פרק י"ב, הלכות שכירות, ספר משפטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַפּוֹעֲלִין שֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּדָבָר שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּתָלוּשׁ, בֵּין בִּמְחֻבָּר וְיִהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶן הֵן גְּמִירַת הַמְּלָאכָה – הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת מְצֻוֶּה שֶׁיַּנִּיחַ אוֹתָם לֶאֱכֹל מִמַּה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ" (דברים כג,כה), "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ" (שם כג,כו); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּשָׂכִיר.
וְכִי אִלּוּ לֹא שְׂכָרוֹ, מִי הִתִּיר לוֹ שֶׁיָּבֹא בְּכֶרֶם רֵעֵהוּ אוֹ בַּקָּמָה שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ? אֶלָּא כָּךְ הוּא אוֹמֵר: כִּי תָּבֹא בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים לָעֲבוֹדָה – תֹּאכַל.
א. וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. למעשר, שלאחר שנגמרה מלאכתו למעשר אין הפועל רשאי לאכול בין בתלוש בין במחובר (גמר מלאכה הוא כינוי לפעולות האחרונות של הטיפול ביבול, וזהו השלב שבו חל על הפירות חיוב גמור של תרומות ומעשרות – ראה הלכות מעשר ג,א-ב). בֵּין בִּמְחֻבָּר וְיִהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶן הֵן גְּמִירַת הַמְּלָאכָה וכו'. שבמחובר הפועל רשאי לאכול מן התבואה רק בשלב הסופי של העבודה שנשכר לעשות (כדלקמן ה"ב). כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ. וממשיך הפסוק: "ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן". כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ. וממשיך הפסוק: "וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור הכתובים.
וְכִי אִלּוּ לֹא שְׂכָרוֹ וכו'. שבוודאי אין הכתוב מדבר באדם שירד לכרם חברו ללא רשותו.
ב שֶׁהָעוֹשֶׂה בְּתָלוּשׁ אוֹכֵל בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לַמַּעֲשֵׂר וְלַחַלָּה. הפועל רשאי לאכול בכל משך זמן עבודתו כל עוד לא נגמרה מלאכת היבול לעניין חיוב מעשר או לעניין חיוב חלה (בדברים שעישר אותם ועתיד לעשות מהם פת – ראה לקמן ה"ה). אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא כְּשֶׁיִּגְמֹר עֲבוֹדָה. אינו רשאי לאכול במשך זמן עבודתו אלא רק לאחר שעושה יחידת עבודה שלמה. כְּגוֹן שֶׁיִּבְצֹר וְיִתֵּן בַּסַּל עַד שֶׁיְּמַלְּאֶנּוּ וכו'. שעבודת הבציר היא למלא את הסלים בענבים, ולאחר המילוי מרוקנים את תכולת הסל למקום שבו מרוכזים הענבים שנבצרו, ומילוי כל סל וסל נחשב כיחידת עבודה בפני עצמה. אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא אַחַר שֶׁיְּמַלֵּא הַסַּל. שרק לאחר מילוי כל סל רשאי מן התורה לאכול.
אֲבָל מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. כדי למנוע מבעל הבית את ההפסד הכרוך בביטול מלאכת הפועל בזמן האכילה. מֵאֹמֶן לְאֹמֶן. משורה לשורה בכרם. וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת. לאחר שרוקנו בה את הענבים וחוזרים לכרם להמשיך לבצור.
ב. מַה בֵּין הָעוֹשֶׂה בְּתָלוּשׁ לָעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר? שֶׁהָעוֹשֶׂה בְּתָלוּשׁ – אוֹכֵל בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לַמַּעֲשֵׂר וְלַחַלָּה; וְהָעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר, כְּגוֹן בּוֹצֵר וְקוֹצֵר – אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא כְּשֶׁיִּגְמֹר עֲבוֹדָה; כְּגוֹן שֶׁיִּבְצֹר וְיִתֵּן בַּסַּל עַד שֶׁיְּמַלְּאֶנּוּ, וִינַפֵּץ הַסַּל לְמָקוֹם אַחֵר, וְיַחֲזֹר וְיִבְצֹר וִימַלְּאֶנּוּ – אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא אַחַר שֶׁיְּמַלֵּא הַסַּל.
אֲבָל מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ הַפּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ מִמְּלַאכְתָּן וְיֵשְׁבוּ לֶאֱכֹל, אֶלָּא אוֹכְלִין בְּתוֹךְ הַמְּלָאכָה כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין בְּטֵלִים.
ג. הַמְבַטֵּל מְלַאכְתּוֹ וְאוֹכֵל, אוֹ שֶׁאָכַל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף" וכו' (דברים כג,כו) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּקְצִירָה, לֹא יָנִיף חֶרְמֵשׁ לַאֲכִילָתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ.
וְכֵן פּוֹעֵל שֶׁהוֹלִיךְ בְּיָדוֹ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה אוֹ שֶׁלָּקַח יָתֵר עַל אֲכִילָתוֹ וְנוֹתֵן לַאֲחֵרִים – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (דברים כג,כה). וְאֵין לוֹקִין עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵלּוּ, שֶׁאִם אָכַל אוֹ הוֹלִיךְ – חַיָּב לְשַׁלֵּם.
ג. הַמְבַטֵּל מְלַאכְתּוֹ וְאוֹכֵל אוֹ שֶׁאָכַל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה. כגון שעצר באמצע מילוי הסל כדי לאכול, ואפילו אם אכל תוך כדי המילוי ולא לאחר גמר מלאכת המילוי. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּקְצִירָה לֹא יָנִיף חֶרְמֵשׁ לַאֲכִילָתוֹ. שבשעת הנפת החרמש עבור בעל הבית, לא יניף את החרמש עבור אכילת עצמו.
שֶׁהוֹלִיךְ בְּיָדוֹ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה. לקח מן התבואה לעצמו כדי לאכלה בזמן אחר. וְאֵין לוֹקִין עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵלּוּ שֶׁאִם אָכַל אוֹ הוֹלִיךְ חַיָּב לְשַׁלֵּם. וכל לאו שיש בו חיוב תשלומים, אין לוקים עליו (ראה הלכות סנהדרין יח,ב).
ד. הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן – אֵינוֹ אוֹכֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן גִּדּוּלֵי קַרְקַע. הַמְנַכֵּשׁ בַּבְּצָלִים וּבַשּׁוּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹלֵשׁ קְטַנִּים מִבֵּין הַגְּדוֹלִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה – אֵינוֹ אוֹכֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲשֵׂיהֶן גְּמַר מְלָאכָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שׁוֹמְרֵי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְכָל דָּבָר הַמְחֻבָּר כַּמִּקְשָׁאוֹת וְהַמִּדְלָעוֹת, שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין כְּלָל.
ד. וְהַמְחַבֵּץ. מפיק חמאה מהחלב. וְהַמְגַבֵּן. מכין גבינה. אֵינוֹ אוֹכֵל. אין הפועל רשאי לאכול בשעת המלאכה. אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹלֵשׁ קְטַנִּים מִבֵּין הַגְּדוֹלִים וכו'. אף שחלק מתהליך הניכוש הוא תלישת בצלים או שומים קטנים מבין הגדולים כדי לאפשר לגדולים לצמוח היטב, אין תלישתם נחשבת לגמר מלאכה משום שתכלית המלאכה היא תלישת הגדולים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שׁוֹמְרֵי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וכו'. שאין השמירה מוגדרת כמלאכה (לקמן ה"ט). כַּמִּקְשָׁאוֹת וְהַמִּדְלָעוֹת. חלקות שדה של קישואים ודלעות. שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין כְּלָל. שלא כדין שומרי תבואה תלושה שרשאים לאכול ממנהג המדינה (כדלקמן ה"ט).
ה. הַבּוֹדֵל בַּתְּמָרִים וּבַגְּרוֹגָרוֹת – אֵינוֹ אוֹכֵל, מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן לַמַּעֲשֵׂר. הָעוֹשֶׂה בַּחִטִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַחַר שֶׁעִשֵּׂר, כְּגוֹן שֶׁשְּׂכָרָן לָבֹר צְרוֹרוֹת אוֹ לְנַפֶּה אוֹתָן אוֹ לִטְחֹן – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן לַחַלָּה. אֲבָל הַלָּשׁ וְהַמְקַטֵּף וְהָאוֹפֶה – אֵינוֹ אוֹכֵל, מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן לַחַלָּה, וְאֵין הַפּוֹעֵל אוֹכֵל אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לַמַּעֲשֵׂר וְלַחַלָּה.
ה. הַבּוֹדֵל בַּתְּמָרִים וּבַגְּרוֹגָרוֹת. פועל המפריד תמרים או תאנים יבשות שנדבקו זו לזו. מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן לַמַּעֲשֵׂר. והעושה בתלוש אינו אוכל לאחר גמר המלאכה לחיוב מעשר וחלה (לעיל ה"ב). כְּגוֹן שֶׁשְּׂכָרָן לָבֹר צְרוֹרוֹת. ששכר את הפועלים לברור מתוך החיטים עפר ואבנים קטנות. שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן לַחַלָּה. ותבואה שיש בה חיוב נוסף לאחר חיוב המעשרות, רשאים הפועלים לאכול ממנה עד שתתחייב בחיוב האחרון שבה. לְנַפֶּה. לנפות. וְהַמְקַטֵּף. מעצב מהעיסה לחם. מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן לַחַלָּה. שמשעת עירוב הקמח והמים והפיכתם לעיסה ('גלגול'), חייבת בחלה (הלכות ביכורים ח,ד).
ו. נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו וְנִתְפַּתְּחוּ חֲבִיּוֹתָיו וְנִתְחַתְּכוּ דִּלּוּעָיו, וּשְׂכָרָן לַעֲשׂוֹת בָּהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ, שֶׁהֲרֵי נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְנִקְבְּעוּ לַמַּעֲשֵׂר, וַהֲרֵי הֵן טֶבֶל. וְאִם לֹא הוֹדִיעָן – מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן.
אֵין הַפּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכֶרֶם רֵעֶךָ" (דברים כג,כה).
ו. נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו. תאנים שהודבקו בעיגול ולאחר מכן נפרדו, וכבר התחייבו במעשר משעה שהחליק את העיגול ועשאו נאה (הלכות מעשר ג,טז), וכעת שוכר את הפועלים לעשות עיגול חדש. וְנִתְפַּתְּחוּ חֲבִיּוֹתָיו. וכבר נגמרה מלאכתם למעשר משעה שהוכנס היין לחביות (שם הי"ד), וכעת נשפך מה שבתוכן בחזרה לבור היין, ושכר את הפועלים להחזיר את היין לחביות. וְנִתְּחַתְּכוּ דִּלּוּעָיו. פירוש מקרה זה אינו ברור כל הצורך, ובדוחק ניתן לפרש שהיו לבעל הבית דלועים שהעמיד בערמה ועל ידי כך נגמרה מלאכתם למעשר (ראה הלכות מעשר ג,ח), ולאחר מכן נחתכו הדלועים והתפזרו ובעל הבית שכר פועלים לאסוף אותם בחזרה לערמה (יש להעיר שהלכה זו מבוססת על המשנה בבבא מציעא ז,ז, ומילים אלו אינן נמצאות ברוב נוסחאות המשנה שם ואף לא בנוסח הרמב"ם למשנה). וְאִם לֹא הוֹדִיעָן מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן. שבכל המקרים הללו לא הייתה לפועלים אפשרות לדעת שכבר נגמרה מלאכתם למעשר, ונשכרו למלאכה מתוך מחשבה שרשאים לאכול, ולכן אם לא הודיעם בעל הבית על כך מראש, מוטלת עליו חובה לעשר את הפירות והיין ולתת להם לאכול מהם.
בְּכֶרֶם רֵעֶךָ. וההקדש אינו בכלל 'רעך'.
ז. שָׂכַר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. וְאִם לֹא הוֹדִיעָן – פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן.
ז. לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. פירות האילן בשנתו הרביעית קרויים 'נטע רבעי' וצריך להעלותם לירושלים ולאכלם שם או לפדותם בכסף ולקנות בו מאכלים בירושלים ואז הפירות עצמם נעשים מותרים באכילה (הלכות מעשר שני ט,ד), ולכן אין הפועלים רשאים לאכול מהם. וְאִם לֹא הוֹדִיעָן פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן. אם לא הודיע בעל הבית לפועלים על כך, הרי נשכרו מתוך מחשבה שיכולים לאכול, וחייב בעל הבית לפדות את הפירות ולתת לפועלים לאכול מהם.
ח. הַקּוֹצֵר וְהַדָּשׁ וְהַזּוֹרֶה וְהַבּוֹרֵר וְהַמּוֹסֵק וְהַבּוֹצֵר וְהַדּוֹרֵךְ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּמְלָאכוֹת אֵלּוּ – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה.
ח. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּמְלָאכוֹת אֵלּוּ. שהן בשלב גמר המלאכה.
ט. שׁוֹמְרֵי גִּתּוֹת וַעֲרֵמוֹת וְכָל דָּבָר הַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לַמַּעֲשֵׂר – אוֹכְלִין מֵהִלְכַת מְדִינָה, שֶׁהַשּׁוֹמֵר אֵינוֹ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם עָשָׂה בְּאֵבֶר מֵאֵבָרָיו, בֵּין בְּיָדָיו בֵּין בְּרַגְלָיו, אֲפִלּוּ בִּכְתֵפָיו – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה.
ט. גִּתּוֹת. מקום דריכת הענבים להפקת היין, ונמצא שם יבול של ענבים או יין. וַעֲרֵמוֹת. של תבואה וכדומה. אוֹכְלִין מֵהִלְכַת מְדִינָה שֶׁהַשּׁוֹמֵר אֵינוֹ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. מעיקר הדין שומר אינו נחשב כפועל, שהרי אינו עושה פעולה בתבואה עצמה. אלא שנהגו במדינות לאפשר לו לאכול כדין הפועל, ומנהג זה הוא מעין תקנת חכמים (מאירי בבא מציעא צג,א). אֲבָל אִם עָשָׂה בְּאֵבֶר מֵאֵבָרָיו וכו'. שכל עשייה מכל סוג שהוא מחשיבה אותו כפועל האוכל מן התורה.
י. הָיָה עוֹשֶׂה בַּתְּאֵנִים – לֹא יֹאכַל בָּעֲנָבִים; בָּעֲנָבִים – לֹא יֹאכַל בַּתְּאֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכֶרֶם… וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים" (דברים כג,כה). וְהָעוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֶרֶת. וְלֹא יֹאכַל עֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר, וְלֹא יֹאכַל בַּפַּת וְלֹא בַּמֶּלַח. וְאִם קָצַץ עִם בַּעַל הַבַּיִת עַל שִׁעוּר מַה שֶּׁיֹּאכַל – אוֹכֵל אוֹתוֹ בֵּין בַּמֶּלַח בֵּין בַּפַּת בֵּין בְּכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה.
אָסוּר לַפּוֹעֵל לָמֹץ בָּעֲנָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים" (דברים כג,כה). וְלֹא יִהְיוּ בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ מְהַבְהֲבִין לוֹ הַשִּׁבֳּלִים בָּאוּר וְאוֹכֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ" (שם) – עֲנָבִים כְּמוֹת שֶׁהֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
י. וְהָעוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֶרֶת. שרשאי לאכול רק מאותו העץ שהוא עושה בו מלאכה. וְאִם קָצַץ עִם בַּעַל הַבַּיִת עַל שִׁעוּר מַה שֶּׁיֹּאכַל. אם סיכם מראש עם בעל הבית כמה יאכל, יכול לאכול כמות זו בכל אופן שירצה.
לָמֹץ. למצוץ. בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ. שהפועל עצמו בוודאי שאינו רשאי ליבטל ממלאכתו לצורך כך. מְהַבְהֲבִין לוֹ הַשִּׁבֳּלִים בָּאוּר. חורכים את השיבולים כדי לקלות את הגרעינים ולהשביח את טעמם.
יא. אָסוּר לַפּוֹעֵל לֶאֱכֹל מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" (דברים כג,כה). וּמֻתָּר לוֹ לִמְנֹעַ עַצְמוֹ עַד מְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱכֹל קִשּׁוּת וַאֲפִלּוּ בְּדִינָר, וְכוֹתְבוֹת אֲפִלּוּ בְּדִינָר, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּמָעָה כֶּסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ"; אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יִהְיֶה רַעַבְתָן וְיִהְיֶה סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו.
הָיָה מְשַׁמֵּר אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ עֲרֵמוֹת – לֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵאַחַת מֵהֶן, אֶלָּא אוֹכֵל מִכָּל אַחַת וְאַחַת לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
יא. אֲכִילָה גַּסָּה. אכילה יותר מכדי שביעה. וּמֻתָּר לוֹ לִמְנֹעַ עַצְמוֹ עַד מְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל. יכול להמתין מלאכול עד שיגיע במלאכתו ליבול משובח יותר. וְיֵשׁ לוֹ. רשאי. קִשּׁוּת. קישוא. וְכוֹתְבוֹת. תמרים. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּמָעָה כֶּסֶף. שהיא שישית הדינר, ונמצא שאוכל יותר משכרו. שֶׁנֶּאֱמַר כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ. ולמדו חכמים שהשיעור שהתירה התורה באכילה תלוי בשביעתו של הפועל. וְיִהְיֶה סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו. שאם יתנהג כך, בעלי השדות יימנעו מלשכרו למלאכה.
הָיָה מְשַׁמֵּר אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ עֲרֵמוֹת. ששייכות לאנשים שונים. ויש מפרשים שמדובר במקרה ששייכות לאדם אחד, וכדי שלא יהא היזקו ניכר (מאירי בבא מציעא צג,א). לְפִי חֶשְׁבּוֹן. שיאכל מכל אחת מהערמות כמות שווה, ואולי פירושו באופן יחסי לגודל הערמה.
יב. הַפּוֹעֲלִין שֶׁלֹּא הָלְכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת – אוֹכְלִין עֲנָבִים וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן, שֶׁעֲדַיִן אֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא בָּעֲנָבִים בִּלְבַד. וּמִשֶּׁיִּדְרְכוּ בַּגַּת וִיהַלְּכוּ בָּהּ שְׁתִי וָעֵרֶב – יֵשׁ לָהֶן לֶאֱכֹל מִן הָעֲנָבִים וְלִשְׁתּוֹת מִן הַתִּירוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי הֵן עוֹשִׂין בָּעֲנָבִים וּבַיַּיִן.
יב. הַפּוֹעֲלִין שֶׁלֹּא הָלְכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב וכו'. פועלים שדורכים ענבים שותים מהמיץ רק לאחר שהלכו מצד לצד לאורך הגת ולרחבה. שֶׁעֲדַיִן אֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא בָּעֲנָבִים בִּלְבַד. בדומה לפועל הבוצר ענבים שאסור לו לאכול מהתאנים. הַתִּירוֹשׁ. המיץ שיוצא מהענבים.
יג. פּוֹעֵל שֶׁאָמַר: 'תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל', אוֹ שֶׁאָמַר: 'הֲרֵינִי נוֹתֵן מְעַט מִזֶּה שֶׁנָּטַלְתִּי לֶאֱכֹל לְבָנַי וְאִשְׁתִּי' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁלֹּא זִכְּתָה תּוֹרָה אֶלָּא לַפּוֹעֵל עַצְמוֹ. אֲפִלּוּ נָזִיר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה בָּעֲנָבִים, וְאָמַר: 'תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
יג. הֲרֵינִי נוֹתֵן מְעַט מִזֶּה שֶׁנָּטַלְתִּי לֶאֱכֹל לְבָנַי וְאִשְׁתִּי. אפילו אם כבר נטל את הפירות בידו. שֶׁלֹּא זִכְּתָה תּוֹרָה אֶלָּא לַפּוֹעֵל עַצְמוֹ. זכות הפועל מן התורה היא רק שיאכל את הפירות בעת העבודה, ואין לו בפירות קניין ממוני כדי שיוכל להעבירם לאחרים. אֲפִלּוּ נָזִיר. שאסור באכילת ענבים, ואין באפשרותו לאכלם בעת עבודתו.
יד. פּוֹעֵל שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וְהִתְנָה עִם בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ מִמַּה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין לֹא הוּא וְלֹא הֵם – הֲרֵי אֵלּוּ אֵינָן אוֹכְלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּגְדוֹלִים, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת, וַהֲרֵי מָחֲלוּ. וְאִם הָיוּ קְטַנִּים – אֵינוֹ יָכוֹל לִפְסֹק עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ, שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין מִשֶּׁל אֲבִיהֶן אוֹ מִשֶּׁל אֲדוֹנֵיהֶם, אֶלָּא מִשֶּׁל שָׁמַיִם.

יד. שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו. שנשכרו כולם יחד למלאכה אצל בעל הבית. וְהִתְנָה עִם בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ וכו'. כגון שסיכמו שהפועל יקבל על כך תוספת שכר מבעל הבית. ורשאי להתנות על מחילת הזכות שזיכתה לו התורה. שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין מִשֶּׁל אֲבִיהֶן אוֹ מִשֶּׁל אֲדוֹנֵיהֶם אֶלָּא מִשֶּׁל שָׁמַיִם. ולכן אף על פי שיש לאדם זכות במה שזוכים בני ביתו הסמוכים על שולחנו, כאן אין זו זכות ממונית אלא זכות אכילה כחלק ממצוות התורה ויש צורך שגם ימחלו לבעל הבית על זכותם, וקטן אינו יכול למחול (ראה הלכות גזלה ואבדה טו,טז).

תקציר הפרק 

🤔 למי מותר לאכול בזמן ההליכה ולמה?
לאכול תוך כדי הליכה? – זה לא מכובד (וגם עושה רגליים שמנות, ככה לפחות אמרנו לנו כילדים). לא פלא אפוא שחכמינו קבעו ש"האוכל בשוק, דומה לכלב", ואם מדובר בתלמיד חכם, הגנאי עוד יותר גדול. אך יש יוצא דופן אחד: פועלים בשדה. להם מותר לאכול בהליכה. למה? – כידוע, לפועל מותר לאכול מהפירות שהוא קוטף בשביל בעל השדה, שנאמר "כי תבוא בכרם רעך – ואכלת ענבים כנפשך שבעך". זמן האכילה הוא דווקא אחרי שהפועל גומר למלא סל בפירות ולא באמצע העבודה. אכן, כדי למנוע מבעל השדה את ההפסד הכרוך בביטול מלאכת הפועל בזמן אכילתו, קבעו חכמים שהפועלים יאכלו בהליכתן משורה לשורה בכרם ובשעה שהם חוזרים מריקון הענבים בגת להמשך הבציר בכרם (הלכה ב). בציר נעים! 🍇

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שכירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.עובד במפעל שוקולד – האם רשאי לאכול מהשוקולד?

2.עובד במפעל יין – רשאי להינות מן היין שמייצר?

3.מותר לפועל "לשמור את הרעב" עד שיגיע לעצים הכי משובחים ויאכל מהם?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן