פרק י"א, הלכות עבודה זרה, ספר המדע
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן, לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי" וכו' (ויקרא כ,כג), וְנֶאֱמַר: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (שם יח,ג), וְנֶאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם" (דברים יב,ל) – הַכֹּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר, שֶׁלֹּא יִדַּמֶּה לָהֶן, אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרְאֵלִי מֻבְדָּל מֵהֶם וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (ויקרא כ,כו).
לֹא יִלְבַּשׁ כְּמַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶן, וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם, וְלֹא יְגַלֵּחַ מִן הַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע כְּמוֹ שֶׁהֵם עוֹשִׂים, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא בְּלוֹרִית, וְלֹא יְגַלֵּחַ הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע מִלְּאַחֲרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין, וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן רַבִּים כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין. וְכָל הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – לוֹקֶה.
א. בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם. מנהגי הגויים. תִּנָּקֵשׁ. תימשך. בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. באמונתו ובהתנהגות שלו.
וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם. לא יגדל שער ראשו בדומה להם, ואולי פרושו שלא יקלענו בצמה באותו אופן שהם עושים. וְלֹא יְגַלֵּחַ הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וכו'. לא יגלח את כל שערו מלפנים וישאיר שער מצדו האחורי של הראש בלבד.
א. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות שלעבודה זרה. אמר אברהם: איני יודע מהו זה. אם יאמר שלא יעשה בו צורות כמו שהן עושין או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים.
א. שו"ע יו"ד קעח,א. אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם וכו'. כתב הרמ"א שאיסור זה הינו רק בדבר שנהגו בו הגויים לשם פריצות או במנהג וחוק שאין בו טעם שאז יש לחוש שהוא נעשה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודה זרה. אבל דבר שנהגו לתועלת, לכבוד או לטעם אחר מותר לעשותו. ולכן מותר לרופא ללבוש מדים מיוחדים כדי שיהיה ניכר שהוא רופא אומן. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ד,יא) כתב שמה שגויים עושים מטעמי נוחות והנאה, אף שיש גויים העושים זאת מחוק העבודה הזרה, כגון ישיבה בגילוי ראש, אין לאסור מטעם חוקותיהם.
וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם. יש אחרונים שהסבירו שמדובר בגידול של השיער כדרך הנשים שהוא דרך שחץ וגאווה (ראה ט"ז וש"ך בתחילת סי' קעח על פי הב"ח). אולם, יש שהסבירו כי מדובר כאן דווקא בקליעת צמה, אך אין איסור בגידול שער ארוך סתם (ראה שו"ת בני בנים א,ז-ח). בְּלוֹרִית. נחלקו הראשונים בהגדרת הבלורית. על פי רש"י (ע"ז ח,ב) מדובר במעין צמה (ואפשר שלכך התכוון הרמב"ם באומרו "ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו"), ואילו מלשון הרמב"ם נראה כי הבלורית היא חלקת שיער מיוחדת המושארת בחלקו העליון של הראש (ראה ב"י יו"ד קעח).
ב. גּוֹי שֶׁהָיָה מִסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ קָרוֹב לִבְלוֹרִיתוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ – שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ. ג יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה קָרוֹב לַמַּלְכוּת וְצָרַךְ לֵישֵׁב לִפְנֵי מַלְכֵיהֶם, וְהָיָה לוֹ גְּנַאי לְמִי שֶׁלֹּא יִדַּמֶּה לָהֶן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבֹּשׁ כְּמַלְבּוּשָׁן וּלְגַלֵּחַ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין.
ב. שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ. מרחק של שלוש אצבעות מכל כיוון. שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ. חדל מלספר אותו, כדי שלא יסייע לגידול הבלורית של הגוי.
ב. שו"ע יו"ד קנו,ג. שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ. וכן אסור לישראל לעשות לגוי קרחה כפי שעושים כהני עבודת כוכבים (שו"ע).
ג. שו"ע יו"ד קעח,ב.
ד. אֵין מְנַחֲשִׁין כַּגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְנַחֲשׁוּ" (ויקרא יט,כו). כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ? כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִין: 'הוֹאִיל וְנָפְלָה פִּתִּי מִפִּי' אוֹ 'נָפַל מַקְלִי מִיָּדִי' – 'אֵינִי הוֹלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הַיּוֹם, שֶׁאִם אֵלֵךְ אֵין חֲפָצַי נַעֲשִׂין'; 'הוֹאִיל וְעָבַר שׁוּעָל מִימִינִי – אֵינִי יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתִי הַיּוֹם, שֶׁאִם יָצָאתִי יִפְגָּעֵנִי אָדָם רַמַּאי'. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹמְעִין צִפְצוּף הָעוֹפוֹת וְאוֹמְרִין: 'יִהְיֶה כָּךְ' וְ'לֹא יִהְיֶה כָּךְ', 'טוֹב לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי' וְ'רַע לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי'. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִין: 'שְׁחֹט תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית', 'שְׁחֹט תַּרְנְגֹלֶת זוֹ שֶׁקָּרָאת כְּמוֹ תַּרְנְגוֹל'. וְכֵן הַמֵּשִׂים לְעַצְמוֹ סִימָנִים: 'אִם יֶאֱרַע לִי כָּךְ וְכָךְ אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, וְאִם לֹא יֶאֱרַע לֹא אֶעֱשֶׂה', כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְכָל כַּיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים אֵלּוּ – הַכֹּל אָסוּר. וְכָל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִפְּנֵי דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ – לוֹקֶה.
ד. יִפְגָּעֵנִי. יפגשני. שֶׁקָּרָא עַרְבִית. בערב, בשונה מן הקריאה הרגילה של התרנגולים שהיא בבוקר. כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. שהציב לעצמו סימן שהנערה שיבקש ממנה מים ותציע לו לשתות וגם להשקות את גמליו, אותה יקח לאישה עבור יצחק (בראשית כד,יב-יד).
ד. שו"ע יו"ד קעט,ג. שְׁחוֹט תַּרְנְגֹלֶת זוֹ שֶׁקָּרָאת כְּמוֹ תַּרְנְגוֹל. יש מי שמתיר לשחוט את התרנגולת שקראה כתרנגול אם אינו מבאר למה ציווה לשחוט אותה, וכן המנהג (רמ"א וראה ט"ז וש"ך). ויש נוהגים לומר בפירוש ששוחטים את התרנגולת שקראה כתרנגול (ש"ך). וְכֵן הַמֵּשִׂים לְעַצְמוֹ סִימָנִים… כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. כתב הרמ"א שיש אומרים שמותר לעשות סימן בדבר שיבוא לעתיד כדרך שעשה אליעזר עבד אברהם (דעת הראב"ד ועוד), ויש אוסרים (דעת הרמב"ם ועוד). וכתב שההולך בתום ובוטח בה', חסד
יסובבנהו.
ד. וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך אעשה דבר פלוני. אמר אברהם: זה חידוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא. ואולי הטעהו הלשון שראה "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש" (בבלי חולין צה,ב), והוא סבור שלענין איסור נאמר ולא היא. אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך. ואיך חשב על הצדיקים כמותן עברה זו, ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסא דנורא לאפיה (ראה בבלי בבא מציעא מז,א).
ה. מִי שֶׁאָמַר: 'דִּירָה זוֹ שֶׁבָּנִיתִי, סִימָן טוֹב הָיְתָה עָלַי', 'אִשָּׁה זוֹ שֶׁנָּשָׂאתִי' וּ'בְהֵמָה זוֹ שֶׁקָּנִיתִי', 'מְבֹרֶכֶת הָיְתָה, מֵעֵת שֶׁקְּנִיתִיהָ הֶעֱשַׁרְתִּי', וְכֵן הַשּׁוֹאֵל לַתִּינוֹק: 'אֵי זֶה פָּסוּק אַתָּה לָמֵד?', אִם אָמַר לוֹ פָּסוּק מִן הַבְּרָכוֹת, יִשְׂמַח וְיֹאמַר: 'זֶה סִימָן טוֹב!', כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – מֻתָּר, הוֹאִיל וְלֹא כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְלֹא נִמְנַע מִלַּעֲשׂוֹת, אֶלָּא עָשָׂה זֶה סִימָן לְעַצְמוֹ לְדָבָר שֶׁכְּבָר הָיָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
ה. כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן עצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר. אמר אברהם: ואף זה שאמרו "בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן" (בבלי חולין צה,ב), לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה, אם ראוי לסמוך על סימניהם, ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלשה פעמים.
ה. שו"ע יו"ד קעט,ד. זֶה סִימָן טוֹב. כתב השו"ע (יו"ד קעט,ב) שנהגו להימנע מלהתחיל פעולה בימים שני ורביעי, וכן נושאים נשים רק כשהלבנה במילואה. וכמו כן כתב הרמ"א שנהגו להתחיל ללמוד בראש חודש, שכל אלו אינם נחשבים לניחוש אלא לסימן טוב. וכתב עוד שאין האדם צריך לעשות דבר אם יודע שהוא כנגד המזל. ויש מי שהתיר להימנע מעסקיו מפני הנחשים הללו, אם עושה כן בלא להוציא הדבר מפיו (פת"ש ס"ק ג). הוֹאִיל וְלֹא כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְלֹא נִמְנַע מִלַּעֲשׂוֹת… אֶלָּא עָשָׂה זֶה סִימָן לְעַצְמוֹ לְדָבָר שֶׁכְּבָר הָיָה. ולדעת הראב"ד מותר לסמוך על סימנים אלו גם לעתיד, וראוי לסמוך על סימנים אלו לאחר שהצליחו שלוש פעמים. וכן כתב הרמ"א שדברים שהצליחו או נכשלו שלוש פעמים נחשבים כסימן, וכתב עוד שמותר לומר לתינוק 'פסוק לי פסוקך'. וכתבו הפוסקים שמותר אפילו לסמוך על הפסוק לעתיד ולעשות מעשה, כיון שהדבר נחשב כנבואה קטנה
(ש"ך).
ו. אֵי זֶה הוּא קוֹסֵם? זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִשְּׁאָר הַמַּעֲשִׂיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים, עַד שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת, וְיֹאמַר: 'דָּבָר פְּלוֹנִי עָתִיד לִהְיוֹת' אוֹ 'אֵינוֹ הֹוֶה', אוֹ שֶׁיֹּאמַר שֶׁ'רָאוּי לַעֲשׂוֹת כָּךְ' וְ'הִזָּהֲרוּ מִכָּךְ'.
יֵשׁ מִן הַקּוֹסְמִים שֶׁהוּא מְמַשְׁמֵשׁ בַּחוֹל אוֹ בָּאֲבָנִים, וְיֵשׁ מֵהֶן מִי שֶׁגּוֹהֵר לָאָרֶץ וְצוֹעֵק, וְיֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ עֲשָׁשִׁית וּמְדַמִּין וְאוֹמְרִין, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹחֵז מַקֵּל בְּיָדוֹ וְנִשְׁעָן עָלָיו וּמַכֶּה בּוֹ עַד שֶׁתִּפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ וּמְדַבֵּר. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר: "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ" וכו' (הושע ד,יב). ז וְאָסוּר לִקְסֹם וְלִשְׁאֹל לְקוֹסֵם. אֶלָּא שֶׁהַשּׁוֹאֵל לְקוֹסֵם – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, אֲבָל הַקּוֹסֵם עַצְמוֹ, אִם עָשָׂה מַעֲשֶׂה מִכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ וכו' קֹסֵם קְסָמִים" (דברים יח,י).
ו. שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ. שיגיע למצב נפשי שאינו חושב על שום דבר אחר.
שֶׁגּוֹהֵר לָאָרֶץ. נשכב על הקרקע. עֲשָׁשִׁית. פנס. וּמְדַמִּין וְאוֹמְרִין. אומרים דברים בכוח הדמיון.
ו-ז. טור יו"ד קעט.
וְאָסוּר לִקְסֹם וְלִשְׁאֹל לְקוֹסֵם. שו"ע יו"ד קעט,א. וְאָסוּר לִקְסֹם וְלִשְׁאֹל לְקוֹסֵם וכו'. אסור לשאול בחוזים בכוכבים ובגורלות (שו"ע). וכל שכן שאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ומכשפים (רמ"א). ונחלקו הפוסקים אם מותר לשאול בקוסם ובמכשף לצורך חולה (ש"ך, וראה עוד בה"ט).
ז. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
לוֹקֶה. מן התורה.
ח. אֵי זֶה הוּא מְעוֹנֵן? אֵלּוּ נוֹתְנֵי הָעִתִּים, שֶׁאוֹמְרִים בְּאִסְטַגְנִינוּת: 'יוֹם פְּלוֹנִי טוֹב', 'יוֹם פְּלוֹנִי רַע', 'יוֹם פְּלוֹנִי רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְּלוֹנִית', 'שָׁנָה פְּלוֹנִית' אוֹ 'חֹדֶשׁ פְּלוֹנִי' 'רַע לְדָבָר פְּלוֹנִי'.
ח. נוֹתְנֵי הָעִתִּים. קובעים איזו עונה מתאימה לכל דבר. שֶׁאוֹמְרִים בְּאִסְטַגְנִינוּת. שצופים בכוכבים ואומרים.
ח-ט. טור יו"ד קעט, שו"ע יו"ד קעט,ג. הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. ועל ידי ספר יצירה, מותר, ואפילו עושה מעשה (שו"ע יו"ד קעט,טו). וכתבו האחרונים שכיום הנמנע מזה מבורך, מכיוון שעוון גדול הוא להשתמש בשם ה' סתם כך, ובייחוד בדורות הללו שבעוונותינו אין מי שיכול לנהוג בקדושה ובטהרה הנדרשת לכך (ש"ך). וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן. מכאן שאסורה הטעיית 'מגלי העתידות' המתחזים לקרוא עתידות בכף היד וכדומה (לח"מ), וכן אסורה אחיזת עיניים הנעשית על ידי זריזות ידיים, מרמה ותחבולה בלבד, בלא כישוף (ב"ח, ש"ך). ומטעם זה יש שאוסרים להזמין קוסם העושה מעשה להטוטים באחיזת עיניים על ידי קלות התנועה וזריזות מעשיו, אף על פי שאינו עושה שום פעולה של כישוף, לפי שהוא איסור תורה. ואסור לעשות כן גם לצורך שמחת חתן וכלה או שמחת פורים (חכמת אדם כלל פט,ו מובא בפת"ש, יביע אומר ה יו"ד,יד). ויש שהתירו מופעי קוסמים כיום, כשידוע לכל שאין זה מעשה כישוף אלא זריזות ידיים, כגון כשהקוסם מבהיר שאין כאן אלא אחיזת עיניים הנעשית בדרך טבעית (אגרות משה יו"ד ד,יג, דברי יציב יו"ד נז; וראה שו"ת בצל החכמה ד,יג שחילק בין סוגי קסמים שונים). ויש שכתב שטוב להחמיר ולהימנע מעיסוק זה, אך אם בכל זאת עושים זאת, טוב שיעשה הקוסם שלט גדול להבהיר שכל מעשיו אינם אלא זריזות ידיים שיכול כל אדם להתאמן ולחקות אותו (תשובות והנהגות א,תנב).
ט. אָסוּר לְעוֹנֵן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא הוֹדִיעַ אוֹתָן הַכְּזָבִים שֶׁהַסְּכָלִים מְדַמִּין שֶׁהֵן דִּבְרֵי אֱמֶת וְדִבְרֵי חָכְמָה. וְכָל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִפְּנֵי הָאִסְטַגְנִינוּת וְכִוֵּן מְלַאכְתּוֹ אוֹ הֲלִיכָתוֹ בְּאוֹתוֹ הַעֵת שֶׁקָּבְעוּ הוֹבְרֵי שָׁמַיִם – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט,כו). וְכֵן הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן, וְהוּא לֹא עָשָׂה – הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן, וְלוֹקֶה.
ט. וְכָל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה… בְּאוֹתוֹ הַעֵת שֶׁקָּבְעוּ הוֹבְרֵי שָׁמַיִם. תכנן לעשות את מעשיו בזמן שהמליצו עליו החוזים בכוכבים. הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וכו'. עושה מעשה באופן שמטעה את הרואים לחשוב שעשה מעשה פלאי. הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן. שגם זה נלמד מן הלשון 'מעונן'.
י. אֵי זֶה הוּא חוֹבֵר? זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם וְאֵין לָהֶם עִנְיָן, וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ בְּסִכְלוּתוֹ שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים מוֹעִילִים, עַד שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק, וְהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הָאִישׁ אֵינוֹ נִזַּק מֵהֶן, וְאוֹחֵז בְּיָדוֹ בְּעֵת שֶׁמְּדַבֵּר מַפְתֵּחַ אוֹ סֶלַע, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ – הַכֹּל אָסוּר. וְהַחוֹבֵר עַצְמוֹ שֶׁאָחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה עִם דִּבּוּרוֹ, אֲפִלּוּ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וְחֹבֵר חָבֶר" (דברים יח,י-יא).
אֲבָל אִם אָמַר דְּבָרִים בִּלְבַד וְלֹא הֵנִיד לֹא אֶצְבַּע וְלֹא רֹאשׁ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ כְּלוּם, וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הַחַבָּר אוֹתָן הַקּוֹלוֹת, וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה הֲנָיָה – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף בְּסִכְלוּת הַחַבָּר, וְכָל אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהַשֵּׁמוֹת הַמְשֻׁנִּים הַמְכֹעָרִים "לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (ירמיהו י,ה).
י. בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם וְאֵין לָהֶם עִנְיָן. דברים ללא פשר.
י. טור יו"ד קעט, שו"ע יו"ד קעט,ה. אֵי זֶה הוּא חוֹבֵר וכו'. והשו"ע כתב שחובר חבר הוא זה שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים, יתושים ופרעושים. עַד שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ
עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק… הַכֹּל אָסוּר. והשו"ע (סעיף ז) התיר לחבור כדי שלא יזיקו לו נחשים ועקרבים הרודפים אחריו, משום פיקוח נפש.
וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הַחַבָּר אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וכו'. טור יו"ד קעט.
יא. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ – מֻתָּר לִלְחֹשׁ עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם, הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא – הִתִּירוּ לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.
יא. וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. ואין בכך משום איסור שיחה בטלה בשבת (ראה הלכות שבת כד,ד). שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו. שלא ישתגע, ומצבו יחמיר.
יא. שו"ע יו"ד קעט,ו.
יב. הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה, וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת, הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּשַׁן – לֹא דַּי לָהֶן שֶׁהֵן בִּכְלַל חַבָּרִים וּמְנַחֲשִׁים, אֶלָּא שֶׁהֵם בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רִפְאוּת גּוּף, וְאֵינָם אֶלָּא רִפְאוּת נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי ג,כב). אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין אוֹ מִזְמוֹר מִתִּלִּים כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּנְזָקִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
יב. מִזְמוֹר מִתִּלִּים. מספר תהלים.
יב. שו"ע יו"ד קעט,ח-יב. הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה… שֶׁהֵם בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה וכו'. והשו"ע כתב שדווקא אם רוקק לאחר הלחישה אין לו חלק לעולם הבא, אך אף אם אינו רוקק יש בכך איסור. וכתב עוד שכשיש סכנת נפשות הכל מותר. ויש אומרים שכל האיסור הוא רק כשקורא את הפסוק בלשון הקודש, אך אם רוקק טוב להימנע גם מלחש בלשון לעז, ובפרט אם מזכיר שם שמיים
(רמ"א).
יג. אֵי זֶה הוּא דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים? זֶה הַמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ וְהוֹלֵךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַמֵּת בַּחֲלוֹם וְיוֹדִיעוֹ מַה יִּשְׁאַל עָלָיו. וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁהֵן לוֹבְשִׁים מַלְבּוּשִׁים יְדוּעִים וְאוֹמְרִין דְּבָרִים וּמַקְטִירִין קְטֹרֶת יְדוּעָה וִישֵׁנִים לְבַדָּם, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא מֵת פְּלוֹנִי וִיסַפֵּר עִמּוֹ בַּחֲלוֹם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַמֵּת וְיוֹדִיעוֹ – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים יח,י-יא).
יג. אֵי זֶה הוּא דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וכו'. שו"ע יו"ד קעט,יג. דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. והמתפלל על קברי הצדיקים ושואל ומבקש מן הצדיקים עצמן, הוא בכלל דורש אל המתים. אלא יש להתפלל ולשאול בקשתו מהקדוש ברוך הוא, ויבקש מנפש הצדיק שתתפלל עליו לפני הקב"ה, שישמע תפלתו ויעשה בקשתו (שו"ת רב פעלים ב, יו"ד לא; וראה רמב"ם הלכות אבל ד,ד לגבי אדם שמבקר הקברות). כָּל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הַמֵּת וְיוֹדִיעוֹ לוֹקֶה וכו'. בשו"ע (סעיף יד) התיר להשביע את החולה שישוב אליו לאחר מותו כדי שיענה לשאלותיו. והרמ"א כתב שיש מתירים אפילו להשביע את המת, אם אינו משביע גופו של מת אלא רוחו (וראה ב"י שדחה חילוק זה).
יד. אָסוּר לִשְׁאֹל בַּעַל אוֹב אוֹ בַּעַל יִדְּעוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר וכו' וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי" (דברים יח,י-יא). נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבַּעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי עַצְמָן בִּסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶן בְּאַזְהָרָה, וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְעָשָׂה כְּפִי מַאֲמָרָן – לוֹקֶה.
יד. אָסוּר לִשְׁאֹל בַּעַל אוֹב אוֹ בַּעַל יִדְּעוֹנִי. מעשה האוב והידעוני הוסברו לעיל ו,א-ב.
טו. הַמְכַשֵּׁף – חַיָּב סְקִילָה, וְהוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אֲבָל הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם, וְהוּא שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁעָשָׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה – לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁלָּאו זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּמְכַשֵּׁף בִּכְלַל "לֹא יִמָּצֵא בְךָ" (דברים יח,י) – לָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין הוּא, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב,יז).
טו. הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וכו'. עושה מעשה המטעה את הרואים לחשוב שהוא מעשה כשפים. לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁלָּאו זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּמְכַשֵּׁף וכו'. מכיוון שלא עשה מעשה כשפים ממש אינו נסקל. ואף שעובר על איסור לא תעשה של "לא ימצא בך", אינו לוקה עליו מפני שעיקרו של הלאו מתייחס לעונש מיתה ולא למלקות (ראה הלכות סנהדרין יח,ב).
טז. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּם דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן, וְהֵם שֶׁהִטְעוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַקַּדְמוֹנִים לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּנְהוּ אַחֲרֵיהֶן. וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן חֲכָמִים מְחֻכָּמִים לְהִמָּשֵׁךְ בַּהֲבָלִים אֵלּוּ וְלֹא לְהַעֲלוֹת עַל הַלֵּב שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תְּעָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג,כג), וְנֶאֱמַר: "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יי אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח,יד).
כָּל הַמַּאֲמִין בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהֵן אֱמֶת וְדִבְרֵי חָכְמָה אֲבָל הַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתָם – אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמֵחֲסֵרֵי הַדַּעַת, וּבִכְלַל הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁאֵין דַּעְתָּן שְׁלֵמָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה אֵינָן דִּבְרֵי חָכְמָה, אֶלָּא תֹּהוּ וָהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶן חֲסֵרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת בִּגְלָלָן. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יי אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח,יג).
טז. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּם דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת עבודה זרה ד,ז) שכל ענייני גזרת הכוכבים, הכישוף והלחשים וכדומה אינם אלא תרמית גדולה ודברים בטלים וכוזבים. ופוסקים רבים חלקו על הרמב"ם, שכן מצאנו בהרבה מעשיות בתלמוד פעולות שנעשות על ידי כישוף, קמיעות, שמות ולחשים (ראה רמב"ן על התורה דברים יח,ט, שו"ת הריב"ש צב, וראה בביאור הגר"א יו"ד קעט ס"ק יג שכתב שכן דעת כל הבאים אחרי הרמב"ם).
טז. שֶׁיִּנְהוּ אַחֲרֵיהֶן. יטו אחרי דרכם. תְּעָלָה. תועלת.

תקציר הפרק 

פרק יא בהלכות עבודה זרה

חוקות הגויים

⛔ אסור ללכת בחוקות הגויים ולהידמות להם בתספורת או במלבוש המיוחד להם.
⛔ אסור לנחש, כלומר לעשות או להימנע מפעולות בעקבות דברים שקרו לו, ללא הסבר הגיוני (כגון שנפל לו משהו מהיד והחליט לא לעשות עסקים). וכן אסור לומר ששעות מסוימות מוצלחות יותר משעות אחרות. אמנם, אם רק אומר על משהו שהוא סימן טוב, אך לא נמנע או עושה פעולה בגללו – מותר✅.
⛔ אסור לעשות כשפים או קסמים אף שמדובר רק באחיזת עיניים, ואף שאומר להם שהוא עושה רק אחיזת עיניים.
⛔ אסור ללחוש פסוקים על מנת להתרפא, אסור להניח ספר תורה ליד מיטת התינוק אך מותר לבריא לומר מזמורי תהילים כדי שזכותם תגן עליו מצרות ונזקים.

🗯🗯
הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֶא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה, וְכֵן הַקּוֹרֶא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת, הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן–לֹא דַּי לָהֶן שְׁהֶן בִּכְלַל חוֹבְרִים וּמְנַחֲשִׁים, אֵלָא שְׁהֶן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, שְׁהֶן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רִפְאוּת גּוּף, וְאֵינָן אֵלָא רִפְאוּת נְפָשׁוֹת..
הלכה יב.

מדברי הרמב"ם נראה שאסור להגיד תהילים על החולה כדי שיתרפא. אולם ראשונים אחרים סוברים שגם זה מותר, והאיסור הוא רק כאשר אומר את הפסוקים בדרך ביזיון.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מהי "בלורית"?

א. ציצית הראש.
ב. המגלח מן הצדדין ומניח שער באמצע.
ג. המגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ומניח הפרע מלאחריו.
ד. השער הגולש על המצח.

[פרק י"א, הלכה א']

2. באיזה אופן רשאי אדם לעשות לעצמו "סימנים" ולא יהיה בהם משום ניחוש?

א. כשאינו עושה כדרך עובדי העבודה זרה.
ב. כשאינו נעצב מחמת הסימנים.
ג. כשעושה סימן לדבר שכבר היה.
ד. כשנוהג כמעשה אליעזר עבד אברהם.

[פרק י"א, הלכה ה']

3. מהו דין הקוסם, ומהו דין הנשאל לקוסם?

א. הקוסם – חייב סייף; הנשאל לקוסם – חייב מלקות.
ב. הקוסם – חייב מלקות; הנשאל לקוסם – חייב מכת מרדות.
ג. שניהם חייבים מלקות.
ד. שניהם חייבים מכת מרדות.

[פרק י"א, הלכה ו']

4. האם מותר לחולה לקרוא פסוקי תהלים לרפואתו?

א. רק אם הוא חולה מסוכן, ויש חשש שתיטרף דעתו.
ב. רק אם קורא את הפסוקים כדי שתגן עליו זכות קריאתן.
ג. לא, והעושה כן הוא בכלל הכופרים בתורה, שעושין דברי תורה רפאות הגוף ואינה אלא רפאות הנפשות.
ד. רק ביום חול ולא בשבת.

[פרק י"א, הלכה י"ב]

5. המאמין בדברי הניחוש והכישוף, וחושב שהם דברי אמת אלא שהתורה אסרה אותם –

א. הרי זה לוקה.
ב. אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת.
ג. ביטל עשה של "תמים תהיה עם ה' אלהיך".
ד. הרי הוא בכלל הכופרים בתורה.

[פרק י"א, הלכה ט"ז]

תשובות
1-ב 2-ג 3-ב 4-ג 5-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן