פרק י"ב, הלכות גירושין, ספר נשים
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה וְאָמְרָה: 'אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אָנִי' – נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ, וּבָאָה וְאָמְרָה: 'גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי' – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהַתִּיר עַצְמָהּ, אֲבָל פָּסְלָה עַצְמָהּ לַכְּהֻנָּה לְעוֹלָם. וְאִם מֵת בַּעְלָהּ – חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
א. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מכיוון שאינה אסורה אלא על פי דבריה, נאמנת להתיר איסור זה. הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ. על פי עדים או שהייתה ידועה ומוכרת כאשת איש (ראה יד"פ). אֲבָל פָּסְלָה עַצְמָהּ לַכְּהֻנָּה לְעוֹלָם. שנאמן אדם לאסור על עצמו בהודאת פיו (ראה לקמן ה"ג, ובהלכות איסורי ביאה יח,ט ועוד). וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. חולצת שמא היא אלמנה וחייבת בחליצה, אך מחמירים כדבריה לאסור אותה בייבום, כגרושה, שיש עליה איסור אשת אח.
ב. הָיוּ לָהּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט – הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. הוֹצִיאָה גֵּט מִתַּחַת יָדָהּ, וְאָמְרָה: 'גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי בָּזֶה' – הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם. למרות שבית הדין לא אישרו את כשרות חתימת העדים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ז,א, כד.
ג. בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר: אִם אָמַר: 'לֹא נְתַתִּיו לָהּ, אֶלָּא נָפַל מִמֶּנִּי וּמָצְאָה אוֹתוֹ' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ; אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל: 'עַל תְּנַאי הָיָה', 'פִּקָּדוֹן הָיָה', 'מֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו, וּמְזֻיָּף הוּא' – יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם – אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת לִהְיוֹתָהּ מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים, אֲבָל נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁהֲרֵי פָּסְלָה עַצְמָהּ בְּהוֹדָאַת פִּיהָ, וְעָשָׂת עַצְמָהּ כַּחֲתִיכָה שֶׁל אִסּוּר.
ג. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל עַל תְּנַאי הָיָה וכו'. שבמקרים אלה הימצאותו של הגט אצל האישה אינה ראָיָה לכך שחלו גירושין. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א.
ד. בָּאָה הִיא וּבַעְלָהּ, הִיא אוֹמֶרֶת: 'גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ' – אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקָה אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת; חֲזָקָה שֶׁאֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקָה אִשְׁתּוֹ. למרות שהייתה ידועה כאשתו, ולא מפיה אנו יודעים זאת. הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. שאינה מתחצפת לשקר ולומר שגירש אותה, ואם טוענת כך – בוודאי התגרשה.
ה. אָמַר הַבַּעַל: 'גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו, וְתִהְיֶה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הוֹדָת לוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ – אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ, אוֹ בְּגֵט בָּטֵל גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת, אוֹ שֶׁמָּא תָּעִיז פָּנֶיהָ בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲמִינָהּ, וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת כֹּבֶד הָאִסּוּר שֶׁלָּהּ. לְפִיכָךְ אוֹמְרִין לוֹ: 'אִם אֱמֶת הַדָּבָר, הֲרֵי אַתֶּם קַיָּמִין; גָּרְשָׁהּ עַתָּה בְּפָנֵינוּ'.
ה. שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ. חוששים שהבעל רוצה לגרום לה לתקלה, שתינשא לאיש אחר באיסור ובניה ממנו יהיו ממזרים (ראה לעיל י,ז). מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲמִינָהּ. כשהוא מודה שגרשה, ולכן אינה חוששת לשקר.
ו. שְׁנַיִם אוֹמְרִין: 'נִתְגָּרְשָׁה', וּשְׁנַיִם מַכְחִישִׁין אוֹתָם וְאוֹמְרִין: 'לֹא נִתְגָּרְשָׁה' – אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד, וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ: 'גֵּרַשְׁתַּנִי', הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה כְּשֶׁהָיְתָה; מִפְּנֵי הָעֵדִים שֶׁסּוֹמְכִין אוֹתָהּ, אֶפְשָׁר שֶׁתָּעִיז פָּנֶיהָ. לְפִיכָךְ אִם נִשֵּׂאת – תֵּצֵא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר.
ו. אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד וכו'. שהיא טוענת בפני בעלה (כדלעיל ה"ד). מִפְּנֵי הָעֵדִים שֶׁסּוֹמְכִין אוֹתָהּ אֶפְשָׁר שֶׁתָּעִיז פָּנֶיהָ. שייתכן שמחציפה ומשקרת במצב כזה, בגלל תמיכת העדים בדבריה.
ז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאָמְרוּ: 'עַכְשָׁו נִתְגָּרְשָׁה', שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לָהּ: 'אִם אֱמֶת הַדָּבָר הוֹצִיאִי גִּטִּיךְ'. אֲבָל אִם אָמְרוּ הָעֵדִים: 'מִכַּמָּה יָמִים נִתְגָּרְשָׁה' – יֵשׁ לוֹמַר: אָבַד הַגֵּט; וְהוֹאִיל וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'גְּרוּשָׁה אֲנִי בְּוַדַּאי' וּשְׁנֵי עֵדִים מְעִידִים לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי שְׁנַיִם מַכְחִישִׁין אוֹתָן: אִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ – לֹא תֵּצֵא, שֶׁהֲרֵי הִיא וּבַעְלָהּ יוֹדְעִים בְּוַדַּאי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין עַצְמָן; אֲבָל אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר, הוֹאִיל וְהַדָּבָר אֶצְלוֹ סָפֵק, וְכֵן אִם אָמְרָה הִיא: 'אֵינִי יוֹדַעַת', אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ – הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא, וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר.
ז. מִכַּמָּה יָמִים. לפני זמן מרובה. וּבַעְלָהּ. השני, העד. וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין עַצְמָן. יש להניח שלא יגרמו לעצמם קלקול של איסור וממזרות. הוֹאִיל וְהַדָּבָר אֶצְלוֹ סָפֵק. אצל בעלה החדש, שאיננו יודע מי מזוגות העדים משקר.
ח. אָמְרוּ שְׁנַיִם: 'רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה', וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין: 'לֹא רְאִינוּהָ', אִם הָיוּ כֻּלָּן שְׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – לֹא תֵּצֵא, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲשׂוּיִין לְגָרֵשׁ בְּצִנְעָה.
ח. אִם הָיוּ כֻּלָּן שְׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת. שכולם גרים יחד באותו המקום, ויש להניח שהמתרחש בו ידוע לכולם. שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲשׂוּיִין לְגָרֵשׁ בְּצִנְעָה. ואפשר שלפיכך לא ראו אותם העדים את מעשה הגירושין, אף שהיו באותה החצר (וראה הלכות אישות ט,ל).
ט. הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ, וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר: 'אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה וְנִתְגָּרְשָׁה', וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר: 'לֹא נִתְגָּרְשָׁה' – הֲרֵי שְׁנֵיהֶם מְעִידִים שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ וְאֶחָד מֵעִיד שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד מוֹעִיל בִּמְקוֹם שְׁנַיִם, וּלְפִיכָךְ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – תֵּצֵא.
ט. הֲרֵי שְׁנֵיהֶם מְעִידִים שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ וכו'. אף שעדויותיהם על מצבה הנוכחי של האישה אינן מתאימות, שניהם מסכימים שהייתה אשת איש.
י. אִשָּׁה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת, זֶה אוֹמֵר: 'זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי', וְזֶה אוֹמֵר: 'זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי', וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: 'שְׁנֵיהֶם עֲבָדַי' – הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַכֹּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם הֶחֱזִיקוּהָ אֵשֶׁת אִישׁ, הוֹאִיל וְכָל אֶחָד מֵהֶן לְעַצְמוֹ הֵעִיד – אֵינָן נֶאֱמָנִין.
י. וְכָל אֶחָד מֵהֶן לְעַצְמוֹ הֵעִיד. שנתקדשה לו, ומכיוון שדבריהם מכחישים זה את זה לגמרי אין כל עדות שהיא אשת איש (ר"י קאפח).
יא. שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁהוֹצִיא גֵּט מִתַּחַת יָדוֹ, וְהַבַּעַל אוֹמֵר: 'מְזֻיָּף הוּא' – יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אָמַר הַבַּעַל: 'פִּקָּדוֹן נְתַתִּיו לוֹ', וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: 'לְגֵרוּשִׁין נְתָנוֹ לִי' – הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'שָׁלִיחַ זֶה נְתָנוֹ לִי', וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: 'כֵּן הָיָה, וּלְגֵרוּשִׁין נְתָנוֹ לִי', וְהַבַּעַל אוֹמֵר: 'לֹא נְתַתִּיו אֶלָּא לְפִקָּדוֹן' – הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן, וַהֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.
יא. שְׁלִיחַ קַבָּלָה. שליח שמינתה האישה שיקבל את גיטה בשבילה, ומעת שהגיע הגט לידו הרי היא מגורשת כאילו ניתן לה ממש (לעיל ו,א). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ג. הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן. מפני שמסירת הגט לידיו, היא כהודעה של הבעל שהוא סומך עליו ומסכים לכל מה שיעשה בו (בבלי גיטין סד,א).
יב. אָבַד הַגֵּט – אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר: 'לְגֵרוּשִׁין נָתַתִּי הַגֵּט לַשָּׁלִיחַ', וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: 'נְתַתִּיו לָהּ', הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין כָּאן אֶלָּא עֵד אֶחָד וּבַעַל. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָאִשָּׁה: 'בְּפָנַי נְתָנוֹ לוֹ לְגֵרוּשִׁין, וּנְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לִי', הוֹאִיל וְהַבַּעַל וְהַשָּׁלִיחַ סוֹעֲדִין אוֹתָהּ – אֶפְשָׁר שֶׁתָּעִיז פָּנֶיהָ, וְשֶׁמָּא לֹא נִתְגָּרְשָׁה.
יב. סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וכו'. שמשאירים אותה על חזקתה, אך גם חוששים שמא עשה השליח שליחותו וגרשה (ראה הלכות תרומות ד,ו).
יג. שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁקִּבֵּל גֵּט לְאִשָּׁה, וְשִׁלְּחוֹ לָהּ בְּיַד שְׁנֵי עֵדִים, וְהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ וּנְטָלַתּוּ, וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת אִם בַּעְלָהּ שִׁלְּחוֹ אוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁלָּהּ אוֹ שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יג. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"א, שהשליח נאמן לומר שקיבל את הגט לגירושין, וכאן העדים מעידים שקיבלו.
יד. בָּא בַּעַל וְעִרְעֵר שֶׁלֹּא כְּתָבוֹ אוֹ שֶׁהוּא גֵּט בָּטֵל – יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, שֶׁהֲרֵי עֵדִים מְעִידִים שֶׁהַגֵּט שֶׁנָּתְנוּ לָהּ יָצָא מִתַּחַת יְדֵי שְׁלוּחָהּ, שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ; וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת, הֲרֵי הָעֵדִים יָדְעוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם – אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.
טו. מִי שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ, וְשָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאָה וְאָמְרָה: 'מֵת בַּעְלִי' – נֶאֱמֶנֶת, וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם; חֲזָקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַצְמָהּ וְתֶאֱסֹר עַצְמָהּ עַל זֶה וְעַל זֶה וְתַפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ מִזֶּה וּמִזֶּה וְתוֹצִיא בָּנֶיהָ מַמְזֵרִים, בְּדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת לַכֹּל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַכְחִישׁ וְלֹא לִטְעֹן טַעֲנָה. שֶׁאִם הוּא חַי – סוֹפוֹ לָבֹא אוֹ יִוָּדַע שֶׁהוּא חַי.
וְכֵן אִם בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ – תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו, שֶׁהַדָּבָר עָשׂוּי לְהִגָּלוֹת. אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ שִׁפְחָה, וְעֵד מִפִּי עֵד, מִפִּי עֶבֶד, מִפִּי שִׁפְחָה, מִפִּי קְרוֹבִים – נֶאֱמָנִין לוֹמַר: 'מֵת פְּלוֹנִי', וְתִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ אוֹ תִּתְיַבֵּם עַל פִּיהֶם.
טו. וְשָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. מצבים אלה יתבארו לקמן (יג,א-ג), שרק אז היא נאמנת להעיד על מותו. חֲזָקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַצְמָהּ… בְּדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת לַכֹּל וכו'. שבוודאי לא תסתכן בדבר שקר אשר עתיד להתברר מבלי יכולת להכחישו ולטעון כנגדו. וְתֶאֱסֹר עַצְמָהּ עַל זֶה וְעַל זֶה… וְתוֹצִיא בָּנֶיהָ מַמְזֵרִים. שתיאסר על הבעל הראשון והשני, וילדיה משניהם ממזרים (כמבואר לעיל י,ה, ז, בדין מי שנישאה בטעות לשניים).
אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ שִׁפְחָה. הפסולים לעדות בשאר עדויות (ראה הלכות עדות פרק ט). וְעֵד מִפִּי עֵד וכו'. ששמע העד מפי אדם אחר, שעדות כזו אינה מתקבלת בשאר עדויות (שם יז,א-ה). מִפִּי קְרוֹבִים. קרובי משפחתם, הפסולים לעדות בשאר עדויות (שם פרק יג).
טז. וְהַכֹּל נֶאֱמָנִין לְהָעִיד לָהּ עֵדוּת זוֹ, חוּץ מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ בְּמִיתַת בַּעְלָהּ, וְשֶׁמָּא יִתְכַּוְּנוּ לְאָסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ וַעֲדַיִן הוּא קַיָּם, וְאֵלּוּ הֵן: חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָהּ.
אֲפִלּוּ גּוֹי הַמֵּשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ – נֶאֱמָן, וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָעִיד – אֵינוֹ נֶאֱמָן.
טז. מֵחָמֵשׁ נָשִׁים. לעיל ז,ג.
גּוֹי הַמֵּשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ. שידיעה על מות הבעל נאמרה בתוך כדי שיחתו, בלא כוונה להעיד. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יג,יא. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָעִיד אֵינוֹ נֶאֱמָן. שהגוי פסול לעדות (הלכות עדות ט,ד).
יז. וְכֵן הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה: אִם בָּא לְהָעִיד לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ – אֵינוֹ נֶאֱמָן; וְאִם הָיָה מֵשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ – נֶאֱמָן, אֵין זֶה פָּחוּת מִן הַגּוֹי. אֲבָל פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם נֶאֱמָן לְעֵדוּת אִשָּׁה.
יז. הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה. פסול לעדות מפני שעבר על עברה מן התורה (הלכות עדות י,א-ד). פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. שעבר על עברה מדברי חכמים (שם).
יח. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, וְהִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא עַל פִּיו, וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְהִכְחִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: 'לֹא מֵת' – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ, וְתִנָּשֵׂא; שֶׁעֵד אֶחָד בְּעֵדוּת אִשָּׁה כִּשְׁנֵי עֵדִים בִּשְׁאָר עֵדֻיוֹת, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.
יח. הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ… וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. העד שאמר שהבעל מת והותרה על פיו נחשב כשני עדים, ולכן אין בכוחו של עד אחד להכחישו.
יט. בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, זֶה אוֹמֵר: 'מֵת' וְזֶה אוֹמֵר: 'לֹא מֵת'; אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: 'מֵת' וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: 'לֹא מֵת' – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת – תֵּצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'בָּרִיא לִי שֶׁמֵּת' – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: 'לֹא מֵת', אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת – תֵּצֵא.
יט. בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. שני עדים המכחישים זה את זה באו והעידו יחד. וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּרִיא לִי שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. שברור לה הדבר שמת. ולא תצא משום שלה ולעד עצמם אין כל ספק בדבר (וכדלעיל ה"ז).
כ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הָאֶחָד שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּיו כְּמוֹ הַשְּׁנַיִם שֶׁבָּאוּ וְהִכְחִישׁוּ אוֹתוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִישׁ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: 'לֹא מֵת', אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִשָּׁה אוֹ עַל פִּי עַצְמָהּ וּבָאוּ שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם וְאָמְרוּ: 'לֹא מֵת'.
אֲבָל עֵד כָּשֵׁר אוֹמֵר: 'מֵת', וְנָשִׁים רַבּוֹת אוֹ פְּסוּלִים אוֹמְרִין: 'לֹא מֵת' – הֲרֵי זוֹ כְּמֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'וַדַּאי מֵת' – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא.
כ. בְּשֶׁהָיָה הָאֶחָד שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּיו כְּמוֹ הַשְּׁנַיִם שֶׁבָּאוּ וְהִכְחִישׁוּ אוֹתוֹ. באותה הדרגה של כשרות לעדות.
הֲרֵי זוֹ כְּמֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. כוח עדותם שקול, כבהלכה הקודמת.
כא. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: 'מֵת' אוֹ הִיא שֶׁאָמְרָה: 'בַּעְלִי מֵת', וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד כָּשֵׁר וְאָמַר: 'לֹא מֵת' – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – תֵּצֵא.
כב. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: 'לֹא מֵת' וּשְׁתֵּי נָשִׁים אוֹמְרוֹת: 'מֵת' – הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. וְכֵן אִם אָמְרוּ עֶשֶׂר נָשִׁים: 'לֹא מֵת', וְאַחַת עֶשְׂרֵה אוֹמְרוֹת: 'מֵת' – הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא, שֶׁאֵין אוֹמְרִין שְׁנַיִם כְּמֵאָה אֶלָּא בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים; אֲבָל בִּפְסוּלִין – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר.
כב. שֶׁאֵין אוֹמְרִין שְׁנַיִם כְּמֵאָה אֶלָּא בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים. כוח שני עדים שווה לכוחם של מאה, ואין הרוב קובע והספק נותר שקול (הלכות עדות יח,ג). ודין זה נאמר רק בעדים כשרים, ולא בפסולי עדות שהוכשרו.
כג. שְׁנֵי עֵדִים אוֹמְרִין: 'מֵת' וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין: 'לֹא מֵת' – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – תֵּצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'בָּרִיא לִי שֶׁמֵּת' – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא.
כג. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וכו'. שלשניהם אין ספק שהבעל מת (וכדלעיל ה"ז).
כד. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, וּבָאָה אַחַת מֵהֶן וְאָמְרָה: 'מֵת בַּעְלִי' – הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּי עַצְמָהּ, כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְנוּ, וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה, שֶׁאֵין צָרָה מְעִידָה לַחֲבֶרְתָּהּ. וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת זוֹ תְּחִלָּה, אֵין אוֹמְרִין: אִלּוּ לֹא מֵת בַּעְלָהּ לֹא הָיְתָה אוֹסֶרֶת עַצְמָהּ עָלָיו, שֶׁמָּא מִשִּׂנְאָתָהּ בְּצָרָתָהּ רוֹצָה הִיא שֶׁיֵּאָסְרוּ שְׁתֵּיהֶן עָלָיו.
זֹאת אוֹמֶרֶת: 'מֵת בַּעְלָהּ', וְצָרָתָהּ מַכְחֶשֶׁת אוֹתָהּ וְאוֹמֶרֶת לָהּ: 'לֹא מֵת' – הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא; כְּשֵׁם שֶׁאֵינָהּ מְעִידָה לָהּ לְהַתִּירָהּ, כָּךְ לֹא תָּעִיד לָהּ לְאָסְרָהּ. זוֹ אוֹמֶרֶת: 'מֵת' וְצָרָתָהּ אוֹמֶרֶת: 'נֶהֱרַג', הוֹאִיל וּשְׁתֵּיהֶן אוֹמְרוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָּם – הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּשְׂאוּ.
כד. תִּנָּשֵׂא עַל פִּי עַצְמָהּ. מותרת להינשא על פי עדות עצמה. כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְנוּ. לעיל הט"ו. וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה. האישה השנייה של אותו הבעל. וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת זוֹ תְּחִלָּה אֵין אוֹמְרִין וכו'. גם אם זו שאמרה 'מת בעלי' נישאה בעקבות דבריה לאחר, אין סומכים על עדותה להתיר צרתה, משום שחוששים שהיא מנסה להוכיח את נכונות דבריה כדי לקלקל את צרתה כשיוודע שהבעל עדיין חי, אף אם גם היא עצמה תיאסר על בעלה השני.
הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא כְּשֵׁם וכו'. אותה שהעידה שמת, ואין מתייחסים לעדות הצרה לאוסרה. נֶהֱרַג. מת מוות לא טבעי. הוֹאִיל וּשְׁתֵּיהֶן אוֹמְרוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָּם הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּשְׂאוּ. אף שעדויותיהן סותרות, שתיהן מעידות שאינו חי.

תקציר הפרק 

פרק י"ב הלכות גירושין

הנאמן לעדות על גירושין ומות הבעל

היום לומדים כלל יסוד בכל דיני התורה:
הפה שאסר הוא הפה שהתיר🗣
אדם נאמן לבטל דין שהוא בעצמו יצר ע"י טענתו. זה נוגע לדיני גירושין, ממונות ונפשות.
במקרה שלנו: האישה שבאה ואמרה, אשת איש הייתי, וגרושה אני -נאמנת.
אז זאת בתנאי שלא הוחזקה אשת איש לפני הודאה, כי אז בטל הכלל "הפה שאסר".

מתוך הדין הזה לומדים את העקרון הבא: האם יש נאמנות עדים/שליח לגירושין/למות הבעל?
דוגמאות:
🔹שני עדים אומרין נתגרשה, ושני עדים מכחישין אותם ואומרין לא נתגרשה -נשארת בחזקתה אשת איש.
🔹אמרו שניים ראינוה שנתגרשה, ושניים אומרים לא ראינוה -אם היו כולם שרויים בחצר אחת, הרי זו לא תינשא.
🔹אבד הגט -אע"פ שהבעל אומר, לגירושין נתתי הגט לשליח, והשליח אומר, נתתיו לה–הרי זו ספק מגורשת: שהרי הוחזקה אשת איש, ואין כאן אלא עד אחד ובעל.
🔹מי שהוחזקה אשת איש, והלכה היא ובעלה למקום רחוק, ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי -נאמנת.

ועוד מגוון דוגמאות עם ניואנסים שונים במהלך הפרק.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גירושין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.במקרה שהעדים מכחישים זה את זה-האם ניתן להכריע לפי הרוב?

2.כשיש שלום ביניהם ובעולם – יש לה חזקה שאינה מקלקלת עצמה?

3.לעולם אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה?

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן