פרק י"א, הלכות שגגות, ספר קרבנות
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שִׁנּוּי יֵשׁ בְּשִׁגְגַת טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר כָּרֵתוֹת: שֶׁכָּל הַכָּרֵתוֹת כֵּיוָן שֶׁשָּׁגַג וְנוֹדַע לוֹ בַּסּוֹף שֶׁחָטָא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת; אֲבָל בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַד שֶׁתִּהְיֶה לוֹ יְדִיעָה לַטֻּמְאָה וִידִיעָה לַקֹּדֶשׁ אוֹ לַמִּקְדָּשׁ בַּתְּחִלָּה, וִידִיעָה לַטֻּמְאָה וִידִיעָה לַקֹּדֶשׁ אוֹ לַמִּקְדָּשׁ בַּסּוֹף, וְהֶעְלֵם בִּנְתַּיִם.
כֵּיצַד? נִטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁנִּטְמָא וְשֶׁהָיָה טָמֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל אוֹ שֶׁנִּכְנַס, וְשֶׁקֹּדֶשׁ הָיָה זֶה שֶׁאֲכָלוֹ אוֹ מִקְדָּשׁ הָיָה זֶה שֶׁנִּכְנַס לוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבָּן, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁנִּטְמָא וְשֶׁזֶּה קֹדֶשׁ וְשֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ קֹדֶם שֶׁנִּכְנַס אוֹ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל.
כֵּיצַד? נִטְמָא וְיָדַע שֶׁנִּטְמָא וְיָדַע שֶׁזֶּה קֹדֶשׁ וְשֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ, וְאַחַר כָּךְ נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה וְשָׁכַח שֶׁנִּטְמָא, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ וְשֶׁזֶּה קֹדֶשׁ; אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְשָׁכַח שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ אוֹ שֶׁזֶּה בְּשַׂר קֹדֶשׁ, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא טָמֵא וְשֶׁנִּכְנַס אוֹ אָכַל; אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְשָׁכַח שֶׁנִּטְמָא, וְשָׁגַג שֶׁזֶּה בְּשַׂר קֹדֶשׁ וְשֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ וְנִכְנַס אוֹ אָכַל, וְאַחַר כָּךְ נוֹדְעוּ לוֹ דְּבָרִים שֶׁנִּתְעַלְּמוּ מִמֶּנּוּ – הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּכָל צַד וְצַד מִשֵּׁשׁ מַחֲלָקוֹת אֵלּוּ.
וּמִנַּיִן שֶׁדִּין שִׁגְגַת טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו כָּךְ הוּא? שֶׁהֲרֵי בִּשְׁאָר שְׁגָגוֹת נֶאֱמַר: "בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יי אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ" (ויקרא ד,כז-כח) – כֵּיוָן שֶׁיָּדַע בַּסּוֹף, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע בַּתְּחִלָּה. וּבְטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו נֶאֱמַר: "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם" (שם ה,ג) – מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ", מִכְּלָל שֶׁהָיְתָה שָׁם יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה, וְנֶאֱמַר: "וְהוּא יָדַע", הָא לָמַדְתָּ שֶׁהוּא צָרִיךְ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וִידִיעָה בַּסּוֹף וְהֶעְלֵם בִּנְתַּיִם.

א. שֶׁכָּל הַכָּרֵתוֹת וכו'. כדלעיל ב,ו. יְדִיעָה לַטֻּמְאָה וִידִיעָה לַקֹּדֶשׁ אוֹ לַמִּקְדָּשׁ בַּתְּחִלָּה. שהיה מודע לכך שנטמא וכן לכך שהוא אוכל קודש או שנכנס למקדש.

מִשֵּׁשׁ מַחֲלָקוֹת אֵלּוּ. שגגת הטומאה וידיעת הקודש או המקדש, ידיעת הטומאה ושגגת הקודש או המקדש, שגגת הטומאה ושגגת הקודש או המקדש (ובכלל השגגה היא גם שכחת ההלכה כגון ששכח שאסור להיכנס למקדש או לאכול בשר קודש בטומאה).
וְנֶאֱמַר וְהוּא יָדַע. ומכאן שצריך ידיעה בסוף לאחר שנעלם ממנו.

ב. נִטְמָא וְיָדַע שֶׁנִּטְמָא, אֲבָל לֹא יָדַע בְּאֵי זֶה אָב נִטְמָא, וְשָׁכַח שֶׁנִּטְמָא, וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ, וְנוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּכְנַס אוֹ אַחַר שֶׁאָכַל בְּאֵי זֶה אָב נִטְמָא – הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּקָרְבָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע בַּתְּחִלָּה בְּאֵי זֶה אָב נִטְמָא; הוֹאִיל וְיָדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הֲרֵי הָיְתָה שָׁם יְדִיעַת טֻמְאָה בַּתְּחִלָּה.
אֲבָל אִם נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת טֻמְאָה, כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בְּכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וְיָדַע שֶׁהַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא וְלֹא יָדַע בַּשִּׁעוּר, וְשָׁכַח שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ כְּלָל וְנִכְנַס אוֹ אָכַל, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁנָּגַע בְּכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חַיָּב בְּקָרְבָּן אוֹ פָּטוּר.
וְכֵן מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַמִּקְדָּשׁ מִיָּמָיו וְלֹא הֵבִין מְקוֹמוֹ, אִם נִטְמָא וְיָדַע שֶׁנִּטְמָא, וְשָׁכַח שֶׁנִּטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יָדַע בַּתְּחִלָּה שֶׁזֶּה הוּא מְקוֹמוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא רָאָהוּ מֵעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ זָכַר הַטֻּמְאָה וְיָדַע שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יְדִיעָה שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ בָּעוֹלָם יְדִיעָה, אוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מְקוֹמוֹ תְּחִלָּה.
יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵלּוּ הַחַיָּבִין בְּקָרְבָּן מִסָּפֵק אֵינָן מְבִיאִין קָרְבָּן, שֶׁמָּא יַכְנִיסוּ חֻלִּין לָעֲזָרָה. וְאִם תֹּאמַר: וַהֲלֹא חַטַּאת הָעוֹף בָּאָה עַל הַסָּפֵק וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת? מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּבִיא אוֹתָהּ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וְאָסוּר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן מִסָּפֵק.
ב. בְּאֵי זֶה אָב. מאבות הטומאה המטמאים. הוֹאִיל וְיָדַע שֶׁהוּא טָמֵא הֲרֵי הָיְתָה שָׁם יְדִיעַת טֻמְאָה בַּתְּחִלָּה. שאין צורך בידיעה המדויקת באיזה סוג טומאה נטמא, אלא די בידיעה כללית שנטמא.
שֶׁנִּטְמָא בְּכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. שמונה שרצים האמורים בתורה הינם מאבות הטומאה ומטמאים במגע אם נגע בשיעור גודל עדשה מהם (הלכות שאר אבות הטומאות ד,א-ב). הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חַיָּב בְּקָרְבָּן אוֹ פָּטוּר. שהרי מצד אחד הוא יודע ששרץ מטמא, אך מצד שני אינו יודע מהו השיעור המטמא, ואנו מסופקים אם ידיעת המציאות ללא ידיעת ההלכה מוגדרת כידיעה.
וְכֵן מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַמִּקְדָּשׁ מִיָּמָיו וְלֹא הֵבִין מְקוֹמוֹ. אך יודע שיש מקדש בעולם.
שֶׁמָּא יַכְנִיסוּ חֻלִּין לָעֲזָרָה. שהרי קרבן חטאת אינו בא כנדר או כנדבה אלא רק על חטא (הלכות מעשה הקרבנות יד,ח), ואם מביא האדם קרבן חטאת שאינו מחויב בו הרי הוא מכניס חולין לעזרה (לאיסור זה ראה הלכות שחיטה ב,א-ג). וַהֲלֹא חַטַּאת הָעוֹף בָּאָה עַל הַסָּפֵק וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. כגון ספק זבה או ספק יולדת שמביאה חטאת העוף מספק (הלכות פסולי המוקדשין ז,י). מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּבִיא אוֹתָהּ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים וְאָסוּר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ. רק מחוסרי כיפורים (זב, זבה, יולדת ומצורע) מביאים חטאת העוף על ספק, שכן הם אסורים באכילת קדשים עד שיביאו קרבנם, ואם לא היו מתירים להם להקריב חטאת מספק לא היו מותרים באכילת קדשים (וגם הנזיר מביא חטאת על הספק משום שקרבנו מתירו בשתיית יין ובתגלחת – ראה הלכות נזירות ט,טו).
ג. מִי שֶׁנִּטְמָא בָּעֲזָרָה – צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע תְּחִלָּה שֶׁנִּטְמָא וְשֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ, וְאִם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ אַחֲרֵי כֵן שֶׁנִּטְמָא וַהֲרֵי הוּא זָכוּר שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ, אוֹ שֶׁנֶּעְלַם מִמֶּנּוּ שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ וְלֹא שָׁכַח שֶׁנִּטְמָא, אוֹ שֶׁנֶּעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה – כְּשֶׁיִּוָּדַע לוֹ יָבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְהוּא שֶׁיִּשְׁהֶה כַּשִּׁעוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ.
ג. מִי שֶׁנִּטְמָא בָּעֲזָרָה. ודינו שימהר ויצא בדרך קצרה, ואסור לו לשהות שם או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה (הלכות ביאת מקדש ג,כא-כב). כְּשֶׁיִּוָּדַע לוֹ יָבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שהרי הייתה לו ידיעת טומאה וידיעת מקדש בתחילה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁהֶה כַּשִּׁעוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ. ג,כג. ושם נתבאר שהשיעור המחייב הוא שיעור השתחוויה, ושיעורו זמן קריאת הפסוק "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב ז,ג).
ד. מִי שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ בְּמֵזִיד וְלֹא שָׁהָה כַּשִּׁעוּר – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם שִׁעוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה לְאָנוּס בִּלְבַד, אוֹ אַף לְמֵזִיד. וּלְפִיכָךְ אִם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְיָצָא וְלֹא שָׁהָה – אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן. וְכֵן אִם תָּלָה עַצְמוֹ בַּאֲוִיר עֲזָרָה – הַדָּבָר סָפֵק אִם אֲוִיר עֲזָרָה כָּעֲזָרָה אוֹ אֵינוֹ כָּעֲזָרָה.
ד. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם שִׁעוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה לְאָנוּס בִּלְבַד אוֹ אַף לְמֵזִיד. ואם השיעור רק לאנוס, הרי שהמזיד יהיה חייב אף אם לא שהה שיעור השתחוויה. וּלְפִיכָךְ אִם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְיָצָא וְלֹא שָׁהָה. כגון שמיד לאחר שטימא עצמו במזיד נעלמה ממנו הטומאה ואז יצא מהעזרה ללא שהייה. הַדָּבָר סָפֵק אִם אֲוִיר עֲזָרָה כָּעֲזָרָה אוֹ אֵינוֹ כָּעֲזָרָה. שמא השהייה שמתחייבים עליה היא שהייה שיש בה אפשרות מעשית להשתחוות (לח"מ ע"פ תוספות שבועות יז,א).
ה. מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ בְּטֻמְאָה אוֹ לָאו – אֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, שֶׁאֵין מֵבִיא קָרְבָּן עַל לֹא הוֹדַע אֶלָּא בְּכָרֵת שֶׁחַיָּבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת קְבוּעָה.
ו. מִי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְחָזַר וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי, וּבְעֵת שֶׁהָלַךְ בַּשֵּׁנִי שָׁכַח שֶׁהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנָּה טֻמְאָה זוֹ, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ – חַיָּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ בַּתְּחִלָּה יְדִיעָה גְּמוּרָה לַטֻּמְאָה אֶלָּא מִקְצָת יְדִיעָה, שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע שֶׁהָלַךְ בִּשְׁנֵי שְׁבִילִין שֶׁבְּהִלּוּךְ שְׁנֵיהֶן יְהִי טָמֵא בְּוַדַּאי, וְאַף עַל פִּי כֵן חַיָּב חַטָּאת, שֶׁמִּקְצָת יְדִיעָה כְּכָל יְדִיעָה.
הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק טָמֵא.
ו. אֶחָד טָמֵא. כגון שיש לרחבו של השביל קבר שהמהלך בו מוכרח להאהיל עליו ועל ידי כך נטמא, ולא ברור איזה שביל טהור ואיזה שביל טמא. וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ. ואחר כך נודע לו שהלך בשני השבילים ושהוא טמא. שֶׁמִּקְצָת יְדִיעָה כְּכָל יְדִיעָה. ידיעת ההילוך בשביל השני, שהיא ידיעת חלקית של טומאתו, מספקת כדי להיקרא ידיעה בתחילה.
הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן. בשביל הראשון בלבד ואין כלל ודאות שנטמא.
ז. הִזָּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְטָבַל אַחַר שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי, וְחָזַר וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ – חַיָּב, שֶׁהֲרֵי נִכְנַס כְּשֶׁהוּא טָמֵא לַמִּקְדָּשׁ בְּוַדַּאי, אוֹ בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אוֹ בַּשְּׁנִיָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל יְדִיעָה מֵהֶן סְפֵק יְדִיעָה הִיא, שֶׁהֲרֵי כָּל שְׁבִיל מֵהֶן סָפֵק הוּא – כָּאן, בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו עָשׂוּ סְפֵק יְדִיעָה כִּידִיעָה.
ז. הִזָּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְטָבַל אַחַר שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ. לאחר שהלך בשביל הראשון ונכנס למקדש בספק טומאה, היזה על עצמו ביום השלישי וביום השביעי מי חטאת להיטהר מספק טומאת המת וטבל. וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְחָזַר וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ. לאחר טבילתו הלך בשביל השני ונעלמה ממנו הליכתו ונכנס למקדש.
ח. הָיָה טָמֵא, וְאָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם: 'נִכְנַסְתָּ לַמִּקְדָּשׁ', וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן: 'לֹא נִכְנַסְתִּי' – נֶאֱמָן, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁאִם יִרְצֶה יֹאמַר: 'מֵזִיד הָיִיתִי'. אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם: 'טָמֵא הָיִיתָ כְּשֶׁנִּכְנַסְתָּ לַמִּקְדָּשׁ, וּבְפָנֵינוּ נִטְמֵאתָ, וְיָדַעְתָּ שֶׁאַתָּה טָמֵא', אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בֵּין טֻמְאָה זוֹ שֶׁמְּעִידִין עָלֶיהָ וּבֵין כְּנִיסָתוֹ לַמִּקְדָּשׁ יָמִים רַבִּים, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֹּאמַר 'כְּבָר טָבַלְתִּי', הוֹאִיל וְהִכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים וְאָמַר: 'לֹא נִטְמֵאתִי מֵעוֹלָם' – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶם; אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, קַל וָחֹמֶר שֶׁיְּבִיאוּהוּ לִידֵי קָרְבָּן הַקַּל, שֶׁהֲרֵי הִכְחִישָׁן.
ח. שֶׁאִם יִרְצֶה יֹאמַר מֵזִיד הָיִיתִי. ולכן אנו מפרשים את דבריו כאילו אמר 'מזיד הייתי' ואין בדבריו הכחשה, ופטור מן הקרבן. הוֹאִיל וְהִכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים וְאָמַר לֹא נִטְמֵאתִי מֵעוֹלָם הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶם. אף שבמקרה הקודם אנו מפרשים את דבריו באופן שאינו מכחיש את העדים ופטור, במקרה זה אמירתו 'לא נטמאתי מעולם' לא מאפשרת לפרש את דבריו אחרת, ולכן נמצא שהוא מכחיש את העדים וחייב. אבל אם היה אומר 'לא נכנסתי', היה ניתן לפרש שכוונתו לומר לא נכנסתי בטומאה אלא בטהרה, ויהיה פטור (כס"מ, וראה גם לעיל ג,א, לעיל ט,ד).
ט. טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁהָיָה לָהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְלֹא הָיָה לָהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד; וְשֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין; וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף – שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין.
וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – פַּר כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אִם הָיָה הַמֵּזִיד מִן הַכֹּהֲנִים. וְאִם הָיָה מִיִּשְׂרָאֵל – דַּם שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,טז).
ט. שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים. שעיר שעלה עליו הגורל לה' ומזים מדמו בהיכל ובקודש הקדשים. וְשֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף. ובמקרה זה פטור מקרבן עולה ויורד, כדלעיל ה"א. שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. שעיר חטאת הקרב ביום הכיפורים במזבח החיצון כחלק מקרבנות המוספים. שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. שעיר החטאת שמקריבים במועדים אלו כחלק מקרבנות המוספים.
וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. שהיה טמא ואכל קודש או נכנס למקדש במזיד. פַּר כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. פר החטאת שמביא הכהן הגדול ביום הכיפורים משלו ומזה מדמו בהיכל כחלק מעבודת היום.

תקציר הפרק 

פרק י"א הלכות שגגות

טומאת הקודש

בכדי להתחייב חטאת, בהכרח שבתחילה תהיה ידיעה על הטומאה והמקדש ולאחריה יהיה העלם (אי-ידיעה), ובסוף ידיעה נוספת. ומקצת וספק ידיעה, כידיעה. ויום הכיפורים ושעיריו או קרבנות המועדות – מכפרים כאשר לא היתה ידיעה כנדרש (כמפורט בפרק).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שגגות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.בשגגת טומאת מקדש וקדשיו חייב רק אם ידע ואז שכח ולבסוף ידע?

2.רק מי שהוא מחוסר כיפורים מביא על ספק?

3.כהן המטמא את המקדש בזדון, האם מתכפר לו בדם שעיר ויו"כ?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן