פרק י"ב, הלכות זכייה ומתנה, ספר קניין
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: 'בְּנִי פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי' – הֲרֵי זֶה יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְלֹא יִירְשׁוּ שְׁאָר הַבָּנִים. וְכֵן אִם אָמַר עַל בַּת בֵּין הַבָּנוֹת אוֹ אָח בֵּין הָאַחִים אוֹ שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁין – דְּבָרָיו קַיָּמִין.
א. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר וכו'. ראה גם הלכות נחלות ו,ב. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר בְּנִי פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי. וכל זה כשאין לו בן בכור. אבל אם יש לו בן בכור ואמר שאחד הבנים שאינו בכור יירש אותו, דבריו בטלים, שאינו רשאי לעקור מהבכור את חלקו (שם). הֲרֵי זֶה יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ לְבַדּוֹ. ודווקא שאמר בעל פה אבל אם כתב כך בשטר, כוונתו לעשותו אפוטרופוס, וכל הבנים יורשים בשווה (לעיל ו,ב). אוֹ שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁין. ששווים זה לזה בירושה. אבל אם שינה מסדר הירושה שבתורה והעדיף אדם על פני אדם הקודם לו, דבריו בטלים (הלכות נחלות שם).
ב. אֲבָל הַבָּרִיא – אֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין.
ב. אֲבָל הַבָּרִיא אֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין. שמן הפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו", נלמד שיש אפשרות לאב להחליט כיצד להנחיל את הירושה בין בניו דווקא סמוך למיתתו ("ביום הנחילו", ראה בבלי בבא בתרא קל,א-קלא,א ורשב"ם שם). וכל זאת אם אמר בלשון ירושה אך בלשון מתנה דבריו קיימים (הלכות נחלות ו,ה).
ג. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: 'נְכָסַי לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי' – אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן.
ג. אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. הראשון נהנה מהנכסים ולאחר מותו יזכה בהם השני (ראה לקמן הל' ז-ח).
ד. וְאִם הָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיָרְשׁוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בֵּן מִכְּלַל הַבָּנִים – אֵין לַשֵּׁנִי כְּלוּם, שֶׁכָּל לְשׁוֹן מַתָּנָה לַיּוֹרֵשׁ הֲרֵי הִיא כִּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, וִירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר 'וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי'.
ד. אֵין לַשֵּׁנִי כְּלוּם. ואם מת הראשון יורשיו זוכים בנכסים. וִירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק. ירושה אינה כמתנה שאפשר להגביל אותה בזמן, מפני שהיורש עומד במקום המוריש ומחליף אותו (ראה הלכות עירובין ב,ב), וממילא הירושה שייכת לו באופן מוחלט.
ה. אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁנָּתַן מַתְּנַת בָּרִיא עַל דֶּרֶךְ זוֹ, וְכָתַב לָזֶה: 'נְכָסַי לְךָ, וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי' – אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן, בֵּין שֶׁהָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיָרְשׁוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לְיָרְשׁוֹ.
ה. בֵּין שֶׁהָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיָרְשׁוֹ. שהרי הבריא אינו יכול לתת למי שרוצה בתורת ירושה (כדלעיל ה"ב) אלא רק בתורת מתנה, ואפילו כשנתן ליורשו הרי זו מתנה שיש לה הפסק.
ו. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: 'נְכָסַי לְךָ, וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי', וְהָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיָרְשׁוֹ, וּפֵרֵשׁ וְאָמַר: 'לֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתֵן לוֹ, שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק, אֶלָּא בְּמַתָּנָה, וַהֲרֵי הִפְסַקְתִּיהָ' – הַשֵּׁנִי קוֹנֶה מַה שֶּׁשִּׁיֵּר הָרִאשׁוֹן. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן הַמָּעוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, אוֹ שֶׁאָמַר: 'תְּנוּ לְבָנַי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת, וְלָאו מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם, וְהַנִּשְׁאָר מִן הַנְּכָסִים אַחַר מוֹתָם יִהְיֶה לִפְלוֹנִי' – אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶן.
ו. אִם נָתַן הַמָּעוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ אוֹ שֶׁאָמַר… אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל. לעיל יא,כג נאמר שאם אמר סתם 'תנו לבני שקל בכל שבת', נותנים להם כל צרכם. כאן מתבאר שאם בנוסף לאמירה זו הפקיד את נכסיו בידי אדם אחר (שליש) ולא היו בידי היורשים בשעה שמת, או שאמר במפורש שאינו נותן לבניו משום ירושה מפני שרוצה שפלוני יקבל את הנכסים אחר מותם – נותנים להם שקל בלבד בכל שבוע (ב"י חו"מ רמח, מרכה"מ ועוד).
ז. 'נְכָסַי לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי': מֵת רִאשׁוֹן – קָנָה שֵׁנִי; מֵת שֵׁנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל יוֹרְשֵׁי הַשֵּׁנִי; מֵת הַשֵּׁנִי בְּחַיֵּי הָרִאשׁוֹן – הֲרֵי הַנְּכָסִים שֶׁל יוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹן.
ז. הֲרֵי הַנְּכָסִים שֶׁל יוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹן. שהשני זוכה רק לאחר מות הראשון, ואם מת השני לפני הראשון איבד את זכותו וממילא גם יורשיו לא יזכו.
ח. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר הָרִאשׁוֹן, אָסוּר לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר וְלִתֵּן גּוּפָן, אֶלָּא אוֹכֵל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת, וְיִזְכֶּה הַשֵּׁנִי.
ח. אָסוּר לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר וְלִתֵּן גּוּפָן. אסור לו למכור או לתת במתנה את גוף הנכסים, שהרי הנותן רצה שהשני יזכה בהם אחריו.
ט. וְאִם עָבַר הָרִאשׁוֹן וּמָכַר וְנָתַן בְּמַתָּנָה – אֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, שֶׁאֵין לַשֵּׁנִי לֹא מִן הַגּוּף וְלֹא מִן הַפֵּרוֹת אֶלָּא הַנִּשְׁאָר. וְכָל הַמַּשִּׂיא עֵצָה לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר – נִקְרָא רָשָׁע. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶם עֲבָדִים וְהוֹצִיאָן הָרִאשׁוֹן לְחֵרוּת, אוֹ כֵּלִים וַעֲשָׂיָן תַּכְרִיךְ לַמֵּת – מַעֲשָׂיו קַיָּמִין.
ט. שֶׁאֵין לַשֵּׁנִי לֹא מִן הַגּוּף וְלֹא מִן הַפֵּרוֹת אֶלָּא הַנִּשְׁאָר. מה שהראשון השאיר אחריו, וכאשר הראשון מכר או נתן הרי לא השאיר אחריו דבר. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶם עֲבָדִים וְהוֹצִיאָן הָרִאשׁוֹן לְחֵרוּת. ובכך עבר על איסור (ראה הלכות עבדים ט,ו). אוֹ כֵּלִים וַעֲשָׂיָן תַּכְרִיךְ לַמֵּת. ובכך אסרם בהנאה (ראה הלכות אבל יד,כא).
י. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁמָּכַר הָרִאשׁוֹן אוֹ נָתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם מְכָרָן הָרִאשׁוֹן אוֹ נְתָנָן מַתָּנָה לִבְנוֹ אוֹ לְאֶחָד מִיּוֹרְשָׁיו – לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם נְתָנָן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁאֵין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וּכְשֶׁיָּמוּת – יִקְנֶה הַשֵּׁנִי.
י. לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מכיוון ששינה מדבריו המפורשים של הנותן, שהרי הנותן אמר לו 'אחריך לפלוני' כדי לשלול את יורשיו, כלומר שלאחר מותך יקבל דווקא פלוני ולא יורשיך (אבל אנשים אחרים שאינם יורשיו לא שלל הנותן בפירוש, ולכן בדיעבד מעשיו קיימים – אבן האזל). וּכְשֶׁיָּמוּת יִקְנֶה הַשֵּׁנִי. כבר קנה השני לפני המקבלים במתנת שכיב מרע. מפני שהמקבלים קונים מכוח מיתתו, ואילו השני קונה מכוח המתנה של הנותן שניתנה זמן רב קודם לכן אלא שהתעכבה עד שימות הראשון (ראה ר"י מיגאש בבא בתרא קלז,א).
יא. הָיָה חוֹב עַל הָרִאשׁוֹן אוֹ כְּתֻבַּת אִשָּׁה, וּבָאוּ לְבֵית דִּין לְהִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן קַיָּם – אֵין בֵּית דִּין מַגְבִּין אוֹתָן מִגּוּף הַנְּכָסִים, אֶלָּא מִן הַפֵּרוֹת בִּלְבַד שָׁמִין לָהֶן.
מֵת הָרִאשׁוֹן, וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ וְאִשְׁתּוֹ לִגְבּוֹת מִנְּכָסִים אֵלּוּ – אֵין מַגְבִּין לָהֶם כְּלוּם; אֲפִלּוּ עֲשָׂיָן הַפּוֹתִיקֵי אוֹ שֶׁיִּחֲדָן לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ – אֵינָן גּוֹבִין מִנְּכָסִים אֵלּוּ כְּלוּם, אֶלָּא הֲרֵי הֵן שֶׁל שֵׁנִי.
יא. וּבָאוּ לְבֵית דִּין לְהִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ. המלווה או האישה רוצים לגבות מהנכסים שהנותן אמר עליהם 'אחריך לפלוני'. אֵין בֵּית דִּין מַגְבִּין אוֹתָן מִגּוּף הַנְּכָסִים. שהרי אסור לראשון למכור או לתת את גופם כדלעיל ה"ח. אֶלָּא מִן הַפֵּרוֹת בִּלְבַד שָׁמִין לָהֶן. יכולים ליהנות מהנכסים על חשבון החוב כל עוד הראשון חי, ואחרי שמת ייטול אותם השני.
אֲפִלּוּ עֲשָׂיָן הַפּוֹתִיקֵי. ייחד אותם לפירעון החוב.
יב. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה פְּנוּיָה: 'נְכָסַי לִיךְ, וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי', וְעָבְרָה וְנִשֵּׂאת – בַּעַל לוֹקֵחַ הוּא, וְאֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל. הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ כְּשֶׁנֶּאֱמַר לָהּ 'וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי' – הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁזָּכָת בַּנְּכָסִים עַל תְּנַאי זֶה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, נִמְצָא כְּאִלּוּ אָמַר לָהּ בְּפֵרוּשׁ: 'אַחֲרַיִךְ יִקְנֶה פְּלוֹנִי, לֹא הַבַּעַל'.
לְפִיכָךְ, אִם מָכְרָה נְכָסִים אֵלּוּ כְּשֶׁהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ, וּמֵתָה תַּחַת בַּעְלָהּ – יַעַמְדוּ נְכָסִים בְּיַד הַלּוֹקֵחַ; שֶׁאִם יוֹצִיא בַּעַל מִיַּד לוֹקֵחַ מִפְּנֵי שֶׁמָּכְרָה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, הֲרֵי הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל, וְהַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר וּמוֹצִיא מִיַּד הַשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי מָכְרָה לוֹ, וְאֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן, וְאֵין בִּשְׁלָשְׁתָּן מִי שֶׁהוֹצִיא מָמוֹן אֶלָּא הַלּוֹקֵחַ, וּלְפִיכָךְ תַּעֲמֹד בְּיָדוֹ.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר: 'נְכָסַי לְאִמִּי, וְאַחֲרֶיהָ לְיוֹרְשַׁי', וְהָיְתָה לוֹ בַּת נְשׂוּאָה, וּמֵתָה הַבַּת בְּחַיֵּי הַבַּעַל וּבְחַיֵּי אֵם אָבִיהָ, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הַזְּקֵנָה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן הַנְּכָסִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא זָכָת בָּהֶן הָאִשָּׁה אֶלָּא אַחַר שֶׁמֵּתָה.
אֲבָל אִלּוּ הִנִּיחָה הַבַּת בֵּן אוֹ בַּת, הָיוּ יוֹרְשִׁין הַנְּכָסִים, שֶׁמַּשְׁמַע 'יוֹרְשַׁי' – אֲפִלּוּ יוֹרְשֵׁי יוֹרְשָׁיו. וְאִלּוּ אָמַר: 'וּכְשֶׁתָּמוּת הַזְּקֵנָה, הֲרֵי הֵן לְבִתִּי מֵעַכְשָׁו' – הָיָה הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן אַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ.
יב. וְעָבְרָה וְנִשֵּׂאת. מלשון זו משמע שלכתחילה אסורה להינשא, ואולי הכוונה היא שאסורה להינשא מתוך כוונה להפקיע את זכותו של השני בנכסים, אבל רשאית להינשא לתומה (ובחלק מכתבי היד ובדפוסים הגרסה: "ועמדה ונשאת"). בַּעַל לוֹקֵחַ הוּא. דינו כמו קונה, שבשעת הנישואין זוכה בנכסים שהביאה עמה. הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ… הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל. שלאחר מותה אין בעלה זוכה בנכסים אלא הם עוברים לשני. עַל תְּנַאי זֶה. שאחריה יזכה בהם פלוני.
שֶׁאִם יוֹצִיא בַּעַל מִיַּד לוֹקֵחַ מִפְּנֵי שֶׁמָּכְרָה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה. שכך הדין בנכסים שמביאה האישה עמה בנישואיה (ראה הלכות אישות כב,ז). הֲרֵי הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל. שהרי הנותן התכוון להקנות לשני ולא לבעל כאמור בפסקה הקודמת. וְאֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. אין לשני אלא מה שהראשון השאיר אחריו, וכאשר הראשון מכר הרי לא השאיר דבר כדלעיל ה"ט. וְאֵין בִּשְׁלָשְׁתָּן מִי שֶׁהוֹצִיא מָמוֹן וכו'. מכיוון שאפשר להוציא את הנכסים מיד כל אחד מהשלושה ואין לדבר סוף, קבעו חכמים שהנכסים יישארו בידי הקונה מפני שהוא היחיד ששילם עבורם.
וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הַזְּקֵנָה. אמו של הנותן. אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן הַנְּכָסִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא זָכָת בָּהֶן הָאִשָּׁה אֶלָּא אַחַר שֶׁמֵּתָה. שהבעל זוכה רק בנכסים שהיו מוחזקים בידי אשתו בחייה, ואינו זוכה בנכסים שהייתה ראויה לקבל בחייה ולא קיבלה בפועל (ראה הלכות נחלות א,יא).
שֶׁמַּשְׁמַע יוֹרְשַׁי אֲפִלּוּ יוֹרְשֵׁי יוֹרְשָׁיו. כאשר אמר 'ואחריה ליורשי' יש להניח שכוונתו גם ליורשי יורשיו (אבל אם אמר 'ואחריה לבתי', ומתה הבת לפני האם, יקבלו יורשי הזקנה את הנכסים כדלעיל ה"ז – מ"מ). וְאִלּוּ אָמַר… הָיָה הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן אַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ. מפני שזכתה בהם האישה בחייה.
יג. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ – הֲרֵי הַגּוּף שֶׁל בֵּן מִזְּמַן הַשְּׁטָר, וְהַפֵּרוֹת לָאָב עַד שֶׁיָּמוּת. לְפִיכָךְ הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נְתוּנִין לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב.
מֵת הָאָב וְהִנִּיחַ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע – הֲרֵי הֵן שֶׁל בֵּן, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ. הָיוּ תְּלוּשִׁין אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר – הֲרֵי הֵן שֶׁל יוֹרְשִׁין.
עָבַר הָאָב וּמָכַר – מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת, וּכְשֶׁיָּמוּת הָאָב – מוֹצִיא הַבֵּן מִיַּד הַלּוֹקֵחַ. וְאִם הָיוּ שָׁם פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין – שָׁמִין אוֹתָן לַלּוֹקֵחַ, וְנוֹתֵן הַבֵּן דְּמֵיהֶן. הָיוּ תְּלוּשִׁין אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר – הֲרֵי הֵן שֶׁל לוֹקֵחַ.
עָבַר הַבֵּן וּמָכַר – אֵין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, וּמֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב – כְּשֶׁיָּמוּת הָאָב יִקְנֶה הַלּוֹקֵחַ, שֶׁאֵין לָאָב אֶלָּא פֵּרוֹת, וְקִנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף.
יג. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ. שיזכה בהם הבן לאחר מיתת האב. הֲרֵי הַגּוּף שֶׁל בֵּן מִזְּמַן הַשְּׁטָר. גוף הנכסים שייך לבן החל מהתאריך הכתוב בשטר, אף על פי שהאב עדיין חי, שהתאריך שבשטר מוכיח שהקנה לו מאותו הזמן (ראה לקמן הט"ו). וְהַפֵּרוֹת לָאָב עַד שֶׁיָּמוּת. זכות השימוש בנכסים נתונה לאב, שהרי כתב לבנו שיזכה רק לאחר מותו.
מֵת הָאָב וְהִנִּיחַ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע הֲרֵי הֵן שֶׁל בֵּן וכו'. מן הדין הפירות היו צריכים להיות שייכים לכל יורשי האב, שהרי צמחו בחיי האב והאב היה יכול לקטוף אותם, אך מכיוון שהבן מקבל את הקרקע ודעתו של אביו קרובה אליו אנו מניחים שמחל לו על הפירות המחוברים, שהרי הם טפלים לקרקע (מאירי בבא בתרא קלו,א). אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר. שהבשילו כל צרכם ואינם צריכים עוד לקרקע, והרי הם כתלושים (ראה הלכות מכירה א,יז).
שָׁמִין אוֹתָן לַלּוֹקֵחַ. מעריכים את שוויים.
כְּשֶׁיָּמוּת הָאָב יִקְנֶה הַלּוֹקֵחַ. אף שהבן שמכר לא זכה מעולם בזכות השימוש בנכסים. שֶׁאֵין לָאָב אֶלָּא פֵּרוֹת וְקִנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף. זכות השימוש בנכסים שהייתה לאב אין משמעותה קניין בגוף הנכסים, אלא גוף הנכסים שייך לבן כבר בחיי האב, ולכן מכירת הבן תקפה.
יד. מַתְּנַת בָּרִיא שֶׁכָּתוּב בָּהּ: 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה' – הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, שֶׁמַּשְׁמַע דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה הַגּוּף מֵהַיּוֹם, אֵינוֹ זוֹכֶה בּוֹ וְאוֹכֵל פֵּרוֹת אֶלָּא לְאַחֲרֵי מִיתָה.
יד. אֵינוֹ זוֹכֶה בּוֹ וְאוֹכֵל פֵּרוֹת אֶלָּא לְאַחֲרֵי מִיתָה. אינו רשאי להשתמש במתנה וליהנות ממנה אלא לאחר מיתת הנותן.
טו. שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיִּקְנֶה פְּלוֹנִי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לְאַחַר מִיתָה, בֵּין שֶׁהָיָה בַּשְּׁטָר קִנְיָן בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ קִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב בּוֹ זְמַן, וּבִזְמַן זֶה חַי הָיָה – הַזְּמַן מוֹכִיחַ שֶׁמֵּחַיִּים הִקְנָה לוֹ, וְאֵינוֹ זוֹכֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה; שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַקְנוֹת לוֹ בִּשְׁטָר זֶה לְאַחַר מִיתָה, שֶׁאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בּוֹ זְמַן.
לְפִיכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה' – קוֹנֶה לְאַחַר מִיתָה. וְזֶה שֶׁכּוֹתְבִין בְּכָל הַמַּתָּנוֹת וְהַמִּמְכָּרוֹת 'מֵעַכְשָׁו', וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר הַזְּמַן – לְהַרְוִיחַ הַדָּבָר כּוֹתְבִין כֵּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ.
טו. כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב בּוֹ זְמַן וּבִזְמַן זֶה חַי הָיָה. תאריך כתיבת השטר מופיע בשטר, ובזמן זה הנותן חי. הַזְּמַן מוֹכִיחַ שֶׁמֵּחַיִּים הִקְנָה לוֹ. שהקנה לו את גוף השדה כבר בחיי הנותן. וְאֵינוֹ זוֹכֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. המקבל רשאי להשתמש בשדה ולאכול פירותיה רק לאחר מיתת הנותן. שֶׁאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה. שטר אינו יכול לפעול קניין לאחר מיתת הנותן כדלעיל ח,י.
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר הַזְּמַן. אף שמופיע בו תאריך הכתיבה שמוכיח שהקנה מעכשיו. לְהַרְוִיחַ הַדָּבָר כּוֹתְבִין כֵּן. לרווחא דמילתא, ליתר ביטחון.
טז. בָּרִיא שֶׁנָּתַן מַתָּנָה, וְכָתַב בַּשְּׁטָר 'בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת' – הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה מֵחַיִּים, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ 'בַּחַיִּים'; וְזֶה שֶׁכָּתַב 'וּבַמָּוֶת', כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר 'מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם' וּכְמוֹ נוֹיֵי שְׁטָר הוּא זֶה.

טז. הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה מֵחַיִּים. שרשאי להשתמש בה כבר בחיי הנותן (וראה לעיל ח,יט שבמתנת שכיב מרע הדין שונה). וּכְמוֹ נוֹיֵי שְׁטָר הוּא זֶה. לשון נאה כדי שהשטר יהיה רשמי ומכובד.

יז. הַצַּדִּיקִים הַגְּמוּרִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה לֹא יְקַבְּלוּ מַתָּנָה מֵאָדָם, אֶלָּא בְּטוּחִים בַּיי בָּרוּךְ שְׁמוֹ, לֹא בִּנְדִיבִים, וַהֲרֵי נֶאֱמַר: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו,כז).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

תקציר הפרק 

🤔 מתי שכיב מרע יכול להפלות בין בניו?
ירושות הן עסק טעון שעלול לפרק משפחות שלמות ולגרום סכסוכים שמתפרשים על פני דורות ויבשות, לצערנו. במקרה של אפליה בירושה בין בנים עוסקת ההלכה הראשונה של פרקנו. סתם כך אדם בריא לא יכול להפלות בין בניו בירושה, והוא מחויב לנהוג לפי סדר הירושה שבתורה, אך שכיב מרע שונה, שכן חכמים למדו מהפסוק "וביום הנחילו את בניו" שהאב יכול להחליט סמוך למיתתו איך הוא מחלק את הירושה בין בניו, ובכלל זה להדיר אחדים מהם מהירושה, וזאת דווקא אז, סמוך למיתתו, ולא בשום זמן אחר (הלכה א) 😱

🤷‍ שונא מתנות יחיה
לפעמים לא צריך יותר מאשר לצטט את דברי הרמב"ם לבדם בלי כל תוספת, והיום הוא יום כזה: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בטוחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר 'שונא מתנות יחיה'" (הלכה יז). שנזכה! 🙏🏽

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות זכייה ומתנה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שכיב מרע יכול להפלות אחד מבניו בירושה והבריא אינו יכול?

2.כתב נכסיו לבנו לאחר מותו – לא הוא ולא בנו יכולים למכור מהם?

3.האם ראוי שהרב הראשי יקבל מתנות?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן