פרק י"א, הלכות נזקי ממון, ספר נזיקין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כַּמָּה הוּא הַכֹּפֶר? כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין שֶׁהוּא דְּמֵי הַנֶּהֱרָג, הַכֹּל לְפִי שָׁוְיוֹ שֶׁל נֶהֱרָג, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו" (שמות כא,ל). וְכֹפֶר הָעֲבָדִים, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, זְכָרִים אוֹ נְקֵבוֹת, הוּא הַקְּנָס הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה – שְׁלֹשִׁים סֶלַע כֶּסֶף יָפֶה, בֵּין שֶׁהָיָה הָעֶבֶד שָׁוֶה מֵאָה מָנֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר. וְכָל הַמְעֻכָּב גֵּט שִׁחְרוּר – אֵין לוֹ קְנָס, הוֹאִיל וְאֵין לוֹ אָדוֹן, שֶׁהֲרֵי יָצָא לְחֵרוּת.
א. כַּמָּה הוּא הַכֹּפֶר. הניתן כששור מועד ממית (לעיל י,ב). כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין וכו'. בית הדין אומד את גובה הכופר לפי שוויו של הניזק, ורואים כאילו הוא עבד הנמכר בשוק (ראה הלכות ערכין וחרמין א,ט). כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. ולמדו במדרש שכוונת הפסוק היא לאומדן בבית הדין (מכילתא דרשב"י כא,ל). שְׁלֹשִׁים סֶלַע. משקלו של הסלע הוא 384 גרגרי שעורה בינוניים (הלכות שקלים א,ב), ומשקל הגרגר 1/20 גרם. כֶּסֶף יָפֶה. נקי, בלא תערובת של נחושת וכיוצא בזה (ראה הלכות טוען ונטען ג,ב). מָנֶה. מאה דינרים. וְכָל הַמְעֻכָּב גֵּט שִׁחְרוּר. עבד שדינו לצאת לחירות אלא שעדיין לא ניתן לו שטר השחרור, כגון שהיכהו אדונו והפיל שינו או סימא עינו (ראה הלכות חובל ד,יא).
ב. לְמִי נוֹתְנִין אֶת הַכֹּפֶר? לְיוֹרְשֵׁי הַנֶּהֱרָג. וְאִם הֵמִית אִשָּׁה – הַכֹּפֶר לְיוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ, וְאֵינוֹ לַבַּעַל. הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין – נוֹתֵן חֲצִי הַקְּנָס לְרַבּוֹ, וְהַחֵצִי, רָאוּי לִתֵּן וְאֵין לוֹ מִי יִקָּחֶנּוּ.
ב. הַכֹּפֶר לְיוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ. יורשים ממשפחתה, דהיינו בניה, ואם אין לה בנים אז יורשיה מאביה (ראה הלכה למשה). וְאֵינוֹ לַבַּעַל. ואף שבדרך כלל קודם הבעל בירושת אשתו, אין הדבר נוגע לנכסים שבאו לה לאחר מיתתה שאותם אין הבעל יורש אלא ילדיה או משפחת אביה (הלכות נחלות א,יא). מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין. כגון שהיה של שני שותפים ואחד מהם שחררו. ואף שהדין הוא שכופים את אדונו לשחררו (הלכות עבדים ז,ז) אינו נחשב מעוכב גט שחרור, שכל עוד לא שחררו אדונו בפועל אינו משוחרר כלל (מאירי גיטין מב,ב, ומפרשי הרמב"ם הלכות חובל ד,יא-יב). נוֹתֵן חֲצִי הַקְּנָס לְרַבּוֹ. לאדונו, כנגד חלקו בעבד זה. וְהַחֵצִי רָאוּי לִתֵּן וכו'. מן הדין ראוי היה לתת חצי קנס (חמישה עשר סלעים) לאדון עבור חציו שהוא עבד, וחצי כופר (לפי ערך העבד) ליורשים עבור חציו שהוא בן חורין. אלא שדינו של עבד זה שאין לו יורשים ברורים (שקידושיו בספק – הלכות אישות ד,יז), ולפיכך נשאר הכסף ביד המזיק (בבלי גיטין מב,ב).
ג. שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּעָד לִגַּח – הַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִדְּמֵי וְלָדוֹת, שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה בִּדְמֵי וְלָדוֹת אֶלָּא לָאָדָם.
ג. וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ. הפילה את עובריה. פְּטוּרִין מִדְּמֵי וְלָדוֹת. ומשלמים רק את נזק האישה. אֶלָּא לָאָדָם. אדם שבמכתו הרג עובר של אישה משלם את דמי העובר לבעלה (הלכות חובל ד,א).
ד. נָגַח שִׁפְחָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּגַח חֲמוֹר מְעֻבֶּרֶת. וְאִם הָיָה תָּם – מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי וְלָדוֹת מִגּוּפוֹ.
ד. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּגַח חֲמוֹר מְעֻבֶּרֶת. השפחה הכנענית הרי היא כממון בעליה והיא וולדותיה שלו. לכן שור שנגח אותם דינו כאילו הזיק בהמה מעוברת, ואם הוא מועד בעליו חייבים נזק שלם על הכול. וְאִם הָיָה תָּם וכו'. משלם חצי נזק מגופו ככל תם שהזיק.
ה. כֵּיצַד שָׁמִין אוֹתָן? אוֹמְדִין כַּמָּה הָיְתָה שָׁוָה זוֹ כְּשֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת וְכַמָּה הִיא שָׁוָה עַתָּה, וְנוֹתֵן לִבְעָלֶיהָ הַפְּחָת אוֹ חֶצְיוֹ. וְאִם הֵמִית אֶת הַשִּׁפְחָה – מְשַׁלֵּם לִבְעָלֶיהָ הַכֹּפֶר הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ה. כֵּיצַד שָׁמִין אוֹתָן. את דמי הוולדות (ראה גם הלכות חובל ד,ב). וְנוֹתֵן לִבְעָלֶיהָ הַפְּחָת. הפער בין ערכה כמעוברת לערכה עכשיו. אוֹ חֶצְיוֹ. אם היה השור תם. וְאִם הֵמִית אֶת הַשִּׁפְחָה. שבנוסף להרג הוולדות מתה גם האימא, והשור הממית מועד. הַכֹּפֶר הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה בִּלְבַד. ולא משלם על הוולדות לפי שנחשבים חלק מגוף השפחה, וכלולים גם כן בתשלום הכופר. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א.
ו. שׁוֹר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְהֵמָה וְנָגַח אֶת הָאָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁאִם הֱמִיתוֹ פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אִם חָבַל בּוֹ חַיָּב הוּא בַּנֶּזֶק, וְאִם תָּם הוּא – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וְאִם מוּעָד – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
ו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל י,ט. וְאִם תָּם הוּא וכו'. ככל דיני שור המזיק, שחייב אדם על נזק שורו גם שלא בכוונה.
ז. שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת; וּמוּעָד שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְחוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת.
קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה – חוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת.
ז. שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק. והתחייב השור בסקילה ובעליו בתשלומים. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. הבעלים פטורים מלשלם מאחר ששור תם משלם נזקיו דווקא מגופו (לעיל א,ז), והרי הוא עתיד להיסקל. דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. שגם שאר נכסי הבעלים משועבדים לתשלום הנזק.
קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה. את השור המועד שהמית והזיק, וכבר נגמר דינו לסקילה. חוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. באופן המבואר לקמן.
ח. וּמֵהֵיכָן מִשְׁתַּלֵּם? מִן הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ בִּרְדִיָּתוֹ אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ; כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִסְקִילָה – אֵין לוֹ בְּעָלִים שֶׁיִּתְחַיְּבוּ בִּנְזָקָיו. דָּנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת וּבָרַח – אֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת.
ח. וּמֵהֵיכָן מִשְׁתַּלֵּם. שבמקרה זה אין גובים מממון הבעלים, כפי שמתבאר בסמוך. מִן הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ בִּרְדִיָּתוֹ. מה שמרוויחים על ידי חרישת השור בשדה. אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. שאם משעה שנגמר דינו לסקילה עד שסקלוהו בפועל עבר זמן, תיחשב החרישה שהספיק בינתיים לחרוש כתשלום המגיע לניזק (כס"מ). אֵין לוֹ בְּעָלִים שֶׁיִּתְחַיְּבוּ בִּנְזָקָיו. משעה שהוא עומד לסקילה נחשב כאילו אין לו בעלים (ראה הלכה הבאה), ואם כן אי אפשר לחייב את בעליו לשלם על מה שהזיק השור (ראה לעיל ח,ד). אולם אף שאין לגבות מנכסי הבעלים דנים את נזק השור, והתשלום מגיע מדמי חרישת השור (מ"מ על פי הבנת לח"מ את דבריו, יד"פ). שאמנם הרי זה כמי שאין לו בעלים, אבל בפועל עומד הוא תחת רשותם וניתן להפיק רווח מחרישתו. ועוד, שכיוון שעשו הדיינים שלא כדין בכך שהקדימו לדונו לסקילה, הפסידו את הניזק ויכולים בשל כך לגבות לפחות באופן זה (ראה אבן האזל). אֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. שכאמור, מן הבעלים אין לגבות, ומכיוון שהשור ברח אין אפשרות לשלם משבח החרישה שלו.
ט. שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם, וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – אֵינוֹ קָדוֹשׁ; וְכֵן אִם הִפְקִירוֹ – אֵינוֹ הֶפְקֵר; מְכָרוֹ – אֵינוֹ מָכוּר; הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו – אֵינָהּ חֲזָרָה; שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר בַּהֲנָיָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִסְקִילָה. אֲבָל עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, אִם הִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ; וְאִם הִפְקִירוֹ – הֲרֵי זֶה מֻפְקָר; וְאִם מְכָרוֹ – מָכוּר; הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו – הֲרֵי זֶה מֻחְזָר; וְאִם קָדַם וּשְׁחָטוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה.
ט. שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם. ונגמר דינו לסקילה, כמבואר בפסקה הסמוכה. וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו אֵינוֹ קָדוֹשׁ וכו'. שלמדו מן הכתוב ששור שנגמר דינו לסקילה אסור בהנאה, ואף אם נשחט קודם שנסקל, בשרו אסור בהנאה (ראה הלכות מאכלות אסורות ד,כב), וממילא אין לבעלים שייכות בו להקדישו או להפקירו. הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו. שהיה השור תחת אחריותו של השומר בזמן שהרג, ולאחר גמר הדין החזירו השומר. אֵינָהּ חֲזָרָה. מפני שתחת ידיו נעשה השור חסר ערך, וחייב הוא לשלם לבעל השור את דמיו.
הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ. שאסור ליהנות ממנו כדין הקדש. ומכל מקום השור פסול להקרבה ככל בהמה שהרגה אדם (הלכות איסורי מזבח ג,ו), ויש להמתין עד שייפול בו מום, ואז לפדותו ולתת דמיו לבדק הבית (שם ה"י). ואם לאחר שהקדישו נגמר דינו לסקילה סוקלים אותו אף שהוקדש (מאירי בבא קמא מד,ב). וְאִם הִפְקִירוֹ… וְאִם מְכָרוֹ. גם במקרים אלו ייסקל השור אם ייגמר דינו לכך, אלא שהזוכה מן ההפקר או הקונה יכולים בינתיים ליהנות מן השור ואף לשחטו ולאכלו (שם). הֲרֵי זֶה מֻחְזָר. ונפטר השומר מהחזרת הפיקדון. ואף שעתיד השור לידון לסקילה, הרי כעת מחזיר השומר שור ראוי, ויכול בעליו לעשות בו כרצונו כגון לשחטו ולאכלו.
י. שׁוֹר שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁוָרִים אֲחֵרִים – כֻּלָּן פְּטוּרִין, לְפִי שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בִּפְנֵי הַשּׁוֹר, כְּדִין הָאָדָם. נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף – כֻּלָּן נִסְקָלִין וְנִקְבָּרִין, וְהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כְּדִין כָּל בְּהֵמָה הַנִּסְקֶלֶת.
י. כְּדִין הָאָדָם. שאם הרג חייבים לדון אותו בפניו, ואם נתערב באחרים כולם נפטרים ממיתה (ראה הלכות סנהדרין יד,ז, הלכות רוצח ד,ז). שמאחר שאין ההורג מזוהה הרי זה כאילו איננו לפנינו (רש"י סנהדרין עט,ב). נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף. וכעת כל השוורים אסורים בהנאה. שהרי אין בעלי חיים בטלים בתערובת משום חשיבותם (הלכות מאכלות אסורות טז,ז), ולכן השור האסור שנתערב אוסר את כל התערובת. כֻּלָּן נִסְקָלִין. כדי לקיים מצוות סקילה בשור שהרג (רש"י ועוד ראשונים סנהדרין פ,א). וְנִקְבָּרִין. כך הוא דינו של שור הנסקל (הלכות פסולי המוקדשין יט,יא). אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כְּדִין כָּל בְּהֵמָה הַנִּסְקֶלֶת. שכל בהמה שנסקלת על פי בית דין דינה שאסורה בהנאה (הלכות מאכלות אסורות ד,כב, פה"מ ערכין א,ד).
יא. פָּרָה מְעֻבֶּרֶת שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם, וְכֵן כָּל בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת שֶׁנֶּעֶבְרָה בָּהּ עֲבֵרָה – הֲרֵי עֻבָּרָהּ כָּמוֹהָ: הִיא וְעֻבָּרָהּ נָגְחָה, הִיא וְעֻבָּרָהּ נִרְבְּעָה.
יא. שֶׁנֶּעֶבְרָה בָּהּ עֲבֵרָה. כגון שנרבעה לאדם ודינה סקילה. הֲרֵי עֻבָּרָהּ כָּמוֹהָ הִיא וְעֻבָּרָהּ נָגְחָה הִיא וְעֻבָּרָהּ נִרְבְּעָה. העובר נחשב לאחד מאיבריה ממש, וכאילו היה שותף למעשה העברה וגם הוא בדין הסקילה (גם אם נולד לפני גמר דין).
יב. נָגְחָה וְהֵמִיתָה וְאַחַר כָּךְ נִתְעַבְּרָה: אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָה נִתְעַבְּרָה, וְיָלְדָה קֹדֶם גְּמַר דִּין – וְלָדָהּ מֻתָּר; וְאִם יָלְדָה אַחַר גְּמַר דִּין – וְלָדָהּ אָסוּר, שֶׁהָעֻבָּר כְּיֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא. וְאִם נִתְעָרֵב וְלָדָהּ בַּאֲחֵרִים – כּוֹנְסִין אֶת כֻּלָּן לַכִּפָּה עַד שֶׁיָּמוּתוּ שָׁם.
יב. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָה נִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה קֹדֶם גְּמַר דִּין. שבין הנגיחה לגמר הדין הספיקה להתעבר ולהוליד. וְלָדָהּ מֻתָּר. שלא היה בשעת הנגיחה, וגם בשעת גמר הדין לא היה חלק ממנה לקבל את דינה. שֶׁהָעֻבָּר כְּיֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא. שהיה חלק ממנה בעת גמר הדין ונאסר כמוה בשחיטה והנאת הבשר, ברם לא נסקל עמה לפי שלא היה בנגיחה (ראה יד רמ"ה, כתר המלך). וכל זה בזמן שהתעברה לפני גמר הדין וילדה אחריו, אבל אם התעברה וילדה אחרי גמר הדין, עוברה מותר. שאמנם הוא נוצר במעיה של בהמה אסורה, אבל מאחר שגם לאב היה חלק ביצירת הוולד, אינו נאסר (בבלי סנהדרין פ,א כדין 'זה וזה גורם' – ראה הלכות עבודה זרה ז,יד). לַכִּפָּה. בית כלא.
יג. שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁהוּזְמוּ עֵדָיו – כָּל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ הִפְקִירוּהוּ בְּעָלָיו. וְאִם הֵעִידוּ שֶׁבְּעָלָיו רְבָעוּהוּ, וְהֵזִים אֶת הָעֵדִים – הֲרֵי הַשּׁוֹר לִבְעָלָיו, וְהַקּוֹדֵם וּמְשָׁכוֹ לֹא זָכָה בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבַּעַל יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, וְשֶׁאֵלּוּ עֵדֵי שֶׁקֶר וַהֲרֵי הוּא מְיַחֵל לַהֲזִימָן – לֹא הִפְקִיר.
יג. שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁהוּזְמוּ עֵדָיו. קודם הסקילה נמצאו העדים שהעידו על השור שקרנים, ואם כן נמצא השור נקי. שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ הִפְקִירוּהוּ בְּעָלָיו. שמשהבין שדינו להיסקל התייאש ממנו. ולכן גם לאחר שהתברר שאין דין השור להיסקל כבר יצא מחזקתו ודינו כהפקר שכל הקודם זוכה בו. וְהֵזִים אֶת הָעֵדִים. הביא עדי הזמה שהוכיחו את צדקתו. הֲרֵי הַשּׁוֹר לִבְעָלָיו. ואין אחרים יכולים לזכות בו. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבַּעַל יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא חָטָא… לֹא הִפְקִיר. מאחר שהבעלים יודע שהוא זכאי הוא מצפה ומתכנן להזים את העדים ולמנוע את עונשו וכן את סקילת השור. ואם כן מעולם לא ויתר על השור ולא הפקירו.

תקציר הפרק 

פרק י'א הלכות נזקי ממון *הכופר*

הפרק מבאר כיצד משלמים את הכופר: בעל השור משלם את שווי הנהרג ליורשיו, השור עצמו נסקל, ולאחר גמר דין הריהו אסור בהנאה ואינו ברשות בעליו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזקי ממון ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שור שהרג עובר של אישה הרה – האם חייב בדמי ולדות?

2.שור שהרג אדם ומיד שחטו בעליו – מותר לאוכלו?

3.שור שנגמר דינו למיתה ונתערב בשוורים אחרים – כולן נסקלין ונקברין?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן