בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַכְּלִי הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים טָהוֹר. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא – מִתּוֹךְ שֶׁעָלְתָה לוֹ טְבִילָה, עָלְתָה לַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ אֲפִלּוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּקֹּדֶשׁ.
מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד שֶׁנָּשָׂא חָבִית שֶׁל קֹדֶשׁ, וְטִמְּאָהּ בַּמִּדְרָס שֶׁנָּשָׂא עִמָּהּ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס לֹא יִשָּׂא אֶת הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּמִדְרָס עִם הַקֹּדֶשׁ, כַּמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא, הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בַּקֹּדֶשׁ – הֲרֵי הַקֹּדֶשׁ טָהוֹר.
ג. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס. כלי הראוי לשכיבה או ישיבה שנטמא ונעשה אב הטומאה על ידי הזב וחבריו מכונה מדרס הזב, והוא מטמא את האדם הנושא אותו (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ו,א-ב). מֻתָּר לוֹ לִשָּׂא עִמּוֹ תְּרוּמָה כְּאֶחָד. שאף על פי שהנושא נטמא מחמת המדרס הוא אינו מטמא את התרומה כל עוד אינו נוגע בה באופן ישיר וכל עוד המדרס והתרומה אינם נוגעים זה בזה, ולכן מותר לו לשאת את התרומה יחד עם המדרס.
ו-ז. כֵּלִים הַנִּגְמָרִים בְּטָהֳרָה. שנגמרה עשייתן בטהרה. וְנִזְהָר בָּהֶן. שלא ייטמאו. וְאֵינָן צְרִיכִין הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. אין צורך להמתין לערב לטהרתם. גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֹק עַם הָאָרֶץ. שחכמים גזרו על עם הארץ שיהא בחזקת טמא כזב ורוקו מטמא כרוק הזב (לקמן יג,א, הלכות מטמאי משכב ומושב י,א). שֶׁיִּגַּע בָּהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה. טרם נגמרה מלאכתם, שבשלב זה אינם מקבלים טומאה עדיין, כך שאפילו התלמיד חכם לא נזהר לשמרם מן הטומאה (בבלי חגיגה כג,א). וַעֲדַיִן הוּא לַח אַחַר שֶׁנִּגְמְרוּ. שרוק הזב מטמא רק בזמן שהוא לח (הלכות מטמאי משכב ומושב ב,א), וחששו שהרוק יישאר לח אחר שנגמרה מלאכת הכלי והוא ייטמא מן הרוק.
הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה. כֵּיצַד? כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת פְּרוּדִין זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן צִמּוּקִין וּגְרוֹגָרוֹת, וְנָגְעָה טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן – נִטְמָא כָּל מַה שֶּׁבַּכְּלִי, בַּקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא בִּתְרוּמָה. וְכָל הַמַּעֲלוֹת – שֶׁל דִּבְרֵיהֶן הֵן, וְרֶמֶז יֵשׁ לְמַעֲלָה זוֹ בַּתּוֹרָה: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (במדבר ז,יד ובהמשך הפרק), אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַה שֶּׁבַּכַּף הֲרֵי הוּא כְּגוּף אֶחָד.
אֲפִלּוּ כְּלִי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ – מְצָרֵף מַה שֶּׁעָלָיו לַקֹּדֶשׁ, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ צְבוּרִין עַל גַּבֵּי הַלּוּחַ אוֹ עַל גַּבֵּי הָעוֹר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַפֵּרוֹת נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה.
יב. מִי שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ אַחַת. שנגעה באחד מן הדברים המטמאים את הידיים (ראה לעיל ח,א-ד, ט,ה). פָּסַל אֶת הַשְּׁנִיָּה וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁלִישִׁי. שאין היא טמאה כשאר ידיים שהם שניות לטומאה (לעיל ח,ב), אלא היא פוסלת רק את הקודש בלבד (פה"מ חגיגה ג,ב). בְּלוּלָה בְּמַשְׁקֶה. רטובה. וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל אֶת שְׁתֵּיהֶן. במקווה שיש בו ארבעים סאה (הלכות מקוואות ט,ה, וראה לעיל ח,ז). אֲבָל בַּתְּרוּמָה וכו'. לעיל שם. וַאֲפִלּוּ נָגַע בָּהּ כְּשֶׁהִיא נְגוּבָה. אבל אם היד הטמאה רטובה, היא מטמאת את היד השנייה לתרומה באמצעות המשקה שעליה (ראה לעיל ח,י).
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נָגְעָה טֻמְאָה בָּאֳכָלִים שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ, שֶׁנִּטְמְאוּ, מִפְּנֵי שֶׁחִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן.
וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּם טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ? שֶׁהֲרֵי עַד עַתָּה הָיוּ אֲסוּרִין לֶאֱכֹל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהִסִּיחוּ אֶת דַּעְתָּם, וְשֶׁמָּא נִטְמְאוּ וְהֵם לֹא יָדְעוּ. וְלֹא עָשׂוּ מַעֲלָה זוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה. אֲבָל לִנְגִיעָה – נוֹגְעִים בַּקֳּדָשִׁים קֹדֶם טְבִילָה. וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ – פְּסָלוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וְהִסִּיחוּ אֶת דַּעְתָּם. מלהישמר בטהרת הקודש. וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ. קודם שהביא כפרתו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל י,ג.
לְפִיכָךְ, חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – הָרִאשׁוֹן טָמֵא בָּהֶן, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר כַּחֻלִּין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
לְפִיכָךְ חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ וכו'. שלעניין דרגות הטומאה אינם נחשבים כקודש, מאחר שעניין זה נמנה בין חמש המעלות האחרונות (לעיל הי"א). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יא,ט.
אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא מִתּוֹךְ שֶׁעָלְתָה לוֹ טְבִילָה עָלְתָה לַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ אֲפִלּוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּקֹּדֶשׁ. במקרה שהכלי הגדול טמא אף על פי שפיו צר ביותר ואין בו כשפופרת הנוד עלתה טבילה לכלים שבתוכו (ראה שם), ולפיכך במקרה זה לא עשו מעלה בקודש ומותר להטביל כלים בתוך כלים.