פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְנִכְנַס שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעַשֵּׂר – הֲרֵי זֶה שׁוֹאֲלוֹ; אִם אָמַר לוֹ: 'מְעֻשָּׂרִין הֵן' – אוֹכֵל עַל פִּיו בְּשַׁבָּת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן: 'מְעֻשָּׂרִין הֵן' – אוֹכֵל עַל פִּיו בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מְתֻקָּנִין מֵאוֹתוֹ הַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֵינוֹ עוֹבֵר בָּהּ עֲבֵרָה.
א. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעַשֵּׂר. שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת שהוא כמתקן פירותיו (הלכות שבת כג,ט, וראה טעם נוסף שם הי"ד). ואינו יכול להתנות (כמבואר לעיל ט,ז) מפני שכבר נכנסה השבת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן. עם הארץ אחר. מְעֻשָּׂרִין הֵן. שיודע שהפירות הם מעושרים. מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵינוֹ עוֹבֵר בָּהּ עֲבֵרָה. שחמור בעיניהם לעבור עברה ולשקר בשבת (פה"מ דמאי ד,א).
ב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל עַל פִּיו בְּשַׁבָּת – הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל מֵאוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר מַעְשַׂר דְּמַאי עַל הַכֹּל, עַל שֶׁאָכַל בְּשַׁבָּת וְעַל הַנִּשְׁאָר, שֶׁלֹּא הֱקִלּוּהוּ וְהֶאֱמִינוּהוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ אוֹתָהּ שַׁבָּת.
הָיְתָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב סָמוּךְ לָהּ, וּשְׁאָלוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – אוֹכֵל אַף בַּשֵּׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִרְאָה לְעַשֵּׂר בֵּינְתַיִם. וְכֵן בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת.
ב. עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר מַעְשַׂר דְּמַאי. שיעשר כדין דמאי (לעיל ט,ב). עַל שֶׁאָכַל בְּשַׁבָּת. אף שאינו יכול לתקן למפרע את הפירות שאכל, מפריש עליהם מפני גזל הכהנים (תוכ"פ דמאי עמ' 245). וְעַל הַנִּשְׁאָר. שאותו צריך לתקן מעכשיו. מפני שהתירו לסמוך על עם הארץ רק לצורך השבת.
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִרְאָה לְעַשֵּׂר בֵּינְתַיִם. שאין אפשרות לעשר לא בשבת ולא ביום טוב, ולכן התירו לסמוך על עם הארץ עד שיוכל לעשר. וְכֵן בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. שבני חוץ לארץ מוסיפים יום לכל חג (הלכות יום טוב א,כא, קידוש החודש ה,ד-ו)
ג. הַנִּשְׁבָּע עַל חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ בְּשַׁבָּת, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת – שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. אֲבָל בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה אִם לֹא יֹאכַל אֶצְלוֹ – לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר מַעְשַׂר דְּמַאי.
ג. הַנִּשְׁבָּע עַל חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ בְּשַׁבָּת. עם הארץ שנשבע שאם לא יתארח החבר אצלו בשבת לא יאכל הוא אצל החבר (ריק"ו). והחבר אינו יכול להפריש בתנאי, שכבר נכנסה שבת. שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו. מותר לחבר להתארח אצל עם הארץ אם אומר שהפירות מעושרים. ואף שחבר אינו מתארח אצל עם הארץ (לעיל י,א) כאן הקלו משום איבה. אֲבָל בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה… לֹא יֹאכַל. ללא תנאי אלא יתנה מערב שבת שהרי כבר יודע שרוצה עם הארץ שיאכל אצלו.
ד. מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִפֵּרוֹתָיו שֶׁהֵן דְּמַאי, וּרְאִינוּהָ שֶׁחָזְרָה וְנָפְלָה לְפָנֵינוּ, בֵּין לִמְקוֹמָהּ בֵּין לְמָקוֹם אַחֵר, וְאָמַר: 'חָזַרְתִּי וְהִפְרַשְׁתִּי אוֹתָהּ' – נֶאֱמָן אֲפִלּוּ בַּחֹל, וְאוֹכֵל עַל פִּיו. כְּשֵׁם שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ, כָּךְ אֵימַת דִּמּוּעַ עֲלֵיהֶן, וְאֵינָן חֲשׁוּדִין לְהַאֲכִיל אֶת הַמְדֻמָּע.
ד. וּרְאִינוּהָ שֶׁחָזְרָה וְנָפְלָה לְפָנֵינוּ בֵּין לִמְקוֹמָהּ בֵּין לְמָקוֹם אַחֵר. שנפלה תרומת המעשר על הפירות שמהם הופרשה או על פירות אחרים, ואם יתערבו תיאסר התערובת באכילה (הלכות תרומות יג,ב). וְאָמַר חָזַרְתִּי וְהִפְרַשְׁתִּי אוֹתָהּ. שהסיר את תרומת המעשר מעל הפירות (ריק"ו). ויש מפרשים שמדובר כאן במקרה שתרומת המעשר נתערבה עם פירות בכמות של יותר מפי מאה ממנה. והדין במקרה זה הוא שהתערובת מותרת באכילה אך צריך להפריש ממנה פירות כשיעור התרומה ולתת לכהן. ונאמן עם הארץ לומר שכבר עשה זאת (ערוה"ש קיב,יג ע"פ פה"מ דמאי ד,א). וְאֵינָן חֲשׁוּדִין לְהַאֲכִיל אֶת הַמְדֻמָּע. את תערובת התרומה. ואף שאינם מקפידים להפריש תרומת מעשר, לאחר שהופרשה הם נזהרים בה כתרומה גדולה.
ה. מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מִפֵּרוֹת אֵלּוּ, וְאָמַר שֶׁהִפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – נֶאֱמָן. הִפְרִישׁ בְּפָנֵינוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאָמַר שֶׁהִפְרִישׁ הָרִאשׁוֹן – אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁהַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹ הוּא, וְהַנֶּאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן, וְהַנֶּאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן נֶאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי.
לְפִיכָךְ, מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהוֹצִיא פֵּרוֹת מִבֵּיתוֹ וְאָמַר: 'אֵלּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן' – נֶאֱמָן, וְאֵין מַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעַשְׂרוֹת. וְאִם אָמַר: 'אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וַהֲרֵי הֵן דְּמַאי, וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת כֻּלָּן.
ה. וְהַנֶּאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן. שייתכן שהוא מפריש רק מעשר שני שנאכל לבעלים, אבל לא מעשר ראשון שהבעלים צריכים לתת אותו ללוי.
שֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת כֻּלָּן. גם את תרומת המעשר שהפריש, שמא כל הפירות הם מעשר שני כדברי עם הארץ (ריק"ו).
ו. הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת: 'קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר', וְהָלַךְ וְלָקַח וְהֵבִיא לוֹ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. אִם אָמַר לוֹ: 'קַח לִי מֵאִישׁ פְּלוֹנִי' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לוֹמַר: 'מִמֶּנּוּ לָקַחְתִּי', שֶׁהֲרֵי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִשְׁאָלֶנּוּ. הָלַךְ לִקַּח לוֹ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאָמַר: 'לֹא מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן' – אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ו. קַח לִי. קנה עבורי פירות. מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר. ולא ביקש שיקנה מאדם מסוים. וְהָלַךְ וְלָקַח וְהֵבִיא לוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. שיש לחשוש שלקח ממי שאינו מעשר. קַח לִי מֵאִישׁ פְּלוֹנִי. שהזכיר שם של אדם מסוים שהוא נאמן. שֶׁהֲרֵי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִשְׁאָלֶנּוּ. שמא ישאל המשלח את המוכר אם קנה השליח ממנו ויתגלה ששיקר.
ז. הַנִּכְנָס לָעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, וְאָמַר: 'מִי כָּאן נֶאֱמָן?', 'מִי כָּאן מְעַשֵּׂר?', וְאָמַר לוֹ אֶחָד: 'אֲנִי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ: 'אִישׁ פְּלוֹנִי' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְהוֹלֵךְ וְלוֹקֵחַ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ, וְאוֹכֵל עַל פִּיו. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְשָׁאַל לוֹ: 'מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן?', אָמַר לוֹ: 'זֶה שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי', אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.
ז. וְהוֹלֵךְ וְלוֹקֵחַ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו. שאין חוששים שאדם ישקר עבור אדם אחר כאשר הוא עצמו אינו נהנה מכך. והקלו באורח מפני שהוא זר ואינו מכיר את אנשי העיר (פה"מ דמאי ד,ו). מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן. תבואה ישנה הטובה מן החדשה (ר"ש דמאי ד,ו). ויש מפרשים שהכוונה לתבואה מהשנה שעברה שאין בה איסור חדש (רע"ב שם). כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה. שנראה שעושים טובה זה לזה. הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. שאין חוששים שעשו קנוניה ביניהם.
ח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם. אֲבָל אִם מַכִּיר שָׁם אָדָם – לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. וְאִם שָׁהָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם – לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה.
ח. אִם מַכִּיר שָׁם אָדָם. שהוא חברו וסומך עליו. לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. שמעיד עליו חברו שהוא מומחה (מרכה"מ). וְאִם שָׁהָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם… לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. שיעידו עליו רבים שהוא מומחה (כס"מ). ויש מפרשים שלאחר שלושים יום כבר יוכל לדעת מי מתנהג כחבר ולכן לא יסמוך על אחרים (ד"א בשם חזו"א, וראה מרכה"מ).
ט. וְלֹא הִתִּירוּ דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֲבָל לְעִנְיַן פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ לְעִנְיַן טְהָרוֹת – לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה.
ט. אֶלָּא בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. מפני שרוב עמי הארץ מעשרים.
י. הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן: 'פֵּרוֹתַי אֵלּוּ אֵינָן מְתֻקָּנִין, אֲבָל פֵּרוֹת חֲבֵרִי זֶה מְתֻקָּנִין וּמְעֻשָּׂרִין הֵן' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הֵן עוֹשִׂין זֶה עִם זֶה וְיִהְיֶה הַשָּׂכָר בֵּינֵיהֶן.
י. הַחַמָּרִים. סוחרים העוברים מעיר לעיר ומובילים את סחורתם על החמור. אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הֵן עוֹשִׂין זֶה עִם זֶה. שהאחד מעיד עליו כאן כדי שהשני יעיד עליו בעיר אחרת. וְיִהְיֶה הַשָּׂכָר בֵּינֵיהֶן. ויתחלקו ברווחים (ולעיל ה"ז לא חששו לגומלין כי שם המעידים עושים טובה זה לזה, אך כאשר החמרים באים יחד לעיר, יש חשד סביר שהעסק משותף לשני החמרים ועדותם היא ישירות לטובת עצמם – יד"פ).
יא. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר: 'מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן' – חַיָּב הַלּוֹקֵחַ לְעַשֵּׂר. 'מְתֻקָּנִים וּמְעֻשָּׂרִין הֵן' – נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. 'מִשֶּׁלִּי הֵן' – חַיָּב לְעַשֵּׂר. 'מְעֻשָּׂרִין הֵן' – נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא וְהָיָה רֹב מִמְכָּרוֹ מִשָּׂדֵהוּ – חַיָּב הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לְעַשֵּׂר, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁהֵבִיא מִשָּׂדֵהוּ.

יא. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא. שחייבים בה בתרומות ומעשרות מדרבנן בלבד (ראה הלכות תרומות א,ג), והקונה שם פירות סתם מעם הארץ אינו חייב לעשרם משום שרובם משל גויים (ראב"ד). מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן. ופירות ארץ ישראל חייבים בדמאי. מְתֻקָּנִים וּמְעֻשָּׂרִין הֵן. אמר שהפירות מארץ ישראל אך הוא תיקן אותם והפריש מהם מעשר. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. כשם שהסיבה לאסור את הפירות היא מפני שמסתמכים על דברי המוכר, כך ניתן להסתמך עליו כדי להתירם. מִשֶּׁלִּי הֵן. מהשדה שלו בסוריה, וחייבים במעשרות מדרבנן. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא וְהָיָה רֹב מִמְכָּרוֹ מִשָּׂדֵהוּ חַיָּב הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לְעַשֵּׂר שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁהֵבִיא מִשָּׂדֵהוּ. ומפני שהפירות חייבים במעשר גם אם לא היה אומר המוכר כלום אין חל הכלל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין סומכים על דבריו שעישר.

יב. עֲנִיִּים שֶׁאָמְרוּ: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֵן' – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין כָּל זְמַן הַגְּרָנוֹת, שֶׁהַלֶּקֶט וְהַפֵּאָה וְהַשִּׁכְחָה מְצוּיִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב מִן הַגֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא וְיָבֹא בּוֹ בַּיּוֹם. וְאִם אָמְרוּ: 'שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הֵן' – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ.
וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִתֵּן אוֹתוֹ.
יב. שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֵן. ופטורים ממעשרות (הלכות תרומות ב,ט). הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. מפני שרוב פרנסתם היא ממתנות עניים, ויש להניח שמה שבידם הוא ממתנות אלו. זְמַן הַגְּרָנוֹת. עונת הקציר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב מִן הַגֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא וְיָבֹא בּוֹ בַּיּוֹם. במרחק הליכת יום אחד מהגורן. שאם הוא רחוק יותר יש לחשוש שכבר אכל את מתנות העניים שליקט אתמול (ד"א). כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. בשנת מעשר עני (ריק"ו). מפני שמעשר עני נותנים בכמות רבה יותר ואין זמן מוגדר לנתינתו ולכן הוא מצוי כל השנה (קול רמ"ז פאה ח,ב).
יג. כֵּיצַד? 'חִטִּין אֵלּוּ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֵן' – נֶאֱמָנִין. 'קֶמַח זֶה מֵחִטִּים שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הוּא' – אֵין נֶאֱמָנִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַפַּת לוֹמַר: 'מִשֶּׁל מַתְּנוֹת הָעֲנִיִּים הוּא', אֶלָּא מִתְעַשֶּׂרֶת דְּמַאי.
יג. קֶמַח זֶה מֵחִטִּים שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הוּא אֵין נֶאֱמָנִין. שדרך בני אדם לתת חיטים שלמות ללקט שכחה ופאה ולא קמח.
יד. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין בֵּין חַיִּים בֵּין מְבֻשָּׁלִים. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר: 'שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא', וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר: 'שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא'.
נֶאֱמָנִין עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו מְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דָּבָר מֻעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי בָּתִּים לִתֵּן מְעַט יָרָק מְבֻשָּׁל מִקְּדֵרָתוֹ לֶעָנִי, וּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: 'בַּעַל הַבַּיִת נְתָנוֹ לִי', יָכוֹל לוֹמַר: 'אֲנִי בִּשַּׁלְתִּיהוּ מִמַּתְּנוֹתַי'.
יד. הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז. שיבולים של אורז. הַגְּרִיסִין. פולים טחונים ומקולפים. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא. שדרך בני אדם להפריש מעשר עני מן השמן. זֵיתֵי נִקּוּף. זיתים שנשארו לאחר המסיק, שנלקטים על ידי העניים ופטורים מתרומות ומעשרות (ראה פה"מ פאה ח,ג, חלה ו,ט).
עַל הַיָּרָק חַי. לומר שהוא ממעשר עני (שאין בירק לקט שכחה ופאה). שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי בָּתִּים לִתֵּן מְעַט יָרָק מְבֻשָּׁל מִקְּדֵרָתוֹ לֶעָנִי. שלעתים שוכח בעל הבית לעשר את הירק בעודו חי, ומעשר מן המבושל מתוך הקדרה (ר"ש ועוד מפרשים פאה ח,ד). ויש מי שמסביר שכאשר המעשר מועט אין העני רוצה לטפל בו ולבשלו, ובכגון זה מבשל בעל הבית את כל הירק כשהמעשר בתוכו ואחר כך נותן לעני כשהוא מבושל (מלא"ש שם בשם הר"י אשכנזי).

טו. וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁאָמַר: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ מִמַּעֲשֵׂר שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ הֵן' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לְעוֹלָם עַל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶאֱמָן עַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו לְפָטְרוֹ מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי.

טו. לְעוֹלָם. בכל השנים, שבכולן נוהג מעשר ראשון. כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶאֱמָן עַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. לעיל ט,א. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו לְפָטְרוֹ מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי. אם קנה חבר תבואה מלוי עם הארץ אין הלוי נאמן לומר שהפריש ממנה מעשר שני ואפילו אם ראו שהפריש ממנה מעשר ראשון (ריק"ו). ואינו נאמן כמו ישראל שהפריש מעשר ראשון (לעיל ה"ה) שהישראל מפסיד ממון בנתינת המעשר הראשון ללוי ולכן מאמינים לו על מעשר שני אבל הלוי נותן את המעשר הראשון לעצמו ואינו מפסיד כלום (ד"א, יד"פ).
טז. אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִין אֶלָּא בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ לֹא חָשׁוּד וְלֹא נֶאֱמָן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חָשׁוּד לִמְכֹּר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין – אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ כְּלָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, אֲפִלּוּ קִרְבֵי דָּגִין, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶן שֶׁמֶן. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא כָּל שֶׁלְּפָנָיו, אֲבָל אוֹצָרוֹ – מֻתָּר לִקַּח מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא לְעָרֵב תְּרוּמָה בְּאוֹצָרוֹ, שֶׁמָּא יִוָּדַע הַדָּבָר וְיַפְסִיד הַכֹּל.
וְכֵן הֶחָשׁוּד עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְמָכְרוֹ לְשֵׁם חֻלִּין – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו זִקַּת מַעֲשֵׂר. וְכָל זֶה קְנָס מִדִּבְרֵיהֶם.
טז. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חָשׁוּד לִמְכֹּר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין. למכור תרומה ולומר שהיא חולין. ועושה כך מפני שהתרומה זולה יותר ורוצה להרוויח. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. דבר שייתכן שמעורבים בו מוצרים מן הצומח שחייבים בתרומות ומעשרות. אֲפִלּוּ קִרְבֵי דָּגִין. אפילו איברים פנימיים של דגים, שאין בהם חיוב תרומות ומעשרות, אסורים, שמא עירב בהם שמן של תרומה. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא כָּל שֶׁלְּפָנָיו. ממה שמוכר בבית או בחנות. אֲבָל אוֹצָרוֹ. מחסן או מקום אחר שבו צבורה הסחורה. שֶׁמָּא יִוָּדַע הַדָּבָר וְיַפְסִיד הַכֹּל. שיוודע שעירב תרומה באוצרו, ויחרימו את כל האוצר (פה"מ עבודה זרה ב,ז ע"פ הבבלי).
זִקַּת מַעֲשֵׂר. מעשר שני, שאסור לאכלו חוץ לירושלים. קְנָס מִדִּבְרֵיהֶם. מדברי חכמים.
יז. חָשׁוּד שֶׁהֵעִיד עַל שֶׁל אֲחֵרִים – נֶאֱמָן, חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַם הָאָרֶץ. לְפִיכָךְ, עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר: 'זֶה טֶבֶל וְזוֹ תְּרוּמָה', 'זֶה וַדַּאי וְזֶה דְּמַאי', אֲפִלּוּ בְּשֶׁלּוֹ – נֶאֱמָן. אָמַר: 'אֵלּוּ פֵּרוֹת מְתֻקָּנִין', בְּשֶׁל אֲחֵרִים – נֶאֱמָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּעוֹשֶׂה קְנוּנְיָא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יז. חָשׁוּד שֶׁהֵעִיד עַל שֶׁל אֲחֵרִים. שפירותיהם מתוקנים. חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ. אין אדם חוטא כאשר אין לו תועלת בדבר, ולכן אין חוששים שמשקר עבור אחרים. אֲפִלּוּ בְּשֶׁלּוֹ נֶאֱמָן. מפני שאינו מעיד שהפירות מתוקנים ואין לו תועלת מכך. וְהוּא שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּעוֹשֶׂה קְנוּנְיָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"י.
יח. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, וְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ אָמַר לַלּוֹקֵחַ: 'פֵּרוֹת שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ טְבָלִים הֵן', 'הַבָּשָׂר בְּשַׂר בְּכוֹר הָיָה', 'הַיַּיִן יֵין נֶסֶךְ' – שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר חָבֵר. וְהַזָּרִיז מַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ, וְאִם הֶאֱמִינוֹ – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר עַם הָאָרֶץ.
יח. הַבָּשָׂר בְּשַׂר בְּכוֹר הָיָה. בכור בהמה שאסור לשחטו עד שיפול בו מום, ואם שחט אסור בהנאה (הלכות בכורות ג,ד). הַיַּיִן יֵין נֶסֶךְ. יין שנתנסך לעבודה זרה שאסור בשתייה ובהנאה. שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן. שאין אדם נאמן לאסור דבר שאינו תחת ידו. אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר עַם הָאָרֶץ. שנאמנותו פחותה משל החבר.

תקציר הפרק 

פרק י"ב הלכות מעשר

נאמנות עם־הארץ

ישנם מקרים מיוחדים שבהם מאמינים לעם הארץ הטוען שפירותיו מעושרים:

🔹בשבת – ביחס לאותה שבת (נאמן עם הארץ לאמר בשבת שפירות שלפנינו מעושרים).
🔹כשראו שהפריש -אך לא ממעשר שני על ראשון.
🔹שליח עם הארץ נאמן -רק כשנשלח למישהו.
🔹עדות – רק ביחס לאחרים ולא עדות על עצמו (נאמן אדם לאמר על אחר אחר שהוא מעשר).
🔹מתנות עניים -רק במצב שדבריו מסתברים.
🔹לוי -רק על מעשר ראשון ותרומת מעשר.
🔹מוכר – רק לפני המכירה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מעשר ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הנאמן על מעשר שני – נאמן על הראשון?

2.שלח תלמיד חכם את עם הארץ לקנות לו ירק בשוק אצל מי שימצא זול – האם נהג כשורה?

3.האם חשוד חמור מעם הארץ?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן