פרק י"ב, הלכות שבת, ספר זמנים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּבְעִיר כָּל שֶׁהוּא – חַיָּב; וְהוּא שֶׁיְּהֵא צָרִיךְ לָאֵפֶר. אֲבָל אִם הִבְעִיר דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְהַמַּבְעִיר גְּדִישׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵף דִּירָתוֹ – חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַשְׁחִית, מִפְּנֵי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהִנָּקֵם מִשּׂוֹנְאוֹ, וַהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ, וְנַעֲשָׂה כַּקּוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ אוֹ בַּחֲמָתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב וְכַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁכָּל אֵלּוּ מְתַקְּנִין הֵן אֵצֶל יִצְרָן הָרַע. וְכֵן הַמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר אוֹ אֶת הָעֵצִים, בֵּין לְהִתְחַמֵּם בֵּין לְהָאִיר – הֲרֵי זֶה חַיָּב. הַמְחַמֵּם אֶת הַבַּרְזֶל כְּדֵי לְצָרְפוֹ בַּמַּיִם – הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַבְעִיר, וְחַיָּב.
א. כָּל שֶׁהוּא. כמות מזערית. וְהוּא שֶׁיְּהֵא צָרִיךְ לָאֵפֶר וכו'. בתנאי שיהיה לו צורך בתוצר הבערה, שהוא האפר, אחרת נחשב למקלקל. וְנַעֲשָׂה כַּקּוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ וכו'. ראה לעיל ח,ח, י,י. מְתַקְּנִין הֵן אֵצֶל יִצְרָן הָרַע. נחשבים לתיקון מבחינת נחת הרוח שיש ליצרם בכך. לְצָרְפוֹ. לחסם אותו ולעשותו פלדה. הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַבְעִיר. שהבערתו וכיבויו הם חלק מתהליך עיבודו (ראה בהלכה הבאה).
ב. הַמְכַבֶּה כָּל שֶׁהוּא – חַיָּב. אֶחָד הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר וְאֶחָד הַמְכַבֶּה הַגַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ. אֲבָל הַמְכַבֶּה גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת – פָּטוּר; וְאִם נִתְכַּוֵּן לְצָרֵף – חַיָּב, שֶׁכֵּן לוֹטְשֵׁי הַבַּרְזֶל עוֹשִׂין, מְחִמִּין אֶת הַבַּרְזֶל עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה גַּחֶלֶת וּמְכַבִּין אוֹתוֹ בַּמַּיִם כְּדֵי לְחַסְּמוֹ, וְזֶה הוּא לְצָרֵף שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ חַיָּב, וְהוּא תּוֹלֶדֶת הַמְכַבֶּה. וּמֻתָּר לְכַבּוֹת גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֻזְּקוּ בָּהּ רַבִּים. הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן לְתוֹךְ הַנֵּר הַדָּלוּק – חַיָּב מִשּׁוּם מַבְעִיר, וְהַמִּסְתַּפֵּק מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר – חַיָּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה.
ב. אֲבָל הַמְכַבֶּה גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת פָּטוּר. שאין בה בערה של ממש. וּמֻתָּר לְכַבּוֹת גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וכו'. שלא אסרו חכמים במקום של סילוק נזק (ראה לקמן יד,יא, כא,יד).
ג. דְּלֵקָה שֶׁנָּפְלָה בְּשַׁבָּת – הַמְכַבֶּה אוֹתָהּ מִפְּנֵי אִבּוּד הַמָּמוֹן, חַיָּב, שֶׁאֵין אִבּוּד מָמוֹן דּוֹחֶה שַׁבָּת אֶלָּא אִבּוּד נְפָשׁוֹת. לְפִיכָךְ יֵצְאוּ בְּנֵי אָדָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ, וְיַנִּיחוּ הָאֵשׁ תְּלַהֵט, וַאֲפִלּוּ שׂוֹרֶפֶת כָּל הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ.
ג. שֶׁאֵין אִבּוּד מָמוֹן דּוֹחֶה שַׁבָּת אֶלָּא אִבּוּד נְפָשׁוֹת. שמותר לכבות את הדלקה משום סכנה לחיי אדם, אך לא לצורך הצלת ממון. וְיַנִּיחוּ הָאֵשׁ תְּלַהֵט. ישאירו את האש לבעור. כָּל הַמְּדִינָה. כל העיר.
ד. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה. אֲפִלּוּ כְּלֵי חֶרֶשׂ חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם עוֹשִׂין מֵהֶן מְחִצָּה, אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין, שֶׁגְּרַם כִּבּוּי מֻתָּר. וְכוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶּאֱחֹז בַּקּוֹרָה.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין. שאותם הכלים יישברו מחום האש, והמים שבתוכם יכבו את הדלקה. שֶׁגְּרַם כִּבּוּי מֻתָּר. שאין זו אלא פעולה עקיפה, ולא במגע ישיר עם האש. וְכוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶּאֱחֹז בַּקּוֹרָה. מותר להניח קערה מעל הנר בכדי לחצוץ בין השלהבת ובין קורת הגג, לבל תידלק.
ה. תֵּבָה שִׁדָּה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן הָאוּר – מֵבִיא עוֹר גְּדִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵין הָאוּר מְלַהֶטֶת אוֹתָן, וּפוֹרְשׂוֹ עַל הַקָּצֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׂרַף כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר לוֹ הָאֵשׁ.
ה. וּמִגְדָּל. ארון. מִדְּבָרִים שֶׁאֵין הָאוּר מְלַהֶטֶת אוֹתָן. שאינם דליקים. כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר לוֹ הָאֵשׁ. שאין זה כיבוי, אלא מניעת התפשטות הדלקה.
ו. טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר – פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ, וְאִם כָּבְתָה כָּבְתָה. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר – פּוֹשְׁטוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ, וְאִם כָּבָה כָּבָה. וְנוֹתֵן מַיִם מִן הַצַּד שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְלֵית בּוֹ הָאוּר, וְאִם כָּבְתָה כָּבְתָה. שָׁכַח נֵר דָּלוּק עַל גַּבֵּי הַטַּבְלָה – נוֹעֵר אֶת הַטַּבְלָה וְהוּא נוֹפֵל, וְאִם כָּבָה כָּבָה. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ מִבָּעֶרֶב, אַף עַל פִּי שֶׁכָּבָה – אָסוּר לְטַלְטְלָהּ.
ו. עַל גַּבֵּי הַטַּבְלָה. לוח המשמש כשולחן. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ מִבָּעֶרֶב… אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. שאם לא שכחו שם אלא הניחו בכוונה, נעשה בסיס לדבר האסור (לקמן כה,י, כה,יז).
ז. נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין אוֹמְרִין לוֹ 'כַּבֵּה' אוֹ 'אַל תְּכַבֶּה', מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה עוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו. אֲבָל מִדַּעַת עַצְמוֹ – אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ. וּבַדְּלֵקָה הִתִּירוּ לוֹמַר: 'כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד'.
ז. אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה. אין מבקשים ממנו לכבות, אך גם אין מונעים ממנו אם רצה לכבות. מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. אין ישראל מצווים למנוע את הגוי מחילול שבת שהוא רוצה בו (ראה גם לעיל ו,ד). אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לא מרשים לו לכבות. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה עוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו. אם עושה משום שמבין שלאביו יש תועלת בדבר. אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. שאין בית דין מצֻווים להפריש מן האיסור מי שאינו בן דעת (הלכות מאכלות אסורות יז,כז). הִתִּירוּ לוֹמַר כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד. כדי שיבואו גויים ויכבו, שלא נאסר אלא לומר להם במפורש לכבות.
ח. הַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת – מְלָאכָה מֵאֲבוֹת הַמְּלָאכוֹת הִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר זֶה עִם כָּל גּוּפֵי תּוֹרָה מִפִּי מֹשֶׁה מִסִּינַי נֶאֶמְרוּ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּתּוֹרָה: "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שמות לו,ו). הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַהֲבָאָה, מְלָאכָה קוֹרֵא אוֹתָהּ. וְכֵן לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁהַמַּעֲבִיר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע – הֲרֵי הוּא כְּמוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, וְחַיָּב.
ח. הַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. העברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך (רשויות השבת יבוארו לקמן פרק יד). וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר זֶה… מִפִּי מֹשֶׁה מִסִּינַי וכו'. למרות שאיסור זה נודע במסורת חכמים, ככל מצוות התורה, מכל מקום אפשר ללמדו מן התורה עצמה. אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. שיפסיקו להביא את נדבותיהם לבניין המשכן, משום שהרבו להביא יותר מדי. שֶׁהַהֲבָאָה מְלָאכָה קוֹרֵא אוֹתָהּ. שהעברת החפצים מאצל היחיד נקראה בפסוק זה 'מלאכה', ובשבת נאסרה עשיית כל מלאכה (ראה לעיל א,א). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. במסורת חכמים. מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע. מקצה אחד של תחום ארבע אמות לקצהו השני (ולשיעור המרחק המדויק ראה לקמן הי"ח).
ט. אֵין הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת חַיָּב, עַד שֶׁיּוֹצִיא כַּשִּׁעוּר הַמּוֹעִיל מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיַעֲקֹר מֵרְשׁוּת זוֹ וְיַנִּיחַ בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה. אֲבָל אִם עָקַר וְלֹא הִנִּיחַ, אוֹ הִנִּיחַ וְלֹא עָקַר, אוֹ שֶׁהוֹצִיא פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר – פָּטוּר. וְכֵן הַמַּעֲבִיר מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲקֹר כַּשִּׁעוּר מִצַּד זֶה וְיַנִּיחוֹ בַּצַּד הָאַחֶרֶת.
ט. כַּשִּׁעוּר הַמּוֹעִיל. דבר בגודל שניתן לעשות בו שימוש כלשהו (שיעורי הוצאה בחומרים שונים יפורטו לקמן פרק יח). וְיַעֲקֹר. ירים את החפץ מן הקרקע.
י. הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אוֹ הַמּוֹשִׁיט – הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַמּוֹצִיא, וְחַיָּב. וְכֵן הַזּוֹרֵק אוֹ הַמּוֹשִׁיט מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע – הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַמּוֹצִיא, וְחַיָּב. וְהַזּוֹרֵק כִּלְאַחַר יָד – פָּטוּר.
י. הַזּוֹרֵק… אוֹ הַמּוֹשִׁיט הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַמּוֹצִיא. משום הדמיון להוצאה, אף שנעשים באופן אחר. כִּלְאַחַר יָד. בצורה שאיננה הזריקה הרגילה, כגון כלפי אחוריו.
יא. הַמּוֹצִיא מִקְצָת הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת מִשְּׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת אֵלּוּ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה – פָּטוּר, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַחֵפֶץ כֻּלּוֹ מֵרְשׁוּת זוֹ לִרְשׁוּת זוֹ. קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה חֲפָצִין, אֲפִלּוּ מְלֵאָה חַרְדָּל, וְהוֹצִיא רֻבָּהּ מֵרְשׁוּת זוֹ לִרְשׁוּת זוֹ – פָּטוּר, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקֻּפָּה. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לָזֶה, שֶׁהַכְּלִי מֵשִׂים כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּחֵפֶץ אֶחָד.
יא. הַמּוֹצִיא מִקְצָת הַחֵפֶץ. וחלקו עדיין נמצא ברשות שנעקר ממנה. קֻפָּה. סל גדול. מְלֵאָה חַרְדָּל. גרגרי חרדל קטנים. וְהוֹצִיא רֻבָּהּ מֵרְשׁוּת זוֹ לִרְשׁוּת זוֹ פָּטוּר. אף שיש גרגרים שנכנסו לתחום הרשות השנייה לגמרי, הקופה אוגדת אותם ליחידה אחת, והיא לא הוצאה בשלמות.
יב. הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹ בְּתוֹךְ חֵיקוֹ, אוֹ שֶׁיָּצָא בְּמָעוֹת צְרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. וְכֵן הַמּוֹצִיא עַל כְּתֵפוֹ – חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּשּׂוֹי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁכֵּן הָיָה מַשּׂוֹי בְּנֵי קְהָת בַּמִּשְׁכָּן לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז,ט). וְכָל הַמְּלָאכוֹת – מִמִּשְׁכָּן לוֹמְדִין אוֹתָן.
יב. בְּמָעוֹת צְרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ. בחלק מן הבגד שהוא מתעטף בו. כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. שכך רגילים אנשים לשאת חפצים. אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּשּׂוֹי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. ובאופן עקרוני תחום רשות הרבים אינו מגיע למעלה מעשרה טפחים (לקמן יד,ג). בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ. ונשיאה בכתף היא מעל עשרה טפחים. ומשום שכזו היתה במשכן, חייבים עליה. וְכָל הַמְּלָאכוֹת מִמִּשְׁכָּן לוֹמְדִין אוֹתָן. ראה לעיל ח,יא ולקמן יג,יח.
יג. אֲבָל הַמּוֹצִיא לְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו, וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאָזְנוֹ, וּבִשְׂעָרוֹ, וּבְכִיס שֶׁתָּפוּר בְּבִגְדוֹ וּפִי הַכִּיס לְמַטָּה, בֵּין בֶּגֶד וּבֶגֶד, בְּפִי בִּגְדוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, וּבְסַנְדָּלוֹ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין.
יג. לְאַחַר יָדוֹ. על גב ידו. וּפִי הַכִּיס לְמַטָּה. פתחו של הכיס כלפי הקרקע. בְּפִי בִּגְדוֹ. שפת הבגד.
יד. הַמּוֹצִיא מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ: אִם הָיָה מַשּׂוֹי כָּבֵד, כְּגוֹן שַׂק מָלֵא אוֹ תֵּבָה וּמִגְדָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁהוּא מֵשִׂים עַל רֹאשׁוֹ וְתוֹפֵס בְּיָדוֹ – חַיָּב, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוֹצִיאִין, וְנִמְצָא כְּמוֹצִיא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ בְּיָדוֹ; אֲבָל אִם לָקַח חֵפֶץ קַל, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ בֶּגֶד אוֹ סַכִּין אוֹ סֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ וְהוֹצִיאוֹ וְהוּא אֵינוֹ אוֹחֵז בְּיָדָיו – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב הָעוֹלָם לְהוֹצִיא הַחֲפָצִין מֻנָּחִין עַל רָאשֵׁיהֶן. הַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִירוֹ לְמַעְלָה מֵרֹאשׁוֹ – חַיָּב.
יד. תֵּבָה וּמִגְדָּל. ארגז או ארון. וְתוֹפֵשׂ בְּיָדוֹ. תומך בחפץ שלא יישמט וייפול. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. שנוהגים לשאת באופן כזה חפצים כבדים. אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִירוֹ לְמַעְלָה מֵרֹאשׁוֹ חַיָּב. ואף שמעל עשרה טפחים אינו רשות הרבים ונחשב 'מקום פטור' (לקמן יד,ג), מכיוון שגופו של האדם עומד ברשות הרבים נחשב החפץ כעובר ארבע אמות ברשות הרבים.
טו. מֻתָּר לְאָדָם לְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן, וְיֵשׁ לוֹ לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְרֻבָּע הַזֶּה. וּבְאַמָּה שֶׁלּוֹ מוֹדְדִין לוֹ. וְאִם הָיָה נַנָּס בְּאֵבָרָיו – נוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּבֵינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם. וּמִפִּי הַקַּבָּלָה אָמְרוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו" (שמות טז,כט) – שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל חוּץ לִמְרֻבָּע זֶה אֶלָּא בִּמְרֻבָּע זֶה, שֶׁהוּא כְּמִדַּת אֹרֶךְ הָאָדָם כְּשֶׁיִּפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו – בּוֹ בִּלְבַד יֵשֵׁב לְטַלְטֵל.
טו. שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן. הצמודות למקומו. וְיֵשׁ לוֹ. רשאי. וּבְאַמָּה שֶׁלּוֹ מוֹדְדִין לוֹ. בגודל האמה שלו, ולא באמת המידה הקבועה. נַנָּס בְּאֵבָרָיו. ואמת ידו קצרה מהרגיל. בְּבֵינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם. ממוצעת. וּמִפִּי הַקַּבָּלָה אָמְרוּ. מסורת חז"ל בפירוש המקראות. שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו. בציווי המתייחס לאיסור לקיטת מָן בשבת. כְּשֶׁיִּפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו. ימתח ידיו ורגליו לאורך, שכל זה הוא בכלל 'תחתיו' של אדם.
טז. הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל זֶה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל זֶה – מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בִּנְתַּיִם – הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה.
טז. הָיוּ שְׁנַיִם. שהיו ברשות הרבים. מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע. מותרים לטלטל מקצה ארבע אמות אל המקום שבתווך ולאכול שם יחד. וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה. שאינם בתוך ארבע אמות.
יז. לְפִיכָךְ מֻתָּר לְאָדָם לַעֲקֹר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְלִתְּנוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁעִמּוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, וְכֵן חֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ הָאַחֵר שֶׁבְּצִדּוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחֵפֶץ הָלַךְ כַּמָּה מִילִין בְּשַׁבָּת – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן לֹא טִלְטֵל אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ.
יז. וְלִתְּנוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁעִמּוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וכו'. שפעולה זו מותרת, וחברו מעביר ארבע אמות אחרות (וראה לעיל ו,כב, לקמן כ,ז). מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן לֹא טִלְטֵל אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ. והיתר זה רק כאשר נותנו לחברו, אך אסור לאדם עצמו לטלטל כל פעם פחות פחות מארבע אמות (ראה לקמן יג,י).
יח. הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְרֻבָּע שֶׁהוּא אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, נִמְצָא מְטַלְטֵל בְּאֹרֶךְ אֲלַכְסוֹנוֹ שֶׁל מְרֻבָּע זֶה חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה. לְפִיכָךְ, אֵין הַמַּעֲבִיר אוֹ הַזּוֹרֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲבִיר חוּץ לְחָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ 'מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע' אוֹ 'הַמַּעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת', 'חַיָּב' – הוּא מִתְּחִלַּת הָאֲלַכְסוֹן שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת עַד סוֹפוֹ; וְאִם הֶעֱבִיר פָּחוֹת מִזֶּה – פָּטוּר.
יח. חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה. שזה שיעור האלכסון של ריבוע שצלעותיו ארבע אמות. אֵין הַמַּעֲבִיר… חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲבִיר חוּץ לְחָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה. שכל עוד אינו מעביר בשיעור זה, לא נתברר שיצא מתחום ריבוע ארבע אמות.
יט. נִמְצָא כָּאן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת. כֵּיצַד? הָעוֹקֵר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים מִמָּקוֹם זֶה וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים: אִם הָיָה בֵּין שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת עַד אַרְבַּע אַמּוֹת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר; הָיָה בֵּינֵיהֶן יָתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וַעֲדַיִן הֵן בְּתוֹךְ חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה – פָּטוּר; הָיָה בֵּינֵיהֶן חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה בְּשָׁוֶה – הֲרֵי זֶה חַיָּב, שֶׁהֲרֵי הֶעֱבִיר הַחֵפֶץ חוּץ לַאֲלַכְסוֹנוֹ שֶׁל מְרֻבָּע.

תקציר הפרק 

הלכות שבת פרק יב

מלאכות מבעיר+מוציא מרשות לרשות

מבעיר חייב בתנאי שלא הבעיר דרך השחתה. מכבה אש או גחלת חייב, והמכבה גחלת של מתכת חייב אם התכוון לצרפה ולחזקה. הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר, הנוטל שמן מן הנר חייב משום מכבה. דליקה שנפלה בשבת אסור לכבותה אם אין בדבר פיקוח נפש, אך מותר לגרום לכיבוי באופן עקיף (ליצור מחיצה מקנקני מים).

⭕⭕⛔⛔

מהיום בהלכה ח' עד ט"ו בשבט נלמד הלכות הוצאה מרשות לרשות, רוב המקומות בארץ ישראל גבולים בעירוב כך שההלכות האלו פחות מוכרות אך חשובות למקרה שהעירוב התקלקל, בצה"ל ובחו"ל:

המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, וכן המעביר ארבע אמות ברשות הרבים חייב. המלאכה כוללת עקירה והנחה, וחייב רק על הוצאת שיעור משמעותי. וכן אינו חייב על הוצאה של מקצת החפץ. הזורק והמושיט הם תולדת המוציא. המוציא בצורה משונה (כגון בפיו) פטור.
מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך מרובע של ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן. ומודדים מרובע זה באמת היד שלו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבת ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם הרגעת יצר הרע – היא פעולה חיובית יצירתית?

2.אש המתקדמת לעבר הבית מותר – מותר להתיז קצף על הדלת לפני שתגיע?

3.האם מותר לפרסם מודעה בערבית שמי שיכבה שרפה בשבת נשלם לו?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן