א. אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הַנִּשְׁבָּע לַשָּׁוְא אוֹ עַל שֶׁקֶר, וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן מֵבִיא קָרְבָּן – אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן עֲוֹן הַשְּׁבוּעָה כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יְנַקֶּה יי" (שמות כ,ו; דברים ה,י) – אֵין לָזֶה נִקָּיוֹן מִדִּין שָׁמַיִם עַד שֶׁיִּפָּרַע מִמֶּנּוּ עַל הַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁחִלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי" (ויקרא יט,יב). לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר מֵעָוֹן זֶה יָתֵר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת.
ב. עָוֹן זֶה מִן הַחֲמוּרוֹת הוּא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ לֹא כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין, יֵשׁ בּוֹ חִלּוּל הַשֵּׁם הַמְקֻדָּשׁ, שֶׁהוּא גָּדוֹל מִכָּל הָעֲוֹנוֹת.
ב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה. א,ב (וראה שם ה"ד, הלכות יסודי התורה ה,י).
ג. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבַשֶּׁמֶשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁבְּרָאָם – אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע בְּנָבִיא מִן הַנְּבִיאִים אוֹ בִּכְתָב מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁשָּׁלַח נָבִיא זֶה אוֹ לְמִי שֶׁצִּוָּה בִּכְתָב זֶה – אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֵלּוּ שְׁבוּעוֹת, מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן וּמְלַמְּדִין אֶת הָעָם שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בְּכָךְ, וּמַרְאִין בְּעֵינֵיהֶן שֶׁזּוֹ שְׁבוּעָה, וּפוֹתְחִין לָהֶן פֶּתַח וּמַתִּירִין לָהֶן.
ג. וּמַרְאִין בְּעֵינֵיהֶן שֶׁזּוֹ שְׁבוּעָה וכו'. יוצרים להם רושם ששבועות אלו, שבועות גמורות הן, על ידי כך שמצריכים לפתוח להם פתח כדי להתיר את הנדר (כדלעיל ו,י).
ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה: הַנִּשְׁבָּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ – דַּעְתּוֹ עַל הָאַזְכָּרוֹת; וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם – דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל, וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנִשְׁבַּע בָּהּ – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ, וְאָסוּר.
ד. דַּעְתּוֹ עַל הָאַזְכָּרוֹת. על שמות ה' שבתורה, וממילא שבועתו שבועה. וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם. כגון שאמר 'הריני נשבע בתורה', ולא אמר 'במה שכתוב בתורה'. דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל. על הקלף שספר התורה כתוב עליו, ואין כאן שבועה. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנִשְׁבַּע בָּהּ. אף אם נשבע בסתם.
ה. הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה סְתָם: אִם תַּלְמִיד חֲכָמִים הוּא – אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם; וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא – צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת.
ה. אִם תַּלְמִיד חֲכָמִים הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. מכיוון שיודע להבחין בהבדל בין הנשבע בסתם לנשבע במה שכתוב בה, לא יבוא לזלזל ולהישבע אף במה שכתוב בה.
ו. עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבַּע – אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ, וַהֲרֵי הוּא אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע כְּקֹדֶם שֶׁנִּשְׁבַּע, לְפִי שֶׁאֵין גּוּפוֹ קָנוּי לוֹ כְּדֵי שֶׁתָּחוּל עָלָיו שְׁבוּעָתוֹ, וְנֶאֱמַר בַּשְּׁבוּעוֹת: "לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ" (במדבר ל,ג) – מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, יָצָא עֶבֶד שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, וְנִמְצָא זֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל נִכְסֵי אַחֵר.
ו. אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ וַהֲרֵי הוּא אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע כְּקֹדֶם שֶׁנִּשְׁבַּע. אינו צריך להכריחו לעשות ההיפך משבועתו כדי שלא תחול, משום שאינה חלה בכל מקרה (והשווה לדין עבד שנדר נזירות או נדרים אחרים, הלכות נזירות ב,יז-יח).
ז. קְטַנִּים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ וְהֵן יוֹדְעִין טַעַם הַשְּׁבוּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין – כּוֹפִין אוֹתָן לַעֲמֹד בְּדִבְרֵיהֶן, כְּדֵי לְחַנְּכָן וּלְאַיֵּם עֲלֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבְּעוּ עָלָיו דָּבָר שֶׁאֵין הַקָּטָן יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִזַּק, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיָּצוּם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר זְמַן מְרֻבֶּה – מַכֶּה אוֹתוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְגוֹעֵר בּוֹ, וּמַרְאִין לוֹ שֶׁהֻתְּרָה שְׁבוּעָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָגִיל לְהָקֵל רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת.
ז. קְטַנִּים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ וכו'. מדובר כאן בקטן בן שתים עשרה שנה ומטה וקטנה בת אחת עשרה שנה ומטה, שבגיל זה אין שבועתם שבועה, ואף על פי כן כופים אותם לקיים כדי שייזהרו בשבועות. אולם, כשהגיע הקטן לגיל שתים עשרה שנה ויום, והקטנה לגיל אחת עשרה שנה ויום, אם נשבעו או נדרו ויודעים לשם מי נשבעו או נדרו, חייבים לקיים דבריהם (ראה הלכות נדרים יא,א-ד; כתר המלך, ר"י קאפח). ויש שסוברים שלדעת הרמב"ם אין דין שבועות שווה לנדרים בפרט זה, וכל עוד לא נעשו גדולים (זכר בן שלוש עשרה שנה ויום ונקבה בת שתים עשרה שנה ויום שהביאו סימני גדלות, הלכות אישות ב,א, ב,י) אין שבועתם שבועה, ואף על פי כן כופים אותם לעמוד בדבריהם כדי שלא יזלזלו בשבועות (כנה"ג הגה"ט יו"ד רלג).
ח. צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּקְּטַנִּים הַרְבֵּה וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִין לְהִשָּׁבַע תָּמִיד כַּגּוֹיִם, וְזֶה הַדָּבָר כְּמוֹ חוֹבָה הוּא עַל אֲבוֹתֵיהֶן וְעַל מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת.
ט. הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ לַשָּׁוְא, אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע בְּפָנָיו לַשֶּׁקֶר, אוֹ שֶׁבֵּרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, שֶׁהוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ,ו; דברים ה,י), כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בְּרָכוֹת – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וְאִם לֹא יְנַדֵּהוּ – הוּא בְּעַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי. וְצָרִיךְ לְהַתִּיר אוֹתוֹ מִיָּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִכְשׁוֹל לַאֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁנִּדּוּהוּ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁיּוֹדִיעוֹ – נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנִדּוּי, שֶׁהֲרֵי לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם מַעֲוֶה וּשְׁבוּעָה תָּמִיד.
ט. בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. המברך ברכה במצב שאינו מחויב בה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בְּרָכוֹת. א,טו. לְנַדּוֹתוֹ. לומר לו: 'פלוני זה בשמתא (בנידוי)' ומתחייב בהנהגות המנודה (ראה הלכות תלמוד תורה ז,ב-ד). הוּא בְּעַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי. השומע שלא נידה (רדב"ז, כס"מ, לח"מ), ויש מפרשים שהאדם שהזכיר את שם ה' לבטלה נעשה מנודה מאליו (קרן אורה נדרים ז,ב). וְצָרִיךְ לְהַתִּיר אוֹתוֹ מִיָּד. מנידויו (ראה הלכות תלמוד תורה שם). מַעֲוֶה. דיבור עקום ולא מתוקן.
י. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַנִּשְׁבָּע הַזֶּה אוֹ הַמְבָרֵךְ לְבַטָּלָה מֵזִיד. אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹגֵג וְלֹא יָדַע שֶׁזֶּה אָסוּר – אֵינוֹ חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְנַדּוֹתוֹ, וְלֹא עָנַשׁ הַכָּתוּב שׁוֹגֵג, אֶלָּא מַזְהִירוֹ וּמַתְרֶה בּוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר.
יא. וְלֹא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא בִּלְבַד הִיא הָאֲסוּרָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין לְבַטָּלָה אָסוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע. הֲרֵי הַכָּתוּב מְצַוֶּה וְאוֹמֵר: "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא" (דברים כח,נח), וּבִכְלַל יִרְאָתוֹ – שֶׁלֹּא יַזְכִּירוֹ לְבַטָּלָה.
לְפִיכָךְ, אִם טָעָה הַלָּשׁוֹן וְהוֹצִיא שֵׁם לְבַטָּלָה – יְמַהֵר מִיָּד וִישַׁבֵּחַ וִיפָאֵר וִיאַדֵּר לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לְבַטָּלָה. כֵּיצַד? אָמַר: 'יי' – אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם וָעֶד' אוֹ 'גָּדוֹל הוּא וּמְהֻלָּל מְאֹד' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבַטָּלָה.
לְפִיכָךְ, אִם טָעָה הַלָּשׁוֹן וְהוֹצִיא שֵׁם לְבַטָּלָה – יְמַהֵר מִיָּד וִישַׁבֵּחַ וִיפָאֵר וִיאַדֵּר לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לְבַטָּלָה. כֵּיצַד? אָמַר: 'יי' – אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם וָעֶד' אוֹ 'גָּדוֹל הוּא וּמְהֻלָּל מְאֹד' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבַטָּלָה.
יא. מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין. שמות ה' שאינם נמחקים (ראה לעיל ב,ב בביאור).
יב. אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְאֵין בָּזֶה דֹּפִי, וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁמֶץ מִינוּת – אַף עַל פִּי כֵן רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה, וְאֵין נִזְקָקִין לְהַתִּיר אֶלָּא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. וְטוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לָאָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע כְּלָל. וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע – שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר" (תהלים טו,ד), וְכָתוּב אַחֲרָיו: "עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם" (שם טו,ה).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
יב. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ו,א. דֹּפִי. פגם. וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה. שלבו מהסס בדבר. אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁמֶץ מִינוּת. משום שהיתר נדרים ושבועות אין לו עיקר בתורה שבכתב אלא נלמד במסורת החכמים ממשה רבנו (כלעיל ו,ב), מי שחושש לעשות זאת נראה ככופר במסורת קבלת התורה שבעל פה. וְאֵין נִזְקָקִין לְהַתִּיר אֶלָּא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. בשונה מנדרים שמצווה על האדם להישאל על נדרו מחשש שלא יעמוד בו (הלכות נדרים יג,כה), בשבועה, שיש בה שם ה' ועונשה גדול, עדיף שיעמוד בשבועתו מאשר שיתיר אותה. וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ. אם בכל זאת נשבע, וקשה לו לקיים השבועה, טובה היא לו שיעמוד בשבועתו ולא יתירה אף הדבר כרוך בצער. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. אף אם נשבע להרע לעצמו ויש לו צער בקיום השבועה, לא יחליף דיבורו אלא יעמוד בו.
