פרק י"א, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר בָּאֳכָלִים 'פָּסוּל', הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאֹכֶל עַצְמוֹ טָמֵא, וְלֹא יְטַמֵּא אֹכֶל אַחֵר, אֶלָּא אִם נָגַע בְּאֹכֶל אַחֵר, הֲרֵי הוּא טָהוֹר.
ב. הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּחֻלִּין טָמֵא וּמְטַמֵּא, הַשֵּׁנִי פָּסוּל וְלֹא מְטַמֵּא. וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין. וּמִנַּיִן לְאֹכֶל שֵׁנִי שֶׁהוּא פָּסוּל בְּחֻלִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא" (ויקרא יא,לג) –
נִמְצָא הַשֶּׁרֶץ אָב, וּכְלִי חֶרֶשׂ שֶׁנָּפַל הַשֶּׁרֶץ לַאֲוִירוֹ רִאשׁוֹן, וְהָאֹכֶל שֶׁבַּכְּלִי שֵׁנִי; וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "יִטְמָא". וְכֵן שֶׁרֶץ שֶׁנָּפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר – הַפַּת שְׁנִיָּה, שֶׁהַתַּנּוּר רִאשׁוֹן.
ב. שֶׁנֶּאֱמַר. לגבי טומאת השרצים.
וּכְלִי חֶרֶשׂ שֶׁנָּפַל הַשֶּׁרֶץ לַאֲוִירוֹ רִאשׁוֹן. שכלי חרס נטמא דרך אווירו. וְהָאֹכֶל שֶׁבַּכְּלִי שֵׁנִי. שהאוכל נטמא מאוויר כלי חרס שהוא ראשון לטומאה. הַתַּנּוּר. שהוא כלי חרס. הַפַּת שְׁנִיָּה שֶׁהַתַּנּוּר רִאשׁוֹן. אף שהפת נמצאת יחד עם השרץ באוויר התנור, אין היא נטמאת ישירות מן השרץ אלא רק בעקבות התנור.
ג. הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּתְּרוּמָה טְמֵאִים וּמְטַמְּאִין, הַשְּׁלִישִׁי פָּסוּל וְלֹא מְטַמֵּא. וְאֵין הַשְּׁלִישִׁי עוֹשֶׂה רְבִיעִי בַּתְּרוּמָה. וּמִנַּיִן לְאֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא פָּסוּל בַּתְּרוּמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים" (ויקרא כב,ז) – נִמְצָא טְבוּל יוֹם אָסוּר בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ, וְאִם נָגַע בָּהּ – פְּסוּלָה, וּטְבוּל יוֹם כְּשֵׁנִי לַטֻּמְאָה הוּא; הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה.
ג. וּמִנַּיִן לְאֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא פָּסוּל וכו'. לעיל י,ט נאמר שפסול זה מדברי סופרים ולכן נראה שהלימוד כאן הוא בגדר אסמכתא בלבד (אברהם יגל, וראה גם הלכה הבאה). שֶׁנֶּאֱמַר. לגבי טבול יום. וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים. וחכמים דרשו ש"קדשים" האמורים כאן הם תרומה (ראה בבלי יבמות עד,ב). וְאִם נָגַע בָּהּ פְּסוּלָה. כדלעיל י,ג.
ד. הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי בַּקֹּדֶשׁ טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין, הָרְבִיעִי פָּסוּל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא. וְאֵין רְבִיעִי עוֹשֶׂה חֲמִישִׁי לְעוֹלָם. וּמִנַּיִן לִשְׁלִישִׁי בַּקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא טָמֵא? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא" וכו' (ויקרא ז,יט), וּכְבָר קָרָא הַכָּתוּב לַשֵּׁנִי 'טָמֵא', שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא" (שם יא,לג); הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ שֶׁנָּגַע בְּשֵׁנִי נִטְמָא וְיִשָּׂרֵף.
וּמִנַּיִן לִרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא פָּסוּל? מִקַּל וָחֹמֶר: וּמַה מְּחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁהוּא מֻתָּר בִּתְרוּמָה, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ, הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהוּא פָּסוּל בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ? אֲבָל הַחֲמִישִׁי טָהוֹר.

ד. וּמִנַּיִן לִשְׁלִישִׁי בַּקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא טָמֵא וכו'. לעיל י,ט נאמר שטומאה זו מדברי סופרים ולכן נראה שהלימוד כאן הוא בגדר אסמכתא בלבד (שו"ת רדב"ז אלף תקנז ועוד). שֶׁנֶּאֱמַר. לגבי בשר הקרבן. וּכְבָר קָרָא הַכָּתוּב לַשֵּׁנִי טָמֵא וכו'. כדלעיל ה"ב. נִטְמָא וְיִשָּׂרֵף. כהמשך הפסוק שם: "לא יאכל באש ישרף".

אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ. הלכות מחוסרי כפרה א,א, הלכות פסולי המוקדשין יח,יד.

ה. בְּשַׂר תַּאֲוָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר – גָּזְרוּ עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה כִּשְׁלִישִׁי לַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עָלָיו אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעָרְבוּ הָעָם אוֹתוֹ עִם בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ וְיָבֹאוּ לִטְעוֹת וְלִשְׁגֹּג בּוֹ, וִידַמֶּה שֶׁבָּשָׂר זֶה חֹל, וְהוּא קֹדֶשׁ, וְיֹאכְלֶנּוּ בְּטֻמְאָה.
ה. בְּשַׂר תַּאֲוָה. בשר חולין.
ו. חִבּוּרֵי אֳכָלִין עַל יְדֵי מַשְׁקִין – הֲרֵי הֵן חִבּוּר לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. וְהַדָּבָר סָפֵק אִם הֵן חֲשׁוּבִין כְּגוּף אֶחָד לִמְנוֹת בָּהֶן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, אוֹ חוֹשְׁבִין זֶה הָאֹכֶל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ הַטֻּמְאָה רִאשׁוֹן, וְהָאֹכֶל הַמְחֻבָּר לוֹ שֵׁנִי.
ו. חִבּוּרֵי אֳכָלִין עַל יְדֵי מַשְׁקִין הֲרֵי הֵן חִבּוּר וכו'. אוכלים המחוברים זה לזה על ידי משקה נחשבים כמחוברים, שאם נגעה טומאה באחד מהם הרי גם השני טמא. וְהַדָּבָר סָפֵק אִם הֵן חֲשׁוּבִין כְּגוּף אֶחָד לִמְנוֹת בָּהֶן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וכו'. קיים ספק אם שני החלקים באותה דרגת טומאה ומטמאים את האוכל הנוגע בהם בשווה שאם נגע שרץ באחד מהם, והוא ראשון לטומאה, הריהו עושה את האחר גם כן ראשון לטומאה, או שמא אינו עושה אותו אלא שני לטומאה, ושוב אינו מטמא חולין, אלא רק תרומה.
ז. הַשֵּׁנִי שֶׁבַּחֻלִּין פּוֹסֵל אָכְלֵי תְּרוּמָה וְעוֹשֶׂה אוֹתָן שְׁלִישִׁי. וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה חֻלִּין – טִמְּאָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה אוֹ בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ שֶׁהוּא מְטַמֵּא הַכֹּל.
ז. טִמְּאָן. ועשה אותם תחילה, כדין כל שני לטומאה הנוגע במשקים (לעיל ז,ה).
ח. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה שֶׁנָּגַע בְּאָכְלֵי קֹדֶשׁ – פְּסָלָן וְנַעֲשׂוּ רְבִיעִי. וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה הַקֹּדֶשׁ – טִמְּאָן וְנַעֲשׂוּ תְּחִלָּה. אֲבָל אִם נָגַע שְׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה – הֲרֵי הוּא טָהוֹר. וְכֵן רְבִיעִי שֶׁבַּקֹּדֶשׁ אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
ח. טִמְּאָן וְנַעֲשׂוּ תְּחִלָּה. אף על פי שהתרומה היא שלישי לטומאה, הואיל והיא מטמאת את משקה הקודש היא עושה אותם תחילה, כדין שאר משקה הנוגע בשני לטומאה. אֲבָל אִם נָגַע שְׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה הֲרֵי הוּא טָהוֹר. וכן אם נגע שלישי שבקודש במשקה תרומה הוא טהור (לקמן יב,יא).
ט. חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת תְּרוּמָה – הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּהֶן פָּסוּל כִּתְרוּמָה. וְאִם נָגַע בְּקֹדֶשׁ – אֵינוֹ עוֹשֵׂהוּ רְבִיעִי, וַאֲפִלּוּ מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ אֵינוֹ פּוֹסֵל. וְחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּהֶן טָהוֹר כְּחֻלִּין.
ט. חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת תְּרוּמָה. חולין שמקפידים על טהרתם כדרגת טהרת התרומה. וְאִם נָגַע בְּקֹדֶשׁ אֵינוֹ עוֹשֵׂהוּ רְבִיעִי. שלעניין זה אין דינו כתרומה ממש שפוסלת את הקודש. וְחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּהֶן טָהוֹר כְּחֻלִּין. שאין חולין שנעשו על טהרת הקודש נחשבים כקודש לעניין דרגות הטומאה (ומבחינה זו דינם קל יותר מחולין שנעשו על טהרת התרומה – ראה רש"י חולין לד,א). אמנם לעניינים אחרים הם נחשבים כקודש (ראה לקמן יב,טז).
י. הָאוֹכֵל רְבִיעִי שֶׁבַּקֹּדֶשׁ – אָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּמֻתָּר לִגַּע בַּקֹּדֶשׁ וְאֵינוֹ פּוֹסְלוֹ. אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַקֹּדֶשׁ וְאֵין בּוֹ כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס – הֲרֵי זֶה לֹא יֵאָכֵל בָּרְבִיעִי שֶׁל קֹדֶשׁ, אֶלָּא בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא טָהוֹר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
י. הָאוֹכֵל רְבִיעִי שֶׁבַּקֹּדֶשׁ. אדם האוכל קודש שהוא רביעי לטומאה. אָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַקֹּדֶשׁ וכו'. אף על פי שהרביעי בקודש אינו מטמא או פוסל אחרים (לעיל ה"ד), גזרו על האדם האכלו שיהיה אסור באכילת קודש, אך לא גזרו על נגיעתו (כדלקמן הי"א). אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַקֹּדֶשׁ וְאֵין בּוֹ כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס וכו'. אף על פי ששיעור הקודש שהתערב בתבשיל זה הוא מועט, כך שאין אפילו כזית קודש בכל שלוש ביצים (ראה לעיל ח,יא), אסור לאוכל את הרביעי בקודש לאכול מתבשיל זה (בניגוד למקרה זה לגבי תרומה שהוא מותר, כדלקמן הי"א). אֶלָּא בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא טָהוֹר. שאדם האוכל חמישי בקודש (קודש שנגע ברביעי) מותר לו הכול, כיוון שאין חמישי בקודש טמא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ד.
יא. הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה עַצְמָהּ, אוֹ שֶׁל חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת תְּרוּמָה – הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכֹל אֶת הַתְּרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל, וּמֻתָּר לִגַּע בַּתְּרוּמָה וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. בַּאֲכִילָה עָשׂוּ מַעֲלָה, בִּנְגִיעָה לֹא עָשׂוּ מַעֲלָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּתְּרוּמָה עַצְמָהּ. אֲבָל תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְעָרְבָה בּוֹ תְּרוּמָה, אִם אֵין שָׁם כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵאוֹתוֹ תַּבְשִׁיל כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מֻתָּר לִגַּע בַּתְּרוּמָה.

יא. בַּאֲכִילָה עָשׂוּ מַעֲלָה בִּנְגִיעָה לֹא עָשׂוּ מַעֲלָה. שמחמירים יותר באיסור אכילה מאשר באיסור נגיעה (לדוגמאות נוספות ראה לקמן יב,טו, הלכות ביאת מקדש ב,ח).

יב. הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה, אוֹ שֶׁל חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַתְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לִנְגִיעַת תְּרוּמָה – הֲרֵי הוּא כְּשֵׁנִי לְעִנְיַן קֹדֶשׁ, שֶׁטָּהֳרַת תְּרוּמָה טֻמְאָה הִיא אֵצֶל הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – הֲרֵי הוּא טָהוֹר, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ אֶלָּא קֹדֶשׁ מְקֻדָּשׁ בִּלְבַד.

יב. שֶׁטָּהֳרַת תְּרוּמָה טֻמְאָה הִיא אֵצֶל הַקֹּדֶשׁ. לדין נוסף שנובע מעיקרון זה ראה לקמן יג,א. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ אֶלָּא קֹדֶשׁ מְקֻדָּשׁ בִּלְבַד. ולפיכך כשם שלא גזרו טומאה על השלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש (לעיל ה"ט), כך לא גזרו טומאה על האדם האוכל שלישי זה.

יג. כָּל קֹדֶשׁ הָאָמוּר בְּעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין וּמַשְׁקִין – הוּא קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ הַמֻּקְדָּשִׁין, כְּגוֹן בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וְחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁנִּשְׁחַט עֲלֵיהֶן הַזֶּבַח, וְהַמְּנָחוֹת שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁקָּרְמוּ בַּתַּנּוּר. אֲבָל חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁלֹּא נִשְׁחַט עֲלֵיהֶן זֶבַח, וְהַמְּנָחוֹת שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בִּכְלִי – אֵינָן לֹא כְּקֹדֶשׁ וְלֹא כְּחֻלִּין, אֶלָּא כִּתְרוּמָה.
יג. כְּגוֹן בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים. להגדרת קדשי הקדשים והקדשים הקלים ראה הלכות מעשה הקרבנות א,יז. וְחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁנִּשְׁחַט עֲלֵיהֶן הַזֶּבַח. שקרבנות התודה והנזיר טעונים לחם, ולחם זה מתקדש רק לאחר שנשחט הזבח שאתו הובא (ראה הלכות פסולי המוקדשין יב,יד-יח). וְהַמְּנָחוֹת שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי. שהמנחות מתקדשות רק לאחר שהוכנסו לכלי שרת. שֶׁקָּרְמוּ בַּתַּנּוּר. שנאפו עד שהתקשה הבצק שלהם והתכסה בקרום, ולאחר שקרמו הם נחשבים כקדשים לעניין טומאה (אבל לעניין פסול אין שתי הלחם קדשות עד שיישחטו שני הכבשים שלהם, ראה הלכות פסולי המוקדשין יז,יח). וְלֹא כְּחֻלִּין אֶלָּא כִּתְרוּמָה. שמאחר שהוקדשו בפה על ידי האדם המביאם, אינם נחשבים יותר כחולין אלא כתרומה (ראה ערוה"ש קמד,יח).
יד. הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים וְתַשְׁלוּמֵי תְּרוּמָה וְחֻמְשָׁהּ – הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמָה.
יד. הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים… הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמָה. ראה גם הלכות תרומות טו,כ-כב. וְתַשְׁלוּמֵי תְּרוּמָה וְחֻמְשָׁהּ. זר (אדם שאינו כהן) שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש מהחולין שלו, והם נעשים כתרומה (שם י,טו).
טו. הַטֶּבֶל, וְהַמְדֻמָּע, וְגִדּוּלֵי תְּרוּמָה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְעִסָּה הַטְּבוּלָה לְחַלָּה – הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין, וְהָרִאשׁוֹן טָמֵא בָּהֶן, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל, וְאֵין בָּהֶן שְׁלִישִׁי.
טו. הַטֶּבֶל. פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות. וְהַמְדֻמָּע. חולין שהתערבה בהם תרומה באופן שהתערובת אסורה באכילה לזרים (ראה הלכות תרומות יג,א-ב). וְגִדּוּלֵי תְּרוּמָה. פירות היוצאים מתרומה שנזרעה בארץ, שמגזרת חכמים הם אסורים באכילה לזרים (שם יא,כא). וְעִסָּה הַטְּבוּלָה לְחַלָּה. שלא הפרישו ממנה חלה עדיין.
טז. כָּל דָּבָר שֶׁוַּדָּאוֹ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין מִן הַתּוֹרָה, גָּזְרוּ עַל סְפֵקוֹ בְּחֻלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה שֶׁתֵּעָשֶׂה אוֹתָהּ הָעִסָּה בְּטָהֳרָה, וּמַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה חַלָּה, וְחַלָּתָהּ תְּלוּיָה, לֹא נֶאֱכֶלֶת וְלֹא נִשְׂרֶפֶת.
טז. כָּל דָּבָר שֶׁוַּדָּאוֹ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין מִן הַתּוֹרָה וכו'. עיסה שנטמאה מן התורה, החלה המופרשת ממנה טעונה שרפה, וגזרו חכמים שבמקרה שנולד ספק טומאה, אף על פי שהעיסה מוגדרת כחולין, יש לשמור על טהרתה מכיוון שהיא התחייבה כבר בחלה וקיים איסור לטמא את החלה על מנת שהחלה המופרשת ממנה לא תהיה טעונה שרפה אלא תישאר בגדר תלויה בלבד (וראה גם הלכות ביכורים ח,י). תְּלוּיָה. ספק אם היא טמאה או טהורה.

תקציר הפרק 

פרק יא הלכות שאר אבות הטומאות

דרגות הטומאה

דרגת הטומאה האחרונה, נקראת 'פסול', ואינה מטמאת הלאה את הדומה לה. ואלו הם:

א) שני בחולין. ובכלל זה טבל ומעשרות;

ב) שלישי בתרומה. ובכלל זה חלה וביכורים;

ג) רביעי בקודש. ובכלל זה כל קדשים שהתקדשו.
מעניין 🗯
הרמב"ם מכנה בשר חולין רגיל לאכילה בשר תאווה, על הדרך מביא לנו מוסר…

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שאר אבות הטומאות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.פסול-טמא מהתורה אבל אינו מטמא מדרבנן?

2.שלישי ורביעי לטומאה קיימים רק בתרומה ובקדש?

3.אכל רביעי בקדש אסור באכילת קדשים?

תשובות

1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן