פרק י"א, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין לָעֲבוֹדָה – הֲרֵי הֵן פְּסוּלוֹת. וְכֵן אִם לִקֵּט הַלְּבֹנָה – פָּסַל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָמַץ.
א. וְכֵן אִם לִקֵּט הַלְּבֹנָה. לאחר הקמיצה אוספים מהמנחה את כל הלבונה ששמו עליה, ומקטירים אותה יחד עם הקומץ על המזבח (הלכות מעשה הקרבנות יג,יב). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָמַץ. הפסול אלא הכשר.
ב. קָמַץ הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, קָמַץ בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ לַכְּלִי, קָמַץ מִכְּלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חֹל – פָּסַל.
ב. קָמַץ הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל וכו'. לאחר הקמיצה מכלי שרת נותנים את הקומץ לכלי שרת אחר כדי לקדשו להקטרה על המזבח. ופעולה זו צריכה להיעשות על ידי כהן כשר וביד ימין.
ג. קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַּרְגֵּר מֶלַח אוֹ קֹרֶט לְבֹנָה – פָּסַל.
ג. צְרוֹר. אבן קטנה. ובכל המקרים כאן הקומץ נעשה חסר ונפסל.
ד. קָמַץ עַד שֶׁהוּא בַּחוּץ וְנִכְנַס לִפְנִים – יַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בִּפְנִים, וְכָשֵׁר.
ד. יַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בִּפְנִים. יחזיר את הקומץ שקמץ למנחה ויקמוץ שוב בעזרה (חזו"י מנחות ה,ז). ויש אומרים שהקומץ שקמץ נפסל ולא מחזירים אותו למנחה אלא יקמוץ משאריות המנחה לאחר שישלים את שיעורה כדלקמן הט"ו, (ערוה"ש קמא,יב; וראה ריק"ו שדן בשתי האפשרויות).
ה. נִתְפַּזֵּר הַקֹּמֶץ עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה – יַחֲזֹר וְיַאַסְפֶנּוּ.
ה. נִתְפַּזֵּר הַקֹּמֶץ עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה. לאחר שהתקדש בכלי שרת (כס"מ; בדומה לכך ראה לעיל א,כה).
ו. הָיְתָה הַמִּנְחָה שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת, אוֹ שֶׁהָיָה קֻמְצָהּ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת, אוֹ שֶׁהֶעֱלָהוּ לַמִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת, אוֹ שֶׁבְּלָלָהּ בַּשֶּׁמֶן שֶׁלָּהּ חוּץ לָעֲזָרָה – פְּסוּלָה, עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּלִילָתָהּ בִּפְנִים.
ו. הָיְתָה הַמִּנְחָה שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. בזמן שקמצו ממנה. שֶׁהָיָה קֻמְצָהּ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. לא הניח את הקומץ בכלי שרת. שֶׁהֶעֱלָהוּ לַמִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. העלה את קומץ המנחה ביד או בכלי חול (ואם העלה את קומץ המנחה בכלי שרת וזרקו לאש המזבח ביד כשר, ריק"ו כדלעיל ב,כד). שֶׁבְּלָלָהּ בַּשֶּׁמֶן שֶׁלָּהּ חוּץ לָעֲזָרָה. לאחר שנותנים את סולת המנחות בכלי בוללים אותה בשמן (הלכות מעשה הקרבנות יג,ה). ואף שאם לא בלל כלל, המנחה כשרה (שם הי"א), אם בלל בחוץ, פסול.
ז. כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁיָּצַק הַשֶּׁמֶן עֲלֵיהֶן פָּסוּל לָעֲבוֹדָה, כְּגוֹן הַזָּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ שֶׁבְּלָלָן אוֹ פְּתָתָן אוֹ מְלָחָן – כְּשֵׁרוֹת. הִגִּישָׁן אוֹ הֱנִיפָן – חוֹזֵר הַכֹּהֵן וּמַגִּישׁ אוֹ מֵנִיף, וְאִם לֹא הִגִּישׁ וְלֹא הֵנִיף הַכֹּהֵן – כְּשֵׁרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן… וְקָמַץ" (ויקרא ב,ב) – מִקְּמִיצָה וָאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה; לִמֵּד עַל יְצִיקָה וּבְלִילָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר.
ז. כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁיָּצַק הַשֶּׁמֶן עֲלֵיהֶן. בחלק מן המנחות יוצקים שמן נוסף על המנחה לאחר הבלילה (הלכות מעשה הקרבנות יג,ה-ז). פְּתָתָן. את כל המנחות הנאפות שוברים לפתיתים לאחר אפייתן (שם ה"י). מְלָחָן. מלח את המנחה עצמה (כגון במנחת כהן שמוקטרת ונמלחת כולה, אבל לא מדובר במליחת הקומץ שפסולה בזר, ריק"ו). הִגִּישָׁן. יש להגיש את כל המנחות לפינה הדרומית מערבית של המזבח לפני הקרבתן (שם יב,ו). הֱנִיפָן. מניפים את מנחת הסוטה ומנחת העומר (שם). וְאִם לֹא הִגִּישׁ וְלֹא הֵנִיף הַכֹּהֵן כְּשֵׁרוֹת. ההגשה והתנופה אינם מעכבים אלא הם מצווה לכתחילה (וכן הבלילה והפתיתה, שם יג,יא).
ח. מִנְחָה שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ שֶׁמֶן מִנְחָה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁמֶן חֻלִּין כָּל שֶׁהוּא – נִפְסְלָה. חִסֵּר שַׁמְנָהּ – פְּסוּלָה. חִסֵּר לְבֹנָתָהּ – כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עָלֶיהָ שְׁנֵי קָרְטֵי לְבֹנָה. אֲבָל קֹרֶט אֶחָד – פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵת כָּל לְבֹנָתָהּ" (ויקרא ו,ח, ושם: וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה).
ח. חִסֵּר שַׁמְנָהּ. בכל מנחה יש לתת לוג שמן לכל עישרון (הלכות מעשה הקרבנות יב,ז). חִסֵּר לְבֹנָתָהּ. בכל מנחה יש לתת קומץ אחד של לבונה (שם). שְׁנֵי קָרְטֵי לְבֹנָה. שתי חתיכות קטנות.
ט. רִבָּה שַׁמְנָהּ וּלְבֹנָתָהּ עַד שְׁנֵי לֻגִּין לְכָל עִשָּׂרוֹן וּשְׁנֵי קֻמְצֵי לְבֹנָה לְכָל מִנְחָה – כְּשֵׁרָה. שְׁנֵי לֻגִּין אוֹ שְׁנֵי קְמָצִין אוֹ יָתֵר עַל זֶה – פְּסוּלָה.
י. מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן אוֹ עַל הַקֹּמֶץ שֶׁלָּהּ – נִפְסְלָה. נָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה – יְלַקְּטֶנָּה. הָיְתָה שְׁחוּקָה – הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה מִסָּפֵק, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְלַקֵּט.
י. מִנְחַת חוֹטֵא. אסור לתת עליה שמן ולבונה (שם). שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן… נִפְסְלָה. שהשמן נבלע בה ואי אפשר להוציא את כולו. הָיְתָה שְׁחוּקָה. טחונה דק. פְּסוּלָה מִסָּפֵק שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְלַקֵּט. והספק הוא אם רק תערובת שנבלעת במנחה כשמן פוסלת, או גם תערובת שאי אפשר להוציאה מן המנחה פוסלת.
יא. נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ אַחַר שֶׁקָּמַץ – אֵינוֹ לוֹקֶה, וְלֹא פְּסָלָהּ, שֶׁהֲרֵי הַקֹּמֶץ כָּשֵׁר.
יב. נָתַן מַשֶּׁהוּא שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי כַּזַּיִת מִן הַמִּנְחָה – פְּסָלָהּ מִסָּפֵק. אֲבָל אִם נָתַן הַשֶּׁמֶן עַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת – לֹא פְּסָלָהּ. וְאֵינוֹ פּוֹסֵל בַּלְּבֹנָה עַד שֶׁיִּתֵּן כַּזַּיִת לְבֹנָה.
יג. אֲפִלּוּ נָתַן הַלְּבֹנָה עַל כָּל שֶׁהוּא מִן הַמִּנְחָה – פָּסַל, עַד שֶׁיְּלַקֵּט.
יד. גִּבְּלָהּ בַּמַּיִם וְקָמַץ – כְּשֵׁרָה; לֹא נֶאֱמַר "חֲרֵבָה" (ויקרא ז,י) אֶלָּא מִשֶּׁמֶן.
יד. לֹא נֶאֱמַר חֲרֵבָה אֶלָּא מִשֶּׁמֶן. בפסוק "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה…", נקראת מנחת חוטא 'חרבה' ביחס למנחות אחרות שנבללות בשמן ולא ביחס ליבשות ממים.
טו. מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ פַּעֲמַיִם – כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, וְהוּא שֶׁיַּקְטִיר כַּזַּיִת בְּבַת אַחַת, שֶׁאֵין הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת.
טו. מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ פַּעֲמַיִם כְּשֵׁרָה. הקטיר את הקומץ בשתי פעמים (ראה כס"מ ומל"מ).
טז. הִקְטִיר הַקֹּמֶץ בְּלֹא מֶלַח – פְּסוּלָה, שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בַּמִּנְחָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מִנְחָה שֶׁחָסְרָה קֹדֶם קְמִיצָה – יָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנָּה, שֶׁהַקְּמִיצָה הִיא הַקּוֹבַעַת, לֹא נְתִינָתָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת.
טז. שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בַּמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות מעשה הקרבנות ה,יב. מִנְחָה שֶׁחָסְרָה קֹדֶם קְמִיצָה. נחסר מהשיעור שבו צריך להקריב את המנחה. יָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנָּה. יוסיף סולת חולין ויצרפה למנחה. שֶׁהַקְּמִיצָה הִיא הַקּוֹבַעַת. ואם נחסר מהשיעור של המנחה בשעת הקמיצה, המנחה פסולה (הלכות מעשה הקרבנות יב,ה).
יז. הִתְנַדֵּב קֹמֶץ לְבֹנָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אִם חָסַר כָּל שֶׁהוּא – פָּסוּל. וְכֵן שְׁנֵי בָּזִיכֵי לְבֹנָה שֶׁעִם הַלֶּחֶם, אִם חָסַר אֶחָד מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא – פְּסוּלִין, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי קְמָצִין מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.
יז. הִתְנַדֵּב קֹמֶץ לְבֹנָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שיקטירו אותה למזבח (הלכות מעשה הקרבנות יד,א), ושיעורה לפחות קומץ (שם טז,יג). וְכֵן שְׁנֵי בָּזִיכֵי לְבֹנָה שֶׁעִם הַלֶּחֶם. על השולחן סמוך למערכות לחם הפנים היו מונחים שני כלים ובכל אחד מהם קומץ לבונה (הלכות תמידין ומוספין ה,ב). את הלבונה היו מקטירים למזבח בכל שבת (שם ה"ה). עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי קְמָצִין מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. שכן הבזיכים צריכים להיות מונחים עם הלחם על השולחן משבת שעברה (ראה שם הל' יב-יג).
יח. הִפְרִישׁ שְׁנֵי קְמָצִין לְמִנְחָה אַחַת, וְאָבַד אֶחָד מֵהֶן: קֹדֶם קְמִיצָה – לֹא הֻקְבַּע; לְאַחַר קְמִיצָה – הֻקְבַּע וּפְסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁרִבָּה לְבֹנָתָהּ. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ אַרְבָּעָה קְמָצִין לִשְׁנֵי בָּזִיכֵי לֶחֶם, וְאָבְדוּ שְׁנַיִם מֵהֶן: קֹדֶם סִלּוּק הַלֶּחֶם – לֹא הֻקְבְּעוּ, וּכְשֵׁרִים; לְאַחַר סִלּוּק הַבָּזִיכִים – הֻקְבְּעוּ וּפְסוּלִין, מִפְּנֵי הָרִבּוּי.
יח. הִפְרִישׁ שְׁנֵי קְמָצִין לְמִנְחָה אַחַת. הפריש כמות כפולה של לבונה למנחה. וְאָבַד אֶחָד מֵהֶן. וכעת יש פחות משני קמצין. קֹדֶם קְמִיצָה לֹא הֻקְבַּע. כיוון שאבד לפני הקמיצה (והוא הדין אם הסירו – הר המוריה, ועיין אבן האזל), לא נקבעה השתייכותו למנחה והיא אינה פסולה משום מנחה שריבה לבונתה (לעיל ה"ט). קֹדֶם סִלּוּק הַלֶּחֶם לֹא הֻקְבְּעוּ וּכְשֵׁרִים וכו'. סילוק הלחם והבזיכים מהשולחן הוא כקמיצת הקומץ מהמנחות אם בשעת הסילוק הייתה הלבונה שבבזיכים מרובה פסולים, ואם התמעטו קודם כשרים.
יט. קֹמֶץ מִנְחָה שֶׁנִּטְמָא וְהִקְטִירוֹ – הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן" וכו' (שמות כח,לח). יָצָא הַקֹּמֶץ חוּץ לָעֲזָרָה וְהִכְנִיסוֹ וְהִקְטִירוֹ – אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא.
יט. הַצִּיץ מְרַצֶּה. על ידי הציץ הקרבן עולה לרצון ויוצאים בו ידי חובה. אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה. המנחה פסולה (לדין דומה ראה לעיל א,לד-לה).
כ. קָמַץ אֶת הַמִּנְחָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ כֻּלָּן, אוֹ נִשְׂרְפוּ, אוֹ יָצְאוּ חוּץ לָעֲזָרָה, אוֹ אָבְדוּ – לֹא יַקְטִיר הַקֹּמֶץ, וְאִם הִקְטִיר – הֻרְצָה. נִשְׁאַר מְעַט מִן הַשְּׁיָרִים בְּכַשְׁרוּתָן – יַקְטִיר הַקֹּמֶץ, וְאוֹתָן הַשְּׁיָרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה.
כא. הָיְתָה מְחִצָּה מִלְּמַטָּה בִּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִשָּׂרוֹן שֶׁל מִנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְעֹרָב מִלְּמַעְלָה – לֹא יִקְמֹץ, וְאִם קָמַץ – פְּסוּלָה.
כא. הָיְתָה מְחִצָּה מִלְּמַטָּה בִּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִשָּׂרוֹן שֶׁל מִנְחָה וכו'. כל המנחה צריכה להיות מחוברת בכלי אחד בשעת הקמיצה (בבלי מנחות כד,א). כלי שהחלק התחתון שלו מחולק לשניים על ידי מחיצה, נחשב כשני כלים ואין לקמוץ ממנו אפילו אם המנחה שבשני חלקי הכלי מחוברת למעלה.
כב. הָיָה הַכְּלִי חָלוּק בִּמְחִצָּה מִלְּמַעְלָה וּמְעֹרָב מִלְּמַטָּה – קוֹמֵץ מִמֶּנּוּ.
כב. הָיָה הַכְּלִי חָלוּק בִּמְחִצָּה מִלְּמַעְלָה וכו'. כלי המחובר בחלקו התחתון נחשב כלי אחד גם אם בחלקו העליון הוא נפרד
כג. חָלַק הָעִשָּׂרוֹן בִּכְלִי אֶחָד, וְאֵין חֲלָקָיו נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה, וְאֵין בֵּינֵיהֶן מְחִצָּה – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מְצָרֵף הַכְּלִי לִקְמִיצָה אוֹ אֵינוֹ מְצָרֵף, לְפִיכָךְ לֹא יִקְמֹץ, וְאִם קָמַץ – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – הֻרְצָה, וְלֹא יֵאָכְלוּ הַשְּׁיָרִים.
כג. חָלַק הָעִשָּׂרוֹן בִּכְלִי אֶחָד. הפריד את המנחה שבכלי לשניים. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מְצָרֵף הַכְּלִי לִקְמִיצָה. אם הכלי מחשיב את המנחה שבו למחוברת כדי שיהיה אפשר לקמוץ ממנה.
כד. קָמַץ וְנָתַן הַקֹּמֶץ לְמַעְלָה עַל הַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד גֹּבַהּ מַעֲרֶכֶת לֶחֶם הַפָּנִים – קִדְּשׁוֹ הַשֻּׁלְחָן לְהִפָּסֵל, אֲבָל אֵינוֹ מְקַדְּשׁוֹ לִקְרַב. וְאֵינוֹ קָרֵב עַד שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת הָרָאוּי לְקֹמֶץ.
כד. כְּנֶגֶד גֹּבַהּ מַעֲרֶכֶת לֶחֶם הַפָּנִים. על השולחן היו מונחים הלחמים בשתי ערמות (מערכות). השולחן מקדש את הקומץ הניתן עליו רק עד גובה מערכות הלחם. קִדְּשׁוֹ הַשֻּׁלְחָן לְהִפָּסֵל וכו'. השולחן מקדש את הקומץ כאילו ניתן בכלי שרת (לעניין שנפסל אם חסר וכדומה), אך אינו מכשירו להקטרה. וייתכן שפירושו שהקומץ נפסל בנתינה על השולחן, ונתינתו לאחר מכן בכלי שרת אינה מועילה (נאם דוד).
כה. הִדְבִּיק הַקֹּמֶץ לְדֹפֶן הַכְּלִי וְקָמַץ, אוֹ שֶׁהָפַךְ הַכְּלִי עַל יָדוֹ וְקָמַץ מִתּוֹכוֹ וּפִיו לְמַטָּה – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – הֻרְצָה.
כה. הִדְבִּיק הַקֹּמֶץ לְדֹפֶן הַכְּלִי וְקָמַץ. לא קמץ את הקומץ מהמנחה המונחת בתחתית הכלי אלא הדביקה למעלה בדופן הכלי ומשם קמץ. שֶׁהָפַךְ הַכְּלִי עַל יָדוֹ וְקָמַץ מִתּוֹכוֹ וּפִיו לְמַטָּה. קמץ ממנחה המודבקת לתחתית הכלי ומונחת הפוך.
כו. עִשָּׂרוֹן שֶׁחִלְּקוֹ וְאָבַד אֶחָד מֵחֲלָקָיו, וְהִפְרִישׁ חֵלֶק אַחֵר תַּחְתָּיו, וְנִמְצָא הָאָבוּד, וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן מֻנָּחִין בִּכְלִי אֶחָד וְאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה – נִטְמָא זֶה שֶׁאָבַד, הֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם חֵלֶק רִאשׁוֹן וְנִפְסְלוּ, וְזֶה שֶׁהִפְרִישׁ אֵינוֹ מִצְטָרֵף, אֶלָּא יַשְׁלִים עָלָיו. נִטְמָא הַמֻּפְרָשׁ – מֻפְרָשׁ וְרִאשׁוֹן מִצְטָרְפִין וְנִפְסְלוּ, וְזֶה שֶׁנִּמְצָא אֵינוֹ מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. נִטְמָא הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן – הֲרֵי הָאָבוּד וְהַמֻּפְרָשׁ תַּחְתָּיו מִצְטָרְפִין.
כו. וְהִפְרִישׁ חֵלֶק אַחֵר תַּחְתָּיו. להשלמת שיעור העישרון. וְנִמְצָא הָאָבוּד וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן מֻנָּחִין בִּכְלִי אֶחָד וְאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. הכלי מצרף את חלקי המנחה שהיו אמורים להצטרף יחד (הראשון והשני שנאבד, הראשון והשלישי שהופרש במקום האבוד) ואינו מצרף את חלקי המנחה שלא היו אמורים להצטרף (השני והשלישי). במקרה של טומאה באחד מהחלקים נפסל גם מה שאמור להצטרף אתו. נִטְמָא הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הֲרֵי הָאָבוּד וְהַמֻּפְרָשׁ תַּחְתָּיו מִצְטָרְפִין. וכל החלקים נפסלים.
כז. וְכֵן לְעִנְיַן קְמִיצָה: קָמַץ מִן הַנִּמְצָא – שְׁיָרָיו עִם הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן נֶאֱכָלִין, וְהַמֻּפְרָשׁ אֵינוֹ נֶאֱכָל. קָמַץ מִן הַמֻּפְרָשׁ – שְׁיָרָיו וְרִאשׁוֹן נֶאֱכָלִין, וְהַנִּמְצָא אֵינוֹ נֶאֱכָל. קָמַץ מִן הָרִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶן אֵין נֶאֱכָלִין, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁיָרִים יְתֵרִים, שֶׁהֲרֵי הֵן עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְדוֹמִין לְמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה. וְהֵיאַךְ קָרֵב הַקֹּמֶץ הַזֶּה, וַהֲרֵי לְפָנָיו עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה? מִפְּנֵי שֶׁהַקְּמִיצָה תְּלוּיָה בְּדַעַת הַכֹּהֵן, וּבְעֵת שֶׁקּוֹמֵץ אֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל הָעִשָּׂרוֹן בִּלְבַד, וַהֲרֵי הַחֲלָקִים אֵינָן נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה.
כז. וְכֵן לְעִנְיַן קְמִיצָה. הקמיצה מאחד מחלקי המנחה מתייחסת לאותו חלק ולחלק שמצטרף אתו, ומתירה את השיירים שלהם באכילה (ראה ריק"ו ועוד, שהתקשו מהאמור לעיל הכ"ג שכאשר מנחה מונחת בכלי וחלקיה אינם נוגעים זה בזה, שייריה אינם נאכלים). וְהַמֻּפְרָשׁ אֵינוֹ נֶאֱכָל. שדינו כמנחה שלא נקמצה. קָמַץ מִן הָרִאשׁוֹן שְׁנֵיהֶן אֵין נֶאֱכָלִין לְפִי וכו'. במקרה זה שני החלקים מצטרפים לחלק הנקמץ, אך מכיוון שהקמיצה נעשתה על עישרון היא מתירה רק עישרון אחד באכילה ושני החלקים נשארים אסורים מספק שמא הם החלק שלא הותר. וְהֵיאַךְ קָרֵב הַקֹּמֶץ הַזֶּה וַהֲרֵי לְפָנָיו עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה. ומנחה זו צריכה להיות עישרון בלבד. וַהֲרֵי הַחֲלָקִים אֵינָן נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. ולכן הכהן יכול לקבוע בדעתו שהוא קומץ רק על שניים משלושת החלקים.
כח. קֹמֶץ מִנְחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּקֹמֶץ מִנְחָה אַחֶרֶת – מַקְטִיר שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד וְהֵן כְּשֵׁרוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב הַקֹּמֶץ בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים אוֹ בְּמִנְחַת הַנְּסָכִים אוֹ בַּחֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת, וְיַקְטִיר הַכֹּל כְּאֶחָד, שֶׁהַכֹּל לָאִשִּׁים.
כח. נִתְעָרֵב הַקֹּמֶץ בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים וכו'. שמנחות אלו אינן נקמצות אלא מוקטרות כליל על המזבח.
כט. שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ שֶׁנִּתְעָרְבוּ זוֹ בָּזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ – כְּשֵׁרוֹת, וְאִם לָאו – פְּסוּלוֹת.
כט. אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אם נשארו מכל מנחה חלקים שלא התערבו ויכול לקמוץ מהם.
ל. קֹמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה – לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר הַכֹּל – זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה עָלָת לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה לֹא עָלָת לַבְּעָלִים.
ל. זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה עָלָת לַבְּעָלִים. שבסופו של דבר הקומץ שלה הוקטר על המזבח.
לא. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבוּ שְׁיָרֶיהָ בִּשְׁיָרֵי חֲבֶרְתָּהּ – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – עָלָת לַבְּעָלִים.
לא. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ. אין להקטיר את שיירי המנחות (ראה לעיל ג,טז). אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבוּ שְׁיָרֶיהָ בִּשְׁיָרֵי חֲבֶרְתָּהּ. לפני שהקטיר את הקומץ. במקרה זה נחשבים השיירים המעורבים כאבודים (לעיל ה"כ), שאין להקטירים לכתחילה (או"ש, הר המוריה; ויש שכתבו שיש לגרוס כאן "נתערב קמצה בשיריה או בשירי חברתה" ומדובר בקומץ שהתערב בשיירים, ליקו"ה מנחות כג,ב).

תקציר הפרק 

פרק י"א הלכות פסולי המקודשין פסילת המנחה פירוט הפסולים: קמיצה בפסול לעבודה או בלי כלי שרת. הקומץ בלילה או בחוץ. המערבב שמן בכמות או בסוג לא ראוי. המערבב שמן ולבונה על מנחת חוטא. כהן שהקריב מנחה ללא מלח. אחד מהחלקים של המנחה נטמא. במקרה של קמיצה על מנחה אחרת.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות פסולי המוקדשין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן