פרק י"ב, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁהוֹסִיף בְּמִדָּתָן כָּל שֶׁהוּא אוֹ חִסֵּר כָּל שֶׁהוּא – פְּסוּלוֹת.
א. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. שני הלחמים המונפים בחג השבועות עם שני כבשים, שיעור כל לחם עישרון (הלכות תמידין ומוספין ח,ג). וְלֶחֶם הַפָּנִים. שיעור כל לחם שני עשרונים (שם ה,ב). וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה. מנחת שעורים הבאה עם קרבן העומר בט"ז ניסן, שיעורה עישרון (שם ז,יב).
ב. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁחָסְרוּ: עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דַּם הַזֶּבַח – פְּסוּלִין; מִשֶּׁנִּזְרַק דַּם הַזֶּבַח – כְּשֵׁרִים.
ב. חַלּוֹת תּוֹדָה. עם קרבן תודה מביאים ארבעים חלות מעשרים עשרונות סולת (הלכות מעשה הקרבנות ט,יז). וּרְקִיקֵי נָזִיר. הנזיר מביא עם איל השלמים עשרים חלות משישה עשרונות ושני שלישי עישרון (שם הכ"ג). עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דַּם הַזֶּבַח פְּסוּלִין וכו'. אם חסרו עד שעת זריקת דם הקרבן שאתו באים הלחמים, הרי הם פסולים; ואם חסרו לאחר מכן, כשרים.
ג. וְכֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁחָסְרוּ: עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דָּמָם שֶׁל כְּבָשִׂים – פְּסוּלִים; מִשֶּׁנִּזְרַק דָּמָם – כְּשֵׁרִים.
ד. וְכֵן שְׁנֵי סְדָרִים שֶׁחָסְרוּ: עַד שֶׁלֹּא הֻקְטְרוּ הַבָּזִיכִין – פְּסוּלִין; מִשֶּׁהֻקְטְרוּ – כְּשֵׁרִים.
ד. שְׁנֵי סְדָרִים. שתי הערמות של לחם הפנים. שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא הֻקְטְרוּ הַבָּזִיכִין וכו'. עם הלחמים היו מונחים על השולחן שני בזיכי לבונה. כשסילקו את הלחם מהשולחן הקטירו את הבזיכים על המזבח ואז הותרו הלחמים באכילה. אם הלחמים חסרו לפני הקטרת הבזיכים אין להקטיר את הבזיכים עליהם והם פסולים.
ה. אֲבָל הַנְּסָכִים שֶׁחָסְרוּ, בֵּין מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח בֵּין עַד שֶׁלֹּא קָרַב – כְּשֵׁרִים, וְיָבִיא נְסָכִים אֲחֵרִים לְמַלֹּאותָן.
ה. הַנְּסָכִים. היין והסולת שמביאים עם קרבנות העולה והשלמים. שֶׁחָסְרוּ בֵּין מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח בֵּין עַד שֶׁלֹּא קָרַב וכו'. הקרבן לא מוקרב על נסכים מסוימים והנסכים אינם מעכבים את הקרבתו (הלכות מעשה הקרבנות ב,יב), ולכן גם אם בשעת הקרבן היו הנסכים חסרים, הקרבן והנסכים כשרים ויש להשלים את שיעורם ולהביאם.
ו. נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת, וְנִפְסַל הַזֶּבַח: אִם נִפְסַל בַּשְּׁחִיטָה – לֹא קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקְרַב; נִפְסַל מִקַּבָּלָה וָאֵילָךְ – קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקְרַב, שֶׁאֵין הַנְּסָכִים מִתְקַדְּשִׁין לִקְרַב אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. וּמַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן? אִם הָיָה שָׁם זֶבַח אַחֵר זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – יִקְרְבוּ עִמּוֹ; וְאִם לֹא הָיָה שָׁם זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה, וְיִשָּׂרְפוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָרְבַּן צִבּוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֵּב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן. אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקְרְבוּ עִם זֶבַח אַחֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֶלָּא מַנִּיחִין עַד שֶׁיִּפָּסְלוּ בְּלִינָה, וְיִשָּׂרְפוּ.
ו. אִם נִפְסַל בַּשְּׁחִיטָה לֹא קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקְרַב וכו'. בשחיטת הקרבן מתקדשים הנסכים להקרבה עם קרבן זה, ולכן אם הקרבן נפסל בשחיטה הנסכים לא התקדשו להקרבה אתו ומותר לנסכם עם קרבן אחר (הר המוריה). נִפְסַל מִקַּבָּלָה וָאֵילָךְ. בעבודות שאחר השחיטה. זָבוּחַ. שחוט. נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה וְיִשָּׂרְפוּ. ממתין עד שייפסלו בלינה ושורף אותם (ראה פה"מ ז,ד, ובריק"ו פירש ששורפם מיד). מִפְּנֵי שֶׁלֵּב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן. בקרבן ציבור חכמים התכוונו מראש שאם יהיה בו פסול, אפילו לאחר השחיטה, לא יתקדשו הנסכים להקרבה דווקא עם קרבן זה אלא עדיין יוכלו להקדישם ולנסכם לקרבן שחוט אחר.
ז. וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – יִקְרְבוּ נִסְכֵּיהֶם.
ז. וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וכו'. כל הקרבנות (חוץ מחטאת ופסח) שנשחטו לשם קרבן אחר או לא לשם בעליהם, כשרים, אך הבעלים לא יצאו בהם ידי חובה (לקמן טו,א). ויש להביא עמם את נסכיהם.
ח. וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ: אִם הֱבִיאָן לְאַחַר שֶׁכִּפֵּר בְּתוֹדָה רִאשׁוֹנָה – אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם; וְאִם עֲדַיִן לֹא כִּפֵּר בָּהּ, וַהֲרֵי הִיא וַחֲלִיפָתָהּ אוֹ הִיא וּוְלָדָהּ אוֹ הִיא וּתְמוּרָתָהּ עוֹמְדוֹת – הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת לֶחֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּנוֹדֵר תּוֹדָה. אֲבָל תּוֹדַת נְדָבָה – חֲלִיפָתָהּ וּתְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם, וּוְלָדָהּ אֵינוֹ טָעוּן לֶחֶם, בֵּין לִפְנֵי כַּפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה.
ח. וְלַד תּוֹדָה. ולדות הקדשים מוקרבים כאמם (הלכות תמורה ד,א). וּתְמוּרָתָהּ. אמר על בהמת חולין שתהיה תמורת בהמת תודה, שתי הבהמות קדושות בקדושת תודה (שם ג,א). אִם הֱבִיאָן לְאַחַר שֶׁכִּפֵּר בְּתוֹדָה רִאשׁוֹנָה וכו'. מכיוון שכבר הקריב תודה עם לחם אינו מביא לחם עם התודה השנייה. וַחֲלִיפָתָהּ. הבהמה שהופרשה במקום האבודה. הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת לֶחֶם. כיוון שעדיין לא התכפר, שתי הבהמות ראויות לקרבן תודה וטעונות לחם. ויביא את הלחם עם הראשונה שיקריב (הר המוריה, חזו"א). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנוֹדֵר תּוֹדָה. כשאמר 'הרי עלי תודה' התחייב בהבאת הקרבן (ולא דווקא על בהמה מסוימת). ולכן כשמקריב בהמה אחרת במקום התודה שהקדיש בתחילה, יוצא בה ידי נדרו, ומביא אתה לחמי תודה. אֲבָל תּוֹדַת נְדָבָה וכו'. כשאמר על בהמה 'הרי זו תודה' התחייב להביא דווקא את הבהמה הזו, ואינו יוצא ידי נדבתו בבהמה אחרת. ולכן חליפתה ותמורתה של התודה נחשבות כתודה חדשה שהקדיש שחייב להביא עליה לחמי תודה (פה"מ מנחות ז,ד). וּוְלָדָהּ אֵינוֹ טָעוּן לֶחֶם. שהוולד נחשב כ'מותר תודה' שדינו שקרב כקרבן תודה ואינו טעון לחמי תודה (פה"מ שם, וראה לקמן ה"י).
ט. הִפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת: נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, שְׁלִישִׁית טְעוּנָה לֶחֶם; נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית – שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, רִאשׁוֹנָה טְעוּנָה לֶחֶם; נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית – שְׁתֵּיהֶן אֵין טְעוּנוֹת לֶחֶם.
ט. וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת וכו'. את השנייה הפריש תחת הראשונה ואת השלישית הפריש תחת השנייה. ולכן כשמקריב את הראשונה לתודה פוטר את השנייה (המופרשת תחתיה) מן הלחם, אך אינו פוטר את השלישית (שבאה תחת השנייה). וכן כשמקריב את השלישית לתודה (המובאת תחת השנייה וללא קשר לראשונה), פוטר את השנייה אך לא את הראשונה. אבל כשמקריב את השנייה לתודה פוטר את שתיהן.
י. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֵּיהֶן, וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן תּוֹדָה עַד שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ תּוֹדָה בְּלַחְמָהּ, וְהַשְּׁאָר יָבִיא בָּהֶן תּוֹדָה וְאֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, אֲבָל טְעוּנָה נְסָכִים. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת – יָבִיא בַּמָּעוֹת תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ תּוֹדָה תַּחְתֵּיהֶן, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת – יָבִיא מִן הַמָּעוֹת תּוֹדָה בְּלַחְמָהּ, וְזוֹ הַתּוֹדָה הָאַחֲרוֹנָה תִּקְרַב בְּלֹא לֶחֶם.
י. וְהַשְּׁאָר יָבִיא בָּהֶן תּוֹדָה וְאֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. בכסף שנותר יקנה בהמה נוספת ויקריב אותה לתודה אך לא יביא עמה לחמים. אֲבָל טְעוּנָה נְסָכִים. ככל קרבן שלמים. וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת יָבִיא בַּמָּעוֹת תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם. ואת הבהמה הראשונה יקריב עם לחם.
יא. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה וַהֲרֵי זוֹ לַחְמָהּ': אָבַד הַלֶּחֶם – מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר; אָבְדָה הַתּוֹדָה – אֵינוֹ מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהַלֶּחֶם בָּא בִּגְלַל הַתּוֹדָה, וְאֵין הַתּוֹדָה בָּאָה בִּגְלַל הַלֶּחֶם.
יא. הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה. 'הרי זו' היא לשון נדבה ואינו חייב באחריותה, ואם אבדה הבהמה או מתה אינו צריך להביא אחרת (הלכות מעשה הקרבנות יד,ה). אָבַד הַלֶּחֶם מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר. כיוון שהתודה קיימת יש להקריבה, ויש להביא עמה לחם. אָבְדָה הַתּוֹדָה אֵינוֹ מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת. עם הלחם המופרש.
יב. הִפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְנוֹתְרוּ – מֵבִיא בָּהֶן לֶחֶם. הִפְרִישׁ לַלֶּחֶם וְהוֹתִיר – אֵינוֹ מֵבִיא בָּהֶן תּוֹדָה.
יב. הִפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְנוֹתְרוּ מֵבִיא וכו'. לחמי התודה נקראים גם כן 'תודה' ולכן יכול להביאם ממעות תודה, אמנם ממעות הלחם אינו יכול להביא קרבן שהקרבן אינו נקרא לחם (בבלי מנחות פ,ב).
יג. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה', וְנִתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא – הֲרֵי זוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת אֵין לָהּ תַּקָּנָה, שֶׁאִם יָבִיא עִמָּהּ לֶחֶם – שֶׁמָּא הַתְּמוּרָה הִיא, וְאִם הֱבִיאָהּ בְּלֹא לֶחֶם – שֶׁמָּא הַתּוֹדָה הִיא. לְפִיכָךְ לֹא תִּקְרַב זוֹ לְעוֹלָם, אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם.
יג. הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה. תודת נדבה. וְנִתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ וכו'. מכאן משמע שלא מביאים לחם עם תמורת תודת נדבה. המפרשים התקשו מכך שלעיל ה"ח נאמר שתודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם, ויש שהציעו למחוק שם את המילה 'ותמורתה' (ריק"ו, וראה חזו"א שיישב באופן אחר).
יד. תּוֹדָה שֶׁנִּפְרְסָה חַלָּה מֵחַלּוֹתֶיהָ – כֻּלָּן פְּסוּלוֹת. יָצָאת הַחַלָּה אוֹ נִטְמֵאת – שְׁאָר הַחַלּוֹת כְּשֵׁרוֹת. נִפְרַס לַחְמָהּ אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה הַתּוֹדָה – מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר וְשׁוֹחֵט. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה נִפְרַס אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא – הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, וְהַלֶּחֶם כֻּלּוֹ פָּסוּל, וִידֵי נִדְרוֹ לֹא יָצָא. נִזְרַק הַדָּם, וְאַחַר כָּךְ נִפְרַס מִקְצָת הַלֶּחֶם אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא – תּוֹרֵם מִן הַשָּׁלֵם עַל הַפָּרוּס, וּמִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וּמִמַּה שֶּׁבִּפְנִים עַל שֶׁבַּחוּץ.
יד. תּוֹדָה שֶׁנִּפְרְסָה חַלָּה מֵחַלּוֹתֶיהָ. עם התודה מביאים ארבעה מיני חלות, עשר חלות מכל מין. החלות צריכות להיות שלמות בשעת שחיטת התודה, וכשנפרסה חלה אחת לאחר השחיטה כל החלות נפסלו. יָצָאת הַחַלָּה. מהעזרה. שְׁאָר הַחַלּוֹת כְּשֵׁרוֹת. ויאכלם (וראה גם לקמן יז,יג). נִפְרַס לַחְמָהּ אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה הַתּוֹדָה מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר. לפני השחיטה, אפילו אם נפרסה אחת מהחלות, שאר החלות כשרות ומצרף לנשארות חלות אחרות. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה נִפְרַס אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא… וְהַלֶּחֶם כֻּלּוֹ פָּסוּל. מדובר כאן כשכל החלות נפסלו, אבל אם רק חלקן נטמא או יצא, השאר כשרות, כמבואר בתחילת ההלכה (כס"מ; וראה ריק"ו שפירש באופן אחר). הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל וְהַלֶּחֶם כֻּלּוֹ פָּסוּל וִידֵי נִדְרוֹ לֹא יָצָא. כיוון שבשעת זריקת הדם לא היו הלחמים ראויים, הם פסולים ולא יוצאים ידי חובת תודה בקרבן זה. אמנם הקרבן עצמו כשר כשלמים (בבלי מנחות מו,א). נִזְרַק הַדָּם וְאַחַר כָּךְ נִפְרַס מִקְצָת הַלֶּחֶם אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא תּוֹרֵם וכו'. לאחר זריקת דם התודה יש לתת חלה אחת מכל מין תרומה לכהן ושאר הלחמים נאכלים לבעלים. החלה הנתרמת צריכה להיות שלמה (הלכות מעשה הקרבנות ט,כב). כשחלה אחת נפסלה תורמים אחת מהחלות הראויות מאותו מין.
טו. תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת – לֹא קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים. וְאִם אָמַר: 'יִקְדְּשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים' – מוֹשֵׁךְ אַרְבָּעִים מִן הַשְּׁמוֹנִים, וּמֵרִים מֵהֶן אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן, וְהָאַרְבָּעִים הַשְּׁנִיּוֹת יִפָּדוּ וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין.
טו. תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת לֹא קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים. כל תודה נשחטת רק על ארבעים חלות ואינו יכול לקדש יותר (לדין דומה בשתי הלחם ראה הלכות תמידין ומוספין ח,יב). וּמֵרִים מֵהֶן אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן. נותן לכהן אחד מכל מין מארבעים הלחמים הללו. וְהָאַרְבָּעִים הַשְּׁנִיּוֹת יִפָּדוּ וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין. את החלות הנותרות יש לפדות מקדושת דמים שלהן, ולאחר פדיון דינן כחולין.
טז. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה, וְהָיָה לַחְמָהּ חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פַּגִי – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. אֲבָל אִם הָיָה חוּץ לָעֲזָרָה – קָדַשׁ הַלֶּחֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לִפְנִים.
טז. בֵּית פַּגִי. מקום בירושלים בסמוך להר הבית שבו אפו את חלות התודה (פה"מ מנחות ז,ג).
יז. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ פְּנֵי הַלֶּחֶם בַּתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻּלָּם חוּץ מֵאַחַת מֵהֶן – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.
יז. קָרְמוּ פְּנֵי הַלֶּחֶם בַּתַּנּוּר. התקשה הצד שדבוק בדופן התנור.
יח. שְׁחָטָהּ וְנִפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ בְּמַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם – קָדַשׁ הַלֶּחֶם. נִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ טְרֵפָה, אוֹ שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. וְכֵן הַדִּין בְּאֵיל נָזִיר עִם הַלֶּחֶם שֶׁלּוֹ.
יח. וְנִפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ בְּמַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם. חשב בשעת השחיטה להקריב או לאכול את הקרבן לאחר זמנו או מחוץ למקומו הראוי (לקמן יג,א). נִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ טְרֵפָה. מכיוון שהפסול היה עוד קודם השחיטה לא התקדש בשחיטה (בבלי מנחות עח,ב). שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. במקרה זה הקרבן כשר (ראה לקמן טו,א), אך מכיוון שלא נשחט לשם תודה, לא מתקדש הלחם (ראה רש"י כת"י מנחות עח,ב). וְכֵן הַדִּין בְּאֵיל נָזִיר עִם הַלֶּחֶם שֶׁלּוֹ. כל הדינים שבלחמי תודה (הר המוריה, ערוה"ש קמד,יט).

תקציר הפרק 

פרק י"ב הלכות פסולי המקודשין מנחות ציבור ולחמים ונסכים הבאים עם הזבח הפסולים: 🔹מנחות -נפסלו אם נחסרו מהגודל שלהם אם קודם הזריקה או ההקטרה. 🔹נסכים -נפסלו רק אם הזבח נפסל אחר השחיטה. לחם התודה: תחליפי התודה –יש להביא עמהם לחם. מלבד בנודר וכבר נתכפר, בוולד תודה ובמפריש כסף. 🔹לחם וחלה –מתקדשים ארבעים חלות שנאפו והם בתוך החומה. חלה שנפרסה, פוסלת הכל.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות פסולי המוקדשין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן