פרק י"ב, הלכות איסורי ביאה, ספר קדושה
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל גּוֹיָה מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת דֶּרֶךְ אִישׁוּת, אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְגוֹי דֶּרֶךְ אִישׁוּת – הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (דברים ז,ג, ושם: וְלֹא); אֶחָד שִׁבְעָה עֲמָמִין וְאֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת בְּאִסּוּר זֶה. וְכֵן מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא: "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנוֹתָם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ" (נחמיה י,לא, ושם: בְּנֹתֵיהֶם).
א. דֶּרֶךְ אִישׁוּת. במסגרת חיי נישואין. אֶחָד שִׁבְעָה עֲמָמִין וְאֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת בְּאִסּוּר זֶה. האיסור נוגע הן לאומות שהתגוררו בארץ כנען בעת שישראל כבשוה, והן לשאר עמי העולם. וְכֵן מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא. באמנה שחתמו העם בהנהגת עזרא ונחמיה, ובה התחייבו לשמור ולעשות את כל מצוות התורה. ושם נאמר במפורש שכל העמים הנכריים הם בכלל איסור חיתון.
ב. וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ חַתְנוּת.
אֲבָל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה דֶּרֶךְ זְנוּת – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבֹא לְהִתְחַתֵּן בָּם. וְאִם יִחֲדָהּ לוֹ בִּזְנוּת – חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה וּמִשּׁוּם שִׁפְחָה וּמִשּׁוּם גּוֹיָה וּמִשּׁוּם זוֹנָה. וְאִם לֹא יִחֲדָהּ לוֹ, אֶלָּא נִקְרָת מִקְרֶה – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם גּוֹיָה. וְכָל חִיּוּבִין אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם.
ב. דֶּרֶךְ חַתְנוּת. קשר נישואין.
דֶּרֶךְ זְנוּת. בלא נישואין. יִחֲדָהּ לוֹ. קשר קבוע. מִשּׁוּם נִדָּה וּמִשּׁוּם שִׁפְחָה וכו'. שתקנו חכמים שילקה משום ארבע עבירות הללו. נִקְרָת מִקְרֶה. באקראי. מִדִּבְרֵיהֶם. מדברי חכמים.
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כֹּהֵן הַבָּא עַל הַגּוֹיָה – לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם זוֹנָה, וְאֶחָד זוֹנָה גּוֹיָה וְאֶחָד זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית. וּבִבְעִילָה בִּלְבַד לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין.
ג. כֹּהֵן הַבָּא עַל הַגּוֹיָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם זוֹנָה. שאסור לו מן התורה לשאת אישה זונה (להגדרת זונה האסורה לכהונה ראה לקמן יח,א). וְאֶחָד זוֹנָה גּוֹיָה וְאֶחָד זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית. שלא חילק הכתוב באיסורן, וזו וזו אסורות לו (ראה גם לקמן יז,ו). וּבִבְעִילָה בִּלְבַד לוֹקֶה. להבדיל מנשים ישראליות האסורות, שלוקה רק אם קידש ובעל (לקמן יז,ב). אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין. שאין הקידושין חלים על הגויים (הלכות אישות ד,טו, הלכות גירושין י,יט).
ד. כָּל הַבּוֹעֵל גּוֹיָה, בֵּין דֶּרֶךְ חַתְנוּת בֵּין דֶּרֶךְ זְנוּת, אִם בְּעָלָהּ בְּפַרְהֶסְיָא, וְהוּא שֶׁיִּבְעֹל לְעֵינֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יָתֵר, אִם פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין וַהֲרָגוּהוּ – הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין וּזְרִיזִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הוּא, וּרְאָיָה לְדָבָר זֶה – מַעֲשֵׂה פִּינְחָס בְּזִמְרִי.
ד. אִם בְּעָלָהּ בְּפַרְהֶסְיָא. בפני רבים. לְעֵינֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. שיש בכך חילול השם (ראה הלכות יסודי התורה ה,ד). אִם פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין. ראה גם הלכות סנהדרין יח,ו. מְשֻׁבָּחִין וּזְרִיזִין. שעשו מעשה הראוי. וּרְאָיָה לְדָבָר זֶה מַעֲשֵׂה פִּינְחָס בְּזִמְרִי. שזמרי בעל מדיינית בפני כל ישראל, ופנחס הרג את שניהם (ראה במדבר כה,א-טו).
ה. וְאֵין הַקַּנַּאי רַשַּׁאי לִפְגֹּעַ בָּהֶן אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, כְּזִמְרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ" (במדבר כה,ח). אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ – אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ, וְאִם הֲרָגוֹ – נֶהֱרָג עָלָיו. וְאִם בָּא הַקַּנַּאי לִטֹּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין לְהָרְגוֹ – אֵין מוֹרִין לוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם בָּא הַקַּנַּאי לַהֲרֹג אֶת הַבּוֹעֵל, וְנִשְׁמַט הַבּוֹעֵל וְהָרַג הַקַּנַּאי כְּדֵי לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִיָּדוֹ – אֵין הַבּוֹעֵל נֶהֱרָג עָלָיו. וְהַבָּא עַל בַּת גֵּר תּוֹשָׁב – אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ, אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ה. אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה כְּזִמְרִי. רק בזמן הבעילה, כפי שהיה באותו המעשה. וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ. שהכה פנחס ברומח את זמרי ואת האישה בבטנה או בנקבותה, ומכאן שזמרי לא פירש ממנה בזמן שנהרגה. אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ וְאִם הֲרָגוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. אם פרש הבועל מן האישה אסור להרגו, ואם הקנאי בכל זאת הרג אותו, נידון הקנאי כרוצח וחייב מיתה. וְאִם בָּא הַקַּנַּאי לִטֹּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין לְהָרְגוֹ אֵין מוֹרִין לוֹ וכו'. אם מבקש אישור מבית הדין אין מתירים לו להרוג, שאין לבועל עונש מוות מן הדין. וְנִשְׁמַט הַבּוֹעֵל וְהָרַג הַקַּנַּאי… אֵין הַבּוֹעֵל נֶהֱרָג עָלָיו. שמותר לו להציל עצמו ככל נרדף (הלכות רוצח א,ו). בַּת גֵּר תּוֹשָׁב. בתו של גוי תושב ארץ ישראל, שקיבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, ובייחוד שלא לעבוד עבודה זרה (ראה לקמן יד,ז).
ו. לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין וְלֹא הִלְקוּהוּ בֵּית דִּין – הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שֶׁהוּא נִכְרָת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה אֶת קֹדֶשׁ יי אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר, יַכְרֵת יי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה" (מלאכי ב,יא-יב, ושם ללא אֶת): אִם יִשְׂרָאֵל הוּא – לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים, וְאִם כֹּהֵן הוּא – לֹא יִהְיֶה לוֹ "מַגִּישׁ מִנְחָה לַיי צְבָאוֹת" (שם). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהַבּוֹעֵל גּוֹיָה כְּאִלּוּ נִתְחַתֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר", וְנִקְרָא מְחַלֵּל קֹדֶשׁ.
ו. עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שֶׁהוּא נִכְרָת. נאמר בפירוש בדברי הנביאים שעונשו כרת. לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים שלא יוכל ללמוד ולדרוש בין החכמים, ואף לא להשיב תשובה לשואלים. מַגִּישׁ מִנְחָה לַיי צְבָאוֹת. כהן המשרת בבית המקדש. וְנִקְרָא מְחַלֵּל קֹדֶשׁ. את קדושת עם ישראל.
ז. עָוֹן זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין, אַל יְהִי קַל בְּעֵינֶיךָ, אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ, שֶׁהַבֵּן מִן הָעֶרְוָה – בְּנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר, וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל יֵחָשֵׁב, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר; וְהַבֵּן מִן הַגּוֹיָה – אֵינוֹ בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" (דברים ז,ד) – מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי יי.
ז. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. ולפיכך נדמה שאין הוא חמור כל כך. יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ. קיים בו חיסרון ונזק יותר מהעובר על שאר איסורי עריות. וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל יֵחָשֵׁב וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר. שדינו כיהודי. וְהַבֵּן מִן הַגּוֹיָה אֵינוֹ בְּנוֹ. אינו מיוחס אחריו לשום עניין שבהלכה (ראה הלכות ייבום וחליצה א,ד, הלכות נחלות ב,יב, הלכות ממרים ה,ט). מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי יי. שהמתחתן עם הגוים גורם לכך שבנו כבר אינו נחשב בקהל ה'.
ח. וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִדַּבֵּק בַּגּוֹיִם שֶׁהִבְדִּילָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם, וְלָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יי וְלִמְעֹל בּוֹ.
ח. וְדָבָר זֶה. עוון בעילת גויה. וְלָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יי וְלִמְעֹל בּוֹ. שגורם לעבוד עבודה זרה.
ט. גּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל: אִם אֵשֶׁת אִישׁ הִיא – נֶהֱרָג עָלֶיהָ; וְאִם פְּנוּיָה הִיא – אֵינוֹ נֶהֱרָג.
ט. אִם אֵשֶׁת אִישׁ הִיא נֶהֱרָג עָלֶיהָ. שאשת איש אסורה אף לגוי (הלכות מלכים ט,ז, י,ה). וְאִם פְּנוּיָה הִיא אֵינוֹ נֶהֱרָג. שאינה ערווה.
י. אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה, בֵּין קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בֵּין גְּדוֹלָה, בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ, וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן בֵּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁבָּא עַל הַגּוֹיָה בְּזָדוֹן – הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת, מִפְּנֵי שֶׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל תַּקָּלָה עַל יָדֶיהָ, כַּבְּהֵמָה. וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיי… וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ" (במדבר לא,טז-יז).
י. קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. שראויה לביאה (לעיל א,יג). שֶׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל תַּקָּלָה עַל יָדֶיהָ כַּבְּהֵמָה. כשם שבהמה נסקלת אם אדם בא עליה (לעיל א,טז-יח). הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם. מכיוון שבנות מדיין גרמו לרבים מישראל לתקלה (במעשה זמרי), נידונו למיתה.
יא. הָעֲבָדִים שֶׁהִטְבִּילוּ אוֹתָן לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִצְווֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִין בָּהֶן – יָצְאוּ מִכְּלַל הַגּוֹיִם, וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּאוּ. לְפִיכָךְ הַשִּׁפְחָה אֲסוּרָה לְבֶן חֹרִין, אֶחָד שִׁפְחָתוֹ וְאֶחָד שִׁפְחַת חֲבֵרוֹ. וְהַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
שֶׁהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהָאָדוֹן נוֹתֵן שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית לְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה" וכו' (שמות כא,ד).
יא. הָעֲבָדִים שֶׁהִטְבִּילוּ אוֹתָן לְשֵׁם עַבְדוּת. שכך דינם של עבדי ישראל (ראה לקמן יג,יא-יב, יד,ט). וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִצְווֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִין בָּהֶן. שהעבדים חייבים במצוות, ופטורים מן המצוות שהנשים פטורות מהן (הלכות חגיגה ב,א). יָצְאוּ מִכְּלַל הַגּוֹיִם וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּאוּ. מבחינה הלכתית נמצאים במצב ביניים (וראה לקמן יד,יז). אֲסוּרָה לְבֶן חֹרִין. למי שאינו עבד, שאינה עדיין בכלל בת ישראל. אֶחָד שִׁפְחָתוֹ וְאֶחָד שִׁפְחַת חֲבֵרוֹ. זו וזו אסורות, שאין לשער שמשום שאדם נמנע מבעילת איסור, שחרר את שפחתו קודם שבא עליה (ראה בעניין זה הלכות גירושין י,יט, הלכות עבדים ט,א).
שֶׁהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וכו'. מתוך ההיתר המפורש בתורה של עבד עברי בשפחה, מוכח שאיסור השפחה לישראל אינו אלא מדברי חכמים. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה. האדון של העבד העברי רשאי לתת לו שפחה כנענית לאישה (ראה גם הלכות עבדים ג,ג).
יב. וְלֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה. וְלֹא חִיְּבָה תּוֹרָה מַלְקוּת בְּשִׁפְחָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יב. וְלֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה. איסור לעבד עברי הנושא שפחה. נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ. שהיא חציה משוחררת, ומקודשת לעבד עברי. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ג,יג-יד.
יג. אַל יְהִי עָוֹן זֶה קַל בְּעֵינֶיךָ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַלְקוּת מִן הַתּוֹרָה, שֶׁגַּם זֶה גּוֹרֵם לַבֵּן לָסוּר מֵאַחֲרֵי יי, שֶׁהַבֵּן מִן הַשִּׁפְחָה – עֶבֶד, וְאֵינוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, וְנִמְצָא גּוֹרֵם לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ לְהִתְחַלֵּל וְלִהְיוֹתָם עֲבָדִים. וַהֲרֵי אֻנְקְלוֹס הַמְתַרְגֵּם כָּלַל בְּעִילַת עֶבֶד וְשִׁפְחָה בִּכְלַל "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ" וְ"לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה" (דברים כג,יח).
יג. עָוֹן זֶה. בעילת שפחה. שֶׁגַּם זֶה גּוֹרֵם לַבֵּן לָסוּר מֵאַחֲרֵי יי. כבעילת גויה (לעיל ה"ז). שֶׁהַבֵּן מִן הַשִּׁפְחָה עֶבֶד וְאֵינוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. שהולכים אחר האם, ודינו כעבד גמור (ראה לקמן טו,ד, הלכות ייבום וחליצה א,ד, הלכות עבדים ט,א, הלכות נחלות ב,יב, הלכות ממרים ה,יא). אֻנְקְלוֹס הַמְתַרְגֵּם. שתרגם את התורה לארמית, לפי מסורת חז"ל. כָּלַל בְּעִילַת עֶבֶד וְשִׁפְחָה וכו'. שעל פי התרגום איסור זה נובע ממשמעות הפסוק (אמנם להלכה נדרש הפסוק לעניין איסור זונה, ראה הלכות אישות א,ד).
יד. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה, אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וּבִשְׁעַת עֲבֵרָה – אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וְכֵן אִם לָקַח שִׁפְחָה דֶּרֶךְ חַתְנוּת – אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁמֵּעֵת שֶׁטָּבְלָה וְקִבְּלָה מִצְווֹת יָצָאת מִכְּלַל הַגּוֹיִם.
יד. וּבִשְׁעַת עֲבֵרָה. תוך כדי הבעילה. אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. שלא כגויה (לעיל ה"ד). אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שלא כגויה (לעיל ה"א). יָצָאת מִכְּלַל הַגּוֹיִם. שאינה נחשבת גויה (לעיל הי"א).
טו. נִתְעָרֵב וְלַד יִשְׂרְאֵלִית בִּוְלַד שִׁפְחָה – הֲרֵי שְׁנֵיהֶן סָפֵק, וְכָל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק עֶבֶד, וְכוֹפִין בַּעַל הַשִּׁפְחָה וּמְשַׁחְרֵר אֶת שְׁנֵיהֶן. וְאִם הָיָה הַבֵּן הוּא אֲדוֹן שֶׁל עֶבֶד – כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ יְשַׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה, וְיִהְיוּ מֻתָּרִין לָבֹא בִּקְהַל יי.
טו. נִתְעָרֵב וְלַד וְלַד יִשְׂרְאֵלִית בִּוְלַד שִׁפְחָה. שאין יודעים מי נולד למי. וְכוֹפִין בַּעַל הַשִּׁפְחָה וּמְשַׁחְרֵר אֶת שְׁנֵיהֶן. שבעודם ספק עבדים, אסורים להינשא בין לשפחה ובין לבת חורין, ובטלים מפריה ורביה (ראה הלכות עבדים ז,ז). וְאִם הָיָה הַבֵּן הוּא אֲדוֹן שֶׁל עֶבֶד. אחד הוולדות שנתערבו, היה אדון של הוולד השני. כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ. שאין הקטן יכול לשחרר עבדו (וראה הלכות עבדים ז,ח). יְשַׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה. שהרי אחד מהם הוא הבעלים של השני. וְיִהְיוּ מֻתָּרִין לָבֹא בִּקְהַל יי. לשאת אישה ישראלית.
טז. הָיוּ הַתַּעֲרֹבֶת בָּנוֹת – הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן סְפֵק שְׁפָחוֹת, וְהַבָּא עַל אַחַת מֵהֶן – הַוָּלָד סְפֵק עֶבֶד. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד גּוֹיָה בִּוְלַד יִשְׂרְאֵלִית – מַטְבִּילִין אֶת שְׁנֵיהֶן לְשֵׁם גֵּרוּת, וְכָל אַחַת מֵהֶן סְפֵק גִּיֹּרֶת.
טז. סְפֵק גִּיֹּרֶת. ואסורה לכהן (לקמן, יח,ג, יט,ט).
יז. כָּל הַגּוֹיִם כֻּלָּן, כְּשֶׁיִּתְגַּיְּרוּ וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה, וְהָעֲבָדִים כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרְרוּ – הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת" וכו' (במדבר טו,טו), וּמֻתָּרִין לְהִכָּנֵס בִּקְהַל יי מִיָּד. וְהוּא שֶׁיִּשָּׂא הַגֵּר אוֹ הַמְשֻׁחְרָר בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא הַיִּשְׂרְאֵלִי גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, חוּץ מֵאַרְבָּעָה עֲמָמִין בִּלְבַד, וְהֵן עַמּוֹן וּמוֹאָב וּמִצְרַיִם וֶאֱדוֹם; שֶׁהָאֻמּוֹת הָאֵלּוּ, כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר מֵהֶן אָדָם – הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר, אֶלָּא לְעִנְיַן בִּיאָה בַּקָּהָל.
יז. כָּל הַגּוֹיִם כֻּלָּן. בני כל העמים. הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. לעניין חיובם במצוות. לְהִכָּנֵס בִּקְהַל יי. לעניין נישואין. חוּץ מֵאַרְבָּעָה עֲמָמִין בִּלְבַד. ארבע אומות, שגרים הבאים מהם, אפשרויות הנישואין שלהם עם ישראלים מוגבלות, כפי שיבואר לקמן הל' יח-כא. אֶלָּא לְעִנְיַן בִּיאָה בַּקָּהָל. מלבד האפשרות להתחתן עם ישראלים, אך רשאים להינשא לגרים אחרים (ראה לקמן טו,ז).
יח. וְכֵיצַד דִּינָם? עַמּוֹן וּמוֹאָב – אֲסוּרִין אִסּוּר עוֹלָם, זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יי" (דברים כג,ד). וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהָעַמּוֹנִי הַזָּכָר וְהַמּוֹאָבִי הַזָּכָר הוּא שֶׁאָסוּר לְעוֹלָם לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בֶּן בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם, אֲבָל עַמּוֹנִית וּמוֹאָבִית מֻתָּרוֹת מִיָּד, כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת.
יח. אֲסוּרִין אִסּוּר עוֹלָם זְכָרִים. אף אם התגיירו, אסורים לשאת ישראליות, ובאיסור לאו (הלכות אישות א,ז). עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם. כל הדורות כולם.
יט. מִצְרִי וַאֲדוֹמִי, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת – דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֲסוּרִין לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל, וְדוֹר שְׁלִישִׁי מֻתָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי" (דברים כג,ט).
יט. דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֲסוּרִין לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל. המצרי והאדומי שנתגיירו, והילדים שנולדו להם אחרי גירותם אסורים להינשא לישראל או ישראלית, וזהו איסור עשה (הלכות אישות א,ח). וְדוֹר שְׁלִישִׁי מֻתָּר. הנכד של גר מצרי או אדומי.
כ. מִצְרִית מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה – בְּנָהּ שֵׁנִי. מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה אוֹ מִצְרִי רִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה – הַוָּלָד שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם" – הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵדָה.
כ. מִצְרִית מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה בְּנָהּ שֵׁנִי. שאין הבן גר אלא נולד בקדושת ישראל (ראה לקמן יג,ז). אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵדָה. מהכתוב נלמד שהבן שנולד צריך להיות דור שלישי לשניהם – האב והאם.
כא. גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית – הַוָּלָד עַמּוֹנִי. וְגֵר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית – הַוָּלָד מִצְרִי. זֶה הַכְּלָל: הַוָּלָד הוֹלֵךְ בָּאֻמּוֹת אַחַר הַזָּכָר. נִתְגַּיְּרוּ – הָלוֹךְ אַחַר הַפָּחוּת.
כא. הַוָּלָד עַמּוֹנִי. ואסור לבוא בקהל. הַוָּלָד מִצְרִי. מצרי שני, והדור שאחריו יהיו כשרים לבוא בקהל. הוֹלֵךְ בָּאֻמּוֹת אַחַר הַזָּכָר. כאשר הם גויים הלאום נקבע לפי האב (ראה לקמן טו,ו). נִתְגַּיְּרוּ הָלוֹךְ אַחַר הַפָּחוּת. אחרי ההורה שפגמו חמור יותר.
כב. מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין – אֵינָן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה לָבֹא בַּקָּהָל. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר מֵהֶם אֶלָּא הַגִּבְעוֹנִים, וִיהוֹשֻׁעַ גָּזַר עֲלֵיהֶן שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין לָבֹא בַּקָּהָל אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. וְלֹא אָסַר אוֹתָן אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי" (יהושע ט,כג); תָּלָה הַרְחָקָתָן בַּמִּקְדָּשׁ.
כב. מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין. מן האומות שהתגוררו בארץ כנען בעת שישראל כבשוה. אֵינָן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה לָבֹא בַּקָּהָל. שאיסור החיתון עמם אינו אלא בהיותם גויים, כשאר האומות (לעיל ה"א). וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר מֵהֶם אֶלָּא הַגִּבְעוֹנִים. מסופר בספר יהושע (ט,ג-כז), שהגבעונים רימו את בני ישראל וכרתו עמם ברית שלום, ומשמע שהתגיירו. וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם… תָּלָה הַרְחָקָתָן בַּמִּקְדָּשׁ. משום שנעשו משרתים למקדש, הרי שיש קשר בין קיומו של מקדש לגזרת האיסור.
כג. וְהֵן הַנִּקְרָאִין נְתִינִים, לְפִי שֶׁנְּתָנָם לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ.
בָּא דָּוִד וְגָזַר עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בַּקָּהָל לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁאֵין מִקְדָּשׁ. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא: "וּמִן הַנְּתִינִים שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם" (עזרא ח,כ). הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא תָּלָה אוֹתָם בַּמִּקְדָּשׁ.
כג. וְהֵן הַנִּקְרָאִין נְתִינִים. הגרים הגבעונים נקראו נתינים, על שום נתינתם לעבודת המקדש.
שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בַּקָּהָל לְעוֹלָם וכו'. שיהיו אסורים להינשא לישראלים בכל הדורות. שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם. ומשמע שדוד גזר שיהיו נתונים לעבודה ללוויים, אף שלא בזמן המקדש.
כד. וְלָמָּה גָּזַר עֲלֵיהֶם הוּא וּבֵית דִּינוֹ? לְפִי שֶׁרָאָה עַזּוּת וְאַכְזָרִיּוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶן בְּעֵת שֶׁבִּקְּשׁוּ שִׁבְעַת בְּנֵי שָׁאוּל בְּחִיר יי לִתְלוֹתָם, וַהֲרָגוּם וְלֹא רִחֲמוּ עֲלֵיהֶם.
כד. עַזּוּת וְאַכְזָרִיּוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶן. וסבר שמשום כך אינם ראויים להתערב בישראל (ראה לקמן יט,יז). בְּעֵת שֶׁבִּקְּשׁוּ שִׁבְעַת בְּנֵי שָׁאוּל… וַהֲרָגוּם. כנקמה על כך ששאול הרג בגבעונים (ראה שמואל ב כא,א-יד).
כה. כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, בִּלְבֵּל כָּל הָאֻמּוֹת וְעֵרְבָם זֶה בָּזֶה וְהִגְלָה אוֹתָם מִמְּקוֹמָם. וְאֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַתָּה – אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הֵם, וְכֵן הָאֱדוֹמִיִּים שֶׁבִּשְׂדֵה אֱדוֹם. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ אַרְבַּע אֻמּוֹת הָאֲסוּרִין בְּכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מֻתָּרִין – הֻתַּר הַכֹּל, שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן לְהִתְגַּיֵּר – חֶזְקָתוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הָרֹב.
לְפִיכָךְ, כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר הַגֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם, בֵּין אֲדוֹמִי בֵּין מִצְרִי בֵּין עַמּוֹנִי בֵּין מוֹאָבִי בֵּין כּוּשִׁי בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת, אֶחָד הַזְּכָרִים וְאֶחָד הַנְּקֵבוֹת – מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד.
כה. בִּלְבֵּל כָּל הָאֻמּוֹת. הגלה עמים ממקומם והחליפם באחרים. אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הֵם. שאינם בני המקום המקוריים. שֶׁבִּשְׂדֵה אֱדוֹם. ארץ אדום (ע"פ בראשית לב,ד). אַרְבַּע אֻמּוֹת הָאֲסוּרִין. עמונים, מואבים, מצרים ואדומים. חֶזְקָתוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הָרֹב. שאם יצא פרט מן התערובת, הוחזק שהוא מהרוב, ורוב הגויים אינם אסורים (לכלל זה ראה הלכות מאכלות אסורות ח,יא).
בַּזְּמַן הַזֶּה. שאחר זמנו של סנחריב. בְּכָל מָקוֹם. אף בארץ מצרים, אדום וכו'. מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד. ואין לחשוש שבאו מהאומות האסורות.

תקציר הפרק 

פרק יב הלכות איסורי ביאה

ב-11 ימים האחרונים למדנו אודות איסורי עריות ונדה, כעת אנו פונים לדיני 'אוסרים בקהל' -גויים, ממזרים, איסורי כהנים וכו' ובתוך כך דיני גרות.

ישראל שבעל גויה במסגרת חיי נישואים, או ישראלית שנבעלה לגוי -הרי אלו לוקין מן התורה.
אבל הבא על הגויה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבוא להתחתן.

כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות של תורה הרי הם כישראל לכל דבר ומותר להתחתן עימם.

כשעלה סנחריב מלך אשור, בילבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם. ואלו המצריים שבארץ מצריים עתה, אנשים אחרים הם; וכן האדומיים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ארבע אומות האסורים (עמונים, מואבים, מצרים ואדומים) בכל אומות העולם שהן מותרים,
לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרים לבוא בקהל מיד (להתחתן עם ישראל) ללא הגבלות של דור שלישי או רביעי.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות איסורי ביאה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אדומים מצריים וגבעונים – כולם אסורים לבוא בקהל מדרבנן?

2.כל מי שבא על אישה אסורה לו – חל עליו דין קנאים פוגעים בו?

3.עבד ישראל שנתן לו אדוניו שפחה גויה – יכול לשאתה?

תשובות
1-לא 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן