פרק י"א, הלכות סנהדרין, ספר שופטים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת? דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל רְאוּיִין לְלַמֵּד זְכוּת אוֹ חוֹבָה, בֵּין הַדַּיָּנִין בֵּין הַתַּלְמִידִים, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וַאֲפִלּוּ תַּלְמִידִים, וְאֵין מְלַמֵּד חוֹבָה אֶלָּא הַדַּיָּנִין.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַדַּיָּן הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה; אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין יֵשׁ לוֹ לַחֲזֹר וּלְהִמָּנוֹת עִם הַמְחַיְּבִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם לִזְכוּת, וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה.
א. דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. דיינים (לעיל ה,ח). דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. שם ה"ב. דִּינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שאומרים לנידון 'אם לא עשית דבר זה שהעידו עליך בו אל תירא מדבריהם' (לעיל י,ז). דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד. מכריעים את הדין ברוב של דיין אחד בלבד (לעיל ח,א).
דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה. כשטעו הדיינים מבטלים את הדין (לעיל ו,א). וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל י,ט. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל רְאוּיִין לְלַמֵּד זְכוּת אוֹ חוֹבָה. אף התלמידים. וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וכו'. לעיל י,ח.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל י,ב.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה. צריך להתחיל את הדין ביום ומותר להמשיך אותו בלילה (לעיל ג,ג-ד). וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה. שאם לא מצאו לו זכות לפטרו יושבים הדיינים זה עם זה כל היום וכל הלילה שאחריו לעיין בדינו ורק למחרת גומרים את דינו (לקמן יב,ג).
ב. לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת לֹא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא עֶרֶב יוֹם טוֹב, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָרְגוֹ לְמָחָר, וְאָסוּר לְעַנּוֹת אֶת דִּינוֹ וּלְהַנִּיחוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת, אֶלָּא אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד אֶחָד בְּשַׁבָּת וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ.
ב. שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב. למחרת בשבת או ביום טוב. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָרְגוֹ לְמָחָר. אסור לבית דין להעניש בשבת (הלכות שבת כד,ז). וְאָסוּר לְעַנּוֹת אֶת דִּינוֹ וּלְהַנִּיחוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת. אסור להשהות את הריגת הנידון לאחר שנגמר דינו (לקמן יב,ד). אֶלָּא אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד אֶחָד בְּשַׁבָּת וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ. ואין מתחילים את דינו בערב שבת על מנת להשלימו לאחר השבת כדי שהדיינים לא ישכחו את טענותיהם (בבלי סנהדרין לה,א).
ג. דִּינֵי מָמוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁדָּנִין אוֹתָן בְּכָל יוֹם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת" (שמות יח,כו) – מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁאֵין דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
ג. מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁאֵין דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת. מפני שאנשים טרודים אז בהכנות לשבת (ראה גם לקמן כה,ט). ובשבת עצמה אין דנים גזרה שמא יבואו לכתוב (הלכות שבת כג,יד).
ד. אֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאֶחָד דִּינֵי מַלְקֻיּוֹת וְאֶחָד דִּינֵי גָּלֻיּוֹת – כָּל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ שָׁוִין בָּהֶן, אֶלָּא שֶׁהַמַּלְקוּת בִּשְׁלֹשָׁה. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, חוּץ מִדָּבָר אֶחָד, שֶׁדִּינָיו בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
ד. כָּל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ שָׁוִין בָּהֶן. כל הדברים הנוהגים בדיני נפשות (שפורטו בהלכות א-ג) נוהגים גם בדיני מלקויות ובדין גלות לרוצח בשגגה. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל וכו'. כשדנים שור לסקילה (כגון שהרג אדם, הלכות נזקי ממון י,א), דנים אותו בבית דין של עשרים ושלושה, אך אין צריך לנהוג בשאר הדברים שנאמרו כאן לגבי דיני נפשות.
ה. הַמֵּסִית – אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת: מְכַמְּנִין לוֹ אֶת הָעֵדִים, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהֱרָגִין; וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי וְאָמַר אֶחָד: 'יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה' – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; יָצָא חַיָּב וְאָמַר אֶחָד: 'יֵשׁ לִי לְלַמֵּד זְכוּת' – אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וְאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית, וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו, שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחַר הַהֶבֶל – רַחֲמִים הִיא בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן יָשׁוּב יי מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים" (דברים יג,יח).
ה. הַמֵּסִית. מי שמסית אדם מישראל לעבוד עבודה זרה, ודינו מיתה בסקילה (הלכות עבודה זרה ה,א). אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת. שאין לרחם עליו ולהפך בזכותו כדרך שעושים לשאר הנידונים בדיני נפשות. מְכַמְּנִין לוֹ אֶת הָעֵדִים. כשהסית ואין שני עדים שיכולים להעיד על כך, גורמים לו להסית שוב בפני עדים מוסתרים שיעידו עליו (שם ה"ג). וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהֱרָגִין. הורגים אותו אף על פי שלא התרו בו שאם יעשה כך יומת. ושאר חייבי מיתות אינם נהרגים אלא אם התרו בהם (לקמן יב,ב). וְאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית. בדיני נפשות הדיינים מעלים טענות לזכות הנידון גם אם לא טען בעצמו, אך למסית אין טוענים (בבלי סנהדרין כט,א). וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו. ובשאר דיני נפשות אין מושיבים אותם כיוון שיש בהם אכזריות (לעיל ב,ג). שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן יָשׁוּב יי מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים. נאמר על הריגת עיר הנידחת, הרי שהריגתם מוסיפה רחמים בעולם.
ו. דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִין וְשׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד, וְאֵין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הַגָּדוֹל אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה.
ו. וְהַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת. כשדנים אם לטמא או לטהר דבר מסוים. וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד. אין מתחילים מן גדול הדיינים היושב באמצע, אלא מאחד משאר הדיינים היושבים בצדדים. וְאֵין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הַגָּדוֹל אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה. ראה גם לעיל י,ו.
ז. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְכֵן הַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ – מוֹנִין אוֹתָן בִּשְׁנַיִם; וְדִינֵי נְפָשׁוֹת וּמַכּוֹת וְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִבּוּר הַשָּׁנָה: אָב וּבְנוֹ אוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ – מוֹנִין אוֹתָן בְּאֶחָד.
ז. אָב וּבְנוֹ. שפסולים לדון יחד משום שהם קרובים. הָרַב וְתַלְמִידוֹ. שהתלמיד סומך לגמרי על מה שאומר הרב ואין לו דעה עצמאית. מוֹנִין אוֹתָן בִּשְׁנַיִם. כשאומרים סברות בשעת המשא ומתן מתייחסים לדברי שניהם ודנים בסברה של כל אחד מהם. אך בשעה שגומרים את הדין ומונים את המזכים ואת המחייבים לראות אם יצא זכאי או חייב מחשיבים רק אחד מהם, כמבואר בסמוך. מוֹנִין אוֹתָן בְּאֶחָד. מתייחסים לדברי שניהם כאילו נאמרו על ידי דיין אחד, וכיוון שדנו בדברי אחד מהם שוב אין צריכים לדון בדברי השני.
ח. זֶה שֶׁאָנוּ מוֹנִין הָאָב עִם הַבֵּן, בֵּין בְּאֶחָד בֵּין בִּשְׁנַיִם, כְּגוֹן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן בַּסַּנְהֶדְרִין, וְהָיָה מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁאָמַר: 'יֵשׁ לִי לְלַמֵּד זְכוּת' אוֹ 'חוֹבָה' – שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ, וְנִמְנִין עִמּוֹ.
ח. בֵּין בְּאֶחָד. בדיני נפשות. בֵּין בִּשְׁנַיִם. בדיני ממונות. כְּגוֹן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן בַּסַּנְהֶדְרִין וְהָיָה מִן הַתַּלְמִידִים וכו'. אין מדובר שהושיבו את שניהם מראש יחד בבית דין, שהרי אסור להושיב קרובים יחד בדין, אלא שאחד מהם ישב כדיין והשני הצטרף אליו כיוון שלימד זכות (בדיני נפשות) או אפילו חובה (בדיני ממונות). וְנִמְנִין עִמּוֹ. דנים בדבריו ומשיבים על סברותיו.
ט. וּבִשְׁעַת גְּמַר דִּין – אֵין גּוֹמְרִין אֶת הַדִּין בִּקְרוֹבִים, שֶׁהַדַּיָּנִין הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִין לַדִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ט. וּבִשְׁעַת גְּמַר דִּין אֵין גּוֹמְרִין אֶת הַדִּין בִּקְרוֹבִים. אלא רק האב או הבן יהיו דיינים בגמר הדין (ונראה שהוא הדין לגבי הרב והתלמיד, שמתחשבים בדעת התלמיד בשלב המשא ומתן, ובשעת גמר הדין אין מונים אותו כמבואר לעיל ה"ז; אך ראה אבן האזל שם). שֶׁהַדַּיָּנִין הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִין לַדִּין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. עדות טז,ה.
י. תַּלְמִיד שֶׁהָיָה חָכָם וּמֵבִין, וְהָיָה מְחֻסַּר קַבָּלָה – הֲרֵי רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁצָּרִיךְ לָהּ בְּדִין זֶה, וְהוּא דָּן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת.
י. תַּלְמִיד שֶׁהָיָה חָכָם וּמֵבִין וְהָיָה מְחֻסַּר קַבָּלָה. יכול לומר סברות בעצמו, אך אינו יודע עדיין את המסורת ההלכתית בדין זה. הֲרֵי רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁצָּרִיךְ לָהּ בְּדִין זֶה וְהוּא דָּן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. שלאחר שנמסרה לו ההלכה הוא אינו מסתמך על רבו, והוא ורבו נחשבים כשניים ויכולים לדון יחד אפילו בדיני נפשות.
יא. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אֲפִלּוּ גֵּר, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְגֵר דָּן אֶת חֲבֵרוֹ הַגֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן הַמַּמְזֵר וְהַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו כָּשֵׁר לְדִינֵי מָמוֹנוֹת. אֲבָל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת – אֵין דָּנִין אוֹתָן אֶלָּא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה, וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סוּמָא אֲפִלּוּ בְּאַחַת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יא. אֲפִלּוּ גֵּר וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. שאביו גר ואמו מישראל (ראה גם לעיל ב,ט). אֶלָּא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה. לעיל ב,ב. וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סוּמָא אֲפִלּוּ בְּאַחַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ב,ט.

תקציר הפרק 

🤔 למה אסור לדון דיני נפשות בערב שבת?
האיסור לדון דיני נפשות בערב שבת ובערב יום טוב מלמד עד כמה היו רגישים חכמינו ז"ל לזכויות האדם, ובכלל זה מי שפשע והרשיע. הכלל הוא שאת "דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה". כלומר: אם הכרעת הדין היא שיש לזכות את הנאשם – משחררים אותו בו ביום, ואם ההכרעה היא לחייב את הנאשם במיתה – מבצעים את גזר הדין רק ביום שלמחרת. משום כך אין דנים דיני נפשות בערב חג או שבת, "שמא יתחייב ואי אפשר להורגו למחר, ואסור לענות את דינו ולהניחו אחר השבת. אלא אוסרין אותו עד אחד בשבת ומתחילין בדינו" (הלכות א-ב), כי למרות שדינו מוות – מנסים להקל עליו ככל הניתן 😰

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות סנהדרין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר לדיין ללמד זכות על המסית?

2.האם בדיני ממונות יכולים לשבת בסנהדרין אב ובנו?

3.אסור לפסוק דיני נפשות בו ביום?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן