א. כָּל הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת הָאָב מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ" (במדבר ל,ו). אֲבָל הַבַּעַל אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא כָּל נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ שֶׁהֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינָהּ לְבֵינוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחֹל אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט, שֶׁנֶּאֱמַר: "בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ" (שם ל,יז).
א. בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. ולא לאחר מכן (כדלקמן הט"ו). עִנּוּי נֶפֶשׁ. סבל גופני, כפי שמפורש בתורה "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישהּ יקימנו ואישהּ יפרנו" (במדבר ל,יד). שֶׁבֵּינָהּ לְבֵינוֹ. הקשורים למערכת היחסים בינו לבין אשתו. שֶׁלֹּא תִּכְחֹל. שלא תאפר את עיניה בצבע כחול. שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט. בבגדים צבעוניים. שֶׁנֶּאֱמַר בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. ולמדו חכמים שמלבד נדרי עינוי נפש יכול להפר גם נדרים שבינו לבינה (בבלי נדרים עט,ב).
ב. וּמַה בֵּין נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ לִנְדָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ? שֶׁהַנְּדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ – מֵפֵר לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים, וְשֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ – לְעַצְמוֹ מֵפֵר, לַאֲחֵרִים אֵינוֹ מֵפֵר.
ג. כֵּיצַד? נָדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר – מֵפֵר לָהּ, וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל עִם כָּל אָדָם לְעוֹלָם. אָסְרָה עָלֶיהָ תַּשְׁמִישׁ כָּל אִישׁ שֶׁבָּעוֹלָם – יָפֵר חֶלְקוֹ וְתִהְיֶה מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וּכְשֶׁיָּמוּת אוֹ יְגָרְשֶׁנָּה – הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ כָּל אָדָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. נָדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר. נדר שיש בו עינוי נפש. אָסְרָה עָלֶיהָ תַּשְׁמִישׁ כָּל אִישׁ שֶׁבָּעוֹלָם. ובכלל זה אסרה עליה תשמיש שלו, ויש כאן נדר שבינו לבינה. יָפֵר חֶלְקוֹ. איסור התשמיש שחל עליו.
ד. אֶחָד עִנּוּי גָּדוֹל וְאֶחָד עִנּוּי קָטָן, וְאֶחָד עִנּוּי שֶׁהוּא לִזְמַן מְרֻבֶּה אוֹ לְפִי שָׁעָה – הַכֹּל מֵפֵר הַבַּעַל.
ה. כֵּיצַד? נָדְרָה אוֹ נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תִּרְחֹץ הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא תֹּאכַל דְּבַשׁ הַיּוֹם, וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחֹל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא תִּלְבַּשׁ רִקְמָה הַיּוֹם – מֵפֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
אֲפִלּוּ נָדְרָה מִמַּאֲכָל רַע אוֹ מִמִּין שֶׁלֹּא טָעֲמָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ – הֲרֵי זֶה יָפֵר.
אֲפִלּוּ נָדְרָה מִמַּאֲכָל רַע אוֹ מִמִּין שֶׁלֹּא טָעֲמָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ – הֲרֵי זֶה יָפֵר.
ה. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחֹל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא תִּלְבַּשׁ רִקְמָה. ואלו הם נדרים שבינו לבינה (כדלעיל ה"א, לח"מ), ואף בהם אם נדרה לזמן מועט, מפר.
אֲפִלּוּ נָדְרָה מִמַּאֲכָל רַע וכו'. שנדר הגורם לה שלא לאכול איזה מאכל אם תרצה, נחשב עינוי נפש.
אֲפִלּוּ נָדְרָה מִמַּאֲכָל רַע וכו'. שנדר הגורם לה שלא לאכול איזה מאכל אם תרצה, נחשב עינוי נפש.
ו. נָדְרָה מִשְּׁתֵּי כִּכָּרוֹת, בְּאַחַת יֵשׁ לָהּ עִנּוּי וּבְאַחַת אֵין לָהּ עִנּוּי – מֵפֵר לְזוֹ שֶׁמִּתְעַנָּה בָּהּ, וְאֵין מֵפֵר לְזוֹ שֶׁאֵין בָּהּ עִנּוּי.
ו. בְּאַחַת יֵשׁ לָהּ עִנּוּי וּבְאַחַת אֵין לָהּ עִנּוּי. כגון שאחת היא פת נקייה שאם לא תאכלנה תתענה, והשנייה פת שחורה שאם לא תאכלנה לא תתענה. או שאם תאכל אחת מהן תשבע, ונמצא שאין עינוי אם לא תאכל את השנייה (רש"י נדרים פב,ב).
ז. נָדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל תְּאֵנִים שֶׁל מְדִינָה זוֹ – יָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שֶׁעֵסֶק גָּדוֹל הוּא לוֹ לְהִטַּפֵּל וּלְהָבִיא לָהּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. לְפִיכָךְ אִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ, אוֹ שֶׁהֵבִיא לָהּ אִישׁ אַחֵר מִפֵּרוֹת אוֹתָהּ מְדִינָה – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיהָ, שֶׁאֵינוֹ מֵפֵר לַאֲחֵרִים בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.
ז. לְהִטַּפֵּל. לטרוח.
ח. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת לַבְּרִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבַּעַל בִּכְלָל – יֵשׁ לוֹ לְהָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה זָקוּק לְהַאֲכִילָהּ מִשֶּׁלּוֹ בִּלְבַד. וְכֵן אִם אָסְרָה הֲנָיָתָהּ עַל אֻמָּה כֻּלָּהּ, כְּגוֹן כָּל הַיְּהוּדִים אוֹ כָּל הַיִּשְׁמְעֵאלִים – הֲרֵי זֶה יָפֵר.
ח. שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת לַבְּרִיּוֹת. מן הבריות. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבַּעַל בִּכְלָל. אינו בכלל הנדר שהרי אינו בכלל הבריות, ומותר לה ליהנות ממנו (בבלי נדרים פג,ב). וְכֵן אִם אָסְרָה הֲנָיָתָהּ עַל אֻמָּה כֻּלָּהּ. שאסרה על עצמה ליהנות אותם, ומפר משום שזהו נדר שיש בו עינוי (פה"מ נדרים יא,יב).
ט. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ: 'הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אֲסוּרָה עָלֶיךָ' – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְאוֹסֵר פֵּרוֹת חֲבֵרוֹ עַל בַּעַל הַפֵּרוֹת. וְכֵן הוּא שֶׁאָמַר לָהּ: 'הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אֲסוּרָה עָלַיִךְ' – לֹא אָמַר כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת.
אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ: 'הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ אֲסוּרָה עָלַי' – צָרִיךְ לְהָפֵר, וְאִם לֹא הֵפֵר – הֲרֵי זֶה אָסוּר לְשַׁמְּשָׁהּ, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ.
אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ: 'הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ אֲסוּרָה עָלַי' – צָרִיךְ לְהָפֵר, וְאִם לֹא הֵפֵר – הֲרֵי זֶה אָסוּר לְשַׁמְּשָׁהּ, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ.
ט. אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. משום שהאישה מחויבת לשמשו. בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. שהאיש חייב במזונות אשתו, בהלבשתה ובקיום חיי אישות עמה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת. יב,ב.
הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ אֲסוּרָה עָלַי. שאף שאת עצם פעולת התשמיש אינה יכולה לאסור, מכל מקום אינה יכולה לשמש בלא ליהנות, ואת ההנאה יכולה לאסור על עצמה (וראה גם לעיל א,ל, שיכול הבעל לאסור הנאת תשמיש אשתו עליו).
הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ אֲסוּרָה עָלַי. שאף שאת עצם פעולת התשמיש אינה יכולה לאסור, מכל מקום אינה יכולה לשמש בלא ליהנות, ואת ההנאה יכולה לאסור על עצמה (וראה גם לעיל א,ל, שיכול הבעל לאסור הנאת תשמיש אשתו עליו).
י. אָמְרָה: 'יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן', אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיהָ – אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁיָּדֶיהָ מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: הַשִּׁחְרוּר וְהֶחָמֵץ וְהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד, חֲכָמִים עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶן לְשִׁעְבּוּד הַבַּעַל, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַפְקִיעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל צָרִיךְ הוּא לְהָפֵר, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה לַחֲזֹר לוֹ.
י. יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן. וכוונתה להקדיש ידיה לבורא, ושכל מה שתעשה בהם יהיה הקדש. מִפְּנֵי שֶׁיָּדֶיהָ מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ. שחכמים תיקנו שיהיו מעשי ידי האישה משועבדים לבעלה תמורת מזונותיה (הלכות אישות יב,ד). אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַשִּׁחְרוּר וְהֶחָמֵץ וְהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד וכו'. אם שעבד הלווה את עבדו או את חמצו או את נכסיו לפירעון הלוואה, ולאחר מכן שחרר את עבדו או הגיע הפסח או הקדיש את נכסיו – בכל המקרים הללו פקע השעבוד (ראה הלכות מלווה ולווה יח,ו, הלכות חמץ ומצה ד,ה, הלכות ערכין וחרמין ז,יד). ואף שלפי זה אמור היה הקדש האישה להפקיע את שעבוד מעשי ידיה לבעלה, חכמים חיזקו את דבריהם יותר מדברי תורה ואין ההקדש מפקיע שעבוד זה. אֲבָל צָרִיךְ הוּא לְהָפֵר שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה לַחֲזֹר לוֹ. שאם לא יפר ויגרשנה יתבטל שעבוד מעשי ידיה לבעל ויחול הנדר, ולא יוכל לשאתה שוב שמא ייכשל ויהנה במעשי ידיה.
יא. נִשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בָּהּ לֹא אֲבִי בַּעְלָהּ וְלֹא אֶחָיו וּשְׁאָר קְרוֹבָיו – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְכֵן אִם נָדְרָה 'שֶׁלֹּא אֶתֵּן מַיִם לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ' וְ'תֶבֶן לִפְנֵי בְּקָרְךָ', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי, וְאֵינָן מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְאֵינָן מִמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא עוֹשָׂה לוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.
יא. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא אֶתֵּן מַיִם לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ וְתֶבֶן לִפְנֵי בְּקָרְךָ. שאין האישה מחויבת לעשות דברים אלו לבעלה (ראה הלכות אישות כא,ה).
יב. יֵשׁ לַבַּעַל וְלָאָב לְהָפֵר נְדָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלוּ וְלֹא נֶאֶסְרָה בָּהֶן. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה: 'הַיַּיִן אָסוּר עָלַי אִם אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי' – הֲרֵי זֶה מֵפֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָלְכָה וְלֹא נֶאֶסְרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. יֵשׁ לַבַּעַל וְלָאָב לְהָפֵר נְדָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלוּ וְלֹא נֶאֶסְרָה בָּהֶן. בניגוד להתרת נדר או שבועה על ידי חכם, שלא ניתן להתיר קודם שיחולו (הלכות שבועות ו,יד), האב או הבעל מפרים אף קודם שיחול הנדר (אך אינו יכול להפר מראש נדרים שעדיין לא נדרה, לקמן יג,ט).
יג. הָאָב אוֹ הַבַּעַל שֶׁאֵינָן שׁוֹמְעִין – אֵינָן מְפֵרִין; אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעָן, הָרָאוּי לִשְׁמֹעַ – אֵין הַשְּׁמוּעָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.
יג. שֶׁאֵינָן שׁוֹמְעִין. חרשים. אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעָן. וכן האב (לח"מ), ויש מפרשים שהאב אינו יכול להפר נדרים שלא שמע (פרישה רלד,מ; וראה לעיל יא,כא). הָרָאוּי לִשְׁמֹעַ אֵין הַשְּׁמוּעָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. אבל החרש אינו ראוי לשמוע, ולכן אינו יכול להפר.
יד. הַשּׁוֹטֶה – אֵינוֹ מֵפֵר, בֵּין אָב בֵּין בַּעַל. הַקָּטָן – אֵין לוֹ אִישׁוּת, לְפִיכָךְ אֵינוֹ מֵפֵר. וְהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי נָשָׁיו כְּאַחַת, וְכֵן הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו כְּאַחַת.
יד. אֵינוֹ מֵפֵר. שאין למעשיו של השוטה תוקף הלכתי. הַקָּטָן אֵין לוֹ אִישׁוּת. שאין קידושיו קידושים (הלכות אישות ד,ז וראה גם שם יא,ו).
טו. הֲפָרַת נְדָרִים כָּל הַיּוֹם, וְאֵינָהּ מֵעֵת לְעֵת. כֵּיצַד? נָדְרָה בִּתְחִלַּת לֵיל שֵׁנִי – הֲרֵי זֶה מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְכָל יוֹם שֵׁנִי. נָדְרָה בְּיוֹם שֵׁנִי בִּתְחִלַּת הַיּוֹם – מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
נָדְרָה בְּסוֹף הַיּוֹם עִם חֲשֵׁכָה: אִם הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁלֹּא תֶּחֱשַׁךְ – מוּפָר; וְאִם לֹא הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁחָשֵׁכָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לָהּ.
נָדְרָה בְּסוֹף הַיּוֹם עִם חֲשֵׁכָה: אִם הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁלֹּא תֶּחֱשַׁךְ – מוּפָר; וְאִם לֹא הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁחָשֵׁכָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לָהּ.
טו. כָּל הַיּוֹם וְאֵינָהּ מֵעֵת לְעֵת. עד סוף היום שנדרה בו, ולא יממה שלמה מרגע הנדר. הֲרֵי זֶה מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְכָל יוֹם שֵׁנִי. שהיום מתחיל מהלילה ונגמר בחשכה למחרת.
טז. וּמַה הוּא זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "מִיּוֹם אֶל יוֹם" (במדבר ל,טו)? לְלַמֵּד שֶׁמֵּפֵר בַּלַּיְלָה אִם נָדְרָה בַּלַּיְלָה, וְכֵן מֵפֵר כָּל הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
נָדְרָה וְשָׁהָת כַּמָּה יָמִים, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל – הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וּכְאִלּוּ נָדְרָה בְּעֵת שֶׁשָּׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיוֹם שָׁמְעוֹ" (במדבר ל,ו; ל,יג) – וְלֹא בְּיוֹם נִדְרָהּ בִּלְבַד.
נָדְרָה וְשָׁהָת כַּמָּה יָמִים, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל – הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וּכְאִלּוּ נָדְרָה בְּעֵת שֶׁשָּׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיוֹם שָׁמְעוֹ" (במדבר ל,ו; ל,יג) – וְלֹא בְּיוֹם נִדְרָהּ בִּלְבַד.
טז. וּמַה הוּא זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה מִיּוֹם אֶל יוֹם. שניתן להבין שהפרת הנדר היא יממה שלמה מעת לעת. לְלַמֵּד שֶׁמֵּפֵר בַּלַּיְלָה אִם נָדְרָה בַּלַּיְלָה וְכֵן מֵפֵר כָּל הַיּוֹם. שמן הפסוק "ביום שמעו" היה אפשר לחשוב שההפרה היא דווקא ביום ולא בלילה, ולפיכך נאמר "מיום אל יום" ללמד שבמשך כל אותו היום ניתן להפר (בבלי נדרים עו,ב). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בהלכה הקודמת.
יז. נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה, וְשָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר, וּלְאַחַר יָמִים שָׁמַע הָאָרוּס וְהֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ – אֵין זֶה מוּפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וכו' וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ וכו' וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ" (במדבר ל,ו-ח), הָא לָמַדְתָּ שֶׁאַחַר שֶׁהֵפֵר הָאָב וְשָׁמַע הָאָרוּס – הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שְׁמֹעַ הָאָב, וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר, וְאַחַר כַּמָּה יָמִים שָׁמַע הָאָב וְהֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, שֶׁאֵינוֹ מוּפָר.
וּמִנַּיִן שֶׁבְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְמַטָּה: "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה וכו' וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ" וכו' (במדבר ל,יא-יב), מִכְּלָל שֶׁ"אִישָׁהּ" הָאָמוּר לְמַעְלָה – אָרוּס, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וּמִנַּיִן שֶׁבְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְמַטָּה: "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה וכו' וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ" וכו' (במדבר ל,יא-יב), מִכְּלָל שֶׁ"אִישָׁהּ" הָאָמוּר לְמַעְלָה – אָרוּס, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יז. וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. כשם ש"יום שמעו" הראשון הוא יום שמעו של האב, כך "יום שמעו" האמור כאן הוא יום שמעו של האב (לח"מ).
וּמִנַּיִן שֶׁבְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. והרי הכתוב אומר "היו תהיה לאיש", וניתן להבין שמדובר בנשואה. וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה. ושם מדובר באישה נשואה.
וּמִנַּיִן שֶׁבְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. והרי הכתוב אומר "היו תהיה לאיש", וניתן להבין שמדובר בנשואה. וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה. ושם מדובר באישה נשואה.
יח. שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְשָׁתַק כְּדֵי לְצַעֲרָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְקַיֵּם נִדְרָהּ, הוֹאִיל וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא בִּטֵּל וְלֹא הֵפֵר – נִתְקַיְּמוּ נְדָרֶיהָ.
נָדְרָה, וְהֵפֵר לָהּ הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ, וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ אוֹ עַל שְׁבוּעָתָהּ בְּזָדוֹן – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַהֶתֵּר – פְּטוּרָה, וְעַל זוֹ נֶאֱמַר: "וַיי יִסְלַח לָהּ" (במדבר ל,ו). וּמַכִּין אוֹתָהּ מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר.
נָדְרָה, וְהֵפֵר לָהּ הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ, וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ אוֹ עַל שְׁבוּעָתָהּ בְּזָדוֹן – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַהֶתֵּר – פְּטוּרָה, וְעַל זוֹ נֶאֱמַר: "וַיי יִסְלַח לָהּ" (במדבר ל,ו). וּמַכִּין אוֹתָהּ מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר.
יח. וּמַכִּין אוֹתָהּ מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
יט. נָדְרָה וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ קֹדֶם שֶׁיָּפֵר לָהּ אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע בּוֹ בַּיּוֹם וְהֵפֵר לָהּ – הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת עַל דָּבָר שֶׁעָבְרָה בּוֹ, אִם מַלְקוּת מַלְקוּת, וְאִם קָרְבָּן קָרְבָּן.
יט. הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת עַל דָּבָר שֶׁעָבְרָה בּוֹ אִם מַלְקוּת מַלְקוּת וְאִם קָרְבָּן קָרְבָּן. ובזה שונה הפרה מהתרה. שכאשר אדם עבר על שבועתו או נדרו ונשאל לחכם והתירה לו, פטור מקרבן או ממלקות (הלכות שבועות ו,יח), משום שהתרת החכם מבטלת את הנדר מכל וכל, ואילו הפרה עוקרת את הנדר מרגע ההפרה והלאה (ראה לקמן יג,ב בביאור).
כ. שָׁמַע נִדְרָהּ וְשָׁתַק, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָאָב אוֹ לַבַּעַל לְהָפֵר, אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁיֵּשׁ לָהֶן לְהָפֵר אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁנֶּדֶר זֶה צָרִיךְ הֲפָרָה, וּלְאַחַר זְמַן יָדַע – הֲרֵי זֶה יָפֵר. וּשְׁעַת יְדִיעָתוֹ כְּאִלּוּ הִיא שְׁעַת הַנֶּדֶר אוֹ שְׁעַת שְׁמִיעָתוֹ, וְיָפֵר כָּל הַיּוֹם.
כא. נָדְרָה אִשְׁתּוֹ וְסָבוּר שֶׁהִיא בִּתּוֹ, וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁהִיא בִּתּוֹ; וְכֵן אִם נָדְרָה בְּנָזִיר וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בְּקָרְבָּן, וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁנָּדְרָה בְּקָרְבָּן; אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וְסָבוּר שֶׁבַּעֲנָבִים, וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁהַנֶּדֶר לֶאֱסֹר הָעֲנָבִים – צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהָפֵר כְּשֶׁיֵּדַע הַנֶּדֶר וְהַנּוֹדֶרֶת, לְשֵׁם הַנּוֹדֶרֶת הַזֹּאת וּלְשֵׁם הַנֶּדֶר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא הֵנִיא אֹתָהּ" (במדבר ל,יב) – לַנּוֹדֶרֶת עַצְמָהּ, וְאוֹמֵר: "וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ" (שם ל,ה) – עַד שֶׁיֵּדַע אֵי זֶה נֶדֶר נָדְרָה. וְיֵשׁ לוֹ לְהָפֵר אוֹתוֹ כָּל יוֹם הַיְדִיעָה.
