א. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, כָּךְ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשָּׁבַע מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו,יג; י,כ) – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁהַשְּׁבוּעָה בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ מִדַּרְכֵי הָעֲבוֹדָה הִיא, וְהִדּוּר וְקִדּוּשׁ גָּדוֹל הוּא לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ.
א. שֶׁהַשְּׁבוּעָה בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ מִדַּרְכֵי הָעֲבוֹדָה הִיא. כפי שמתחיל הפסוק: "את ה' אלהיך תירא ואתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע" (דברים ו,יג, ובדומה לכך שם י,כ).
ב. וְאָסוּר לְהִשָּׁבַע בְּדָבָר אַחֵר עִם שְׁמוֹ. וְכָל הַמְשַׁתֵּף דָּבָר אַחֵר עִם שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה – נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁרָאוּי לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד שֶׁנִּשְׁבָּעִין בִּשְׁמוֹ אֶלָּא הָאֶחָד בָּרוּךְ הוּא.
ג. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִשָּׁבַע עַל הַמִּצְוָה לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהלים קיט,קו).
ג. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִשָּׁבַע עַל הַמִּצְוָה לַעֲשׂוֹתָהּ… וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי. ואף שנשבע בשם ה', אין זה נחשב להוצאת שם שמים לבטלה ואין זו שבועת שווא (לדין נשבע לקיים המצווה ראה לעיל ה,טז).
ד. שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִין לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה, הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין, בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ מִן הַתּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בָּהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
ה. שְׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה, וְאֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ מִטַּלְטְלִין וְהוֹדָה בְּמִקְצָתָן וְכָפַר בְּמִקְצָתָן, וּמִי שֶׁכָּפַר בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁטְּעָנוֹ וְעֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו וּמַכְחִישׁוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה.
וְכֵן שׁוֹמֵר שֶׁטָּעַן שֶׁאָבַד דָּבָר שֶׁהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ מֵת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע מִסָּפֵק, שֶׁאֵין בַּעַל הַפִּקָּדוֹן יוֹדֵעַ אִם אֱמֶת טָעַן זֶה הַשּׁוֹמֵר אוֹ שֶׁקֶר הוּא, וְהוּא נִשְׁבָּע מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁבֻעַת יי תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (שמות כב,י).
וְכֵן שׁוֹמֵר שֶׁטָּעַן שֶׁאָבַד דָּבָר שֶׁהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ מֵת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע מִסָּפֵק, שֶׁאֵין בַּעַל הַפִּקָּדוֹן יוֹדֵעַ אִם אֱמֶת טָעַן זֶה הַשּׁוֹמֵר אוֹ שֶׁקֶר הוּא, וְהוּא נִשְׁבָּע מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁבֻעַת יי תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (שמות כב,י).
ה. שְׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה. ראה גם הלכות טוען ונטען א,א-ב. מִי שֶׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ מִטַּלְטְלִין. תבע את חברו שיש בידו מנכסיו המיטלטלים בצורת פיקדון או מלווה וכדומה (בשונה מקרקעות ועבדים ושטרות שאין נשבעים עליהם מן התורה, ראה שם ה,א). וְעֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו. שבשונה מעדות של שניים, אין בכוחו של עד אחד להוציא ממון, אלא לחייב שבועה. טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה. טענה ודאית מצד התובע על כך שחייבים לו, וכפירה של הנתבע בטענה.
נִשְׁבָּע מִסָּפֵק. נשבע על טענת ספק, בשונה מהמקרים הקודמים בהם נשבע על טענת ודאי.
נִשְׁבָּע מִסָּפֵק. נשבע על טענת ספק, בשונה מהמקרים הקודמים בהם נשבע על טענת ודאי.
ו. כָּל שְׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִין אוֹתָהּ חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ – הֲרֵי הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְגַם הִיא נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וְגַם שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ שֶׁל דִּבְרֵיהֶן שְׁנֵי מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן: יֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה, כְּגוֹן שְׁבוּעַת שָׂכִיר וּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת בְּטַעֲנַת סָפֵק, כְּגוֹן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבְדִינֵי מָמוֹנוֹת יִתְבָּאֵר חִיּוּב כָּל אַחַת וְאַחַת מֵאֵלּוּ הַשְּׁבוּעוֹת וְדִינֵיהֶן.
ו. שְׁבוּעַת שָׂכִיר. פועל שכיר שתובע את השוכר שלא שילם לו שכר עבודתו והשוכר טוען ששילם (הלכות שכירות יא,ו). וּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ. כאשר הלווה טוען שפרע את סכום ההלוואה במלואו, ואילו המלווה טוען שפרע רק חלק מהסכום, ובאמירה זו הוא פוגם את התוקף של השטר, נשבע המלווה על כך (הלכות מלווה ולווה יד,א). שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין. שנשבעים שמא גזלו את השותף או את הבעלים או שמא לא דקדקו בחשבון שביניהם וכדומה (הלכות שלוחין ושותפין ט,א).
ז. יֵשׁ שָׁם שְׁבוּעָה אַחֶרֶת, וְהִיא תַּקָּנַת חַכְמֵי תַּלְמוּד, וְהִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ הַיּוֹם, אֵינָהּ נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין.
ז. שְׁבוּעַת הֶסֵּת. כאשר הנתבע כופר בכול, על אף שמן התורה אינו חייב להישבע, הטילו חכמים עליו חיוב שבועה, משום שסביר להניח שאדם אינו תובע את חברו סתם. וְהִיא תַּקָּנַת חַכְמֵי תַּלְמוּד. בשונה משאר השבועות מדברי סופרים (המפורטות לעיל) שנתקנו על ידי חכמי המשנה. אֵינָהּ נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. להבדל בינה לבין שבועת הדיינים ראה לקמן הי"ג (וראה גם הל' יד-טו, יט).
ח. שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין, בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, בֵּין עַל טַעֲנַת וַדַּאי בֵּין עַל טַעֲנַת סָפֵק, כָּךְ הִיא: הַנִּשְׁבָּע אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְהוּא עוֹמֵד, וְנִשְׁבָּע בַּשֵּׁם אוֹ בְּכִנּוּי, בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה, מִפִּיו אוֹ מִפִּי הַדַּיָּנִין. וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
ח. בְּאָלָה. קללה (ראה לעיל ב,ב). וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. ולדעת הרמב"ם עצמו, ראה לקמן הי"ד.
ט. כֵּיצַד מִפִּיו? כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר: 'הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בַּיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' אוֹ 'הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן' אוֹ 'בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם', 'שֶׁאֵין אֲנִי חַיָּב לָזֶה כְּלוּם'. וְכֵן אִם אָמַר: 'הֲרֵי הוּא אָרוּר לַיי' אוֹ 'אָרוּר לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן', 'אִם יֵשׁ לָזֶה אֶצְלוֹ כְּלוּם'.
ט. הֲרֵי הוּא אָרוּר לַיי. וכוונתו כלפי עצמו.
י. וְכֵיצַד מִפִּי הַדַּיָּנִין? כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ: 'מַשְׁבִּיעִין אָנוּ אוֹתְךָ בַּיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' אוֹ 'בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן', 'שֶׁאֵין לָזֶה בְּיָדְךָ כְּלוּם', וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן, אוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָרוּר לַיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' אוֹ 'לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן', 'אִם יֵשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָמוֹן וְלֹא יוֹדֶה לוֹ', וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן – זוֹ הִיא שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין.
יא. הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ בְּלֹא נְקִיטַת חֵפֶץ בְּיָדוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעִים, וְחוֹזֵר וְנִשְׁבָּע וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּיָדוֹ. וְאִם אָחַז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְהִשְׁבִּיעוּהוּ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע, שֶׁהֲרֵי אָחַז תּוֹרָה בְּיָדוֹ, וּכְמוֹ סֵפֶר הֵן. הִשְׁבִּיעוּהוּ מִיּוֹשֵׁב – אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע.
יא. נְקִיטַת חֵפֶץ. כינוי לשבועה באחיזת דבר מקודש (כגון ספר תורה). שֶׁהֲרֵי אָחַז תּוֹרָה בְּיָדוֹ וּכְמוֹ סֵפֶר הֵן. שבתפילין כתובות פרשיות מהתורה.
יב. תַּלְמִיד חֲכָמִים – לְכַתְּחִלָּה מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל סֵפֶר תּוֹרָה, אֶלָּא תְּפִלִּין בְּכַפּוֹ חֵפֶץ הִיא, וְנִשְׁבָּע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יב. תַּלְמִיד חֲכָמִים לְכַתְּחִלָּה מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ. מכיוון שדרך תלמיד חכם לכבד ולהדר את התפלין ולהיזהר בקדושתן (מער"ק, שיעורי רי"ד סולובייצ'יק שבועות לח,ב). תְּפִלִּין בְּכַפּוֹ חֵפֶץ הִיא. כן הגרסא בכה"י ואפשר ש'היא' מוסב על התפילין בהשפעת הערבית. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ח.
יג. אֵין בֵּין שְׁבוּעַת הֶסֵּת לִשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא נְקִיטַת חֵפֶץ, שֶׁאֵין הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בַּשֵּׁם אוֹ בְּכִנּוּי, בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה, מִפִּיו אוֹ מִפִּי בֵּית דִּין, כְּמוֹ שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכֹּל לִהְיוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר הָעָם בְּעֵת שֶׁמַּשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת, כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו.
יד. הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ אֶת הַנִּשְׁבָּע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁמַּכִּירָהּ – הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ, וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. אֲבָל רַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִּינִין לְהַשְׁבִּיעַ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אֶת הַנִּשְׁבָּע עַד שֶׁיִּהְיֶה מַכִּיר לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה, שֶׁשְּׁבוּעַת הַדַּיָּנִין הִיא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּעַצְמָהּ. וְאַף שְׁבוּעַת הֶסֵּת נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
יד. שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. משום שיש בה מימד של פחד והרתעה (רדב"ז), או משום כבודו של בית הדין (כס"מ). וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ. משום שעל הנשבע להבין את השבועה שמוציא מפיו. עַד שֶׁיִּהְיֶה מַכִּיר לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה. שיבין את כוונת המילים ומשמעותם. שֶׁשְּׁבוּעַת הַדַּיָּנִין הִיא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּעַצְמָהּ. שהרי כופר בתביעת ממון שיש לחברו בידו (כדלעיל א,ח), וכשם שאינו חייב בשבועת הפיקדון עד שישביעו בלשון שהוא מכיר (כדלעיל ז,ז), כך בשבועת הדיינים.
טו. כָּל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין שֶׁהִיא עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה, בֵּין שֶׁהָיְתָה מִן הַתּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵיהֶם – מְאַיְּמִין עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב בָּהּ בְּטַעֲנַת סָפֵק, בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶן – אֵינוֹ צָרִיךְ אִיּוּם.
טו. אֵינוֹ צָרִיךְ אִיּוּם. משום שבטענת ספק יכול להיות ששניהם דוברים אמת, אין צורך לאיים כדי להרתיע משבועת שקר (מרכה"מ).
טז. וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל הַנִּשְׁבָּע? אוֹמְרִין לוֹ: 'הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ,ו; דברים ה,י). וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן: "נַקֵּה" (שמות לד,ז; במדבר יד,יח), וְכָאן נֶאֱמַר: "לֹא יְנַקֶּה" (שם). כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁמְּחַפִּין עָלָיו. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא גּוֹרֵם לְהִפָּרַע מִכָּל שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בָּזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף" וכו' (הושע ד,ב), וְכָתוּב אַחֲרָיו: "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ" (שם ד,ג).
כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת, וְכָאן מִיָּד נִפְרָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם יי צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר" (זכריה ה,ד): "הוֹצֵאתִיהָ" – מִיָּד. "וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב" – זֶה גּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְאֵין לוֹ מָמוֹן עַל חֲבֵרוֹ, וְטוֹעֲנוֹ בְּחִנָּם וּמַשְׁבִּיעוֹ. "וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר" – כְּמַשְׁמָעוֹ. "וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (שם) – דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן'.
כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת, וְכָאן מִיָּד נִפְרָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם יי צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר" (זכריה ה,ד): "הוֹצֵאתִיהָ" – מִיָּד. "וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב" – זֶה גּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְאֵין לוֹ מָמוֹן עַל חֲבֵרוֹ, וְטוֹעֲנוֹ בְּחִנָּם וּמַשְׁבִּיעוֹ. "וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר" – כְּמַשְׁמָעוֹ. "וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (שם) – דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן'.
טז. שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. שהרי מצווה זו נאמרה במעמד הר סיני שבו העולם כולו הזדעזע, ובפרט במצווה זו שיש בה חומרה מיוחדת כמתואר כאן (ראה בבלי שבועות לט,א). נַקֵּה. אף שנאמר: "ונקה לא ינקה", דרשו חז"ל: "ונקה – לשבים, לא ינקה – לשאינם שבים" (בבלי שבועות לט,א). לֹא יְנַקֶּה. שבשבועת שקר נאמר: "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא", ומפני שלא נאמר בה 'ונקה' משמע אף כשישוב לא יועיל לו בלא פירעון נוסף (כדלקמן יב,א). שֶׁמְּחַפִּין עָלָיו. שמגינים עליו. שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הכוונה לעם ישראל, אלא שזוהי לשון נקייה. עֲרֵבִין. אחראים. אָלֹה וְכַחֵשׁ. שבועת שקר והכחשה.
תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת. כאשר יש בידו זכויות מקיום התורה ומצוותיה ממתינים מלהענישו במשך מספר דורות, ורק לאחר מכן אם בניו ממשיכים בחטאיו נפרעים מהם (ראה מכילתא דרשב"י כ,ה, בבלי ברכות ז,א). הוֹצֵאתִיהָ. ובפסוק הקודם נאמר: "ויאמר אלי זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ כי כל הגנב מזה כמוה נקה וכל הנשבע מזה כמוה נקה", הרי שמדובר בקללה שתבוא על הגנב הנשבע שבועת שקר.
תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת. כאשר יש בידו זכויות מקיום התורה ומצוותיה ממתינים מלהענישו במשך מספר דורות, ורק לאחר מכן אם בניו ממשיכים בחטאיו נפרעים מהם (ראה מכילתא דרשב"י כ,ה, בבלי ברכות ז,א). הוֹצֵאתִיהָ. ובפסוק הקודם נאמר: "ויאמר אלי זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ כי כל הגנב מזה כמוה נקה וכל הנשבע מזה כמוה נקה", הרי שמדובר בקללה שתבוא על הגנב הנשבע שבועת שקר.
יז. וְעִנְיַן הָאִיּוּם הַזֶּה כֻּלּוֹ – בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹמְרִין לָהֶן, כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ בַּדְּבָרִים, וְיַחֲזֹר הַחוֹטֵא לַמּוּטָב.
אָמַר: 'אֵינִי נִשְׁבָּע' – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ, וְנוֹתֵן מַה שֶּׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הַטּוֹעֵן: 'אֵינִי מַשְׁבִּיעוֹ', וּפְטָרוֹ – הוֹלְכִין לָהֶן.
אָמַר: 'אֵינִי נִשְׁבָּע' – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ, וְנוֹתֵן מַה שֶּׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הַטּוֹעֵן: 'אֵינִי מַשְׁבִּיעוֹ', וּפְטָרוֹ – הוֹלְכִין לָהֶן.
יז. פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. מחיוב השבועה.
יח. אָמַר: 'הֲרֵינִי נִשְׁבָּע', וַחֲבֵרוֹ תּוֹבְעוֹ – הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִין זֶה לָזֶה: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (במדבר טז,כו), וְאוֹמְרִין לוֹ: 'לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין'.
יח. הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה. אף במקרה שהתובע דובר אמת הוא מכונה רשע משום שלא הקפיד להפקיד את ממונו בידי אדם נאמן או לעשות זאת בעדים, וגרם להוצאת שם שמים לבטלה. ובמקרה שהנתבע דובר אמת הוא מכונה רשע משום שהיה עליו לדקדק במעשיו ולמנוע אפשרות של תביעה נגדו (ראה רדב"ז). ואפשר לפרש שהכוונה שבוודאי אחד מהם משקר או התובע או הנתבע (ר"ח שבועות מז,ב). לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין. וכאשר השבועה היא על דעתם, שבועתו כפופה לדעתם וכוונתם של הדיינים ואינו יכול להתנות בלבו תנאי או להתכוון בשבועתו לעניין אחר (כדלעיל ב,טז).
יט. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְאַיְּמִין אִיּוּם זֶה בִּשְׁבוּעַת טַעֲנַת סָפֵק, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְלֹא בִּשְׁבוּעַת הֶסֵּת – צְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִפְצֹר בְּבַעֲלֵי דִּינִין, אוּלַי יַחְזְרוּ בָּהֶם, עַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל.
יט. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הט"ו. וְלֹא בִּשְׁבוּעַת הֶסֵּת. על אף שבשבועת הסת יש טענת ודאי של התובע, מכיוון שאין בה נקיטת חפץ (כדלעיל הי"ג) הרי היא פחות חמורה משאר שבועות של טענת ודאי, ולכן אין מאיימים בה. לִפְצֹר. להפציר בהם שלא יישבעו.
כ. דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁכָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת בְּשֶׁקֶר, שֶׁהוּא חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפָּטֶיהָ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד, וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע עָלָיו בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ, שֶׁהוּא רְבִיעַ הַקֶּרֶן, עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה, וּמֵבִיא קָרְבַּן אָשָׁם אִם יֵשׁ שָׁם בַּיִת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כ. שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפָּטֶיהָ. לעיל א,ח-יא. אִם יֵשׁ שָׁם בַּיִת. כשבית המקדש קיים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,ט.
