוּ – אֵינָן לוֹקִין, עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיָבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
ד. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהַמֻּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ וכו'. למדו חכמים מייתור המילה "איש" שבפסוק "איש כי יפלִא" שקטן שהגיע לגיל גדלות ולא הביא סימנים, והרי הוא סמוך להיקרא איש, אם נדר ('יפלִא') – נדרו נדר והקדשו הקדש (בבלי נזיר סב,א). אבל התקופה שבה נדרי קטן וקטנה נבדקים היא מדברי חכמים (צפנת פענח שבת כד,יא, שו"ת אג"מ אה"ע קע).
נִשְׁבְּעוּ וְהֶחֱלִיפוּ. נשבעו שבועת שקר או נשבעו ולא קיימו שבועתם. אֵינָן לוֹקִין עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיָבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. שהקטן אינו בר עונשים עד שיגדיל בשנים ויביא סימני גדלות (ראה הלכות ממרים ז,ה).
ה. הִקְדִּישׁוּ, וּבָא הַגָּדוֹל וְנֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהִקְדִּישׁוּ – לוֹקֶה, מִפְּנֵי שֶׁנִּדְרֵיהֶן נְדָרִים מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ה. לוֹקֶה. ככל אדם האוכל מן ההקדש שלוקה (הלכות מעילה א,ג). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ד.
ו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נְדָרֶיהָ קַיָּמִין? בְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בִּרְשׁוּת הָאָב אוֹ בִּרְשׁוּת הַבַּעַל. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּרְשׁוּת הָאָב, אֲפִלּוּ הִגְדִּילָה וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה – אָבִיהָ מֵפֵר נְדָרֶיהָ וְכָל שְׁבוּעוֹת שֶׁתִּשָּׁבַע בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ וכו' כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ" (במדבר ל,ו).
ו. אֲפִלּוּ הִגְדִּילָה וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה. הבת שהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה סימני גדלות נעשית גדולה ונקראת נערה במשך שישה חודשים (הלכות אישות ב,א-ב). אָבִיהָ מֵפֵר נְדָרֶיהָ וכו'. התורה נתנה סמכות לאב להפר את נדרי בתו בגיל הנערות אם יביע אי הסכמה ביום שמיעת הנדר (לתיאור אופן ההפרה ראה לקמן פרק יג). בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. יכול להפר עד סיומו של היום שבו שמע את נדרה (לקמן יג, טו-טז). כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ. והמשך הכתוב: "אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אתה", הרי שיש ביד האב למנוע אותה מקיום הנדר על ידי הפרה.
ז. וְעַד מָתַי אָבִיהָ מֵפֵר? עַד שֶׁתִּבְגֹּר. בָּגְרָה – אֵינוֹ מֵפֵר לָהּ, וַהֲרֵי נְדָרֶיהָ וּשְׁבוּעוֹתֶיהָ כְּנֶדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן: "כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ" (במדבר ל,י).
ז. בָּגְרָה. ששלמו שישה חדשים לאחר שנעשתה נערה (ראה ביאור בהלכה קודמת).
ח. וּמֵאֵימָתַי מֵפֵר הַבַּעַל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וּשְׁבוּעוֹתֶיהָ? מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה, וְהוּא מֵפֵר לְעוֹלָם עַד שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִסָּפֵק – לֹא יָפֵר לָהּ. נָתַן לָהּ גֵּט עַל תְּנַאי אוֹ לְאַחַר זְמַן – לֹא יָפֵר בַּיָּמִים שֶׁבִּנְתַּיִם.
וְכֵן מִי שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת, וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ – אֵין הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן וְלֹא הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה, וְהֵפֵר נְדָרֶיהָ – הֲרֵי אֵלּוּ מוּפָרִין.
ח. מֵפֵר הַבַּעַל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וּשְׁבוּעוֹתֶיהָ. שהתורה נתנה סמכות לבעל להפר נדרי עינוי נפש או נדרים בעניינים שבינו לבינה שנדרה אשתו (כדלקמן יב,א). מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. מזמן שמביאה הבעל לתוך ביתו ומתייחד עמה, ומאז האישה מוגדרת כנשואה (הלכות אישות י,א). הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִסָּפֵק. כגון שזרק לה את הגט באופן שיש ספק אם הגיע אליה (ראה הלכות גירושין ה,יג). נָתַן לָהּ גֵּט עַל תְּנַאי אוֹ לְאַחַר זְמַן. שהתנה את הגט בקיום תנאי מסוים או שאמר שיחול לאחר זמן מסוים (ראה הלכות גירושין ח,א, ט,א).
וְכֵן מִי שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם. שבמקרה כזה עליה להתגרש משניהם ונאסרת להינשא להם עולמית (הלכות גירושין י,ה). וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ. שכל שאין קידושיו תופסים בה, כגון אחת מהאסורות עליו באיסורי עריות (ראה הלכות אישות ד,יב), אינו יכול להפר לה. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין. כגון אלמנה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט (ראה דוגמאות נוספות שם א,ז). וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה. כגון גר מצרי ואדומי (ראה שם ה"ח). הֲרֵי אֵלּוּ מוּפָרִין. משום שקידושין תופסים באישה האסורה עליו באיסור לאו או באיסור עשה (שם ד,יד).
ט. נַעֲרָה מְאֹרָסָה – אֵין מֵפֵר נְדָרֶיהָ אֶלָּא הָאָב עִם הַבַּעַל כְּאֶחָד. וְאִם הֵפֵר הָאֶחָד לְבַדּוֹ – אֵינוֹ מוּפָר. הֵפֵר הַבַּעַל לְבַדּוֹ, וְעָבְרָה עַל נְדָרֶיהָ קֹדֶם שֶׁיָּפֵר הָאָב – אֵינָהּ לוֹקָה.
ט. נַעֲרָה מְאֹרָסָה. שהתקדשה לבעלה אך עדיין לא נכנסה לחופה. הַבַּעַל. הארוס. אֵינָהּ לוֹקָה. שהפרת הארוס ממעטת את חומרת הנדר, ולכן אף שאינו מופר, אינה לוקה עליו.
י. מֵת הָאָרוּס – חָזְרָה לִרְשׁוּת אָבִיהָ, וְכָל שֶׁתִּדֹּר – הָאָב מֵפֵר כְּשֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס. מֵת הָאָב אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנָדְרָה אַחַר מוֹתוֹ – אֵין הַבַּעַל מֵפֵר, שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה.
י. מֵת הָאָרוּס חָזְרָה לִרְשׁוּת אָבִיהָ. דווקא בעודה קטנה או נערה, אבל לאחר שבגרה, אין אביה מפר לה. וְכָל שֶׁתִּדֹּר. לאחר שמת ארוסה (ומה שנדרה קודם שמת, ראה לקמן הט"ז). שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. אין הארוס מפר לבדו, אף כשהאב אינו בחיים.
יא. נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה, וְשָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא שָׁמַע אֲרוּסָהּ, וְנִתְגָּרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם וְנִתְאָרְסָה לְאַחֵר בּוֹ בַּיּוֹם, אֲפִלּוּ לְמֵאָה – אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת, שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲרָה.
יא. וְלֹא שָׁמַע אֲרוּסָהּ. ואם שמע ארוסה, ראה לקמן הל' טו-יז. בּוֹ בַּיּוֹם. שכן הפרת הנדרים היא רק ביום שמיעת הנדר (כדלקמן יב,יז). אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן. הואיל ולא שמע הארוס הראשון, האפשרות להפר עוברת מארוס לארוס עד הארוס האחרון, והוא מצטרף עם האב להפר בו ביום (ואם לא התארסה יכול האב להפר לבדו – כדלקמן הט"ז). מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב. שמאחר שנתגרשה מן האירוסין חוזרת לרשות אביה. אך אם נתגרשה מן הנישואין, יצאה מרשות אביה (לקמן הכ"ה).
יב. אֲבָל הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה שֶׁנָּדְרָה וְלֹא הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ בַּיּוֹם וְהֶחֱזִירָהּ בּוֹ בַּיּוֹם – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁהֲרֵי יָצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ אַחַר שֶׁנָּדְרָה. אַף עַל פִּי שֶׁנָּדְרָה בִּרְשׁוּתוֹ, וְהִיא עַתָּה בִּרְשׁוּתוֹ, הוֹאִיל וְיָצָאתָ לִרְשׁוּת עַצְמָהּ בִּנְתַּיִם – נִתְקַיְּמוּ נְדָרֶיהָ.
יב. הוֹאִיל וְיָצָאתָ לִרְשׁוּת עַצְמָהּ בִּנְתַּיִם נִתְקַיְּמוּ נְדָרֶיהָ. שהרי לאחר שהאישה מתגרשת אין הבעל מפר נדריה (לעיל ה"ח).
יג. נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה, וְלֹא שָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא בַּעְלָהּ, וְנִתְגָּרְשָׁה וְנִתְאָרְסָה לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים, כְּשֶׁיִּשְׁמַע הָאָב וְהָאָרוּס הָאַחֲרוֹן – מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן, הוֹאִיל וְלֹא שָׁמַע אוֹתָם הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן.
יג. אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים כְּשֶׁיִּשְׁמַע הָאָב וְהָאָרוּס הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. שהפרת הנדרים היא ביום השמיעה ולאו דווקא ביום הנדר (לקמן יב,טז). ודווקא כששמעו באותו היום, אבל אם שמעו ביום נפרד, אינם יכולים להפר (שם הי"ז). הוֹאִיל וְלֹא שָׁמַע אוֹתָם הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן. וראה לקמן הי"ז הדין במקרה ששמע הארוס הראשון.
יד. נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה, וְשָׁמַע אָבִיהָ לְבַדּוֹ וְהֵפֵר לָהּ, וּמֵת הָאָרוּס קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע, וְנִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם, אֲפִלּוּ לְמֵאָה – אָבִיהָ וַאֲרוּסָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע.
יד. אָבִיהָ וַאֲרוּסָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. שהארוס האחרון נכנס תחת הארוס הראשון ויכול האב להפר עמו יחד. אבל האב לבדו אינו יכול להפר (כדלקמן הי"ט).

טו. שָׁמַע אָרוּס רִאשׁוֹן וְהֵפֵר וּמֵת, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב, וְנִתְאָרְסָה לְאַחֵר בּוֹ בַּיּוֹם – אָבִיהָ עִם הָאָרוּס הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ.

טו. אָבִיהָ עִם הָאָרוּס הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. כמבואר בהלכה הקודמת.
טז. שָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא שָׁמַע הָאָרוּס וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם הָאָרוּס, אוֹ שֶׁשָּׁמַע גַּם הָאָרוּס וְהֵפֵר אוֹ שָׁתַק וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם – נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב, וְהָאָב יָכוֹל לְהָפֵר. שָׁמַע הָאָרוּס וְקִיֵּם וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁשָּׁמַע וְשָׁתַק וּמֵת בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו – אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר.
טז. נִתְרוֹקְנָה. חזרה. אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר. שהרי קיים הארוס, ואף שתיקתו עד למחרת היא כקיום (לקמן יב,יח).
יז. גֵּרְשָׁהּ הָאָרוּס אַחַר שֶׁשָּׁמַע – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הַגֵּרוּשִׁין כִּשְׁתִיקָה וְיָפֵר הָאָב עִם הַבַּעַל הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּאָרֵס בּוֹ בַּיּוֹם, אוֹ הַגֵּרוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁקִּיֵּם אָרוּס רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִתְקַיְּמוּ הַנְּדָרִים.
יז. וְיָפֵר הָאָב עִם הַבַּעַל הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּאָרֵס בּוֹ בַּיּוֹם. והוא הדין שאם לא התארסה יכול להפר לבדו במקרה זה (כדלעיל הט"ז, לח"מ).
יח. שָׁמַע הָאָב וְהֵפֵר לָהּ, וּמֵת הָאָב, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הַבַּעַל, אֲפִלּוּ שָׁמַע הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הָאָב – לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבַּעַל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לְעוֹלָם אַחַר מוֹת הָאָב, שֶׁאֵין הָאָרוּס מֵפֵר אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת.
יח. אֲפִלּוּ שָׁמַע הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הָאָב. ואם היה מפר באותו הזמן, היה מופר.
יט. שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב, אוֹ שֶׁשָּׁמַע הָאָב וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע – אֵין הָאָב לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָפֵר נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁנִּרְאוּ לְאָרוּס רִאשׁוֹן אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת אָרוּס אַחֲרוֹן אִם נִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יט. שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר לָהּ וכו'. בניגוד למקרים שנזכרו לעיל הט"ז שבהם האב יכול להפר לבדו לאחר מיתת הארוס, בהלכה כאן מדובר שאחד מהצדדים שמע והפר, ולאחר מכן מת הארוס קודם שישמע הצד השני, ובמקרים אלו אין האב יכול להפר לבדו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הל' יד-טו.
כ. נָדְרָה וְהֵפֵר לָהּ אָבִיהָ לְבַדּוֹ, וְלֹא שָׁמַע הָאָרוּס עַד שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר נִדְרֵי אֲרוּסָתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אֶלָּא קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ הוּא שֶׁמֵּפֵר בְּשֻׁתָּפוּת הָאָב.
לְפִיכָךְ הָיָה דֶּרֶךְ תַּלְמִיד חֲכָמִים, עַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא בִּתּוֹ מֵרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר לָהּ: 'כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי – הֲרֵי הֵן מוּפָרִין'.
כ. עַד שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ. עד שנישאה לו.
לְפִיכָךְ. משום המקרים המפורטים לעיל בסמוך (הל' יח-כ) שבהם נוצר מצב שלא ניתן להפר את הנדרים.
כא. וְכֵן הַבַּעַל, עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר לָהּ: 'כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ מִשֶּׁאֵרַסְתִּיךְ עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנְסִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי – הֲרֵי הֵן מוּפָרִין', שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹתָן.
כא. שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹתָן. וכן האב, שהרי גם האב מפר בלשון 'כל נדרים שנדרת בתוך ביתי' (לח"מ לקמן יב,יג). ויש מפרשים שהאב אינו יכול להפר ללא שמיעה ומה שאמר 'כל נדרים שנדרת…', כוונתו לגרום לה לספר לו על מנת שיוכל להפר (פרישה רלד,מ).
כב. הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל – עֲדַיִן אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל – אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁהֲרֵי יָצָאת מֵרְשׁוּתוֹ, וְלֹא הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בַּקּוֹדְמִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כב. הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל. כאשר מוסר האב את בתו לנישואין לאחר שהתארסה, כל זמן שהאב עצמו או שלוחיו נמצאים עמה, עדיין לא יצאה מרשות אביה ונחשבת ארוסה (ראה הלכות אישות כב,א-ב). מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב וכו'. שבמסירת הנערה לבעל או לשלוחיו ללא הליכת האב או שלוחיו עמהם נכנסת הנערה לרשות בעלה. וְלֹא הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בַּקּוֹדְמִין. שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנכנסה לרשותו, אבל אם תידור מכאן ואילך, יכול להפר (כס"מ). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"כ.
כג. שׁוֹמֶרֶת יָבָם, אֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ יְבָמָהּ מַאֲמָר, וַאֲפִלּוּ יָבָם אֶחָד לִיבָמָה אַחַת – אֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ.
כג. שׁוֹמֶרֶת יָבָם. אשה שבעלה (מן האירוסין או מן הנישואין) מת ללא בנים והיא ממתינה שאחד מאחיו יכנוס אותה על ידי ביאה (ייבום) כפי שציוותה התורה (הלכות ייבום וחליצה א,א). מַאֲמָר. קידושין מדברי חכמים שמקדש היבם את יבמתו בפני עדים בפרוטה או בשווה פרוטה (שם ב,א). וַאֲפִלּוּ יָבָם אֶחָד לִיבָמָה אַחַת. שיש לבעל שמת רק אח אחד, והוא היחיד שמצווה ליבם. אֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ. משום שמן התורה אינה נכנסת לרשותו אלא בביאה.
כד. הָיְתָה יְבִמְתּוֹ נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְאָחִיו, וְאָבִיהָ קַיָּם – אֵין הַיָּבָם עִם הָאָב מְפֵרִין נְדָרֶיהָ כְּאַחַת, אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ הוּא שֶׁמֵּפֵר כָּל שֶׁתִּדֹּר. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ הַיָּבָם מַאֲמָר – אֵינָהּ כְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה, שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כד. הָיְתָה יְבִמְתּוֹ נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְאָחִיו. שהתארסה לאחיו ועדיין לא נישאה לו, ומת. אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ הוּא שֶׁמֵּפֵר כָּל שֶׁתִּדֹּר. כדין נערה מאורסה שמת הארוס, שחוזרת לרשות אביה והוא לבדו מפר נדריה (לעיל הט"ז). שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר. וכל זמן שלא כנסה היבם בביאה, לא נכנסה לרשותו, ועדיין היא ברשות אביה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות ייבום וחליצה ב,א.
כה. נַעֲרָה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין – הֲרֵי זוֹ כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב, וְאֵין אָבִיהָ מֵפֵר נְדָרֶיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה.
כה. הֲרֵי זוֹ כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. שכשהשיאה יצאה מרשותו וכשהתגרשה או התאלמנה אינה חוזרת לרשותו, אלא הרי היא ברשות עצמה (הלכות אישות ג,יב) והוא הדין בקטנה (שם).
כו. נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה, וְלֹא שָׁמְעוּ נְדָרֶיהָ אָבִיהָ וּבַעְלָהּ עַד שֶׁבָּגְרָה אוֹ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב – הֲרֵי נְדָרֶיהָ קַיָּמִין, וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁהֲרֵי יָצָאת מֵרְשׁוּת אָבִיהָ, שֶׁהוּא מֵפֵר עִמּוֹ בְּשֻׁתָּפוּת, וַעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל.
כו. עַד שֶׁבָּגְרָה. ששלמו שישה חדשים לאחר שנעשתה נערה, ומגיל זה אין אביה מפר נדריה (כדלעיל ה"ז). שֶׁנַּעֲשֵׂית יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. כגון שהתאלמנה מן הנישואין ויצאה לרשות עצמה, ולאחר מכן התארסה. שֶׁהוּא מֵפֵר עִמּוֹ בְּשֻׁתָּפוּת. שהאב והארוס מפרים בשותפות, וכשיצאה מרשות אביה, אין הארוס לבדו יכול להפר.

תקציר הפרק 

פרק י"א הלכות נדרים

נדרי קטנים,הפרת נדרים

בשונה משאר חיובי תורה מצוות הנדרים תקפים ונדריהם קיימים לנערים ונערות מגיל בר/בת מצוה (ללא צורך בסימני גדלות -2שערות וכד). שנה קודם – בודקים בכל נדר אם הבינו משמעותו, ואז מקיימים.לפני-כן -אינם קיימים.
נדרי נערה: א) רק האב מפר – עד שתבגר או תינשא; ב)אם נשואה רק הבעל מפר – כל זמן שנשואה לו לגמרי; ג) האב והבעל יחד מפרים בתקופה שמאורסים.
אשה מפרה בעצמה נדריה בזמן שהיא יתומה, גרושה ואלמנה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נדרים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.עונת הנדרים היא הזמן שבו רוב האנשים נוטים לנדור?

2.האם יש מי שיכול להפר נדרי אלמנה?

3.האם יבמה זקוקה להפרה של שני אנשים?

תשובות
1-לא 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן