פרק י"ב, הלכות עבודה זרה, ספר המדע
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין מְגַלְּחִין פַּאֲתֵי הָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכָמְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט,כז). וְחַיָּב עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה. לְפִיכָךְ, הַמְגַלֵּחַ שְׁנֵי צְדָעָיו, אֲפִלּוּ בְּבַת אַחַת וְהַתְרָאָה אַחַת – לוֹקֶה שְׁתַּיִם.
אֶחָד הַמְגַלֵּחַ הַפֵּאוֹת בִּלְבַד וּמַנִּיחַ שְׂעַר כָּל הָרֹאשׁ וְאֶחָד הַמְגַלֵּחַ כָּל הָרֹאשׁ כְּאֶחָד, הוֹאִיל וְגִלַּח הַפֵּאוֹת – לוֹקֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בָּאִישׁ הַמְגַלֵחַ. אֲבָל הָאִישׁ הַמִּתְגַּלֵּחַ – אֵינוֹ לוֹקֶה, אֶלָּא אִם כֵּן סִיַּע לַמְגַלֵּחַ. וְהַמְגַלֵּחַ אֶת הַקָּטָן – לוֹקֶה.
א. פַּאֲתֵי. צדדי. צְדָעָיו. צדדי הראש.
א. שו"ע יו"ד קפא,א-ב, קפא,ד-ה. כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכָמְרֵיהֶן. הטור הסתייג מן הטעם שנתן הרמב"ם לאיסורי גילוח הראש והזקן מפני שאינו מפורש בתורה (וראה ב"י). והדרכי משה ביאר שכוונתו להדגיש שכאשר טעם המצווה אינו מפורש בתורה אין להסיק ממנו מסקנות הלכתיות.
הָאִישׁ הַמִּתְגַּלֵּחַ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אִם כֵּן סִיַּע לַמְגַלֵּחַ. כתב השו"ע שמכל מקום יש בכך איסור, ואפילו על ידי גוי אסור (שו"ע). וְהַמְגַלֵּחַ אֶת הַקָּטָן לוֹקֶה. ויש שמסתפקים בכך. ומותר לקטן להיות ניקף על ידי גוי
(שו"ע).
א. אבל המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח. אמר אברהם: אף על פי שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה, עובר בלאו.
ב. הָאִשָּׁה שֶׁגִּלְּחָה פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ אוֹ שֶׁנִּתְגַּלְּחָה – פְּטוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט,כז) – כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּ'בַל תַּשְׁחִית' – יֶשְׁנוֹ בְּ'בַל תַּקִּיף', וְאִשָּׁה אֵינָהּ בְּ'בַל תַּשְׁחִית', לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָקָן. לְפִיכָךְ הָעֲבָדִים, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶן זָקָן – אֲסוּרִין בְּהַקָּפָה.
ב. שו"ע יו"ד קפא,ו-ז. הָאִשָּׁה… שֶׁנִּתְגַּלְּחָה פְּטוּרָה. ומותר לאיש לגלח את ראשה, וכן מותר לו לגלח את ראש הגוי (שו"ע סעיף ה).
ג. כָּל מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִבַּל תַּקִּיף וּבַל תַּשְׁחִית וּבַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן לַמֵּתִים.
וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן וְאֵינָהּ תְּדִירָה – נָשִׁים פְּטוּרוֹת, חוּץ מִקִּדּוּשׁ הַיּוֹם, וַאֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח, וַאֲכִילַת הַפֶּסַח, וּשְׁחִיטָתוֹ, וְהַקְהֵל, וְשִׂמְחָה, שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּבוֹת.
ג. וּבַל יִטַּמֵּא כּהֵֹן לַמֵּתִים. איסור לכהן ליטמא למת, ובנות הכהנים לא הוזהרו באיסור זה (ראה הלכות אבל ג,יא). מִזְּמַן לִזְמַן וְאֵינָהּ תְּדִירָה. מצווה שחיובה אינו תמידי אלא תלוי בזמנים מסוימים.
חוּץ מִקִּדּוּשׁ הַיּוֹם. בלילי שבת וימים טובים (ראה הלכות שבת כט,א, כט,יח). וַאֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. הלכות חמץ ומצה ו,י. וַאֲכִילַת הַפֶּסַח. אכילת קרבן פסח בליל חמישה עשר בניסן (הלכות קרבן פסח ח,א). וּשְׁחִיטָתוֹ. שם א,א. וְהַקְהֵל. מצווה שכל ישראל ייקהלו בבית המקדש בחג הסוכות של מוצאי השמיטה (לפרטיה ראה הלכות חגיגה פרק ג). וְשִׂמְחָה. הקרבת שלמי שמחה בשלושת הרגלים (ראה שם א,א).
ג. כָּל מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין וכו'. שו"ע או"ח יז,ב (ובמקומות רבים נוספים). חוּץ מִקִּדּוּשׁ הַיּוֹם. שו"ע או"ח רעא,ב. וַאֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. שו"ע או"ח תעב,יד.
ד. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס – הֲרֵיהֶן סָפֵק, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה בְּכָל מָקוֹם, וְחַיָּבִין בַּכֹּל. וְאִם עָבְרוּ – אֵינָן לוֹקִין.
ד. טֻמְטוּם. מי שאברי המין שלו מכוסים ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה. [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְאַנְדְּרָגִינָס. מי שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. הֲרֵיהֶן סָפֵק. אם דינם כאיש או אישה (ראה הלכות אישות ב,כד-כה).
ד. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס הֲרֵיהֶן סָפֵק. שו"ע יו"ד קפא,ח.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשָׁהּ, הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁ הַזָּכָר, וַאֲפִלּוּ קָטָן אָסוּר לָהּ לְגַלֵּחַ לוֹ. ו וּפֵאָה זוֹ שֶׁמַּנִּיחִים בַּצֶּדַע – לֹא נָתְנוּ בָּהּ חֲכָמִים שִׁעוּר. וְשָׁמַעְנוּ מִזְּקֵנֵינוּ שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים שְׂעָרוֹת. וּמֻתָּר לִלְקֹט הַפֵּאוֹת בְּמִסְפָּרַיִם, לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא הַשְׁחָתָה שֶׁל תַּעַר.
ה. אף על פי שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת הגבר ואפילו קטן אסור לה לגלח לו. אמר אברהם: האיסור הזה אינה לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור, מדאמר רב אדא בר אהבה לרב הונא "חובה דמקפה לבניה קטנים תקברינהו לבניה" (בבלי נזיר, נז,ב), אלמא איסורא אית בהו.
ה. טור יו"ד קפא, שו"ע יו"ד קפא,ו. אֲסוּרָה לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁ הַזָּכָר. ולדעת כמה ראשונים מותרת לגלח את האיש (ראה טור וב"י). והשו"ע כתב שאישה אינה במצוות הקפה, והביא גם את דעת הרמב"ם והראב"ד שאסורה לגלח פאת האיש והקטן.
ו. וּפֵאָה זוֹ שֶׁמַּנִּיחִים בַּצֶּדַע לֹא נָתְנוּ בָּהּ חֲכָמִים שִׁעוּר. לא קבעו חכמים שיעור מהו רוחבה של הפאה שאותה אסור לגלח. לִלְקֹט. לגזור. תַּעַר. סכין.
ו. וּפֵאָה זוֹ שֶׁמַּנִּיחִים בַּצֶּדַע לֹא נָתְנוּ בָּהּ חֲכָמִים שִׁעוּר. והשו"ע (יו"ד קפא,ט) כתב ששיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו (המצח) ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם (מקום חיבור הלסת), וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד. וּמֻתָּר לִלְקֹט הַפֵּאוֹת בְּמִסְפָּרַיִם וכו'. ובשו"ת הרמב"ם רמד אף כתב שמנהגם היה ללקוט את שערות הפאות. אך השו"ע (סעיף ג) הביא שיש אוסרים אם חותך במספריים סמוך לבשרו ('מספריים כעין תער') וכתב שיש לחוש לדבריהם. ולשיטתם, כשמספרים את הקטנים יש להניח את הפאות (ב"ח). ומנהג ישראל לגדל פאות שיהיו ניכרים לעין כל כעדות להיותנו מזרע ישראל (ראה תשב"ץ ג,צג). ומנהג האר"י והמקובלים הספרדים בארץ ישראל לקצר את פאות הראש כשהגיעו למקום תחילת הזקן (ראה שו"ת דברי יציב יו"ד ס, וראה עוד שו"ת חבל נחלתו יא,לג שאסף מקורות רבים בנושא). ומנהג התימנים וחלק מן החסידים לגדל פאות ארוכות ולסלסל אותן, כמנהג חסידות והידור במצוות (ראה שו"ת שבט הלוי ה,ק ומאמר של הר"י קאפח בסיני קיח).
ז. דֶּרֶךְ כָּמְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיָה לְהַשְׁחִית זְקָנָם, לְפִיכָךְ אָסְרָה תּוֹרָה לְהַשְׁחִית הַזָּקָן. וְחָמֵשׁ פֵּאוֹת יֵשׁ בּוֹ: לֶחִי הָעֶלְיוֹן וְלֶחִי הַתַּחְתּוֹן מִיָּמִין, וְלֶחִי הָעֶלְיוֹן וְלֶחִי הַתַּחְתּוֹן מִשְּׂמֹאל, וְשִׁבּוֹלֶת הַזָּקָן. וְלוֹקֶה עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה. וְאִם נְטָלוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת – לוֹקֶה חָמֵשׁ.
וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַלְּחֶנּוּ בְּתַעַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט,כז) – גִּלּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה. לְפִיכָךְ אִם גִּלַּח זְקָנוֹ בְּמִסְפָּרַיִם – פָּטוּר. וְאֵין הַמִּתְגַּלֵּחַ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּסַיֵּעַ. וְאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְהַשְׁחִית זְקָנָהּ אִם הָיָה לָהּ שְׂעַר זָקָן. וְאִם הִשְׁחִיתָה זְקַן הָאִישׁ – פְּטוּרָה.
ז. וְחָמֵשׁ פֵּאוֹת יֵשׁ בּוֹ. יש חמישה חלקים בזקן האסורים בגילוח. וְשִׁבּוֹלֶת הַזָּקָן. השער שעל הסנטר.
ז. שו"ע יו"ד קפא,י-יב. וְחָמֵשׁ פֵּאוֹת יֵשׁ בּוֹ. כתב השו"ע שלפי שיש דעות רבות בהגדרת פאות אלו (ראה טור), ראוי לירא שמים שלא להעביר תער על כל זקנו כלל. וכתב הרמ"א שאסור אפילו תחת הגרון.
לְפִיכָךְ אִם גִּלַּח זְקָנוֹ בְּמִסְפָּרַיִם פָּטוּר. כתב השו"ע שמותר לגלח את הזקן במספריים ואפילו כעין תער. והרמ"א כתב שהמסתפרים במספריים צריכים להיזהר שיעשו את החיתוך על ידי הלהב העליון של המספריים, כדי שלא יעשו את חיתוך השער כולו כתער, עם הלהב התחתון בלבד. וכתב שתחת הגרון אין לחשוש לכך. ויש פוסקים שכתבו שכל דבר המגלח שמשחית את כל השער אסור מהתורה ולכן אסרו גילוח במספריים כעין תער (חת"ס יו"ד קלט וקמ, שו"ת צמח צדק יו"ד צג). ויש נוהגים כשיטה זו ומשאירים זיפי זקן בלא לגלחו לגמרי. והמקובלים הקפידו שלא לגלח זקנם כלל, לא בתער ולא במספריים, מלבד משער השפם המעכב את האכילה. והאר"י היה נזהר אף שלא לגעת בזקנו שמא יעקור שתי שערות (בה"ט). וכן מנהג רבים מן החסידים כיום. לגבי גילוח במכונות גילוח, יש אוסרים, לפי שגילוח במכונה חותך את השער בצמוד לעור, וזהו גילוח שיש בו השחתה (חפץ חיים בליקוטי הלכות מכות פ"ג, שו"ת צור יעקב א,ק, שו"ת שבט הלוי ד,צו וכתב שכן דעת החזו"א). ויש שהתירו מעיקר הדין להתגלח במכונות גילוח, וכתבו שדינם כמספריים כעין תער (שו"ת דברי יציב יו"ד סא, שו"ת הר צבי יו"ד קמג, חלקת יעקב יו"ד צ, שו"ת סופר המלך א הלכות ע"ז יג), וזאת במכונות בהן הלהב המתנועע אינו מסוגל לחתוך בעצמו את השער והשער נקצץ על ידי פעולה משולבת של הלהב והרשת. והורו הפוסקים לנוהגים להתגלח במכונה להיזהר שלא ללחוץ ולהדק את המכונה לעור הפנים (הר צבי וחלקת יעקב הנ"ל, יביע אומר ט יו"ד,י, שו"ת מנחת יצחק ד,קיג). ואף שרבו הפוסקים שכתבו שראוי להחמיר שלא לגלח את הזקן במכונת גילוח, נהגו רבים להתגלח במכונות גילוח, ומכל מקום יש להיזהר ממכונות שהגילוח בהן אסור לכל הדעות. וְאִם הִשְׁחִיתָה זְקַן הָאִישׁ. דין האישה בהשחתת זקן האיש זהה לדינה בהקפת ראשו (שו"ע, וראה לעיל ה"ה).
ח. הַשָּׂפָם – מֻתָּר לְגַלְּחוֹ בְּתַעַר, וְהוּא הַשֵּׂעָר שֶׁעַל גַּב הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה. וְכֵן הַשֵּׂעָר הַמְדֻלְדָּל מִן הַשָּׂפָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר, לֹא נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁחִיתוֹ, אֶלָּא לְגַלֵּחַ קְצָתוֹ עַד שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
ח. טור יו"ד קפא. הַשָּׂפָם מֻתָּר לְגַלְּחוֹ בְּתַעַר. ויש שכתבו לאסור השחתת השפם כי לדעת ר"ח גבולי השפה הם מכלל פאות הזקן (ט"ז קפא סק"ג).
ט. הַעֲבָרַת הַשֵּׂעָר מִשְּׁאָר הַגּוּף, כְּגוֹן בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה – אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַמַּעֲבִירוֹ – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא נָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְקִין עַצְמוֹ תִּקּוּן נָשִׁים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּעֲבִירִין הַשֵּׂעָר הָאֲנָשִׁים, אִם הֶעֱבִיר – אֵין מַכִּין אוֹתוֹ. וּמֻתָּר לְהַעֲבִיר שְׂעַר שְׁאָר אֵבָרִים בְּמִסְפָּרַיִם בְּכָל מָקוֹם.
ט. שו"ע יו"ד קפב,א. בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה. ומותר להתחכך ולגרום לשערות שבמקומות אלו לנשור, אם אינו מחכך שם ישירות בידו אלא מתחכך בבגדו. ואם יש לו שם פצעים והשער מצער אותו, רשאי להסירו (שו"ע סעיפים ג-ד). בְּמָקוֹם שֶׁמַּעֲבִירִין הַשֵּׂעָר הָאֲנָשִׁים אִם הֶעֱבִיר אֵין מַכִּין אוֹתוֹ. יש מי שמתיר, למי שמגלח את כל השער שבו מראשו ועד רגליו, לגלח גם את שער בית השחי ובית הערווה (שו"ע סעיף ב) משום שעושה זאת לרפואה ולא לנוי (ש"ך). ובמקום שבו גם מנהג הגברים להעביר שער בית השחי ובית הערווה, מותר גם לכתחילה להעבירם, אך החברים (המקדקים במעשיהם) נמנעים מכך בכל מקום (רמ"א).
י. לֹא תַּעְדֶּה אִשָּׁה עֲדִי הָאִישׁ, כְּגוֹן שֶׁתָּשִׂים בְּרֹאשָׁהּ מִצְנֶפֶת אוֹ כּוֹבַע אוֹ שֶׁתִּלְבַּשׁ שִׁרְיָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁתְּגַלֵּחַ רֹאשָׁהּ כָּאִישׁ. וְלֹא יַעְדֶּה אִישׁ עֲדִי אִשָּׁה, כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים צִבְעוֹנִין וַחֲלִי זָהָב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין אוֹתָן הַכֵּלִים וְאֵין מְשִׂימִים אוֹתוֹ הַחֲלִי אֶלָּא נָשִׁים, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
אִישׁ שֶׁעָדָה עֲדִי אִשָּׁה וְאִשָּׁה שֶׁעָדָת עֲדִי אִישׁ – לוֹקִים. הַמְלַקֵּט שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹרוֹת מֵרֹאשׁוֹ אוֹ מִזְּקָנוֹ, מִשֶּׁיְּלַקֵּט שְׂעָרָה אַחַת – לוֹקֶה, מִפְּנֵי שֶׁעָדָה עֲדִי אִשָּׁה. וְכֵן אִם צָבַע שְׂעָרוֹ שָׁחוֹר, מִשֶּׁיִּצְבַּע שְׂעָרָה לְבָנָה אַחַת – לוֹקֶה.
טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס אֵינוֹ עוֹטֵף כָּאִשָּׁה, וְלֹא מְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ כָּאִישׁ. וְאִם עָשָׂה כֵּן – אֵינוֹ לוֹקֶה.
י. לֹא תַּעְדֶּה אִשָּׁה עֲדִי הָאִישׁ. לא תתקשט בקישוטי איש. אוֹ שֶׁתְּגַלֵּחַ רֹאשָׁהּ כָּאִישׁ. בדומה לתספורת האיש. וַחֲלִי. תכשיט.
מִפְּנֵי שֶׁעָדָה עֲדִי אִשָּׁה וכו'. שהוא דרך הנשים להשחיר וללקט את שערותיהן הלבנות מראשן.
אֵינוֹ עוֹטֵף כָּאִשָּׁה. אינו מתעטף בבגדי אישה.
י. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות או מזקנו שערה אחת לוקה. אמר אברהם: לא מיחוור שהוא לוקה באחת ולא אמרו שהוא אסור. ועוד מאי עדי אשה איכא בהדא, והא לא מינכרא מילתא היא כלל. [הערה: כך הגרסא בכמה כתבי יד, ובדפוס ובחלק מכתבי היד הגרסא: "לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור. ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא…".]
י. שו"ע יו"ד קפב,ה. לֹא תַּעְדֶּה אִשָּׁה עֲדִי הָאִישׁ וכו'. ואסור אפילו כשהיא לובשת רק אחד מבגדי האיש, אף על פי שניכרת בשאר בגדיה שהיא אישה (שו"ע). עֲדִי. יש אוסרים רק בדברים שעשויים לנוי וקישוט ורק כשעושים זאת במטרה להידמות אישה לאיש או איש לאישה. ולשיטתם מותר לאיש ללבוש בגד אישה, כשאינו עושה זאת דרך נוי וקישוט, אלא במטרה להגן מחום השמש ומהקור (ב"ח). אך אם לובש בגד אישה עד שאינו ניכר שהוא איש, אסור בכל מקרה (ש"ך). והמנהג להתיר לאיש ללבוש שמלת אשה בפורים כי כוונתו רק לשמחה ואינו מתכוון ללבישה (רמ"א או"ח תרצו,ח), אך טוב להחמיר (דרכי משה). ויש שפסקו שהדבר אסור אף דרך עראי וצחוק, ולכן ראוי לכל ירא שמים להזהיר את שומעיו להימנע מכך (ט"ז בשם הב"ח).
הַמְלַקֵּט שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹרוֹת מֵרֹאשׁוֹ אוֹ מִזְּקָנוֹ וכו'. שו"ע יו"ד קפב,ו; וראה שו"ע או"ח שמ,א. מִפְּנֵי שֶׁעָדָה עֲדִי אִשָּׁה. וכן אסור לאיש להסתכל במראה, אלא לצורך רפואי או כשמספר את עצמו וכדומה (שו"ע יו"ד קנו,ב). ובמקומות שנוהגים גם האנשים להסתכל במראה, אין בזה חשש איסור כלל, מפני שאין זה מנהג תיקוני הנשים (רמ"א יו"ד קנו,ב). ולפיכך בזמננו נוהגים להקל שגם האנשים מסתכלים במראה ולא חוששים בזה לאיסור (שו"ת יחווה דעת ו,מט).
וְכֵן אִם צָבַע שְׂעָרוֹ שָׁחוֹר. אך מותר לאיש לצבוע את שערותיו השחורות בלבן (ב"י).
יא. כְּתֹבֶת קַעֲקַע הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, הוּא שֶׁיִּשְׂרֹט עַל בְּשָׂרוֹ וִימַלֵּא מְקוֹם הַשְּׂרִיטָה כֹּחַל אוֹ דְּיוֹ אוֹ שְׁאָר צִבְעוֹנִין הָרוֹשְׁמִין. וְזֶה הָיָה מִנְהַג הַגּוֹיִם, שֶׁרוֹשְׁמִין עַצְמָן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עֶבֶד מָכוּר לָהּ וּמֻרְשָׁם לַעֲבוֹדָתָהּ. וּמֵעֵת שֶׁיִּרְשֹׁם בְּאֶחָד מִדְּבָרִים הָרוֹשְׁמִים אַחַר שֶׁיִּשְׂרֹט בְּאֵי זֶה מָקוֹם מִן הַגּוּף, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה – לוֹקֶה.
כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע, אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה – פָּטוּר, עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעְקֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע" וכו' (ויקרא יט,כח). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּכּוֹתֵב. אֲבָל זֶה שֶׁכָּתְבוּ בִּבְשָׂרוֹ וְקִעְקְעוּ בּוֹ – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם סִיַּע, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה כְּלוּם – אֵינוֹ לוֹקֶה.
יא. כֹּחַל. צבע שחור. שְׁאָר צִבְעוֹנִין הָרוֹשְׁמִין. שאר צבעים המתקיימים. שֶׁרוֹשְׁמִין עַצְמָן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם וכו'. עושים סימן בגופם לאות שמשועבדים לה.
וִיקַעְקֵעַ. ימלא את מקום השריטה בצבע.
יא. שו"ע יו"ד קפ,א-ב. כְּתֹבֶת קַעֲקַע וכו'. כתב השו"ע (סעיף ד) שהרושם על עבדו כדי שלא יברח, פטור. ולכתחילה נראה שהדבר אסור (רמ"א). וּמֵעֵת שֶׁיִּרְשֹׁם בְּאֶחָד מִדְּבָרִים הָרוֹשְׁמִים… בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה לוֹקֶה. דנו פוסקי זמננו בשאלה אם יש באיפור קבוע איסור משום כתובת קעקע. איפור זה נעשה בטכניקה הדומה לטכניקת כתובת קעקע, אך בניגוד לכתובת קעקע שבה מוחדרים הפיגמנטים באופן בלתי הפיך לשכבת העור התחתונה, באיפור קבוע הפיגמנטים מוחדרים לשכבת העור העליונה והאיפור מחזיק מעמד במשך כשלוש שנים בלבד. יש שאסרו לעשות זאת (ראה מאמרו של הרב ברוך שרגא בתחומין יח עמ' 110), ויש שהתירו זאת במצבים מיוחדים כגון במקרה שהאיפור נועד להשלים צורת גבות שחסרות (הרב בצרי, תחומין י עמ' 282-287, ובדומה לכך התיר בשו"ת דבר חברון יו"ד סי' מד לצורך הסתרת צלקת וכדו'), ויש שהתירו לאישה לעשות זאת אף לצורך נוי ויופי (ראה טהרת הבית ח"ג עמ' כט-לד, שדן בנושא בארוכה וסיכם את דעות האוסרים והמתירים בנושא והסיק שאם אישה עושה זאת לנוי וליופי יש לה על מי לסמוך, ולטשטש צלקת וכדומה יש להורות להקל אף לכתחילה).
אִם לֹא עָשָׂה כְּלוּם אֵינוֹ לוֹקֶה. ודינו כדין מי שגילחו ראשו בלא שסייע (ש"ך; וראה לעיל ה"א).
יב. הַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" וכו' (ויקרא יט,כח) – אֶחָד יִשְׂרְאֵלִי וְאֶחָד כֹּהֵן. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד – לוֹקֶה חָמֵשׁ, וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
יב. אֶחָד יִשְׂרְאֵלִי וְאֶחָד כֹּהֵן. לוקים משום לאו זה, ואין כהן לוקה משום לאו נוסף של "ובבשרם לא ישרטו שרטת" (ויקרא כא,ה) שנאמר לכהנים.
יב. שו"ע יו"ד קפ,ה, קפ,ח. הַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה. גם הנשים מוזהרות באיסור זה, ולכן יש להזהירן על כך (רמ"א סעיף יב). עַל הַמֵּת. ואסור אפילו עושה זאת שלא בפני המת (שו"ע סעיף ו).
יג. גְּדִידָה וּשְׂרִיטָה – אַחַת הִיא. וּכְשֵׁם שֶׁהָיוּ הַגּוֹיִם שׂוֹרְטִין בִּבְשָׂרָן עַל מְתֵיהֶן מִפְּנֵי הַצַּעַר, כָּךְ הָיוּ חוֹבְלִין בְּעַצְמָן לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם" (מלכים א יח,כח); גַּם זֶה אָסְרָה תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" (דברים יד,א), אֶלָּא שֶׁעַל הַמֵּת, בֵּין שָׂרַט בְּיָדוֹ בֵּין שָׂרַט בִּכְלִי – לוֹקֶה, וְלַעֲבוֹדָה זָרָה: בִּכְלִי – חַיָּב מַלְקוּת, בְּיָדוֹ – פָּטוּר.
יג. גְּדִידָה וּשְׂרִיטָה אַחַת הִיא. שריטה היא ביד וגדידה בכלי, ושניהם אסורים על המת.
יג. שו"ע יו"ד קפ,ה. בֵּין שָׂרַט בְּיָדוֹ בֵּין שָׂרַט בִּכְלִי לוֹקֶה. יש מתירים כשאינו שורט על המת אלא מכה על בשרו עד שדמו שותת, ויש אוסרים (שו"ע סעיף ז). ואם עושה זאת מתוך צער על תורתו של אדם גדול שמת, מותר (ש"ך).
יד. וּבִכְלַל אַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא יִהְוּ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין בְּעִיר אַחַת, זֶה נוֹהֵג בְּמִנְהָג וְזֶה נוֹהֵג בְּמִנְהָג אַחֵר, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְמַחֲלֹקֶת גְּדוֹלָה, וְכָתוּב: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" (דברים יד,א) – לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת.
יד. שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין בְּעִיר אַחַת וכו'. ולדעת פוסקים רבים שני בתי דינים בעיר אחת רשאים לנהוג באופן מנוגד, והאיסור חל רק כאשר יש בית דין אחד בעיר, שחציו נוהג כך וחציו אחרת (אבקת רוכל לב). וכתב הרמ"א שאין לנהוג בעיר אחת בשני מנהגים שונים משום לא תתגודדו (רמ"א או"ח תצג,ג), ונחלקו הפוסקים אם דין 'לא תתגודדו' שייך רק לגבי מחלוקות שבהלכה, או גם לגבי מחלוקות שבמנהג (מג"א שם, וראה שדי חמד כלל עט). אמנם אם נמצאים בעיר כמה קהילות בעלות מנהג שונה, כגון אשכנזים וספרדים, נחשב הדבר לשני בתי דין ומותרים לנהוג כל אחד כמנהגו (אבקת רוכל לב, יביע אומר ו אה"ע יד ס"ק ו). ואף כשיש קיבוץ של אנשים רבים בעלי מנהג שונה באותו מקום, נחשב הדבר לשני בתי דין כיוון שכל אחד אוחז במנהג אבותיו (אג"מ אה"ע א,נט). אמנם יש הסוברים כי במצב זה ראוי ככל הניתן לאחד בין המנהגים השונים (משפטי עוזיאל ד, עניינים כלליים א). ולעניין הנהגת מנהגים וסדרים שונים בתוך בית כנסת אחד, נחלקו הדעות אם יש בכך בעיה של 'לא תתגודדו' – ראה הרחבות ספר אהבה: 'נוסחי התפילה השונים' עמ׳ 780.
טו. הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה עַל הַמֵּת – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד,א). אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן שֶׁקָּרַח עַל הַמֵּת – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. הַקּוֹרֵחַ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קְרָחוֹת עַל מֵת אֶחָד – לוֹקֶה כְּמִנְיַן הַקְּרָחוֹת, וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה.
אֶחָד הַקּוֹרֵחַ בְּיָדוֹ אוֹ בְּסַם. הִטְבִּיל חָמֵשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּסַם וְהִנִּיחָם בְּחָמֵשׁ מְקוֹמוֹת בְּרֹאשׁוֹ בְּבַת אַחַת, הוֹאִיל וְקָרַח חָמֵשׁ קְרָחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הַתְרָאָה אַחַת – לוֹקֶה חָמֵשׁ, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן בָּאִין כְּאַחַת. וְחַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (ויקרא כא,ה). וְכַמָּה שִׁעוּר הַקָּרְחָה? כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ כִּגְרִיס פָּנוּי בְּלֹא שֵׂעָר.
טו. הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה עַל הַמֵּת. מסיר את שער ראשו לאות אבל.
אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן… אֶלָּא אַחַת. ואין כהן לוקה פעמיים אף שנאמר בו לאו נוסף "לא יקרחו קרחה בראשם" (ויקרא כא,ה).
טו. שו"ע יו"ד קפ,ט-י. הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה עַל הַמֵּת. גם הנשים מוזהרות באיסור זה, ולכן יש להזהירן שלא תתלושנה שערן על מת (שו"ע ורמ"א סעיף יב). הַקּוֹרֵחַ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קְרָחוֹת עַל מֵת אֶחָד וכו'. ואם קרח קרחה אחת על חמישה מתים, אינו חייב אלא אחת (שו"ע).
וְכַמָּה שִׁעוּר הַקָּרְחָה כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ כִּגְרִיס פָּנוּי בְּלֹא שֵׂעָר. השו"ע הביא את דעת הרמב"ם וכתב עוד שיש אומרים שאסור אפילו בקריחת שתי שערות, ויש מי שאומר שאסור אפילו ש ערה אחת
(שו"ע).
בְּסַם. חומר המשיר את השער. וְחַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם. ואף שבפסוק נאמר "ולא תשימו קרחה בין עיניכם" (דברים יד,א) הוא הדין לכל הראש. כִּגְרִיס. כשיעור גריס שהוא מקום צמיחת שלושים ושש שערות (הלכות טומאת צרעת א,ז).
טז. הַקּוֹרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם – פָּטוּר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה.
הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה בִּבְשַׂר חֲבֵרוֹ, וְהַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְהָיָה חֲבֵרוֹ מְסַיֵּעַ: בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְזִידִין – שְׁנֵיהֶם לוֹקִין; אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – הַמֵּזִיד מִשְּׁנֵיהֶם לוֹקֶה, וְהַשּׁוֹגֵג פָּטוּר.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן

טז. שו"ע יו"ד קפ,ו, קפ,יא. הַקּוֹרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל… פָּטוּר. מותר לשרוט על צער אחר מלבד על המת (רמ"א). ויש חולקים ואוסרים לשרוט על צער אחר (ש"ך בשם ב"ח).

תקציר הפרק 

פרק יב בהלכות עבודה זרה

פרק אחרון בנושא זה

חוקות הגויים –המשך

דברים נוספים שאסרה תורה כנגד עובדי ע"ז: אסור (לאיש) לגלח את פאות הראש, ואסור להשחית בתער את הזקן. אסור לעשות כתובת קעקע. אסור לשרוט את עצמו מצער על המת או לצורך עבודה זרה. אסור לתלוש שער כצער על המת או לצורך עבודה זרה.
אסור לאישה ללבוש בגדי איש או לאיש ללבוש בגדי אישה. וכן אסור לאיש להעביר שער בית השחי ובית הערווה או לצבוע את שערו בשחור.
🔹 אסור שיהיו שני בתי דין בעיר אחת שכל אחד נוהג במנהג שונה, שזה בכלל "לא תתגודדו".
🔹 היום לומדים את הכלל המפורסם :מצוות עשה שהזמן גרמן -נשים פטורות.
⬅ מצוות לא תעשה נשים תמיד חייבות למעט איסור השחתת הפאות, הזקן ואיסור טומאה לכהנת(שמותר לאשה)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. האם אשה ועבד נאסרו בגילוח פאת הראש?

א. שניהם אסורים.
ב. שניהם מותרים.
ג. אשה – אסורה; עבד – מותר.
ד. אשה – מותרת; עבד – אסור.

[פרק י"ב, הלכה א']

2. באיזו מצוה מן המצוות הבאות נשים פטורות?

א. קידוש
ב. מצה
ג. עליה לרגל.
ד. שמחה.

[פרק י"ב, הלכה ג']

3. כמה איסורים עובר מי שמשחית את כל זקנו?

א. אחד.
ב. שנים.
ג. שלושה.
ד. חמישה.

[פרק י"ב, הלכה ז']

4. האם מותר לאיש להעביר את שער בית השחי?

א. לא, ואם העביר חייב מכת מרדות.
ב. במקום שרק נשים מעבירות – אסור; במקום שגם אנשים מעבירים – מותר.
ג. במקום שרק נשים מעבירות – אסור וחייב מכת מרדות; במקום שגם אנשים מעבירים – אסור ואינו לוקה.
ד. במקום שרק נשים מעבירות – אסור וחייב מלקות; במקום שגם אנשים מעבירים – אסור וחייב מכת מרדות.

[פרק י"ב, הלכה ט']

5. על איזו גדידה לוקים לענין צער על המת, ועל איזו גדידה לוקים לענין עבודה זרה?

א. על המת – בין שרט ביד, בין שרט בכלי; לעבודה זרה – רק אם שרט בכלי.
ב. על המת – בין שרט ביד, בין שרט בכלי; לעבודה זרה – רק אם שרט ביד.
ג. על המת – רק אם שרט ביד; לעבודה זרה – בין שרט ביד, בין שרט בכלי.
ד. על המת – רק אם שרט בכלי; לעבודה זרה – בין שרט ביד, בין שרט בכלי.

[פרק י"ב, הלכה י"ג]

תשובות
1-ד 2-ג 3-ד 4-ג 5-א

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן