[א] הַמְּנָחוֹת הֵן מִן הַקָּרְבָּנוֹת. וְהַמְּנָחוֹת הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵינָן בָּאוֹת מִשּׁוּם נְסָכִים – מֵהֶן מִנְחַת צִבּוּר, וּמֵהֶן מִנְחַת יָחִיד. [ב] וְכָל הַמְּנָחוֹת – סֹלֶת חִטִּים, חוּץ מִמִּנְחַת שׂוֹטָה וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁהֵן מִן הַשְּׂעוֹרִים.

א. וְהַמְּנָחוֹת הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן. חוץ ממנחת הנסכים שנזכרה לעיל פרק ב.
ב. סֹלֶת חִטִּים. קמח עבה, מנופה מפסולת ומקמח דק (הלכות איסורי מזבח ו,יא-יב). מִמִּנְחַת שׂוֹטָה. שמקריבים בעת השקאת הסוטה (הלכות סוטה ג,יב). וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה. מנחת העומר (הלכות תמידין ומוספין ז,יא-יב). שֶׁהֵן מִן הַשְּׂעוֹרִים. מנחת סוטה מקמח שעורים ומנחת העומר מסולת שעורים.

[ג] שָׁלֹשׁ מְנָחוֹת לַצִּבּוּר: עֹמֶר הַתְּנוּפָה, וְהוּא קָרֵב לַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר; וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁמְּבִיאִין בְּיוֹם עֲצֶרֶת, וְאֵלּוּ נִקְרְאוּ מִנְחָה, וְאֵינָן קְרֵבִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵן חָמֵץ, וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר: "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיי וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ" (ויקרא ב,יב); וְהַמִּנְחָה הַשְּׁלִישִׁית הוּא לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל שַׁבָּת, וְאֵינוֹ קָרֵב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אֶלָּא כֻּלּוֹ נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

ג. עֹמֶר הַתְּנוּפָה וְהוּא קָרֵב לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות תמידין ומוספין ז,ג-יב. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁמְּבִיאִין בְּיוֹם עֲצֶרֶת. בחג השבועות (שם ח,א-י). וְאֵלּוּ נִקְרְאוּ מִנְחָה וְאֵינָן קְרֵבִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שתי הלחם נחשבים מנחה אף שלא מקריבים אותם למזבח אלא הכהנים אוכלים אותם. לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל שַׁבָּת… כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות תמידין ומוספין פרק ה.

[ד] וְתֵשַׁע מְנָחוֹת לַיָּחִיד, וְכֻלָּן קְרֵבִין לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵלּוּ הֵן: א) מִנְחַת חוֹטֵא, וְהִיא מִנְחָה שֶׁמַּקְרִיב הֶעָנִי כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב חַטָּאת וְלֹא תַּגִּיעַ יָדוֹ. ב) מִנְחַת שׂוֹטָה, וְהִיא מִנְחַת הַקְּנָאוֹת, שֶׁכְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ מַעֲשֶׂיהָ. ג) הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כָּל כֹּהֵן תְּחִלָּה כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַעֲבוֹדָה, שֶׁמַּקְרִיב אוֹתָהּ בְּיָדוֹ, וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחַת חִנּוּךְ. ד) הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם, וְהִיא הַנִּקְרֵאת חֲבִתִּין. ה) מִנְחַת סֹלֶת, וְהִיא בָּאָה בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה. ו) מִנְחַת הַמַּחֲבַת, וְהִיא בָּאָה בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה. ז) מִנְחַת הַמַּרְחֶשֶׁת, וְהִיא בָּאָה בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה. ח) מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר חַלּוֹת, וְהִיא בָּאָה בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה. ט) מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר רְקִיקִין, וְהִיא בָּאָה בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה.

ד. מִנְחַת חוֹטֵא וְהִיא מִנְחָה שֶׁמַּקְרִיב הֶעָנִי כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב חַטָּאת וְלֹא תַּגִּיעַ יָדוֹ. עני שאינו יכול להקריב בהמה או שני עופות לקרבן חטאת עולה ויורד, מקריב מנחה (הלכות שגגות י,ד). מִנְחַת שׂוֹטָה וְהִיא מִנְחַת הַקְּנָאוֹת שֶׁכְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ מַעֲשֶׂיהָ. הלכות סוטה ג,יב-טו. הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כָּל כֹּהֵן תְּחִלָּה כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַעֲבוֹדָה. בפעם הראשונה שמתחיל לעבוד במקדש (הלכות כלי המקדש ה,טז). שֶׁמַּקְרִיב אוֹתָהּ בְּיָדוֹ. הכהן מקריבה בעצמו. הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם. מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים (הלכות תמידין ומוספין ג,יח; לאופן הכנתה ראה לקמן יג,ב-ד). מִנְחַת סֹלֶת… הַמַּחֲבַת… הַמַּרְחֶשֶׁת… מַאֲפֵה תַּנּוּר חַלּוֹת… מַאֲפֵה תַּנּוּר רְקִיקִין. חמישה סוגי מנחות הנבדלות זו מזו באופן עשייתן (לקמן יג,ה-ט), ובאות בהתנדבות על פי רצונו של האדם. בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה. לקמן יד,ד.

[ה] כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אֵין כָּל אַחַת מֵהֶן פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן, וּמִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת כֻּלּוֹ. וְחָמֵשׁ מְנָחוֹת הַבָּאוֹת בְּנֶדֶר וּנְדָבָה – יֵשׁ לוֹ לְהִתְנַדֵּב וְלִנְדֹּר מֵהֶן כָּל שֶׁיִּרְצֶה, אֲפִלּוּ אֶלֶף עִשָּׂרוֹן. אֲבָל מִנְחַת הָעֹמֶר, וּמִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת, וּמִנְחַת חִנּוּךְ, וְהַחֲבִתִּין – כָּל אַחַת מֵהֶן עִשָּׂרוֹן אֶחָד, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יָתֵר.

ה. מֵעִשָּׂרוֹן. עשירית האיפה (כשני ליטר). וּמִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת כֻּלּוֹ. אם הביא מנחה פחותה מעישרון, המנחה פסולה. יֵשׁ לוֹ לְהִתְנַדֵּב וְלִנְדֹּר מֵהֶן כָּל שֶׁיִּרְצֶה. אבל צריך להביא עשרונות שלמים (לקמן יז,י).

[ו] כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב, כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית, וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, חוּץ מִמִּנְחַת שׂוֹטָה וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה.

ו. הַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. מקרבים את המנחה לפינה הדרום מערבית של המזבח בחלקו התחתון (לעיל ז,י). תְּנוּפָה. הנפת המנחה למעלה, למטה ולצדדים (לעיל ט,ז). שֶׁשְּׁתֵּיהֶן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה. תנופה ואחר כך הגשה (לעיל ט,טז).

[ז] כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, לֹג שֶׁמֶן לְכָל עִשָּׂרוֹן, וְקֹמֶץ לְבוֹנָה לְכָל מִנְחָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עִשָּׂרוֹן אֶחָד בֵּין שֶׁהָיְתָה שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, שֶׁאֵין מְבִיאִין בִּכְלִי אֶחָד יָתֵר עַל שִׁשִּׁים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, חוּץ מִמִּנְחַת קְנָאוֹת וּמִנְחַת חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ה,יא).

ז. טְעוּנוֹת שֶׁמֶן. שהיו נותנים למנחה באחד משלבי הכנתה (תלוי לפי סוג המנחה – ראה לקמן פי"ג). וּלְבוֹנָה. גרגרי לבונה שהיו שמים על גבי המנחה (לזיהויה ראה הלכות כלי המקדש ב,ד). לֹג. כשלוש מאות סמ"ק. וְקֹמֶץ. מה שנכנס ליד כשסוגר עליה את אצבעותיו (אופן הקמיצה ושיעורה מבוארים לקמן יג,יג-יד). שֶׁאֵין מְבִיאִין בִּכְלִי אֶחָד יָתֵר עַל שִׁשִּׁים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יז,ו.

[ח] נָתַן וְהִקְרִיב – לוֹקֶה עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַלְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶן אוֹ לְבוֹנָה עַל גַּבֶּיהָ – אֵינוֹ עוֹבֵר, וְלֹא פָּסַל. מִנְחַת חִנּוּךְ וְהַחֲבִתִּין – מוֹסִיף לְכָל אַחַת מֵהֶן שֶׁמֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

ח. נָתַן וְהִקְרִיב. שמן ולבונה על מנחת קנאות או על מנחת חוטא. לוֹקֶה עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַלְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. עובר על שני איסורים וחייב שתי מלקויות. אֵינוֹ עוֹבֵר וְלֹא פָּסַל. אך כששם במנחה עצמה שמן או לבונה שאין אפשרות לאספם, המנחה נפסלת (הלכות פסולי המוקדשין יא,י). מִנְחַת חִנּוּךְ וְהַחֲבִתִּין מוֹסִיף לְכָל אַחַת מֵהֶן שֶׁמֶן. כמות גדולה יותר של שמן. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יג,ב.

[ט] כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ נִקְמָצוֹת, מַקְטִירִין הַקֹּמֶץ כֻּלּוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, חוּץ מִמִּנְחַת זִכְרֵי כְּהֻנָּה שֶׁאֵינָהּ נִקְמֶצֶת, אֶלָּא מַקְטִירִין אוֹתָהּ כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן" וכו' (ויקרא ו,טז). הִנֵּה לָמַדְתָּה שֶׁמִּנְחַת חִנּוּךְ, וְהַחֲבִתִּין, וְכֹהֵן שֶׁהֵבִיא מִנְחַת חוֹטֵא אוֹ מִנְחַת נְדָבָה – כֻּלָּן נִשְׂרָפוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאֵינָן נִקְמָצוֹת.

[י] הַכֹּהֶנֶת – מִנְחָתָהּ נִקְמֶצֶת כְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל, וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין. [יא] וְלָדוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ, וַהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק כֹּהֵן – מִנְחָתָם נִקְמֶצֶת כְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת כְּמִנְחַת כֹּהֲנִים. כֵּיצַד עוֹשִׂין? הַקֹּמֶץ קָרֵב בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהַשְּׁיָרִים מִתְפַּזְּרִים עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן.

י. הַכֹּהֶנֶת. בת כהן פנויה או שנישאת לישראל (ודין הנשואה לכהן מבואר לקמן הי"ב).
יא. וְלָדוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ. שאחד מהם כהן והשני ישראל, ולא ידוע מי הוא מה. נִקְמֶצֶת כְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל. במנחת כהן מקטירים את כל המנחה ובמנחת ישראל מקטירים רק את הקומץ, ולכן את הקומץ בכל מקרה יש להקטיר. וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת כְּמִנְחַת כֹּהֲנִים. שמא מדובר בכהן ואסור לאכול את מנחתו. וְהַשְּׁיָרִים מִתְפַּזְּרִים עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. שהיה ממזרח לכבש ובו היו משליכים גם את האפר של תרומת הדשן (הלכות תמידין ומוספין ב,יב).

[יב] כָּל הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים, בֵּין כֹּהֶנֶת בֵּין יִשְׂרְאֵלִית – אֵין שְׁיָרֵי מִנְחוֹתֵיהֶן נֶאֱכָלִין, מִפְּנֵי חֵלֶק הַבַּעַל, וְאֵינָהּ כֻּלָּהּ לָאִשִּׁים, מִפְּנֵי חֵלֶק הָאִשָּׁה, אֶלָּא הַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשְּׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן.
הַקְּמִיצָה – בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְאִם קָמַץ בַּהֵיכָל – כְּשֵׁרָה. [יג] וּמְקַדְּשִׁין מִנְחָה בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְקוֹמְצִין מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְאֵין מְקַדְּשִׁין הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע. וּמֵאֵימָתַי יֻתְּרוּ הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה? מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֹב הַקֹּמֶץ.

יב. מִפְּנֵי חֵלֶק הַבַּעַל. שלבעל הכהן יש שייכות במנחת האישה, ומנחת כהן נשרפת. הַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וְהַשְּׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. ראה גם הלכות סוטה ד,טו.
יג. וּמְקַדְּשִׁין מִנְחָה. לקמן יג,יב. בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע. ולא צריך שהכלי יהיה בידיים. וְאֵין מְקַדְּשִׁין הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע. לאחר הקמיצה, נתנו את הקומץ בכלי שרת, המקדשו להקטרה על המזבח (שם). וּמֵאֵימָתַי יֻתְּרוּ הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה. שיירי המנחה, לכהנים. מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר. תאחוז האש.

[יד] כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – מַצָּה. וְכֵן שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת שֶׁאוֹכְלִין הַכֹּהֲנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין לֶאֱכֹל אוֹתָן בְּכָל מַאֲכָל וּדְבַשׁ – אֵין אוֹכְלִין אוֹתָהּ חָמֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי" (ויקרא ו,י) – אֲפִלּוּ חֶלְקָם לֹא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיץ שְׁיָרֶיהָ – לוֹקֶה. וְהַמְחַמֵּץ אַחַר הַמְחַמֵּץ – חַיָּב.
וְלוֹקֶה עַל כָּל עֲשִׂיָּה וַעֲשִׂיָּה שֶׁבָּהּ. [טו] כֵּיצַד? לָשָׁהּ חָמֵץ, אוֹ עֵרְבָהּ חָמֵץ, אוֹ קִטְּפָהּ חָמֵץ, אוֹ אֲפָיָהּ חָמֵץ – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" (ויקרא ב,יא), "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" (שם ו,י) – לְחַיֵּב עַל כָּל מַעֲשֶׂה יְחִידִי שֶׁבָּהּ. עֲשָׂיָהּ חָמֵץ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – לוֹקֶה עַל כָּל מַעֲשֶׂה מֵהֶן. [טז] הִנִּיחַ שְׂאֹר עַל גַּבֵּי הָעִסָּה, וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְנִתְחַמְּצָה מֵאֵלֶיהָ – לוֹקֶה, שֶׁהַנָּחַת שְׂאֹר הוּא הַמַּעֲשֶׂה.

יד. הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אבל שתי הלחם שאינם קרבים על המזבח, נעשים חמץ (לעיל ה"ג). מַצָּה. לא עוברים תהליך חימוץ והתפחה. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין לֶאֱכֹל אוֹתָן בְּכָל מַאֲכָל. לעיל י,י. וּדְבַשׁ. אף שיש איסור מיוחד על הקטרתו על המזבח (הלכות איסורי מזבח ה,א). אֲפִלּוּ חֶלְקָם. שיירי המנחות, חלק הכהנים. וְהַמְחַמֵּץ אַחַר הַמְחַמֵּץ. כגון שהעיסה הייתה מוחמצת מעט ובא אחר והוסיף בה שאור וגרם שתחמיץ עוד (ליקו"ה מנחות נו,ב).

טו. לָשָׁהּ. עירב קמח ומים. עֵרְבָהּ. יש גורסים: 'ערכה' ופירושו ריכך ועיסה את הבצק (פה"מ מנחות ה,ב; ונראה שכך פירושו גם לפי הגרסה שלפנינו ראה הערת הר"י שילת ברמב"ם מדויק). קִטְּפָהּ. חתך מהבצק חתיכות לעשותן כיכרות (פה"מ מנחות ה,ב).
טז. שְׂאֹר. עיסה חמוצה ממים וקמח המשמשת להתפחת בצק אחר.

[יז] תִּבֵּל הַשְּׁיָרִין בְּקֶצַח אוֹ בְּשֻׁמְשְׁמִין וּבְכָל תְּבָלִין וּשְׁמָנִין – כְּשֵׁרָה; מַצָּה הִיא, אֶלָּא שֶׁנִּקְרֵאת מַצָּה מְתֻבֶּלֶת.

יז. תִּבֵּל הַשְּׁיָרִין בְּקֶצַח אוֹ בְּשֻׁמְשְׁמִין וּבְכָל תְּבָלִין וּשְׁמָנִין כְּשֵׁרָה. שתבלינים אלו אינם מחמיצים (הלכות חמץ ומצה ה,כ). אֶלָּא שֶׁנִּקְרֵאת מַצָּה מְתֻבֶּלֶת. ואין לעשות כן במצה של היום הראשון של פסח (שאז צריכה המצה להיות 'לחם עוני' – ראה הלכות חמץ ומצה ה,כ), אך לעניין מנחות אין בכך בעיה.

[יח] הַמְחַמֵּץ מִנְחָה פְּסוּלָה – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיי לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" (ויקרא ב,יא) – הַכְּשֵׁרָה לַיי, לֹא הַפְּסוּלָה. חִמְּצָהּ כְּשֶׁהִיא כְּשֵׁרָה וְיָצָאת לַחוּץ, וְחָזַר וְחִמְּצָהּ אַחַר שֶׁנִּפְסְלָה בִּיצִיאָתָהּ – אֵינוֹ לוֹקֶה. חִמְּצָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ" (שם), וּכְבָר קָרְבָה זוֹ וְהִיא כְּשֵׁרָה.

יח. חִמְּצָהּ כְּשֶׁהִיא כְּשֵׁרָה וְיָצָאת לַחוּץ. ונפסלה על ידי יציאה זו (לעיל יא,ו). וְחָזַר וְחִמְּצָהּ אַחַר שֶׁנִּפְסְלָה בִּיצִיאָתָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה. על החימוץ השני (ריק"ו), שהרי הוא נעשה במנחה פסולה. חִמְּצָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. לפני ההקטרה על האש.

[יט] הַמְחַמֵּץ לֶחֶם הַפָּנִים – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַמִּנְחָה" (ויקרא ב,יא). אֲבָל מִנְחַת נְסָכִים – אֵין בָּהּ מַלְקוּת, שֶׁאִם גִּבְּלָהּ בַּמַּיִם – הֲרֵי נִפְסְלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְחַמֵּץ, וְאִם גִּבְּלָהּ בְּשֶׁמֶן שֶׁל נְסָכִים – מֵי פֵּרוֹת הֵן, וְאֵינָן מַחֲמִיצִין.

יט. שֶׁאִם גִּבְּלָהּ בַּמַּיִם הֲרֵי נִפְסְלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְחַמֵּץ. שמנחת הנסכים היא סולת בלולה בשמן, ללא תוספת. מֵי פֵּרוֹת הֵן וְאֵינָן מַחֲמִיצִין. מיץ היוצא מהפירות, אינו יכול להחמיץ עיסה ללא מים (הלכות חמץ ומצה ה,ב).

[כ] הַחִטִּים שֶׁל מְנָחוֹת – אֵין לוֹתְתִין אוֹתָן, שֶׁמָּא יַחֲמִיצוּ, שֶׁהֲרֵי בַּחוּץ לוֹתְתִין אוֹתָן, וְאֵין הַכֹּל זְרִיזִין לְשָׁמְרָן. אֲבָל מִנְחַת הָעֹמֶר, הוֹאִיל וְהִיא שֶׁל צִבּוּר – לוֹתְתִין אוֹתָהּ, שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר זְרִיזִין הֵן וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ.

כ. לוֹתְתִין. בוללים אותם במים כדי לנקותם מהסובין. שֶׁמָּא יַחֲמִיצוּ. אם ישהו לאחר הלתיתה (הלכות חמץ ומצה ה,ז). שֶׁהֲרֵי בַּחוּץ לוֹתְתִין אוֹתָן וְאֵין הַכֹּל זְרִיזִין לְשָׁמְרָן. הכנת הסולת של המנחות נעשתה מחוץ למקדש (לקמן הכ"ג), ויש חשש שעשייה זו לא תיעשה בזריזות ודקדוק למנוע חימוץ. שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר. בית דין הממונים על קרבנות הציבור. זְרִיזִין הֵן. מדקדקים במצוות (לעיקרון זה ראה הלכות שופר ב,ט).

[כא] כָּל הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ; הוֹאִיל וְלִישָׁתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים בָּעֲזָרָה, אַנְשֵׁי פְּנִים זְרִיזִין הֵן. [כב] וּבַמָּקוֹם שֶׁמְּבַשְּׁלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – שָׁם אוֹפִין אֶת מְנָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים וכו' אֲשֶׁר יֹאפוּ אֶת הַמִּנְחָה" (יחזקאל מו,כ).

כא. נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ וכו'. חום המים ממהר את החימוץ, וכדי למנוע חימוץ במצת פסח יש להשתמש במים צוננים לגמרי (הלכות חמץ ומצה ה,יא). בתוך המקדש היו לשים במים פושרים, כיוון שעשיית המלאכה במקדש נעשית בזריזות ובדקדוק. אַנְשֵׁי פְּנִים זְרִיזִין הֵן. ראה גם הלכות שבת ג,כ.
כב. וּבַמָּקוֹם שֶׁמְּבַשְּׁלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שָׁם אוֹפִין אֶת מְנָחוֹת. בתוך העזרה, שהרי בשר קדשי קדשים שיצא פסול (כס"מ, ויש אומרים שהיה מקום מיוחד לאפייתם בתוך העזרה, ערוה"ש פה,כג).

[כג] כָּל הַמְּנָחוֹת – טְחִינָתָן וְהַרְקָדָתָן בַּחוּץ, וְלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים. וְכָל מַעֲשֵׂיהֶן כְּשֵׁרִים בְּזָר, עַד שֶׁיָּבֹאוּ לְבֵית הַקְּמִיצָה. וּמַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת הָיוּ בָּעֲזָרָה, וּשְׁתֵּיהֶן מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת, וּמְקַדְּשִׁין. וְתַנּוּר שֶׁל מִקְדָּשׁ – שֶׁל מַתֶּכֶת הָיָה.

כג. כָּל הַמְּנָחוֹת וכו'. מלבד לחם הפנים ושתי הלחם שלישתם ועריכתם בחוץ ואפייתם בפנים (הלכות תמידין ומוספין ה,ז, ח,ז). וְהַרְקָדָתָן. ניפויין. בַּחוּץ. מחוץ לעזרה (ראה גם לקמן יג,יב). וְלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן. עירוב המים, וריכוך הבצק. בְּזָר. ישראל, שאינו כהן. עַד שֶׁיָּבֹאוּ לְבֵית הַקְּמִיצָה. עד הקמיצה והעבודות שאחריה שנעשים רק על ידי כהן. וּמַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת. שבהן טיגנו את המנחות (ראה לקמן יג,ז). מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת וּמְקַדְּשִׁין. מהכלים המיוחדים לעבודת המקדש, ולכן הם קידשו את המנחה שהונחה בהם. וְתַנּוּר שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת הָיָה. התנור שבו אפו את המנחות היה עשוי מתכת, ונחשב לאחד מכלי השרת שבמקדש (בבלי זבחים צו,א).