פרק י"א, הלכות שכירות, ספר משפטים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן שְׂכַר הַשָּׂכִיר בִּזְמַנּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" (דברים כד,טו). וְאִם אֵחֲרוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" (שם). וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם.
אֶחָד שְׂכַר הָאָדָם וְאֶחָד שְׂכַר הַבְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר הַכֵּלִים – חַיָּב לִתֵּן בִּזְמַנּוֹ, וְאִם אֵחֵר לְאַחַר זְמַנּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְגֵר תּוֹשָׁב יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ", וְאִם אֵחֵר אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
א. וְאִם אֵחֲרוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ. אף שבדעתו לשלם לו. וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ. לא ימתין מלשלם שכר השכיר עד אחר שקיעת השמש (בשכיר לילה – כדלקמן). וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וכל לאו שיש בו חיוב תשלומים, אין לוקים עליו (ראה הלכות סנהדרין יח,ב).
וְאֶחָד שְׂכַר הַבְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר הַכֵּלִים. תשלום עבור שכירות בהמה או כלים. וְגֵר תּוֹשָׁב. גוי שיושב בארץ וקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח. וְאִם אֵחֵר אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה. שכן לגבי הלא תעשה נאמר: "לא תעשק את רעך… לא תלין פעלת שכיר" (ויקרא יט,יג) ודרשו חכמים שגוי שאינו נקרא "רעך" אינו עובר עליו בלאו זה (בבלי בבא מציעא קיא,ב).
ב. כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר – כְּאִלּוּ נָטַל אֶת נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (דברים כד,טו), וְעוֹבֵר בְּאַרְבַּע אַזְהָרוֹת וַעֲשֵׂה: מִשּׁוּם 'בַּל תַּעֲשֹׁק' וּמִשּׁוּם 'בַּל תִּגְזֹל', וּמִשּׁוּם "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר" (ויקרא יט,יג), וּמִשּׁוּם "וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" (דברים כד,טו), וּמִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" (שם).
אֵי זֶה הוּא זְמַנּוֹ? שְׂכִיר יוֹם – גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט,ג); וּשְׂכִיר לַיְלָה – גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" (דברים כד,טו). וּשְׂכִיר שָׁעוֹת שֶׁל יוֹם – גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם; וּשְׂכִיר שָׁעוֹת שֶׁל לַיְלָה – גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה. שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ: יָצָא בַּיּוֹם – גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם; יָצָא בַּלַּיְלָה – גּוֹבֶה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.
ב. הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר. שאין בדעתו לשלם לו שכר כלל. בַּל תַּעֲשֹׁק. לאו זה כולל שני כתובים: "לא תעשק שכיר" (דברים כד,יד), "לא תעשק את רעך" (ויקרא יט,יג), ונמנים כלאו אחד (לח"מ). וּמִשּׁוּם בַּל תִּגְזֹל. שכאשר מסרב לשלם לו את המגיע לו עובר גם על איסור "ולא תגזל" (ויקרא יט,יג). וּמִשּׁוּם לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר וּמִשּׁוּם וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ. אף שהכתוב הראשון נאמר בשכיר יום והכתוב השני בשכיר לילה, הכובש שכר שכיר ואינו מתכוון לשלם לו, עובר על כל אחד מהם בהגיע זמנו, אף אם מדובר בשכיר יום לבד או בשכיר לילה לבד (כס"מ).
שְׂכִיר יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה. שכיר העובד במשך כל היום ומסיים את עבודתו בשקיעה, מצווה המעסיק לשלם לו במשך הלילה עד עלות השחר. וּשְׂכִיר לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם. שכיר העובד במשך כל הלילה ומסיים את עבודתו באור הבוקר, מצווה המעסיק לשלם לו במשך היום עד שקיעת החמה. וּשְׂכִיר שָׁעוֹת שֶׁל יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם. שכיר העובד מספר שעות ביום ומסיים מלאכתו קודם שקיעת החמה, מצווה המעסיק לשלם לו עד שקיעת החמה. שְׂכִיר שַׁבָּת. ששכר אותו לשבוע ימים. שְׂכִיר שָׁבוּעַ. ששכרו לשבע שנים. יָצָא בַּיּוֹם. סיים את מלאכתו בשעות היום.
ג. נָתַן טַלִּיתוֹ לָאֻמָּן, גְּמָרָהּ וְהוֹדִיעוֹ, אֲפִלּוּ אֵחֲרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים – כָּל זְמַן שֶׁהַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן, אֵינוֹ עוֹבֵר. נְתָנָהּ לוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם – כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, עוֹבֵר מִשּׁוּם 'בַּל תָּלִין', שֶׁהַקַּבְּלָנוּת כִּשְׂכִירוּת הִיא, וְחַיָּב לִתֵּן בִּזְמַנּוֹ.
ג. נָתַן טַלִּיתוֹ לָאֻמָּן. לתקנה, ואינו שכיר יום אלא משלם לו בקבלנות. אֲפִלּוּ אֵחֲרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים אֵינוֹ עוֹבֵר. גם אם איחר מלשלם משום שלקח את הטלית לאחר זמן, ושילם כשלקחה, אינו עובר על איסור הלנת שכר. נְתָנָהּ לוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם. החזיר האומן את הטלית לבעלים באמצע היום. עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין. הכוונה כאן לאיסור הלנת שכר באופן כללי (השווה ללשון לקמן ה"ד). ואם החזיר לו ביום ולא שילם לו עד השקיעה עובר משום "ולא תבוא עליו השמש", ואם החזיר לו בלילה ולא שילם עד הבוקר עובר משום "לא תלין" (סמ"ע שלט ס"ק יא).
ד. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: 'צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים': אִם אָמַר לָהֶן: 'שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת' – שְׁנֵיהֶם אֵינָן עוֹבְרִין מִשּׁוּם 'בַּל תָּלִין': זֶה לְפִי שֶׁלֹּא שְׂכָרָן, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵין פְּעֻלָּתָן אֶצְלוֹ; וְאִם לֹא אָמַר לָהֶן 'שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת' – הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ עוֹבֵר.
אֵין הַשּׂוֹכֵר עוֹבֵר אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ הַשָּׂכִיר וְלֹא נָתַן לוֹ. אֲבָל אִם לֹא תְּבָעוֹ, אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ מַה יִּתֵּן לוֹ, אוֹ שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל אַחֵר וְקִבֵּל – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
ד. אִם אָמַר לָהֶן. השליח לפועלים. זֶה לְפִי שֶׁלֹּא שְׂכָרָן. בעל הבית אינו עובר משום שלא שכרם באופן ישיר. ויש שהסבירו שהטעם הוא מפני שהפועלים לוקחים בחשבון את האפשרות שבעל הבית לא יפרע להם בזמן (תוס' רי"ד בבא מציעא קיא,א). וְזֶה לְפִי שֶׁאֵין פְּעֻלָּתָן אֶצְלוֹ. השליח אינו עובר משום שאינם עובדים עבורו, ונתינת שכרם אינה מוטלת עליו. וְאִם לֹא אָמַר לָהֶן שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ עוֹבֵר. שכאשר השליח שוכר בסתם, תשלום השכר מוטל עליו ועובר על בל תלין.
אֲבָל אִם לֹא תְּבָעוֹ. ונמצא שהשהיית השכר היא על דעתו של הפועל. אוֹ שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל אַחֵר וְקִבֵּל. נתן השוכר הוראה לאחר לשלם לפועל עבור עבודתו והפועל הסכים לכך (ויש מפרשים ש'קיבל' היינו שהאדם שהתבקש לשלם הסכים לכך – ראה כס"מ). הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אינו עובר על איסור הלנת שכר, אך חייב לשלם לו שכרו.
ה. הַמַּשְׁהֶה שְׂכַר שָׂכִיר עַד אַחַר זְמַנּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר עָבַר בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה – הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן מִיָּד, וְכָל עֵת שֶׁיַּשְׁהֶה עוֹבֵר עַל לָאו שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב" (משלי ג,כח).
ה. אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר עָבַר בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. כשעבר היום בשכיר לילה או כשעבר הלילה בשכיר יום עבר על איסור תורה, ומשם ואילך אינו עובר בכל רגע על איסור תורה. וְכָל עֵת שֶׁיַּשְׁהֶה עוֹבֵר עַל לָאו שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. עובר על איסור מדברי חכמים שנסמך על הכתוב במשלי.
ו. כָּל שָׂכִיר שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ, וְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת: 'נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ', וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר: 'לֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם' – תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר וְיִטֹּל, בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, כְּדִין כָּל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, מִפְּנֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו, וְזֶה הַשָּׂכִיר נוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לָזֶה. אֲפִלּוּ הָיָה הַשּׂוֹכֵר קָטָן – הֲרֵי הַשָּׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, וְלֹא שְׂכַרְתִּיךָ', נֶאֱמָן לוֹמַר: 'שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ', וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן, אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת, כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת. הָיָה לוֹ עֵד אֶחָד שֶׁשְּׂכָרוֹ – אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם.
וְכֵן אִם תְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת. הֵבִיא רְאָיָה שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה.
כֵּיצַד? הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּיוֹם שֵׁנִי עַד הָעֶרֶב – זְמַנּוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי, וּבְיוֹם שְׁלִישִׁי אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבֵעַ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם שְׁלִישִׁי; אֲבָל מִלֵּיל רְבִיעִי וָהָלְאָה – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכֵן אִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד יוֹם חֲמִישִׁי – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם חֲמִישִׁי.
ו. תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וכו'. חכמים תיקנו שבמקרים מסוימים שבהם אין חובת שבועה מן התורה, יכול התובע להישבע על תביעתו וייטול מהנתבע (אף על פי שבדרך כלל הנתבע הוא שנשבע כדי להיפטר מהתביעה נגדו), ושבועה זו נעשית כשהנשבע אוחז ספר תורה בידו (ראה הלכות טוען ונטען א,ב). מִפְּנֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו. בעל הבית טרוד בעסקיו וחשבונותיו וייתכן שהוא סבור ששילם אף על פי שלא שילם, ואילו השכיר מתוך שמצפה לתשלום זוכר היטב והדבר ברור אצלו יותר. אֲפִלּוּ הָיָה הַשּׂוֹכֵר קָטָן הֲרֵי הַשָּׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. שבדברים שיש לקטן הנאה מהם תיקנו חכמים שניתן לתבעו. ומשום שיש לקטן הנאה מכך שנשכרים לו, נשבע השוכר שתבעו ונוטל (שם ה,יא).
מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וכו'. מכיוון שהיה יכול לפטור עצמו בטענה שלא שכרו, נאמן לטעון ששילם ולהיפטר משבועת השכיר שיישבע וייטול ('מיגו'). וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן. במקרה שבעל הבית כופר בכל הטענה, כגון שטוען ששילם את כל השכר, נשבע שבועה מדברי חכמים ללא נקיטת חפץ, כדין כל כופר בכול (ראה הלכות טוען ונטען א,ג). אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת. שהמודה במקצת הטענה חייב שבועה מן התורה (שם הל' א-ב). הָיָה לוֹ עֵד אֶחָד שֶׁשְּׂכָרוֹ אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם. שלא תיקנו חכמים תקנתם שיישבע השכיר אלא בשני עדים, ולא בעד אחד שאין עדותו חזקה (מ"מ).
וְכֵן אִם תְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ. שכיר יום שתבע לאחר שעבר הלילה, ושכיר לילה שתבע לאחר שעבר היום. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שאין בעל הבית חשוד לעבור על איסור בל תלין, ובנוסף לכך אין הפועל משהה את שכרו ביד בעל הבית ללא תביעה (ראה בבלי בבא מציעא קיג,א). הֵבִיא רְאָיָה שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה. כשמביא הפועל ראיה שתבע את שכרו בתוך זמנו ובעל הבית דחה את התשלום, יכול הפועל להישבע במשך כל היממה של התביעה, דהיינו הבוקר או הלילה שבו תבע את בעל הבית והלילה או הבוקר שאחרי כן, כמבואר בפסקה הסמוכה (ט"ז וגר"א לשו"ע חו"מ פט,ג, וראה סמ"ע שם ויד"פ שביארו באופנים אחרים).
זְמַנּוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי וּבְיוֹם שְׁלִישִׁי אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. זמן התביעה הוא בליל שלישי, ואם לא תבע, אינו יכול להישבע וליטול ביום שלישי. אֲבָל מִלֵּיל רְבִיעִי וָהָלְאָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שהרי הפסיק ולא תבע ביום שלישי. וְכֵן אִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד יוֹם חֲמִישִׁי. שהמשיך לתבוע במשך כל יום ולילה עד תחילת ליל חמישי.
ז. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'שְׁתַּיִם קָצַצְתִּי לְךָ', וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר: 'לֹא קָצַצְתָּ לִי אֶלָּא שָׁלֹשׁ' – לֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר כָּאן, אֶלָּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ הַשְּׁתַּיִם אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: 'הֵא לְךָ' – הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ הַשָּׂכִיר בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים וְלֹא יָדְעוּ כַּמָּה פָּסַק לוֹ, וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁכְּבָר נָתַן לוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֶצְלוֹ אֶלָּא זֶה שֶׁאָמַר לוֹ: 'הֵילָךְ', כְּדִין כָּל הַטְּעָנוֹת.
ז. לֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר. שרק על עצם התשלום תיקנו חכמים ששכיר נשבע ונוטל, ולא על גובה השכר, משום שבעל הבית זוכר את הסכום שקבע עם הפועלים (ר"י מיגאש שבועות מו,א). אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ הַשְּׁתַּיִם. וכופר בדינר הנותר. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הֵא לְךָ. גם אם לא שילם עדיין, אם בעל הבית מציע לשכיר את השניים שמודה בהם ואמר לו 'הילך', אינו נחשב כמודה במקצת לגבי הדינר הנוסף אלא כופר בכול (הלכות טוען ונטען א,ג). הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. מעיקר הדין במקרים אלו, שהנתבע כופר בכול, יש רק חובה להישבע שבועת היסת ללא נקיטת חפץ (שם ה"ד), אך לגבי שכיר חכמים תיקנו שבעל הבית יישבע בנקיטת חפץ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שתיקנו חכמים שיישבע בעל הבית שבועה בנקיטת חפץ כדי להיפטר. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת. שהרי אף במקרה של תביעת השכר כולו שנשבע השכיר ונוטל, התנו חכמים את תקנתם בכך ששכרו בעדים ותבעו בתוך זמנו, כל שכן במקרה של תביעה על גובה השכר שתקנת חכמים שיישבע בנקיטת חפץ מותנית בכך, ולכן נשבע שבועת היסת ללא נקיטת חפץ.
ח. הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לָאֻמָּן, אֻמָּן אוֹמֵר: 'שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי', וְהוּא אוֹמֵר: 'אַחַת': כָּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד הָאֻמָּן, אִם יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ – הֲרֵי הָאֻמָּן נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל, וְיָכוֹל לִטְעֹן בִּשְׂכָרוֹ עַד כְּדֵי דָּמֶיהָ; וְאִם יָצָאת טַלִּית מִתַּחַת יָדוֹ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה – יִשָּׁבַע בַּעַל הַטַּלִּית הֶסֵּת, אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת, כְּדִין כָּל הַטְּעָנוֹת, שֶׁאֵין זֶה כְּדִין הַשָּׂכִיר.
ח. הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לָאֻמָּן. כדי שיתקנה עבורו. אִם יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדו וכו'. כגון שהיא אצלו ולא ראוה בידו, שאז יכול היה לטעון שקנה אותה ומכוח זה מקבלים גם את טענתו לגבי גובה התשלום (ראה גם הלכות טוען ונטען ט,ב). וְאִם יָצָאת טַלִּית מִתַּחַת יָדוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה וכו'. אם החזיר אותה או שראו אותה בידו שאז אינו יכול לטעון שקנה אותה. יִשָּׁבַע בַּעַל הַטַּלִּית הֶסֵּת… שֶׁאֵין זֶה כְּדִין הַשָּׂכִיר. שבשכיר תיקנו חכמים שיישבע בעל הבית שבועה חמורה בנקיטת חפץ כדי שלא יילך בפחי נפש כי הוא נושא את נפשו לקבלת שכרו למחייתו, אבל באומן שאין פרנסתו תלויה בשכר יום יומי כשכיר, נשבע בעל הבית שבועת היסת בלבד (ב"י חו"מ פט, מרכה"מ).
ט. שָׂכִיר שֶׁבָּא לְהִשָּׁבַע – אֵין מַחֲמִירִין עָלָיו וְאֵין מְגַלְגְּלִין עָלָיו כְּלָל, אֶלָּא נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא נָטַל, וְיִטֹּל. וּלְכָל הַנִּשְׁבָּעִין אֵין מְקִלִּין חוּץ מִן הַשָּׂכִיר, שֶׁמְּקִלִּין עָלָיו וּפוֹתְחִין לוֹ תְּחִלָּה, וְאוֹמְרִין לוֹ: 'אַל תְּצַעֵר עַצְמְךָ, הִשָּׁבַע וְטֹל'.
אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרוֹ פְּרוּטָה אַחַת, וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'נְתַתִּיהָ' – לֹא יִטֹּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע וְנוֹטֵל, אֲפִלּוּ לֹא יִטְעֹן אֶלָּא פְּרוּטָה אַחַת – לֹא יִטֹּל אוֹתָהּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה.
ט. אֵין מַחֲמִירִין עָלָיו וְאֵין מְגַלְגְּלִין עָלָיו כְּלָל. בדרך כלל אדם שמתחייב שבועה בתביעה מסוימת, ניתן להשביעו גם על תביעות אחרות יחד עם שבועה זו ('גלגול שבועה'), ובשכיר לא רשאי בעל הבית המשביעו לעשות כן, כדי שלא יימנע השכיר מלהישבע ויילך בפחי נפש (מאירי שבועות מט,א). שֶׁמְּקִלִּין עָלָיו וּפוֹתְחִין לוֹ תְּחִלָּה וכו'. אם השכיר אינו יודע על האפשרות להישבע, על בית הדין ליידע אותו בכך, ואף לעודדו להישבע במקרה שהוא נרתע מכך.
בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה. בעודו אוחז ספר תורה בידו.

תקציר הפרק 

🤔 להעיר פועל כדי לתת לו משכורת?
כשכותב שורות אלו היה צעיר יותר, הוא עבד בימים שלפני חג הפסח בניקיון בית הכנסת של הרב מרדכי אליהו זצ"ל בירושלים. מבוקר יום ראשון בשבוע ועד השעות הקטנות של ליל חמישי עבדתי באיבוק ספרים, ניקוי פאנלים, שפשוף מרצפות במברשת פלדה ועוד ועוד, הכול כיד הגבאי הטובה עליו… בבוקר יום שישי שנועד להיות יום מנוחה, נשמעו דפיקות על דלת חדרי, והגבאי הזריז נכנס לחדר, תחב מעטפה עם צ'ק לידי והלך כשהוא ממלמל לעצמו בקול רם "ביומו תיתן שכרו", בכך קיים הגבאי את האמור בפרקנו: "מצוות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו" (הלכה א), ואם כדי לקיים את המצווה צריך להעיר את הפועל מוקדם בבוקר, זה לא מה שיעצור את הגבאי… 🎖

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שכירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.לקח תפילין מסופר סת"ם ואמר שישלם לו מחר – האם נהג כשורה?

2.פשט בעל הבית את הרגל ואין לו לשלם לעובדים והם תובעים אותו – יש עבירה בידו?

3.שכיר שתבע משכורתו זמן רב לאחר מועד התשלום – יכול להשבע וליטול משכורתו?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן