א. אַחַת עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת עָשׂוּ חֲכָמִים לַקֹּדֶשׁ עַל הַתְּרוּמָה, וְאֵלּוּ הֵן: יֵשׁ לָאָדָם לְהַטְבִּיל כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה פִּי הַכְּלִי צַר וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, וְנִמְצְאוּ הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ כְּאִלּוּ טָבְלוּ בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי, לֹא בְּמִקְוֶה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַכְּלִי הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים טָהוֹר. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא – מִתּוֹךְ שֶׁעָלְתָה לוֹ טְבִילָה, עָלְתָה לַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ אֲפִלּוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּקֹּדֶשׁ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַכְּלִי הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים טָהוֹר. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא – מִתּוֹךְ שֶׁעָלְתָה לוֹ טְבִילָה, עָלְתָה לַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ אֲפִלּוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּקֹּדֶשׁ.
ב. כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין – לֹא נִטְמָא תּוֹכוֹ, וְלֹא בֵּית אֶצְבַּע שֶׁבְּעֹבִי שְׂפָתוֹ, וְהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ אוֹ שֶׁבְּבֵית צְבִיעָתוֹ טְהוֹרִין. וְשׁוֹתֶה בּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִגְּעוּ מַשְׁקִין שֶׁבְּפִיו בַּאֲחוֹרֵי הַכְּלִי וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ תּוֹכוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּתְּרוּמָה. אֲבָל לַקֹּדֶשׁ, אִם נִטְמְאוּ אֲחוֹרָיו – נִטְמָא כֻּלּוֹ.
ב. כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין וכו'. שמשקים טמאים שנגעו באחורי כלי שיש לו בית קיבול מטמאים את אחוריו להיות שני לטומאה מגזרת חכמים, אך תוכו לא נטמא (ראה לעיל ז,ג-ד). וְלֹא בֵּית אֶצְבַּע שֶׁבְּעֹבִי שְׂפָתוֹ. שבעובי הכלי יש מקום שקוע המשמש לצורך הכנסת האצבע בשעת אחיזת הכלי (פה"מ חגיגה ג,א; והוא הדין גם לאוגני ואוזני הכלי שאינם נטמאים במקרה זה, ראה הלכות כלים כח,א). שֶׁבְּבֵית צְבִיעָתוֹ. בבית האצבע שלו. וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ תּוֹכוֹ. שבמקרה שנגעו המשקים הטמאים בתוך הכלי נטמא כל הכלי (לעיל ז,ג). אֲבָל לַקֹּדֶשׁ אִם נִטְמְאוּ אֲחוֹרָיו נִטְמָא כֻּלּוֹ. ונעשה כולו שני לטומאה המטמא את הקודש (שם).
ג. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס – מֻתָּר לוֹ לִשָּׂא עִמּוֹ תְּרוּמָה כְּאֶחָד, וְהוֹאִיל וְאֵין הַנּוֹשֵׂא נוֹגֵעַ בַּתְּרוּמָה וְלֹא הַתְּרוּמָה נוֹגַעַת בַּמִּדְרָס – הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. אֲבָל לֹא הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ.
מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד שֶׁנָּשָׂא חָבִית שֶׁל קֹדֶשׁ, וְטִמְּאָהּ בַּמִּדְרָס שֶׁנָּשָׂא עִמָּהּ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס לֹא יִשָּׂא אֶת הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּמִדְרָס עִם הַקֹּדֶשׁ, כַּמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא, הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בַּקֹּדֶשׁ – הֲרֵי הַקֹּדֶשׁ טָהוֹר.
מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד שֶׁנָּשָׂא חָבִית שֶׁל קֹדֶשׁ, וְטִמְּאָהּ בַּמִּדְרָס שֶׁנָּשָׂא עִמָּהּ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס לֹא יִשָּׂא אֶת הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּמִדְרָס עִם הַקֹּדֶשׁ, כַּמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא, הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בַּקֹּדֶשׁ – הֲרֵי הַקֹּדֶשׁ טָהוֹר.
ג. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס. כלי הראוי לשכיבה או ישיבה שנטמא ונעשה אב הטומאה על ידי הזב וחבריו מכונה מדרס הזב, והוא מטמא את האדם הנושא אותו (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ו,א-ב). מֻתָּר לוֹ לִשָּׂא עִמּוֹ תְּרוּמָה כְּאֶחָד. שאף על פי שהנושא נטמא מחמת המדרס הוא אינו מטמא את התרומה כל עוד אינו נוגע בה באופן ישיר וכל עוד המדרס והתרומה אינם נוגעים זה בזה, ולכן מותר לו לשאת את התרומה יחד עם המדרס.
ד. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִים וְנִזְהָרִין מִן הַטֻּמְאוֹת – הֲרֵי בִּגְדֵיהֶן מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ.
ד. אוֹכְלֵי תְּרוּמָה. אנשים השומרים עצמם בטהרה לצורך אכילת תרומה. הֲרֵי בִּגְדֵיהֶן מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. שאם נגעו אוכלי הקודש בבגדיהם, נטמאו כמי שנגעו במדרס הזב וטעונים טבילה (פה"מ חגיגה ב,ז, וראה גם לקמן יג,א).
ה. כְּלִי שֶׁהוּא מְפֻצָּל, וְלוּחוֹתָיו וְקוֹרוֹתָיו מְקֻשָּׁרוֹת, כְּגוֹן מִטָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אִם נִטְמָא וְצָרִיךְ לְהַטְבִּילוֹ לִתְרוּמָה – יֵשׁ לוֹ לְהַטְבִּילוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת כְּשֶׁהוּא מְקֻשָּׁר, אֲבָל לַקֹּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב, שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם דָּבָר הַחוֹצֵץ, וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר.
ה. מְפֻצָּל. עשוי מכמה חלקים. יֵשׁ לוֹ לְהַטְבִּילוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת. רשאי לעשות כך. וּמְנַגֵּב. מייבש כל חלק וחלק מן הלכלוך שהצטבר עליו.
ו. כֵּלִים הַנִּגְמָרִים בְּטָהֳרָה, אֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹשֶׂה אוֹתָן תַּלְמִיד חֲכָמִים וְנִזְהָר בָּהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ. וְאֵינָן צְרִיכִין הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. אֲבָל לִתְרוּמָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּלֹא טְבִילָה, שֶׁהֲרֵי נַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה. וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּם טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ? גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֹק עַם הָאָרֶץ שֶׁיִּגַּע בָּהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה, וַעֲדַיִן הוּא לַח
ו-ז. כֵּלִים הַנִּגְמָרִים בְּטָהֳרָה. שנגמרה עשייתן בטהרה. וְנִזְהָר בָּהֶן. שלא ייטמאו. וְאֵינָן צְרִיכִין הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. אין צורך להמתין לערב לטהרתם. גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֹק עַם הָאָרֶץ. שחכמים גזרו על עם הארץ שיהא בחזקת טמא כזב ורוקו מטמא כרוק הזב (לקמן יג,א, הלכות מטמאי משכב ומושב י,א). שֶׁיִּגַּע בָּהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה. טרם נגמרה מלאכתם, שבשלב זה אינם מקבלים טומאה עדיין, כך שאפילו התלמיד חכם לא נזהר לשמרם מן הטומאה (בבלי חגיגה כג,א). וַעֲדַיִן הוּא לַח אַחַר שֶׁנִּגְמְרוּ. שרוק הזב מטמא רק בזמן שהוא לח (הלכות מטמאי משכב ומושב ב,א), וחששו שהרוק יישאר לח אחר שנגמרה מלאכת הכלי והוא ייטמא מן הרוק.
ז. אַחַר שֶׁנִּגְמְרוּ.
הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה. כֵּיצַד? כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת פְּרוּדִין זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן צִמּוּקִין וּגְרוֹגָרוֹת, וְנָגְעָה טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן – נִטְמָא כָּל מַה שֶּׁבַּכְּלִי, בַּקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא בִּתְרוּמָה. וְכָל הַמַּעֲלוֹת – שֶׁל דִּבְרֵיהֶן הֵן, וְרֶמֶז יֵשׁ לְמַעֲלָה זוֹ בַּתּוֹרָה: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (במדבר ז,יד ובהמשך הפרק), אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַה שֶּׁבַּכַּף הֲרֵי הוּא כְּגוּף אֶחָד.
אֲפִלּוּ כְּלִי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ – מְצָרֵף מַה שֶּׁעָלָיו לַקֹּדֶשׁ, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ צְבוּרִין עַל גַּבֵּי הַלּוּחַ אוֹ עַל גַּבֵּי הָעוֹר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַפֵּרוֹת נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה.
הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה. כֵּיצַד? כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת פְּרוּדִין זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן צִמּוּקִין וּגְרוֹגָרוֹת, וְנָגְעָה טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן – נִטְמָא כָּל מַה שֶּׁבַּכְּלִי, בַּקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא בִּתְרוּמָה. וְכָל הַמַּעֲלוֹת – שֶׁל דִּבְרֵיהֶן הֵן, וְרֶמֶז יֵשׁ לְמַעֲלָה זוֹ בַּתּוֹרָה: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (במדבר ז,יד ובהמשך הפרק), אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַה שֶּׁבַּכַּף הֲרֵי הוּא כְּגוּף אֶחָד.
אֲפִלּוּ כְּלִי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ – מְצָרֵף מַה שֶּׁעָלָיו לַקֹּדֶשׁ, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ צְבוּרִין עַל גַּבֵּי הַלּוּחַ אוֹ עַל גַּבֵּי הָעוֹר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַפֵּרוֹת נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה.
ח. הָיוּ שְׁנֵי הַצִּבּוּרִין בְּתוֹךְ הַכְּלִי, וְדָבָר אַחֵר בֵּינֵיהֶן, וְנִטְמָא אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן: אִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁבֵּינֵיהֶן צָרִיךְ לַכְּלִי – הַכְּלִי מְצָרְפָן וְנִטְמָא הַכֹּל; וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַכְּלִי – לֹא נִטְמָא אֶלָּא זֶה שֶׁנָּגְעָה בּוֹ הַטֻּמְאָה בִּלְבַד.
ח. אִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁבֵּינֵיהֶן צָרִיךְ לַכְּלִי. דבר הצריך להיות מונח בכלי שרת כדי להתקדש (כדוגמת מנחה, ראה הלכות מעשה הקרבנות יג,יב, הלכות פסולי המוקדשין ג,יח-כא; טורי אבן חגיגה כד,א). ויש מפרשים דבר שצריך לאחזו על ידי כלי כדי שלא יתפזר (כדוגמת קמח וקטורת, ובניגוד לבשר וכדומה שניתן לאחזם ביד; עמק הנצי"ב לספרי במדבר פסקה מט, וראה גם הרחב דבר במדבר ז,יד).
ט. הָיוּ שְׁנֵי צִבּוּרִין בַּכְּלִי, וְהַצִּבּוּר הָאֶחָד מְחֻבָּר לַמַּיִם שֶׁאֲחוֹרֵי הַכְּלִי, וְנָגַע בַּצִּבּוּר הַשֵּׁנִי – נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן בְּצֵרוּף הַכְּלִי, וְנִטְמְאוּ הַמַּיִם שֶׁאֲחוֹרֵי הַכְּלִי מֵחֲמַת זֶה הָאֹכֶל הַמְחֻבָּר לָהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲחוֹרֵי הַכְּלִי. נָגַע הַטָּמֵא בַּמַּיִם שֶׁאֲחוֹרֵי הַכְּלִי – נִטְמָא הָאֹכֶל הַמְחֻבָּר לָהֶן. וְהַדָּבָר סָפֵק אִם נִטְמָא הָאֹכֶל הַשֵּׁנִי בְּצֵרוּף הַכְּלִי, אוֹ לֹא נִטְמָא מֵחֲמַת הַצֵּרוּף.
ט. וְנָגַע בַּצִּבּוּר הַשֵּׁנִי. נגע אדם טמא בציבור שאינו מחובר למים.
י. אֹכֶל קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא, וְהִנִּיחוֹ בִּכְלִי, וּבְתוֹךְ הַכְּלִי אֹכֶל קֹדֶשׁ אַחֵר טָהוֹר, וְאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה – הַטָּהוֹר בְּטָהֳרָתוֹ וְהַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ. בָּא טְבוּל יוֹם וְנָגַע בָּאֹכֶל הַטָּמֵא – יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם נִפְסַל הַטָּהוֹר מֵחֲמַת מַגַּע טְבוּל יוֹם מִפְּנֵי צֵרוּף הַכְּלִי אוֹ לֹא נִפְסַל, שֶׁלֹּא נָגַע טְבוּל יוֹם אֶלָּא בָּאֹכֶל שֶׁשָּׂבַע מִן הַטֻּמְאָה וְלֹא הוֹסִיף לוֹ כְּלוּם.
י. הַטָּהוֹר בְּטָהֳרָתוֹ וְהַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ. שאין כלי מצרף את האוכלים שבתוכו אלא כשנגעה טומאה באחד מהם בעודם בתוכו, אך לא במקרה שהיה אחד מהם טמא קודם לכן. אֶלָּא בָּאֹכֶל שֶׁשָּׂבַע מִן הַטֻּמְאָה וְלֹא הוֹסִיף לוֹ כְּלוּם. שמאחר שהאוכל כבר היה טמא נגיעת הטבול יום לא שינתה את מצבו.
יא. הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ – פָּסוּל, אֲבָל לִתְרוּמָה – טָהוֹר. וְכֵן שְׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה, אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ – הֲרֵי זֶה נִטְמָא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה אוֹ שֶׁבַּקֹּדֶשׁ, אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה – לֹא פְּסָלוֹ.
יא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יא,ג-ד וה"ח שם.
יב. מִי שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ אַחַת, וְנָגַע בָּהּ בְּיָדוֹ שְׁנִיָּה אוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ – פָּסַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁלִישִׁי. וְאִם הָיְתָה יָדוֹ בְּלוּלָה בְּמַשְׁקֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע – נִטְמֵאת חֲבֶרְתָּהּ, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאַחַר כָּךְ יִגַּע בַּקֹּדֶשׁ. אֲבָל בַּתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת יָדוֹ הָאַחַת – לֹא נִטְמֵאת חֲבֶרְתָּהּ, וַאֲפִלּוּ נָגַע בָּהּ כְּשֶׁהִיא נְגוּבָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל יָדוֹ שֶׁנִּטְמֵאת, אֶלָּא נוֹטְלָהּ וְנוֹגֵעַ בַּתְּרוּמָה.
יב. מִי שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ אַחַת. שנגעה באחד מן הדברים המטמאים את הידיים (ראה לעיל ח,א-ד, ט,ה). פָּסַל אֶת הַשְּׁנִיָּה וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁלִישִׁי. שאין היא טמאה כשאר ידיים שהם שניות לטומאה (לעיל ח,ב), אלא היא פוסלת רק את הקודש בלבד (פה"מ חגיגה ג,ב). בְּלוּלָה בְּמַשְׁקֶה. רטובה. וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל אֶת שְׁתֵּיהֶן. במקווה שיש בו ארבעים סאה (הלכות מקוואות ט,ה, וראה לעיל ח,ז). אֲבָל בַּתְּרוּמָה וכו'. לעיל שם. וַאֲפִלּוּ נָגַע בָּהּ כְּשֶׁהִיא נְגוּבָה. אבל אם היד הטמאה רטובה, היא מטמאת את היד השנייה לתרומה באמצעות המשקה שעליה (ראה לעיל ח,י).
יג. אֳכָלִים נְגוּבִין שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ – אוֹכְלִין אוֹתָן בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּתְרוּמָה. אֲבָל בַּקֹּדֶשׁ – חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן, וְאָסוּר לְמִי שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת לֶאֱכֹל קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר. אֲפִלּוּ לֹא נָגַע בּוֹ אֶלָּא בְּכוּשׁ, אוֹ שֶׁתָּחַב לוֹ חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ פִּיו – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נָגְעָה טֻמְאָה בָּאֳכָלִים שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ, שֶׁנִּטְמְאוּ, מִפְּנֵי שֶׁחִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן.
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נָגְעָה טֻמְאָה בָּאֳכָלִים שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ, שֶׁנִּטְמְאוּ, מִפְּנֵי שֶׁחִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן.
יג. אֳכָלִים נְגוּבִין שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ. שהאוכלים אינם מקבלים טומאה עד שיתרטבו תחילה באחד מן המשקים המכשירים לקבל טומאה (הלכות טומאת אוכלין א,א-ב). מְסֹאָבוֹת. טמאות. חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן. קדושתם ומעלתם גורמת להם להיות מוכשרים להיטמא גם אם לא הוכשרו על ידי משקים. בְּכוּשׁ. באמצעות קיסם.
יד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? לִפְסֹל הָאֹכֶל עַצְמוֹ וּלְאָסְרוֹ בַּאֲכִילָה. אֲבָל לִמְנוֹת בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – הֲרֵי זֶה סָפֵק. כֵּיצַד? נָגַע אֹכֶל זֶה שֶׁנִּטְמָא בְּלֹא הֶכְשֵׁר בְּאֹכֶל שֵׁנִי שֶׁהֻכְשַׁר – הֲרֵי זֶה הַשֵּׁנִי סָפֵק, מִפְּנֵי שֶׁהָרִאשׁוֹן לֹא הֻכְשַׁר.
טו. הָאוֹנֵן אַחַר שֶׁתַּם זְמַן אֲנִינוּתוֹ, וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים אַחַר שֶׁהֵבִיא כַּפָּרָתוֹ – צְרִיכִין טְבִילָה לַאֲכִילַת הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה, שֶׁהָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים מֻתָּרִין לֶאֱכֹל אֶת הַתְּרוּמָה.
וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּם טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ? שֶׁהֲרֵי עַד עַתָּה הָיוּ אֲסוּרִין לֶאֱכֹל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהִסִּיחוּ אֶת דַּעְתָּם, וְשֶׁמָּא נִטְמְאוּ וְהֵם לֹא יָדְעוּ. וְלֹא עָשׂוּ מַעֲלָה זוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה. אֲבָל לִנְגִיעָה – נוֹגְעִים בַּקֳּדָשִׁים קֹדֶם טְבִילָה. וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ – פְּסָלוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּם טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ? שֶׁהֲרֵי עַד עַתָּה הָיוּ אֲסוּרִין לֶאֱכֹל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהִסִּיחוּ אֶת דַּעְתָּם, וְשֶׁמָּא נִטְמְאוּ וְהֵם לֹא יָדְעוּ. וְלֹא עָשׂוּ מַעֲלָה זוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה. אֲבָל לִנְגִיעָה – נוֹגְעִים בַּקֳּדָשִׁים קֹדֶם טְבִילָה. וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ – פְּסָלוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טו. הָאוֹנֵן. מתאבל ביום המיתה, שאסור באכילת קדשים (ראה הלכות מעשר שני ג,ו-ז, הלכות ביאת מקדש ב,ח-י). שֶׁהָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים מֻתָּרִין לֶאֱכֹל אֶת הַתְּרוּמָה. שהאונן מותר באכילת תרומה אפילו בזמן אנינותו, והמחוסר כיפורים מותר בתרומה לאחר שנטהר מטומאתו גם אם לא הביא עדיין את קרבנו.
וְהִסִּיחוּ אֶת דַּעְתָּם. מלהישמר בטהרת הקודש. וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ. קודם שהביא כפרתו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל י,ג.
וְהִסִּיחוּ אֶת דַּעְתָּם. מלהישמר בטהרת הקודש. וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ. קודם שהביא כפרתו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל י,ג.
טז. שֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת עָשׂוּ אוֹתָן בֵּין לַקֹּדֶשׁ בֵּין לְחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. וְחָמֵשׁ אַחֲרוֹנוֹת, שֶׁהֵן מִן 'הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ' וָהָלְאָה – עָשׂוּ אוֹתָן בַּקֹּדֶשׁ בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא הֲרֵי הֵן בְּחָמֵשׁ אֵלּוּ כַּחֻלִּין.
לְפִיכָךְ, חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – הָרִאשׁוֹן טָמֵא בָּהֶן, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר כַּחֻלִּין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
לְפִיכָךְ, חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – הָרִאשׁוֹן טָמֵא בָּהֶן, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר כַּחֻלִּין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טז. שֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. המנויות לעיל הל' א-ו. בֵּין לְחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. חולין שמקפידים על טהרתם כדרגת טהרת הקודש. שֶׁהֵן מִן הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. לעיל ה"ז.
לְפִיכָךְ חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ וכו'. שלעניין דרגות הטומאה אינם נחשבים כקודש, מאחר שעניין זה נמנה בין חמש המעלות האחרונות (לעיל הי"א). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יא,ט.
לְפִיכָךְ חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ וכו'. שלעניין דרגות הטומאה אינם נחשבים כקודש, מאחר שעניין זה נמנה בין חמש המעלות האחרונות (לעיל הי"א). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יא,ט.
אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא מִתּוֹךְ שֶׁעָלְתָה לוֹ טְבִילָה עָלְתָה לַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ אֲפִלּוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּקֹּדֶשׁ. במקרה שהכלי הגדול טמא אף על פי שפיו צר ביותר ואין בו כשפופרת הנוד עלתה טבילה לכלים שבתוכו (ראה שם), ולפיכך במקרה זה לא עשו מעלה בקודש ומותר להטביל כלים בתוך כלים.