פרק י"א, הלכות תפלה ונשיאת כפים, ספר אהבה
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לְהָכִין בּוֹ בַּיִת שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ לִתְפִלָּה בְּכָל עֵת תְּפִלָּה, וּמָקוֹם זֶה הוּא הַנִּקְרָא בֵּית הַכְּנֶסֶת. וְכוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת לָהֶן בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת לָהֶן סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים.
א. שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. ויכולים להתפלל בציבור (לעיל ח,ד). וְכוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה. יכולים להכריח אחד את השני להשתתף בתשלומי הבנייה והקנייה (ראה גם הלכות שכנים ו,א). וְלִקְנוֹת לָהֶן סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. שיוכלו ללמוד בהם.
א. וְכוֹפִין בְּנֵי הָעִיר וכו'. שו"ע או"ח קנ,א, חו"מ קסג,א. וְכוֹפִין בְּנֵי הָעִיר וכו'. ואפילו המיעוט יכולים לכפות את הרוב (רמ"א). וְלִקְנוֹת לָהֶן סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. והיום מחויבים לקנות גם ספרי תלמוד ומפרשיהם שיהיו מצויים ללמוד בהם (מג"א; וראה רמב"ם הלכות ספר תורה ז,א בפסקים ושיטות).
ב. כְּשֶׁבּוֹנִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין בּוֹנִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא" (משלי א,כא). וּמַגְבִּיהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבֹהַּ מִכָּל חַצְרוֹת הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (עזרא ט,ט). וְאֵין פּוֹתְחִין פִּתְחֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא לַמִּזְרָח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה" וכו' (במדבר ג,לח). וּבוֹנִין בּוֹ הֵיכָל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וּבוֹנִין הֵיכָל זֶה בָּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כְּנֶגְדָּהּ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵיהֶן אֶל מוּל הַהֵיכָל כְּשֶׁיַּעַמְדוּ בִּתְפִלָּה.  ג וּמַעֲמִידִין בִּימָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר לָעָם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּם. וּכְשֶׁמַּעֲמִידִין הַתֵּבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סֵפֶר תּוֹרָה — מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בָּאֶמְצַע, וַאֲחוֹרֵי הַתֵּבָה כְּלִפְנֵי הַהֵיכָל וּפָנֶיהָ כְּלִפְנֵי הָעָם.
ב. בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר. במקום הכי גבוה בעיר. וּמַגְבִּיהִין אוֹתוֹ. את הבניין עצמו. וְאֵין פּוֹתְחִין פִּתְחֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא לַמִּזְרָח וכו'. כשם שפתחו של המשכן, וכן של המקדש, היו כלפי מזרח. וּבוֹנִין בּוֹ הֵיכָל. מעין חדרון בו מאחסנים את ספרי התורה. בָּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כְּנֶגְדָּהּ בְּאוֹתָהּ הָעִיר. באותו הצד שלכיוונו מתפללים.
ג. בִּימָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. מבנה מוגבה במרכז בית הכנסת. דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין. דברי מוסר. וּכְשֶׁמַּעֲמִידִין הַתֵּבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סֵפֶר תּוֹרָה וכו'. שלעתים מוציאים את ספר התורה מן ההיכל ומניחים אותו בתוך ארון (ארון הקודש), ומעמידים את הארון במרכזה של חזית בית הכנסת. וּפָנֶיהָ כְּלִפְנֵי הָעָם. הצד הקדמי שלה (הפתח) כלפי הציבור.
ג. שו"ע או"ח קנ,ה.
ד. כֵּיצַד הָעָם יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת? הַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין פְּנֵיהֶם כְּלִפְנֵי הָעָם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלִפְנֵי הַהֵיכָל, וְכָל הָעָם יוֹשְׁבִין שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה, וּפְנֵי כָּל שׁוּרָה לַאֲחוֹרֵי הַשּׁוּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, עַד שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵי כָּל הָעָם כְּלִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ וּכְלִפְנֵי הַזְּקֵנִים וּכְלִפְנֵי פְּנֵי הַתֵּבָה. וּבְעֵת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד לִתְפִלָּה — עוֹמֵד בָּאָרֶץ לִפְנֵי הַתֵּבָה, וּפָנָיו לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ כִּשְׁאָר הָעָם.
ד. הַזְּקֵנִים. תלמידי החכמים. שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה. זו אחר זו. פְּנֵי כָּל הָעָם כְּלִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ וכו'. וכל השורות פונות לאותו הכיוון, שהוא כיוון התפילה. בָּאָרֶץ לִפְנֵי הַתֵּבָה. עומד על הרצפה, ולא במקום מוגבה (לעיל ה,ו-ז; וראה לעיל ט,א).
ד. שו"ע או"ח קנ,ה. כֵּיצַד הָעָם יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. אופן הישיבה המתואר כאן דומה לזה שנהוג כיום בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. לעומת זאת, בבתי הכנסת של עדות הספרדים והתימנים יושבים הקהל לאורך קירות בית הכנסת באופן שכל הקהל פונה אל הבימה. וכתבו הפוסקים שאין לשבת בין הבימה וארון הקודש כשהגב פונה לארון הקודש (משנ"ב; וראה רמב"ם הלכות ספר תורה י,י). עוֹמֵד בָּאָרֶץ לִפְנֵי הַתֵּבָה. כיום נוהגים בבתי הכנסת האשכנזים ששליח הציבור מתפלל לרוב לפני העמוד שליד ארון הקודש, בעוד שבבתי הכנסת הספרדים שליח הציבור עומד על הבימה לפני התיבה (ראה הרחבות: 'מקום הבימה בבית הכנסת', עמ' 786).
ה. בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת — נוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד, מְכַבְּדִין אוֹתָן וּמְרַבְּצִין אוֹתָן. וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּסְפָרַד וּבַמַּעֲרָב, בְּשִׁנְעָר וְאֶרֶץ הַצְּבִי, לְהַדְלִיק עֲשָׁשִׁיּוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְהַצִּיעַ בְּקַרְקָעָן מַחֲצָלוֹת כְּדֵי לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן. וּבְעָרֵי אֱדוֹם, יוֹשְׁבִין שָׁם עַל הַכִּסְאוֹת.
ה. מְכַבְּדִין. מטאטאים. וּמְרַבְּצִין. מזלפים מים, בכדי לנקותם. וּבַמַּעֲרָב. בקהילות צפון אפריקה. בְּשִׁנְעָר וְאֶרֶץ הַצְּבִי. בבל וארץ ישראל. עֲשָׁשִׁיּוֹת. מנורות. וּבְעָרֵי אֱדוֹם. ארצות אירופה.
ה. שו"ע או"ח קנא,ט.
ו. בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת — אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ, כְּגוֹן שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן וְאֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן וְאֵין מְטַיְּלִין בָּהֶן, וְאֵין נִכְנָסִין לָהֶן לֹא בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וְלֹא בַּגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִין לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדֹּחַק.
ו. אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ וכו'. אלא מכבדים את המקום בהתנהגות רצינית. נֵאוֹתִין. משתמשים. וְאֵין נִכְנָסִין לָהֶן וכו'. אסור להשתמש בהם כמחסה מפני פגעי מזג אויר. מֻתָּרִין לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדֹּחַק. כאשר אין להם אפשרות אחרת.
ו. שו"ע או"ח קנא,א. וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן. ולצורך בית הכנסת או לצורך מצווה, כגון מי שנשאר בבית הכנסת לשומרו, מותר (שו"ע סעיף ד). וכתבו האחרונים שמותר לערוך בבית המדרש סעודות סיום מסכת כשאין מקום אחר מרווח דיו (משנ"ב). ודנו האחרונים אם מותר לערוך שם סעודות מצווה אחרות, כגון סעודות ברית מילה, פדיון הבן או חתונה (מג"א, ערוה"ש סעיף ו; ועיין ציץ אליעזר יד,כו). וַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִין לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדֹּחַק. ויש אומרים שבבית המדרש מותר להם לאכול ולשתות אפילו כשאין דוחק (שו"ע). ויש שפסקו לאסור שם אכילה ושתיה למי שאינם לומדים שם (משנ"ב). לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וכן אסור לישון בבית הכנסת אפילו לא שינת עראי, אבל בבית המדרש מותר לישון שינת עראי, ותלמידי חכמים הלומדים בקביעות בבית המדרש מותרים לישון שם אף שינת קבע (שו"ע סעיף ג ומשנ"ב). ולצורך מצווה מותר, ולכן נהגו לישון ביום כיפור בבית הכנסת (שו"ע סעיף ד).
ז. וְאֵין מְחַשְּׁבִין בָּהֶן חֶשְׁבּוֹנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֶן אֶלָּא הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיֶה שָׁם בַּהֶסְפֵּד גְּדוֹלֵי חַכְמֵי אוֹתָהּ הָעִיר, שֶׁכָּל הָעָם מִתְקַבְּצִין וּבָאִין בִּגְלָלָן.
ז. וְאֵין מְחַשְּׁבִין בָּהֶן חֶשְׁבּוֹנוֹת. שאף זה שימוש שאינו מכובד. הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים. שהוא צורך לציבור. שֶׁכָּל הָעָם מִתְקַבְּצִין וּבָאִין בִּגְלָלָן. לכבוד אותם החכמים שמשתתפים בהספד.
ז. שו"ע או"ח קנא,א.
ח. הָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שְׁנֵי פְּתָחִים — לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דֶּרֶךְ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּפֶתַח זֶה וְיֵצֵא בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדוֹ לְקָרֵב הַדֶּרֶךְ, שֶׁאָסוּר לְהִכָּנֵס לָהֶן אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה.
ח. לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דֶּרֶךְ וכו'. שאסור להשתמש בו כדרך קיצור. לְקָרֵב הַדֶּרֶךְ. לקצר את הדרך. שֶׁאָסוּר לְהִכָּנֵס לָהֶן אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה. כפי שיתבאר בהלכות הבאות (וראה גם הלכות בית הבחירה ז,ב).
ח. שו"ע או"ח קנא,ה. לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דֶּרֶךְ… לְקָרֵב הַדֶּרֶךְ. כתב השו"ע שאם הדרך הייתה קיימת קודם שנבנה בית הכנסת מותר. וכן מותר לקצר את הדרך כשעובר רק בחצר בית הכנסת או בפרוזדור שלו (ערוה"ש סעיף ח). שֶׁאָסוּר לְהִכָּנֵס לָהֶן אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה. ואף לצורך מצווה אין להיכנס לבית הכנסת רק לשם קיצור דרכו, כל עוד אין הדבר מונע ממנו לקיים את המצווה (בה"ל).
ט. מִי שֶׁצָּרַךְ לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִקְרוֹת תִּינוֹק אוֹ חֲבֵרוֹ — יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר שְׁמוּעָה, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּשְׁבִיל חֶפְצוֹ בִּלְבַד. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ, יֹאמַר לְאֶחָד מִן הַתִּינוֹקוֹת: 'קְרָא לִי פָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ', אוֹ יִשְׁהֶה מְעַט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, שֶׁהַיְשִׁיבָה שָׁם מֵעִסְקֵי מִצְוָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" (תהלים פד,ה).
ט. לִקְרוֹת תִּינוֹק. לקרוא לילד, שהילדים היו לומדים בבית הכנסת, כדלקמן. וְיִקְרָא מְעַט. פסוקים מן המקרא. שְׁמוּעָה. הלכה מן התורה שבעל פה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּשְׁבִיל חֶפְצוֹ בִּלְבַד. אלא לצורך מצווה. לְאֶחָד מִן הַתִּינוֹקוֹת. היושבים ולומדים בבית הכנסת.
ט. שו"ע או"ח קנא,א. אוֹ יִשְׁהֶה מְעַט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. ושיעור השהייה הוא כדי הילוך שני פתחים (רמ"א, וראה לעיל ח,ב). וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא חֲבֵרוֹ. אך אין להקדים את קריאת חברו לאמירת דבר התורה (משנ"ב).
י. מִי שֶׁנִּכְנַס לִקְרוֹת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּפֶתַח זֶה — מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדוֹ כְּדֵי לְקָרֵב אֶת הַדֶּרֶךְ. וּמֻתָּר לָאָדָם לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמַקְלוֹ וּבְמִנְעָלוֹ וּבַאֲפֻנְדָּתוֹ. וְאִם צָרַךְ לָרֹק — רוֹקֵק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
י. מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדוֹ כְּדֵי לְקָרֵב אֶת הַדֶּרֶךְ. שהרי מותר להיכנס לבית הכנסת לדבר מצווה.
וּמֻתָּר לָאָדָם לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת… וְאִם צָרַךְ לָרֹק רוֹקֵק וכו'. ואף שכל הדברים הללו אסורים בהר הבית (ראה הלכות בית הבחירה ז,ב), הרי זה משום ששם יש חובת כבוד מיוחדת. אך בבית הכנסת הם מותרים, שאינם דברי ביזיון. וּבַאֲפֻנְדָּתוֹ. חגורה חלולה לכסף.
י. שו"ע או"ח קנא,ה-ז. מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדוֹ. והאחרונים כתבו שיש בכך מצווה לצאת דרך הפתח האחר (משנ"ב). וּמֻתָּר לָאָדָם לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמַקְלוֹ וכו'. כתב השו"ע שיש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה. וכתב עוד (סעיף ח) שראוי לקנח את הטיט שעל רגליו לפני שנכנס לבית הכנסת, ושלא יהא עליו או על בגדיו שום לכלוך. רוֹקֵק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. ובלבד שישפשף את הרוק ברגליו או שיירק לתוך גומא כך שהרוק לא ייראה (שו"ע). ויש שכתבו שמידת חסידות שלא לירוק כלל בבית כנסת (משנ"ב, בא"ח ויקרא,י).
יא. בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁחָרְבוּ — בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" (ויקרא כו,לא) — אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שׁוֹמְמִין, בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִין. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהֶן בְּיִשּׁוּבָן, כָּךְ נוֹהֲגִין בָּהֶן בְּחֻרְבָּנָן, חוּץ מִכִּבּוּד וְרִבּוּץ, שֶׁאֵין מְכַבְּדִין אוֹתָם וְאֵין מְרַבְּצִין. עָלוּ בָּהֶם עֲשָׂבִים — תּוֹלְשִׁין אוֹתָם וּמַנִּיחִין אוֹתָם בִּמְקוֹמָן, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָם הָעָם וְתֵעוֹר רוּחָם וְיִשְׁתַּדְּלוּ לִבְנוֹתָן.
יא. בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִין. שלא בטלה הקדושה, על אף שכבר אינם בנויים. שֶׁנֶּאֱמַר. בפרשת התוכחה, כעונש על הפרת הברית עם הקב"ה. וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם. אחריב ואעשה לשממה את המקומות המקודשים (וראה הלכות בית הבחירה ו,טז). וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהֶן בְּיִשּׁוּבָן. בכבוד בכל הדברים שנמנו לעיל ה"ה ואילך. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָם הָעָם וכו'. שצמיחת העשבים היא סימן לשפלות המבנה, ותעורר בלב הרואים את הרצון לשקמו.
יא. שו"ע או"ח קנא,י. בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁחָרְבוּ בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִין. כתב השו"ע (סעיף יא) שבחוץ לארץ אפשר להתנות בשעת בניין בית כנסת, שישתמשו בו לדברים שאינם מגונים לאחר חורבנו. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָם הָעָם וְתֵעוֹר רוּחָם וְיִשְׁתַּדְּלוּ לִבְנוֹתָן. ואם אין בדעתם לשוב ולבנות את בית הכנסת שחרב, כגון שבנו בית כנסת אחר, יגדרו את מקומו שלא יעשו שם דברים מגונים ואין צריכים להניח שם את העשבים התלושים (ערוה"ש סעיף יא).
יב. אֵין סוֹתְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לִבְנוֹת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל בּוֹנִין אַחֵר וְאַחַר כָּךְ סוֹתְרִין זֶה, שֶׁמָּא יֶאֱרַע לָהֶן אֹנֶס וְלֹא יִבְנוּ. אֲפִלּוּ כֹּתֶל אֶחָד מִמֶּנּוּ — בּוֹנֶה חָדָשׁ בְּצַד הַיָּשָׁן, וְאַחַר כָּךְ סוֹתֵר הַיָּשָׁן.
יב. סוֹתְרִין. הורסים. בִּמְקוֹמוֹ. באותו המקום. אֲפִלּוּ כֹּתֶל אֶחָד מִמֶּנּוּ. קיר אחד מקירות בית הכנסת שיש צורך לבנותו מחדש ושאר הקירות עומדים במקומם.
יב. שו"ע או"ח קנב,א.
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו. אֲבָל אִם חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁנָּטוּ כְּתָלָיו לִנְפֹּל — סוֹתְרִין אוֹתוֹ מִיָּד, וּמַתְחִילִין לִבְנוֹתוֹ בִּמְהֵרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁמָּא תִּדְחַק שָׁעָה וְיִשָּׁאֵר חָרֵב.
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שיש להשאיר את המבנה הישן עד סיום בניית החדש. שֶׁלֹּא חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו. של המבנה הישן, ואפשר להשאירו עומד. וּמַתְחִילִין לִבְנוֹתוֹ בִּמְהֵרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. בכדי שיוכלו לסיימו במהירות האפשרית.
יג. שו"ע או"ח קנב,א.
יד. מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל בֵּית הַמִּדְרָשׁ — אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת, שֶׁקְּדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ יְתֵרָה עַל קְדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְכֵן בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת — יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמָיו תֵּבָה. מָכְרוּ תֵּבָה — יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמֶיהָ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִּיק לְסֵפֶר תּוֹרָה. מָכְרוּ מִטְפַּחַת אוֹ תִּיק — לוֹקְחִין בְּדָמָיו חֻמָּשִׁין. מָכְרוּ חֻמָּשִׁין — לוֹקְחִין סֵפֶר תּוֹרָה. אֲבָל אִם מָכְרוּ סֵפֶר תּוֹרָה — אֵין לוֹקְחִין בְּדָמָיו אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, שֶׁאֵין שָׁם קְדֻשָּׁה לְמַעְלָה מִקְּדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן.
יד. בֵּית הַמִּדְרָשׁ. מקום ללימוד תורה. יְתֵרָה. גדולה (ראה הלכות תלמוד תורה ד,ט, לעיל ח,ג). וּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. אפשר להוסיף בדרגת קדושה, אך לא להפחית ממנה (לכלל זה ראה גם הלכות ציצית א,ז, הלכות בית הבחירה ג,טז, הלכות כלי המקדש ד,כא, הלכות סנהדרין יז,ט). בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת. כפי התנאים שיבוארו לקמן הט"ז ואילך. יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמָיו תֵּבָה וכו'. שבכל אלו יש העלאה בדרגת הקדושה. תֵּבָה. שמניחים בה את ספר התורה (לעיל ה"ג). מִטְפָּחוֹת. שכורכים סביב ספרי הקודש. חֻמָּשִׁין. ספר תורה המחולק לחומשים, שאין בו קדושת ספר תורה ופסול לקריאה בציבור, ומשמש ללימודם של ילדים (ראה הלכות ספר תורה ז,יד, י,א). וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. שאף מה שנותר ממכירת החפצים הללו אחרי קניית דבר קדוש, אין לקנות בו דבר פחות.
יד. שו"ע או"ח קנג,א-ב. בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמָיו תֵּבָה וכו'. ולמכור תשמיש קדושה כדי לקנות בדמיו דבר שקדושתו באותה רמת קדושה יש אוסרים ויש מתירים (שו"ע סעיף ד). אֵין לוֹקְחִין בְּדָמָיו אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר. ומותר למכור ספר תורה ושאר דברים שבקדושה לצורך פרנסת התלמידים ולהשיא יתומים (שו"ע סעיף ו, וראה רמב"ם הלכות ספר תורה י,ב).
טו. וְכֵן אִם גָּבוּ מִן הָעָם מָעוֹת לִבְנוֹת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ לִקְנוֹת תֵּבָה אוֹ מִטְפַּחַת וְתִיק אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְרָצוּ לְשַׁנּוֹת — כָּל שֶׁגָּבוּ, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ אֶלָּא מִקְּדֻשָּׁה קַלָּה לִקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם עָשׂוּ מַה שֶּׁגָּבוּ לַעֲשׂוֹתוֹ וְהוֹתִירוּ — מְשַׁנִּין הַמּוֹתָר לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ. וְכָל כְּלֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת — כְּבֵית הַכְּנֶסֶת. פָּרֹכֶת שֶׁעַל הָאָרוֹן שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הַסְּפָרִים — כְּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים. וְאִם הִתְנוּ עֲלֵיהֶן — הֲרֵי הֵן כְּפִי הַתְּנַאי.
טו. וְרָצוּ לְשַׁנּוֹת. את מטרת המעות. מְשַׁנִּין הַמּוֹתָר לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ. אף לצרכים שאינם העלאה בקודש. כְּבֵית הַכְּנֶסֶת. מבחינת דרגת קדושתם הם כבית הכנסת, משום שנעשה בהם שימוש קבוע לתפילה. פָּרֹכֶת שֶׁעַל הָאָרוֹן שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הַסְּפָרִים. שתולים אותה לפני ארון הקודש כקישוט. כְּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים. משום שלעתים היא משמשת את ספר התורה עצמו, כמו מטפחות הספרים. וְאִם הִתְנוּ עֲלֵיהֶן. אם מראש התנו הציבור שלא תחול קדושה על החפצים הללו באופן הזה, התנאי מועיל.
טו. שו"ע או"ח קנג,ה. מְשַׁנִּין הַמּוֹתָר לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ. וכן כתב השו"ע. והוסיף, שאם התנו מראש כשגבו את הכסף להתיר להם את המותר, אפילו אם גבו כסף וקנו בכולו תשמיש קדושה ואחר כך מכרו אותו ובחלק מהכסף שהתקבל חזרו וקנו תשמיש קדושה אחר, אינם צריכים להשתמש במותר לאותה רמת קדושה. אבל אם לא התנו כשגבו, אף אם התנו במכירה, אסור להורידם לרמת קדושה פחותה. ויש אחרונים שפקפקו בהיתר זה (משנ"ב). פָּרֹכֶת שֶׁעַל הָאָרוֹן… כְּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים. והוא הדין בפרוכת שלפעמים מניחים עליה את ספר התורה. אך פרוכת של ימינו שקבועה במקומה ובתפקידה, אין לה מעמד של תשמיש קדושה אלא היא כשאר כלי בית הכנסת (רמ"א קנד,ו ואחרונים; וראה עוד רמב"ם הלכות ספר תורה י,ד). וְאִם הִתְנוּ עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן כְּפִי הַתְּנַאי. כתב השו"ע (קנד,ח) שהתנאי מועיל להתיר להשתמש בארון ובתשמישי ספר התורה אפילו שימוש של חול. אך בכל מקרה אין לעשות בו שימוש מגונה (משנ"ב). והרמ"א הוסיף שלמניעת תקלה, בית דין מתנים מראש להתיר את השימוש בדברי קדושה שנהגו להשתמש בהם ואי אפשר להיזהר מלהשתמש בהם, כגון מטפחות הספרים, שולחן שבבית הכנסת ומעילי ספר תורה. ומכל מקום ראוי שבעת שמנדבים או קונים דבר לבית הכנסת יתנו במפורש להתיר את השימוש בהם (מג"א).
טז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת? בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּפָרִים, שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתָהּ אֶלָּא עַל דַּעַת בְּנֵי הַכְּפָר לְבַדָּם שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל בָּהּ, הִיא שֶׁאִם רָצוּ כֻּלָּם לְמָכְרָהּ מוֹכְרִין. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּרַכִּין, הוֹאִיל וְעַל דַּעַת כָּל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם נַעֲשָׂה שֶׁיָּבֹא וְיִתְפַּלֵּל בּוֹ כָּל הַבָּא אֶל הַמְּדִינָה — נַעֲשָׂה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְעוֹלָם.
טז. כְּפָרִים. יישובים קטנים. בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּרַכִּין. ערים מרכזיות, שרבים שאינם מבני המקום באים להתפלל בו. אֶל הַמְּדִינָה. אל אותו הכרך.
טז. שו"ע או"ח קנג,ז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת. ואין למכור בית כנסת אלא אם כן יש לציבור בית כנסת נוסף (רמ"א). אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּרַכִּין. ואפילו נבנה בית הכנסת רק מכספי אנשי העיר אסור למוכרו (שו"ע), אלא אם כן ברור הדבר שמתחילה נבנה בית הכנסת רק על דעת בני אותה העיר, או שבפועל כבר אין מתפללים בו (משנ"ב). וכן אם רבים עוברים דרך העיר בלא לשבת בה בקביעות, ניתן למוכרו (ערוה"ש סעיף כד). וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְעוֹלָם. ואפילו בנו בית כנסת אחר, אסור למכור את הראשון (ערוה"ש סעיף כג).
יז. בְּנֵי הַכְּפָר שֶׁרָצוּ לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ לִבְנוֹת בַּדָּמִים בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ לִקְנוֹת בַּדָּמִים תֵּבָה אוֹ תּוֹרָה — צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ לֹא מֶרְחָץ וְלֹא בֻּרְסְקִי, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּעַבְּדִין בּוֹ הָעוֹרוֹת, וְלֹא בֵּית הַטְּבִילָה וְלֹא בֵּית הַמַּיִם. וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁיְּהֵא הַלּוֹקֵחַ מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל אֵלּוּ — מֻתָּר.
יז. צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ וכו'. שאסור למכור אותו לצורך דברים שיש בהם גנאי. בֵּית הַמַּיִם. המשמש לכביסה. וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר וכו'. שידוע ומפורסם ברבים שהמקום נמכר, וקדושתו התחללה על הכסף (כדלקמן ה"כ). מֻתָּר. שכבר אינו גנאי בעיני הרבים.
יז. שו"ע או"ח קנג,ט. וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר וכו'. ולדעת השו"ע די במכירה על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואין צורך בתנאי. בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר. וכל עוד שבעה טובי העיר מוכרים בפרהסיא נחשב במעמד אנשי העיר (רמ"א סעיף ז).
יח. וְכֵן אִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר עַל מוֹתַר הַדָּמִים שֶׁיִּהְיוּ חֻלִּין — הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. וּכְשֶׁלּוֹקְחִין הַדָּמִים וּבוֹנִין מֵהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר, אוֹ שֶׁקָּנוּ מֵהֶן תֵּבָה אוֹ מִטְפַּחַת וְתִיק אוֹ סִפְרֵי חֻמָּשִׁין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה — הַשְּׁאָר יִהְיֶה חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ, וְיַעֲשׂוּ בּוֹ מַה שֶּׁיִּרְצוּ.
יח. עַל מוֹתַר הַדָּמִים. ממכירת חפצי קודש, לעיל הי"ד.
יח. שו"ע או"ח קנג,ז. אִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר… עַל מוֹתַר הַדָּמִים שֶׁיִּהְיוּ חֻלִּין וכו'. והשו"ע כתב שאם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ניתן להשתמש בכל הדמים למה שירצו. ודין מכירת כל דברי הקדושה והשימוש בדמיהם, זהה לדין מכירת בית כנסת והשימוש בדמיו (שו"ע), אלא שאם מכרו תשמישי קדושה, החפצים עצמם נשארים בקדושתם (משנ"ב).
יט. וְכֵן אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ רֻבָּם אָדָם אֶחָד — כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וּמוֹכֵר וְנוֹתֵן לְבַדּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה, וְיַתְנֶה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה.
יט. אָדָם אֶחָד. שיהיה ממונה על הנעשה בעיר.
יט. שו"ע או"ח קנג,ז.
כ. כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לָהֶן לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת, כָּךְ נוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶן לַצִּבּוּר הֲנָיָה בְּמַתָּנָה זוֹ — לֹא נְתָנוּהָ. אֲבָל לֹא שׂוֹכְרִין אוֹתָהּ וְלֹא מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ. וְכֵן כְּשֶׁסּוֹתְרִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לִבְנוֹתָן — מֻתָּרִין לִמְכֹּר וּלְהַחֲלִיף וְלִתֵּן בְּמַתָּנָה הַלְּבֵנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר שֶׁלָּהֶן. אֲבָל לְהַלְוֹתָן אָסוּר, שֶׁאֵין הַקְּדֻשָּׁה עוֹלָה מֵהֶן אֶלָּא בְּדָמִים, אוֹ בַּהֲנָיָה, שֶׁהִיא כְּדָמִים.
כ. כָּךְ נוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה. שאם נתנו אותו, דיניו כאילו מכרו אותו. שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶן לַצִּבּוּר הֲנָיָה וכו'. שמן הסתם יש לציבור תועלת כלשהי ממתנה זו, ומכיוון שיש תמורה בעד המתנה הרי היא כמכירה. לֹא שׂוֹכְרִין אוֹתָהּ וכו'. שקדושת בית הכנסת נעקרת רק כאשר היא מתחללת על התמורה. לְהַלְוֹתָן. להשאילם.
כ. שו"ע או"ח קנג,יא. לֹא שׂוֹכְרִין אוֹתָהּ וְלֹא מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ. וכל זה כשמוריד אותה מקדושתה. אך מותר להשכיר בית כנסת לאחרים שיתפללו בו וכן להשאיל ספר תורה שיקראו בו (רמ"א ומשנ"ב).
כא. רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מִתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַקִּבּוּץ רַב וְאֵין בֵּית הַכְּנֶסֶת מֵכִיל אוֹתָם — אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲרַאי וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה. וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת שֶׁהָעָם מִתְכַּנְּסִין לָהֶם לִתְפִלָּה — אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָבְעוּ אוֹתָם לִתְפִלָּה בִּלְבַד, אֶלָּא עֲרַאי מִתְפַּלְּלִין בָּהֶן, כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
כא. מִתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת. בתעניות המיוחדות שנקבעות בשנות בצורת (ראה הלכות תעניות ד,א). וּבְמַעֲמָדוֹת. זמנים בהם אנשי אותו המקום מתקבצים להתפלל בעד כל ישראל (ראה הלכות כלי המקדש פרק ו). שֶׁהַקִּבּוּץ רַב. אנשים רבים נאספים. וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה. הרחוב לא מיועד לתפילה, אלא משמש לכך בלית ברירה.
כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. שאין הוא מייחד את ביתו לקדושת בית הכנסת, ושימושו העיקרי אינו לתפילה.
כא. שו"ע או"ח קנד,א. בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת שֶׁהָעָם מִתְכַּנְּסִין לָהֶם לִתְפִלָּה אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. ולכן לבית ששכרו להתפלל בו אין דין בית הכנסת (שו"ע סעיף ב). וכתבו האחרונים שבזמן השכירות חלה קדושה על מקום התפילה ואסור לנהוג בו מנהג ביזיון (בה"ל, ערוה"ש סעיף א).

תקציר הפרק 

פרק יא הלכות תפילה

בית הכנסת

"כל מקום שיש בו 🔟 מישראל צריך להכין בו בית שיכנסו בו לתפילה… ומקום זה הוא הנקרא בית הכנסת" ומכריחים את בני העיר לבנות בית כנסת.
בית כנסת צריך להיות במקום הכי גבוה בעיר. ומגביהין את הבניין שלו עד שיהיה גבוה מכל החצרות.
מבנה בית הכנסת הוא שורה אחרי שורה, באמצע בימה ובחלק הקדמי תיבה והיכל. המכובדים יושבים מקדימה לפי הסדר.
נוהגים כבוד בבית הכנסת ואסור לדבר בו שיחה בטלה או לאכול ולשתות בו. חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות מדוחק. לא מחשבים בהם חשבונות ולא עושים אותם קיצור דרך. גם לאחר שחרב נשאר בקדושתו ואסור להרוס אותו עד שיבנו אחר במקומו (אא"כ יש סכנה).
מותר להפוך בית כנסת לבית מדרש שקדושתו גדולה יותר והכלל הוא "מעלין בקודש ולא מורידין". הוא הדין בשאר תשמישי קדושה או כסף המיועד לכך שמותר לשנות אותו לדרגה גבוהה יותר אך לא להוריד.

🗯🗯
פרק זה לצערינו היה הבסיס לדיון סביב הריסת בתי הכנסת של יישובי גוש קטיף לאחר חורבן הגוש.
ייזכרו בתי כניסות של הגוש בתפארתם ובגובהם כפי התיאור שמביא הרמבם בפרק:"בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת, תִּקְרָא" (משלי א,כא) "וּלְרוֹמֵם אֶת-בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (ראה עזרא ט,ט).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר אהבה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. באיזה צד צריך להיות פתח בית הכנסת?

א- דרום.
ב- מזרח.
ג- מערב.

[פרק י"א, הלכה ב']

2. מי צריך להיות כשאחוריו כלפני ההיכל?

א- כל העם.
ב- הזקנים.
ג- שליח הציבור.

[פרק י"א, הלכה ג-ד]

3. למי מותר לאכול ולשתות בבית הכנסת (מדוחק)?

א- לחכמים ותלמידיהן.
ב- לעניים.
ג- לעוסקים בצרכי הרבים.

[פרק י"א, הלכה ו']

4. מנין לומדים שהישיבה בבית הכנסת היא מעסקי מצוה?

א- אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה.
ב- ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך.
ג- מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

[פרק י"א, הלכה ט']

 

תשובות:

1-ב 2-ב 3-א 4-א

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן