פרק י"ב, הלכות תפלה ונשיאת כפים, ספר אהבה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה בָּרַבִּים בְּשַׁבָּת וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בְּשַׁחֲרִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא שְׁמִיעַת תּוֹרָה. וְעֶזְרָא הַסּוֹפֵר תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִים כֵּן בְּמִנְחָה בְּכָל שַׁבָּת, מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְגַם הוּא תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ הַקּוֹרְאִים בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, וְלֹא יִקְרְאוּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים.
א. בָּרַבִּים. בעשרה (לקמן ה"ג), וקריאה זו משולבת עם התפילה בציבור (לקמן ה"כ). מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. אנשים בטלים, כדי שיעסקו בתורה בצהרי השבת. וְגַם הוּא תִּקֵּן וכו'. שעד ימיו לא היה מספר קוראים קבוע, ולא שיעור לקריאה. שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. שכל אחד מהם יקרא בעצמו בפני הציבור כמה פסוקים (למניין הקוראים בשאר הימים ראה לקמן הט"ז).
א. בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. שו"ע או"ח קלה,א. שֶׁיִּהְיוּ הַקּוֹרְאִים בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. בתקופת התלמוד נהגו שהעולה עצמו קורא בתורה, וכן מנהג התימנים עד היום. אך מתקופת הראשונים ואילך נהגו להעמיד אדם שתפקידו לקרוא בתורה בשביל העולה ('בעל קורא'), והעולה מברך את ברכות התורה לפניה ולאחריה (ראה טור ושו"ע או"ח קלט,א-ג, קמא,ב ומשנ"ב שם). וְלֹא יִקְרְאוּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים. שו"ע או"ח קלז,א.
ב. וְאֵלּוּ הֵן הַיָּמִים שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר: בְּשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְתַעֲנִיּוֹת וּבַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שֶׁבְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ. וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים וּבְתִשְׁעָה בְּאָב.
ב. מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. שאחר הקריאה בתורה מסיימים בקריאה מתוך ספרי הנביאים (לקמן הל' יג-טו). וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וכו'. שאלו ימים שיש בהם פנאי.
ב. וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. ומנהג האשכנזים להפטיר גם בתענית ציבור, ראה לקמן הכ"א.
ג. אֵין קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין, וְאֵין קוֹרְאִין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִין, וּ'וַיְדַבֵּר' עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. וְלֹא יִהְיוּ הַקּוֹרְאִין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְאֵין מַתְחִילִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין, וְאֵין מַנִּיחִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין, וְלֹא יִקְרָא הַקּוֹרֵא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין.
ג. גְּדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין. שאינם עבדים או קטנים (ראה גם לעיל ח,ד). וּוַיְדַבֵּר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמור" נספר כאחד מעשרת הפסוקים, אף שאינו אלא הקדמה לנאמר אחריו. וְאֵין מַתְחִילִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין. אין מתחילים לקרוא בפסקה חדשה, אלא אם כן קוראים בה לפחות שלשה פסוקים. וְאֵין מַנִּיחִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין. אין מסיימים קריאה כאשר נותרו פחות משלשה פסוקים ממקום הסיום עד סוף הפסקה (לפירוט הפרשיות ראה הלכות ספר תורה פרק ח).
ג. אֵין קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וכו'. שו"ע או"ח קמג,א. אֵין קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים. ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, כל זמן שנשאר רוב מניין (שישה אנשים), מסיימים את הקריאה (שו"ע). וְאֵין קוֹרְאִין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִין וכו'. שו"ע או"ח קלז,א. וְאֵין קוֹרְאִין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִין. ומותר לקרוא פרשה שמתחיל ונגמר בה נושא מסויים בתשעה פסוקים, כגון פרשת 'ויבוא עמלק' הנקראת בפורים (שו"ע; וראה לקמן יג,יז). וְאֵין מַתְחִילִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין וכו'. שו"ע או"ח קלח,א. וְאֵין מַנִּיחִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין. ואין חילוק בדין זה בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה (רמ"א; להגדרת סוגי הפרשיות ראה רמב"ם הלכות ספר תורה ח,א-ב). וְלֹא יִקְרָא הַקּוֹרֵא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין. שו"ע או"ח קלז,ב.
ד. שְׁלֹשָׁה שֶׁקָּרְאוּ עֲשָׂרָה פְּסוּקִין — שְׁנַיִם קוֹרְאִין שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה וְאֶחָד אַרְבָּעָה. וּבֵין שֶׁהָיָה הַקּוֹרֵא אַרְבָּעָה רִאשׁוֹן אוֹ אַחֲרוֹן אוֹ אֶמְצָעִי — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
ד. שְׁנַיִם קוֹרְאִין שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה. כל אחד מהם קורא שלשה פסוקים. וּבֵין שֶׁהָיָה הַקּוֹרֵא אַרְבָּעָה רִאשׁוֹן וכו'. שבכל אחת משלוש העליות יש מעלה מסוימת, שבגללה ראויה היא לקריאה הארוכה יותר.
ד. שו"ע או"ח קלז,ב.
ה. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַקּוֹרְאִין פּוֹתֵחַ סֵפֶר תּוֹרָה וּמַבִּיט בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא קוֹרֵא בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר: 'בָּרְכוּ אֶת יי הַמְבֹרָךְ', וְכָל הָעָם עוֹנִין: 'בָּרוּךְ יי הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד'. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה יי נוֹתֵן הַתּוֹרָה', וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא עַד שֶׁיַּשְׁלִים לִקְרוֹת, גּוֹלֵל הַסֵּפֶר, וּמְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, חַיֵּי עוֹלָם נְטָעָהּ בְּתוֹכֵנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה יי נוֹתֵן הַתּוֹרָה'.
ה. וּמַבִּיט בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא קוֹרֵא בּוֹ. כדי שהברכה תתייחס לפסוקים שאותם יקרא. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ וכו'. ברכת הקדמה לקריאה על עצם הזכות והכבוד שיש לישראל בקבלת התורה (והיא אחת משלוש ברכות התורה שנאמרות בכל יום, לעיל ז,י). גּוֹלֵל הַסֵּפֶר. סוגר אותו, משום שסיים לקרוא. אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וכו'. ברכת סיום, המשבחת את התורה עצמה שהיא אמיתית ונצחית.
ה. שו"ע או"ח קלט,ד-ז. פּוֹתֵחַ סֵפֶר תּוֹרָה וּמַבִּיט בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא קוֹרֵא בּוֹ וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ. והרמ"א כתב שיטה את פניו הצדה בשעה שמברך כדי שלא ייראה כאילו הברכות כתובות בספר התורה. ויש אחרונים שכתבו שעדיף שלא להטות את פניו, אלא יעצום עיניו בשעת הברכה (משנ"ב), ויש אחרונים שכתבו (על פי דברי האר"י) שצריך לכסות את ספר התורה (מג"א, בא"ח תולדות,יח, כה"ח). וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ. השו"ע הוסיף (סעיף יא) שצריך להחזיק בספר תורה בשעת הברכה. וכתבו האחרונים שאף בשעת הקריאה יש לעשות כן. ויש שנהגו להחזיק בעמודי העץ של ספר התורה ויש שנהגו להחזיק ביריעות עצמם על ידי מטפחת (מג"א, משנ"ב, כה"ח). בָּרְכוּ. צריך לומר 'ברכו' והברכות בקול רם, והאומרם בלחש טועה, ויש אומרים שאם בירך בלחש חוזר ומברך בקול רם (שו"ע). גּוֹלֵל הַסֵּפֶר וּמְבָרֵךְ. ולדעת השו"ע די לכסות את הכתב במטפחת בין עולה לעולה. והרמ"א כתב שהמנהג לגלול את הספר. אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת. יש שגרסו 'תורתו תורת אמת', ויש סוברים שצריך לומר 'את תורתו תורת אמת' וכך נוהגים הספרדים (כה"ח). חַיֵּי עוֹלָם נְטָעָהּ בְּתוֹכֵנוּ. הנוסח המופיע בשו"ע הוא 'וחיי העולם נטע בתוכנו', והאחרונים כתבו שנהגו לומר 'וחיי עולם נטע בתוכנו' (מג"א, כה"ח).
ו. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. קָרָא וְטָעָה, אֲפִלּוּ בְּדִקְדּוּק אוֹת אַחַת — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָאֶנָּה בְּדִקְדּוּק. וְלֹא יִקְרְאוּ שְׁנַיִם בַּתּוֹרָה, אֶלָּא הָאֶחָד לְבַדּוֹ. קָרָא וְנִשְׁתַּתֵּק — יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו, וְיַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וּמְבָרֵךְ בַּסּוֹף.
ו. שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. שיסיימו הציבור לומר אמן על ברכתו, כדי שישמעו אותו קורא (ראה לקמן יד,ה). קָרָא וְטָעָה. לא קרא בדיוק הראוי. שְׁנַיִם בַּתּוֹרָה. יחד, משום שאין קולו של אף אחד מהם נשמע היטב. יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו. יחליף אותו.
ו. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וכו'. שו"ע או"ח קמא,ה. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. ומטעם זה נהגו שהקורא עונה אמן יחד עם הציבור ומאריך מעט בנגינתו (משנ"ב). קָרָא וְטָעָה וכו'. שו"ע או"ח קמב,א. קָרָא וְטָעָה אֲפִלּוּ בְּדִקְדּוּק אוֹת אַחַת מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. דעת השו"ע שהמחסר או מוסיף אות, אף כשהמשמעות המילה לא משתנה על ידי שינוי זה, מחזירים אותו (ראה ב"י, משנ"ב, כה"ח). והרמ"א כתב שמחזירים אותו רק אם הטעות משנה את משמעות המילה. ולכל הדעות כשטעה בניקוד או בנגינה: אם מדובר בטעות המשנה את המשמעות מחזירים אותו, ואם לא אין מחזירים אותו אך גוערים בו (רמ"א ואחרונים). מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. ואף אם כבר בירך העולה ברכה אחרונה, העולה אחריו חוזר וקורא מהפסוק שטעה בו (משנ"ב), אך אם כבר החזירו את ספר התורה לארון הקודש, אין מוציאים אותו מחדש (כה"ח). וְלֹא יִקְרְאוּ שְׁנַיִם בַּתּוֹרָה וכו'. שו"ע או"ח קמא,ב. וְלֹא יִקְרְאוּ שְׁנַיִם בַּתּוֹרָה אֶלָּא הָאֶחָד לְבַדּוֹ. וכאשר קורא בעל הקורא, חייב העולה לקרוא יחד אתו בשקט בלא להשמיע לאוזניו (שו"ע), והרמ"א הוסיף שאף אם משמיע לאוזניו אין לחשוש. קָרָא וְנִשְׁתַּתֵּק וכו'. שו"ע או"ח קמ,א. קָרָא וְנִשְׁתַּתֵּק וכו'. ודין זה הוא גם כאשר קורא בעל הקורא והמברך (העולה לתורה) השתתק (רמ"א). וּמְבָרֵךְ בַּסּוֹף. והשו"ע כתב שמברך גם ברכה ראשונה, והזכיר את דעת הרמב"ם.
ז. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר לִקְרוֹת. וַאֲפִלּוּ חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הַצִּבּוּר אוֹ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶן לִקְרוֹת. וְצָרִיךְ אַחֵר לַעֲמֹד עִמּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא קוֹרֵא, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַחַזָּן עוֹמֵד עִם הַקּוֹרְאִים.
ז. שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר לִקְרוֹת. שאסור לאדם לחלוק כבוד לעצמו. וַאֲפִלּוּ חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת וכו'. שמש בית הכנסת ומנהל בית הכנסת, אף הם אינם רשאים לקרוא בלא הזמנה.
ז. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת וכו'. שו"ע או"ח קלט,ג. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר לִקְרוֹת. מנהג האשכנזים הוא שהגבאי קורא בקול רם לכל עולה בשמו ובשם אביו בסמוך לעלייתו (ערוה"ש סעיף ד). והספרדים אינם נוהגים לקרוא לעולה בשמו אלא הגבאי מודיע לכל עולה לפני קריאת התורה (כה"ח). וַאֲפִילּוּ חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ. והשו"ע כתב שנהגו שהשליח ציבור יכול לברך ולקרוא ללא נטילת רשות, משום שמינויו לשליח ציבור נחשב כנתינת רשות. והרמ"א כתב שאף השליח ציבור צריך שיאמרו לו לעלות, אך אין צורך לקרוא לו בשמו כיוון שהוא כבר עומד אצל ספר התורה (ראה משנ"ב וערוה"ש סעיף ה). וכתבו האחרונים שבזמננו נוהגים רבים לקרוא או להודיע אף לשליח ציבור (כה"ח). וְצָרִיךְ אַחֵר לַעֲמֹד עִמּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא קוֹרֵא וכו'. שו"ע או"ח קמא,ד. כְּדֶרֶךְ שֶׁהַחַזָּן עוֹמֵד עִם הַקּוֹרְאִים. ובקהילות האשכנזים נהגו להעמיד אדם נוסף משמאל בעל הקורא (משנ"ב).
ח. הַקּוֹרֵא, יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיָן אֶחָד, כְּגוֹן 'אַחֲרֵי מוֹת', וְ'אַךְ בֶּעָשׂוֹר' שֶׁבְּפָרָשַׁת 'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים', וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה, שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת. וְלֹא יִשְׁהֶה בַּדִּלּוּג, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַתֻּרְגְּמָן תִּרְגּוּם הַפָּסוּק.
ח. יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיָן אֶחָד. רשאי לדלג תוך כדי הקריאה לפרשה אחרת, אם היא עוסקת באותו הנושא. אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר שֶׁבְּפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים. אלו הפרשות שקורא הכהן הגדול ביום הכיפורים (הלכות עבודת יום הכיפורים ג,י; וראה לקמן יג,יא), ומכיוון ששתיהן עוסקות בעניין אחד — עבודת יום הכיפורים — רשאי לדלג. שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה. שיקרא מתוך הספר בלבד. שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. שאין זה נחשב קריאה. תֵּבָה. מילה. וְלֹא יִשְׁהֶה בַּדִּלּוּג וכו'. שההיתר לדלג מותנה בכך שזמן הדילוג יקביל לתרגום הפסוק האחרון שנקרא (לקמן הי"א), כך שהציבור לא יצטרכו להמתין בעת הדילוג (ראה לקמן הכ"ג).
ח. שו"ע או"ח קמד,א. כְּגוֹן אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר שֶׁבְּפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים. וכן גם נהוג בקריאת 'ויחל' בתענית ציבור לדלג ל'פסול לך' (משנ"ב, כה"ח).
ט. כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, אֶלָּא הַכֹּל שׁוֹתְקִין וְשׁוֹמְעִין וּמְשִׂימִין לִבָּם לְמַה שֶּׁהוּא קוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה" (נחמיה ח,ג). וְאָסוּר לָצֵאת מִן הַצִּבּוּר בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא, וּמֻתָּר לָצֵאת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ. וּמִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ — מֻתָּר לוֹ לַעֲסֹק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה.
ט. לְסַפֵּר. לדבר. בֵּין אִישׁ לְאִישׁ. בהפסקה שבין הקוראים. וּמִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּמִיד וכו'. אם התורה היא מלאכתו היחידה, והוא עוסק בה כל הזמן, הרי עיסוקו חשוב יותר משמיעת התורה בציבור (ראה לעיל ו,ח).
ט. שו"ע או"ח קמו,ב. אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה. ואפילו בין עלייה לעלייה אסור, אך מותר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום יחד עם בעל הקורא (ויש אוסרים, משנ"ב). ועל אף שיש דעות שונות המתירות ללמוד באופנים מסויימים בשעת קריאת התורה, הנכון והראוי בכל הפרשיות לכוון דעתו ולשמוע מפי בעל הקורא, ובפרשת זכור ופרה לכל הדעות חייב לעשות כן (שו"ע). הַכֹּל שׁוֹתְקִין וְשׁוֹמְעִין. ואין צורך לעמוד בשעת קריאת התורה (שו"ע), ויש מחמירים ועומדים (רמ"א). ויש מהאחרונים שכתבו שלא נהגו לעמוד (משנ"ב, כה"ח). ויש שכתבו שנכון לעשות כן משום כבוד התורה, ושכך נוהגים היראים (ערוה"ש). וּמֻתָּר לָצֵאת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ. ודווקא לצורך גדול
(מג"א).
י. מִימוֹת עֶזְרָא נָהֲגוּ שֶׁיְּהֵא שָׁם תֻּרְגְּמָן מְתַרְגֵּם לָעָם מַה שֶּׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ עִנְיַן הַדְּבָרִים. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד בִּלְבַד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיְּתַרְגֵּם אוֹתוֹ הַתֻּרְגְּמָן, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק שֵׁנִי. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת לַתֻּרְגְּמָן יָתֵר מִפָּסוּק אֶחָד.
י. מְתַרְגֵּם לָעָם. לתרגום הארמי המקובל, הוא תרגום אונקלוס (ראה הלכות אישות ח,ד). כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ עִנְיַן הַדְּבָרִים. משום שלא הבינו היטב את לשון המקרא (ראה נחמיה ח,ה-ח; וראה גם לעיל ט,ה). קוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד בִּלְבַד וכו'. ועוצר אחרי קריאת כל פסוק, בכדי שיתרגמוהו. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת לַתֻּרְגְּמָן יָתֵר מִפָּסוּק אֶחָד. שהדבר מכביד על התורגמן, המתרגם על פה.
י. שו"ע או"ח קמה,א-ב. מִימוֹת עֶזְרָא נָהֲגוּ שֶׁיְּהֵא שָׁם תֻּרְגְּמָן מְתַרְגֵּם לָעָם. ובזמננו לא נהגו לתרגם משום שאין העם מבינים את לשון התרגום (שו"ע). ובקרב קהילות התימנים נהוג עדיין לתרגם
יא. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יָתֵר מִן הַמְתַרְגֵּם, וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ יָתֵר מִן הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְתַרְגֵּם עַד שֶׁיִּכְלֶה הַפָּסוּק מִפִּי הַקּוֹרֵא, וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת פָּסוּק אַחֵר עַד שֶׁיִּכְלֶה הַתַּרְגּוּם מִפִּי הַמְתַרְגֵּם. וְאֵין הַמְתַרְגֵּם נִשְׁעָן לֹא לְעַמּוּד וְלֹא לְקוֹרָה, אֶלָּא עוֹמֵד בְּיִרְאָה וְאֵימָה. וְלֹא יְתַרְגֵּם מִתּוֹךְ הַכְּתָב, אֶלָּא עַל פֶּה. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְסַיֵּעַ לַתֻּרְגְּמָן, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: תַּרְגּוּם כָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְהַקָּטָן מְתַרְגֵּם עַל יְדֵי הַגָּדוֹל, וְאֵינוֹ כָּבוֹד לַגָּדוֹל שֶׁיְּתַרְגֵּם עַל יְדֵי הַקָּטָן. וְלֹא יִהְיוּ הַמְתַרְגְּמִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא וְאֶחָד מְתַרְגֵּם.
יא. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ וכו'. בדומה לכך ראה הלכות תלמוד תורה ד,ג. וְאֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְתַרְגֵּם וכו'. שלא יעיבו זה על קולו של זה. וְלֹא יְתַרְגֵּם מִתּוֹךְ הַכְּתָב. מתוך ספר. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְסַיֵּעַ לַתֻּרְגְּמָן וכו'. להזכיר לו מהו התרגום של מה שקרא, שאם יסייע יחשבו העם כי אף התרגום כתוב בגוף ספר התורה. וְהַקָּטָן. שאינו מחויב במצוות (להגדרתו ראה הלכות אישות ב,י). מְתַרְגֵּם עַל יְדֵי הַגָּדוֹל. בשביל הגדול, כאשר הגדול קורא. וְאֵינוֹ כָּבוֹד וכו'. שהקורא חשוב מן המתרגם. שְׁנַיִם כְּאֶחָד. כדין הקורא (לעיל ה"ו).
יא. וְאֵין הַמְתַרְגֵּם נִשְׁעָן. שו"ע או"ח קמא,א. וְאֵין הַמְתַרְגֵּם נִשְׁעָן לֹא לְעַמּוּד וְלֹא לְקוֹרָה אֶלָּא עוֹמֵד בְּיִרְאָה וְאֵימָה. וכל שכן הקורא או העולה לתורה לא יישען על התיבה או על הקיר, אלא אם כן נצרך לכך כגון אדם שהוא בעל בשר או חולה או זקן (שו"ע ומשנ"ב).
יב. וְלֹא כָּל הַמִּקְרָאוֹת מִתַּרְגְּמִין בַּצִּבּוּר. מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים וּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל מִן "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן" עַד "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם" (שמות לב,כא-כה), וְעוֹד פָּסוּק אַחֵר: "וַיִּגֹּף יי אֶת הָעָם" וכו' (שם לב,לה) — נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. וּבְמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן, הַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: "אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד" (שמואל ב יג,א) — לֹא נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.
יב. וְלֹא כָּל הַמִּקְרָאוֹת מִתַּרְגְּמִין בַּצִּבּוּר. יש פסוקים שנמנעים מלתרגם אותם. מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן. שמסופר עליו ששכב את פילגש אביו (בראשית לה,כב). ואין מתרגמים אותו משום כבודו של ראובן (ראה הלכות סוטה ג,ב). וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. פסוקי ברכה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל (במדבר ו,כד-כו; וראה נוסחה בביאור לקמן יד,ג). שתרגומה כמשמעה עשוי להטעות את הציבור, שיחשבו שה' נושא פנים ואינו מקפיד על שורת הדין. וּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וכו'. שבפסוקים הללו נזכר שאהרון עשה את העגל, ומשום כבודו נמנעים מלתרגמו.
וּבְמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן. בנו של דוד המלך, שאנס במרמה את תמר בת המלך (שמואל ב פרק יג). לֹא נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. שאין קוראים את הפסוק בו הוא מיוחס לאביו, משום כבוד בית המלוכה.
יג. הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא צָרִיךְ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה, אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים חוֹזֵר וְקוֹרֵא מַה שֶּׁקָּרָא שֶׁלְּפָנָיו. וְלֹא יַפְטִיר בַּנָּבִיא עַד שֶׁיִּגָּלֵל סֵפֶר תּוֹרָה. וְלֹא יִפְחֹת מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פָּסוּק, וְאִם שָׁלַם הָעִנְיָן בְּפָחוֹת מֵאֵלּוּ — אֵינוֹ צָרִיךְ. וְאִם קָרָא עֲשָׂרָה פְּסוּקִים וְתִרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם — דַּיּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלַם הָעִנְיָן. וּבַנָּבִיא — אֶחָד קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין. וּמְדַלֵּג מֵעִנְיָן לְעִנְיָן אַחֵר, וְאֵינוֹ מְדַלֵּג מִנָּבִיא לְנָבִיא אֶלָּא בַּנְּבִיאִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר בִּלְבַד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִלָּתוֹ. וְכָל הַמְדַלֵּג, לֹא יִשְׁהֶה בַּדִּלּוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְתַרְגֵּם תִּרְגּוּמוֹ.
יג. צָרִיךְ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. משום כבוד התורה, שתהא הקריאה בנביא טפלה לתורה. וְלֹא יַפְטִיר בַּנָּבִיא עַד שֶׁיִּגָּלֵל סֵפֶר תּוֹרָה. שיכרכו ויסגרו אותו (לקמן הי"ח), משום כבוד התורה. מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פָּסוּק. כנגד שבע עליות של שלושה פסוקים. שָׁלַם הָעִנְיָן. הסתיים הנושא. וְתִרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם דַּיּוֹ. די בכך. וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין. שאין מדקדקים כל כך בתרגום הנביאים (השווה לעיל הי"א). וּמְדַלֵּג מֵעִנְיָן לְעִנְיָן אַחֵר. לנושא אחר (השווה לעיל ה"ח). וְאֵינוֹ מְדַלֵּג מִנָּבִיא לְנָבִיא. שהדבר עלול ליצור בלבול. בַּנְּבִיאִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר. שנים עשר קבצי נביאים שצורפו יחד, והם נחשבים כספר אחד. שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִלָּתוֹ. אפילו באותו הנביא. לֹא יִשְׁהֶה בַּדִּלּוּג וכו'. בדומה לדין המדלג בתורה (לעיל ה"ח).
יג. חוֹזֵר וְקוֹרֵא מַה שֶּׁקָּרָא שֶׁלְּפָנָיו. שו"ע או"ח רפב,ד. חוֹזֵר וְקוֹרֵא מַה שֶּׁקָּרָא שֶׁלְּפָנָיו. וכן נוהגים בשבת ויום טוב, אבל בתענית ציבור העולה שלישי הוא המפטיר (רמ"א; וראה לקמן הכ"א). וְלֹא יַפְטִיר בַּנָּבִיא עַד שֶׁיִּגָּלֵל סֵפֶר תּוֹרָה. שו"ע או"ח קמז,ז, רפד,ו. וְלֹא יַפְטִיר בַּנָּבִיא עַד שֶׁיִּגָּלֵל סֵפֶר תּוֹרָה. ואף את ברכות ההפטרה לא יתחיל קודם סיום הגלילה. ונחלקו האחרונים אם צריך להמתין לכריכת הספר תורה במפה או רק לגלילת הספר עצמו (משנ"ב). וְלֹא יִפְחֹת מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פָּסוּק וכו'. שו"ע או"ח רפד,א. וְלֹא יִפְחֹת מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פָּסוּק. דווקא בשבת שיש בה שבעה עולים וקוראים שלושה פסוקי הפטרה כנגד כל אחד, אך ביום טוב שעולים חמישה ניתן לקרוא חמישה עשר פסוקי הפטרה (רמ"א). וְאִם קָרָא עֲשָׂרָה פְּסוּקִים וְתִרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם וכו'. טור או"ח רפד. וְאִם קָרָא עֲשָׂרָה פְּסוּקִים וְתִרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם דַּיּוֹ. וחוזר וקורא את הפסוק האחרון לאחר שתרגמו, ובזה משלים עשרים ואחד פסוקים (טור). וּמְדַלֵּג מֵעִנְיָן לְעִנְיָן אַחֵר וכו'. שו"ע או"ח קמד,א. וְאֵינוֹ מְדַלֵּג מִנָּבִיא לְנָבִיא. ובזמננו שההפטרות כתובות בחומשים, אין חשש לבלבול ומותר לדלג אף מנביא לנביא ואף כשהפסוקים רחוקים זה מזה. ונחלקו הפוסקים אם מותר לדלג אחורה בנביא אחד (משנ"ב).
יד. הַקּוֹרֵא בַּנָּבִיא, יֵשׁ לוֹ לִקְרוֹת לַתֻּרְגְּמָן שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִין, וְהַמְתַרְגֵּם מְתַרְגֵּם שְׁלָשְׁתָּן זֶה אַחַר זֶה. וְאִם הָיוּ הַשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת — לֹא יִקְרָא לַתֻּרְגְּמָן אֶלָּא אֶחָד אֶחָד.
יד. יֵשׁ לוֹ לִקְרוֹת לַתֻּרְגְּמָן שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִין. רשאי לעשות כן (השווה לעיל ה"י), שאין מדקדקים כל כך בתרגום הנביאים. שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת. פסקאות נפרדות.
טו. הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בְּרָכָה אַחַת: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר' וכו', וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו אַרְבַּע בְּרָכוֹת: בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה חוֹתֵם בָּהּ: 'הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו', שְׁנִיָּה חוֹתֵם בָּהּ: 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', שְׁלִישִׁית חוֹתֵם בָּהּ: 'מָגֵן דָּוִד', רְבִיעִית חוֹתֵם בָּהּ בְּעִנְיַן קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה. וְכֵן אִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא מַזְכִּיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּבְרָכָה זוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּזְכִּיר בַּתְּפִלָּה.
טו. אֲשֶׁר בָּחַר וכו'. ברכת שבח על בחירתו של ה' בתורה ובישראל ובנביאים. הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו. שכל דברי הנבואה הם אמת ומתקיימים. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. בקשת רחמים על ישראל ועל ירושלים. מָגֵן דָּוִד. בקשה על חזרת מלכות דוד לתוקפה (לנוסח המלא של הברכות ראה סדר התפילות, סג). כְּמוֹ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה. בברכה האמצעית של קדושת היום (ראה נוסח התפילות, נה).
טו. הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא מְבָרֵךְ וכו'. טור או"ח רפד. שְׁנִיָּה חוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. וכן מנהג התימנים. ובשאר קהילות ישראל נהוג לחתום בברכה זו 'משמח ציון בבניה' (וראה ראב"ד וכס"מ). מַזְכִּיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּבְרָכָה זוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּזְכִּיר בַּתְּפִלָּה. והשו"ע כתב שאין מזכירים ראש חודש בברכה זו, וכתב שיש אומרים שמזכירים ראש חודש בתוך הברכה ואומרים 'את יום המנוח הזה ואת יום ראש החודש הזה' אך לא מוסיפים בחתימת הברכה 'ראשי חדשים' (וכך הייתה גרסתו ברמב"ם, ראה כס"מ). וכתב שהמנהג כסברא ראשונה.
טו. המפטיר בנביא מברך לפניו ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וכו' ומברך אחריו ארבע ברכות ברכה ראשונה וחותם בה האל הנאמן בכל דבריו ושנייה בונה ירושלים. אמר אברהם: אנו אומרים: משמח ציון
בבניה.
טז. כַּמָּה הֵם הַקּוֹרְאִין? בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית —
קוֹרְאִין שִׁבְעָה, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים — שִׁשָּׁה, וּבְיָמִים טוֹבִים — חֲמִשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִמִּנְיָן זֶה, אֲבָל מוֹסִיפִין. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד — קוֹרְאִין אַרְבָּעָה. בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּמִנְחָה, וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שֶׁבְּכָל שָׁבוּעַ, וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים בְּשַׁחֲרִית, וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה — קוֹרְאִין שְׁלֹשָׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִמִּנְיָן זֶה וְאֵין מוֹסִיפִין עָלָיו.
טז. בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית קוֹרְאִין שִׁבְעָה וכו'. שכל אחד מן הימים האמורים קדושתו גדולה משל זה שאחריו. אֲבָל מוֹסִיפִין. אם רוצים שאנשים נוספים יקראו. קוֹרְאִין שְׁלֹשָׁה… וְאֵין מוֹסִיפִין עָלָיו. שאין פנאי בזמנים הללו, ולפיכך אין מאריכים את הקריאה יותר ממה שתקנו.
טז. בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית קוֹרְאִין שִׁבְעָה. שו"ע או"ח רפב,א. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים שִׁשָּׁה. שו"ע או"ח תרכא,א. וּבְיָמִים טוֹבִים חֲמִשָּׁה. שו"ע או"ח תפח,ג, תצד,א. אֵין פּוֹחֲתִין מִמִּנְיָן זֶה אֲבָל מוֹסִיפִין. שו"ע או"ח רפב,א. אֵין פּוֹחֲתִין מִמִּנְיָן זֶה אֲבָל מוֹסִיפִין. כתב השו"ע (סעיף ב) שמותר לכמה עולים לחזור על אותה הקריאה והרמ"א כתב שהמנהג לאסור זאת. ובכל אופן, אין להחשיב קריאות אלו למניין העולים (אחרונים). עוד כתב הרמ"א שיש אומרים שהמנהג שלא להוסיף עולים ביום טוב, חוץ משמחת תורה. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. שו"ע או"ח תכג,א. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרְאִין אַרְבָּעָה. שו"ע או"ח תרסג,א.
יז. אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בַּצִּבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין — עוֹלֶה מִמִּנְיַן הַקּוֹרְאִים. וְכֵן הַמַּפְטִיר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן, שֶׁהֲרֵי קָרָא בַּתּוֹרָה. וְאִם הִפְסִיק שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּקַדִּישׁ בֵּין מַשְׁלִים וּבֵין הַמַּפְטִיר — אֵינוֹ עוֹלֶה. צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד — עוֹלֶה וְקוֹרֵא, וְיוֹרֵד וְיוֹשֵׁב, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, עַד שֶׁיִּגְמֹר מִנְיַן הַקּוֹרְאִים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
יז. אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בַּצִּבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. שאין זה כבודם שאישה, המחויבת בפחות מצוות מהגברים, יודעת לקרוא והם אינם יודעים (לרעיון דומה ראה הלכות ברכות ה,טו, הלכות מעשר י,ה). הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת. יודע לקרוא מן הספר. וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין. שמברכים לה' שהוא בורא העולם (ראה הלכות ברכות ה,ז). עוֹלֶה מִמִּנְיַן הַקּוֹרְאִים. משלים למניין שבעת העולים. מַשְׁלִים. העולה שהשלים את קריאת התורה. אֵינוֹ עוֹלֶה. שהקדיש מסמן את סיום הקריאה (לקמן ה"כ; וראה סדר התפילות, כח). צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד. שמן הדין, העולה לתורה צריך לקרוא בעצמו את פסוקי העלייה שלו בפני הציבור (ראה פסקים ושיטות לעיל ה"א). עוֹלֶה וְקוֹרֵא וְיוֹרֵד וְיוֹשֵׁב וכו'. אותו היודע לקרוא יעלה לכל העליות.
יז. אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בַּצִּבּוּר וכו'. שו"ע או"ח רפב,ג-ד. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין עוֹלֶה מִמִּנְיַן הַקּוֹרְאִים. אך אין להעלות קטנים לכל העליות ואף לא לרובם (רמ"א ומשנ"ב). וכתבו האחרונים שנהגו שלא להעלות קטן כלל אף לא כתוספת על מניין העולים, חוץ מעליית מפטיר (משנ"ב). וְאִם הִפְסִיק שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּקַדִּישׁ בֵּין מַשְׁלִים וּבֵין הַמַּפְטִיר אֵינוֹ עוֹלֶה. והמנהג לומר קדיש לאחר סיום קריאת הפרשה, ולכן המפטיר אינו עולה למניין העולים (שו"ע; ראה לקמן הלכה כ). צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד וכו'. שו"ע או"ח קמג,ה. צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד וכו'. לדעת השו"ע אף כאשר יש בעל קורא, חייב העולה לקרוא עמו מן הכתב. לפיכך אם אין בציבור מי שיכול לקרוא עם בעל הקורא, יעלה הוא את כל העליות. ולדעת הרמ"א אף מי שאינו יודע לחזור מילה במילה יחד עם בעל הקורא יכול לעלות ולצאת ידי חובה בקריאת בעל הקורא, ולכן יכולים לעלות שאר הציבור שאינם יודעים לקרוא. וכן המנהג (משנ"ב, ערוה"ש סעיף ח, כה"ח).
יח. בְּכָל קְרִיאָה מֵאֵלּוּ — כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא הַיּוֹם שֶׁאֲפִלּוּ כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ קוֹדֵם לִקְרוֹת לִפְנֵי חָכָם גָּדוֹל מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה — קוֹדֵם לִקְרוֹת. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה — נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד הַכֹּל. לְפִיכָךְ עוֹלֶה מַשְׁלִים אֲפִלּוּ גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר.
יח. כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן. שיש לנהוג בו כבוד מפני קדושתו (הלכות כלי המקדש ד,ב). וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא הַיּוֹם. מנהג נפוץ. שֶׁאֲפִלּוּ כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ וכו'. שנהגו להתחשב בייחוס בלבד, ולא במעלתו של האדם עצמו, אף שמן הדין ההקדמה מחמת הייחוס מותנית בכך שיהיו שווים בידיעת התורה (ראה תלמוד תורה ג,ב; פה"מ גטין ה,ח). וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה קוֹדֵם לִקְרוֹת. משום כבוד התורה. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה. העולה האחרון שמסיים את הקריאה ולאחריה גולל את הספר (לעיל ה"ה). נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד הַכֹּל. מכיוון שהוא משלים את הקריאה בתורה. אֲפִלּוּ גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר. שהיא קריאה חשובה.
יח. כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וכו'. שו"ע או"ח קלה,ג-ד. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה קוֹדֵם לִקְרוֹת. שו"ע או"ח קלו,א. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה קוֹדֵם לִקְרוֹת. ומקפידים על כך בשבת ויום טוב וביום הכיפורים (שו"ע). ויש שכתבו שאין דין זה נוהג כל כך בזמננו (ערוה"ש סעיף ב). וְהָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד הַכֹּל וכו'. שו"ע או"ח קמז,א. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה. ולמנהג האשכנזים בסיום הקריאה עולה אדם נוסף ומגביה את ספר התורה ('הגבהה'; ראה לקמן ה"כ), ואדם אחר גוללו וכורכו ('גלילה'; ראה לקמן
הכ"ד).
יט. אֵין שָׁם כֹּהֵן — עוֹלֶה יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יַעֲלֶה אַחֲרָיו לֵוִי כְּלָל. אֵין שָׁם לֵוִי — כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן חוֹזֵר הוּא עַצְמוֹ וְקוֹרֵא פַּעַם שְׁנִיָּה בִּמְקוֹם לֵוִי. אֲבָל לֹא יִקְרָא אַחֲרָיו כֹּהֵן אַחֵר, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּלְפִיכָךְ עָלָה כֹּהֵן אַחֵר. וְכֵן לֹא יִקְרָא לֵוִי אַחַר לֵוִי, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל.
יט. עוֹלֶה יִשְׂרָאֵל. שבטל סדר הקדימות. וְלֹא יַעֲלֶה אַחֲרָיו לֵוִי כְּלָל. שלא יטעו להחזיק את הראשון ככהן. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הָרִאשׁוֹן פָּסוּל. שאינו כהן, ויאמרו שמשום כך העלו כהן אחר אחריו, ולכן הכהן שעלה ראשון עולה גם במקום הלוי.
יט. אֵין שָׁם כֹּהֵן וכו'. שו"ע או"ח קלה,ו. אֵין שָׁם כֹּהֵן עוֹלֶה יִשְׂרָאֵל. ואף לוי יכול לעלות ראשון במקום כהן, וצריך לציין בקול רם שהישראל או הלוי עולה 'במקום כהן' (רמ"א). אֵין שָׁם לֵוִי וכו'. שו"ע או"ח קלה,ח-ט. לֹא יִקְרָא אַחֲרָיו כֹּהֵן אַחֵר. וגם ישראל אינו יכול לעלות אחר כהן (משנ"ב). לֹא יִקְרָא לֵוִי אַחַר לֵוִי. ומותר להעלות לתורה בשאר העליות לוי אחר לוי או כהן אחר כהן אם עולה ישראל ביניהם (שו"ע סעיף י), והרמ"א כתב שיש אומרים שאין להעלות כהן או לוי לשאר העליות, מלבד עליית מפטיר, וכן נוהגים. ובשעת הדחק או במקום צורך ניתן להקל בדבר.
כ. כֵּיצַד סֵדֶר הַקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה עִם הַתְּפִלָּה? כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלַּת מוּסָף, אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ, וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה, וְקוֹרֵא לְאֶחָד אֶחָד מִן הַצִּבּוּר, וְעוֹלִין וְקוֹרְאִין בַּתּוֹרָה. וּכְשֶׁגּוֹמְרִין — מַחֲזִיר סֵפֶר תּוֹרָה לִמְקוֹמוֹ, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְיָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַפְטִיר וּמוּסָף — נָהֲגוּ לֵאמֹר קַדִּישׁ קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּפְטִיר. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לוֹמַר אַחַר הַמַּפְטִיר.
כ. כֵּיצַד סֵדֶר הַקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה עִם הַתְּפִלָּה. אופן שילובם יחד. נָהֲגוּ לֵאמֹר קַדִּישׁ קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּפְטִיר. אחרי שעלו לקרוא מניין הקוראים הנדרש (ראה לעיל הי"ז).
כ. וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה. כתב השו"ע (קלד,ב) שבהוצאת ספר התורה מראים את הכתב לקהל העומדים לימינו ולשמאלו, ומצווה על האנשים והנשים לראותו ולכרוע מעט ולומר 'וזאת התורה'. והרמ"א כתב שנהגו לעשות כן אחר קריאת התורה. ולפני הוצאת ספר התורה ובהולכתו לתיבה נהגו לומר פסוקים שונים וקטעי תפילה, וכן בחזרתו לארון בגמר הקריאה. נָהֲגוּ לֵאמֹר קַדִּישׁ קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּפְטִיר. שו"ע או"ח רפב,ד.
כא. בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר 'תְּהִלָּה לְדָוִד' וְסֵדֶר הַיּוֹם, אוֹמֵר קַדִּישׁ, וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרְאִין בּוֹ, וּמַחֲזִירוֹ, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין מִנְחָה. וְכֵן בַּתַּעֲנִיּוֹת — קוֹרְאִין בְּמִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מִנְחָה. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב לֹא נָהֲגוּ לִקְרוֹת בְּמִנְחָה.
כא. אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּהִלָּה לְדָוִד וְסֵדֶר הַיּוֹם. שבכל שבת ויום טוב אומרים אותם בתפילת המנחה (לעיל ט,יג).
כא. בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת. שו"ע או"ח רצב,א. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. שו"ע או"ח תרכב,א-ב. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּהִלָּה לְדָוִד וְסֵדֶר הַיּוֹם. והרמ"א כתב שלא נוהגים לומר 'אשרי' ו'ובא לציון' קודם מנחה ביום הכיפורים אלא קודם תפילת 'נעילה'. בַּתַּעֲנִיּוֹת קוֹרְאִין בְּמִנְחָה. שו"ע או"ח תקסו,א. בַּתַּעֲנִיּוֹת קוֹרְאִין בְּמִנְחָה. כתב הרמ"א שמפטירים במנחה בתענית 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיהו נה,ו).
כב. וְיוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מוּסָף — כְּשֶׁגּוֹמֵר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ, וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרְאִין בּוֹ, וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר 'תְּהִלָּה לְדָוִד' וְסֵדֶר הַיּוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר בְּכָל יוֹם, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְהָעָם נִפְטָרִין.
כב. וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ. ויש נוהגים להחזיר את ספר התורה לאחר אמירת קדיש, ויש נוהגים להחזירו בסיום הקדיש שלאחר 'אשרי' ו'ובא לציון' (ראה טור קמט, ערוה"ש קמט,א).
כג. אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַצִּבּוּר. וְאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בַּצִּבּוּר, שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עֲלֵיהֶן לִהְיוֹתָן עוֹמְדִין עַד שֶׁיִּגָּלֵל. לְפִיכָךְ אִם צָרְכוּ לִקְרוֹת שְׁנֵי עִנְיָנִים — מוֹצִיאִין שְׁתֵּי תּוֹרוֹת. וְלֹא יִקְרָא אִישׁ אֶחָד עִנְיָן אֶחָד בִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: סֵפֶר רִאשׁוֹן פָּגוּם הָיָה וּלְפִיכָךְ קָרָא בַּשֵּׁנִי.
כג. בְּחֻמָּשִׁין. ספר תורה המחולק למגילות, כל חומש לעצמו. אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין… מִשּׁוּם כְּבוֹד הַצִּבּוּר. שאינו מכבודם שיקראו בספר שאין בו קדושת ספר תורה (ראה הלכות ספר תורה ז,יד, י,א). וְאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בַּצִּבּוּר. ממקום אחד בספר למקום אחר המרוחק ממנו. שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עֲלֵיהֶן וכו'. שייאלצו להמתין. אִם צָרְכוּ לִקְרוֹת שְׁנֵי עִנְיָנִים. כגון בראש חודש שחל להיות בשבת (לקמן יג,ד).
כג. אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וכו'. שו"ע או"ח קמג,ב. אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. ובמקום שאין ספר תורה, נכון שיקרא השליח ציבור את כל הפרשה מתוך החומש בלא ברכה וללא עולים, כדי שלא ישתכח מנהג הקריאה (משנ"ב). אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מִשּׁוּם כְּבוֹד הַצִּבּוּר. ואין לקרוא בחומש או בספר תורה שנמצא בו פסול (ראה רמב"ם הלכות ספר תודה י,א), אפילו במקום שאין כלל ספר אחר (שו"ע סעיף ג). והרמ"א כתב (סעיף ד) שיש אומרים שבשעת הדחק שיש לציבור רק ספר פסול ואין מי שיתקנו אפשר לקרוא בו בציבור ולברך עליו, ויש אוסרים. ואם הטעות אינה בחומש בו צריכים לקרוא, אלא באחד מן החומשים האחרים, כתב שיש להקל ולקרוא בו. ואם נמצאה טעות בספר תורה במהלך הקריאה, יעצרו וישלימו את שאר הקריאה בספר כשר (שו"ע שם, יו"ד רעט,ב). ואם נמצאה הטעות באמצע קריאת אחת העליות: לדעת השו"ע יחליפו לספר כשר וימשיכו בו את הקריאה ויברכו עליו את הברכה שלאחר הקריאה, ולדעת הרמ"א עוצרים את הקריאה ומברכים את הברכה שלאחריה על הספר שנמצאה בו הטעות, ואת שאר העליות ממשיכים בספר כשר. והוסיף הרמ"א שאם הטעות שנמצאה איננה טעות גמורה, אלא טעות במסורת החסרות והיתרות — אין להוציא ספר אחר, משום שספרי התורה שלנו אינם מדויקים דים כך שאין וודאות שהספר האחר יהיה כשר (ראה משנ"ב שפירט את סוגי הטעויות ודיניהן; וראה עוד הרחבות: 'דקדוק נוסח ספר התורה', עמ' 795). וְאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בַּצִּבּוּר וכו'. שו"ע או"ח קמד,ג-ד. מוֹצִיאִין שְׁתֵּי תּוֹרוֹת. ואם אין להם אלא אחד, יגללו ויקראו (שו"ע).
כד. כָּל הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה — גּוֹלְלוֹ מִבַּחוּץ, וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ — מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. וְצָרִיךְ לְהַעֲמִידוֹ עַל הַתֶּפֶר. מָקוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה, אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בּוֹ וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבַיִת אַחֵר לְהַצְנִיעוֹ — אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת עַד שֶׁיֵּצֵא סֵפֶר תּוֹרָה, וִילַוּוּ אוֹתוֹ וְהֵן אַחֲרָיו עַד הַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בּוֹ.
כד. הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה. ממקום אחד בספר למקום אחר. גּוֹלְלוֹ מִבַּחוּץ. כשהוא עומד בצד הספר. וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ. סוגר את הספר בגמר הקריאה או הגלילה. מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. כשהוא עומד אל מול החלק הכתוב. לְהַעֲמִידוֹ עַל הַתֶּפֶר. כשהוא סגור, התפר במרכזו בין שני הגלילים. אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת וכו'. משום כבודו של הספר.
כד. כָּל הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וכו'. שו"ע או"ח קמז,ג-ד. גּוֹלְלוֹ מִבַּחוּץ וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. פירושים רבים נאמרו בדין זה (ראה ב"י). אמנם דין זה נוהג בעיקר כאשר אדם אחד עושה את כל הגלילה לבדו, אך כיום שהמנהג ששני אנשים עושים זאת, אחד מגביה ואחד גולל (ראה לעיל הי"ח), אין כמעט משמעות מעשית לדין זה (ראה רמ"א). מָקוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה וכו'. שו"ע או"ח קמט,א. אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת עַד שֶׁיֵּצֵא סֵפֶר תּוֹרָה. וכשיש שני פתחים, מותר לצאת קודם שיצא ספר התורה, אך בכל מקרה עליו להמתין בחוץ עד שילוו את ספר התורה למקום שמצניעים אותו בו (שו"ע). עַד שֶׁיֵּצֵא סֵפֶר תּוֹרָה. ואף כשמצניעים את הספר בארון הקודש שבבית הכנסת, אין הציבור רשאים לצאת קודם שהצניעוהו (שו"ע). אבל יחידים יכולים לצאת אחד אחד בתנאי שנשאר רוב הציבור (רמ"א ומג"א). וִילַוּוּ אוֹתוֹ וְהֵן אַחֲרָיו עַד הַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בּוֹ. ומצווה לכל מי שעובר ספר התורה לפניו ללוותו עד ארון הקודש ולעמוד שם עד שיניחו את ספר התורה במקומו (רמ"א), ואף כשמוציאים את הספר הדין כן (משנ"ב) ויש שכתבו שבפועל אין מקפידים ללוות את הספר אלא רק לעמוד מפניו (כה"ח, ראה רמב"ם הלכות ספר תורה י,ט).

תקציר הפרק 

פרק יב הלכות תפילה

דיני קריאת התורה וההפטרה

משה רבינו תיקן שיקראו בתורה בשבת (שבעה עולים) ובשני וחמישי (שלשה עולים), ועזרא הוסיף את שבת במנחה. קוראים בתורה גם ביום הכיפורים (ששה עולים) במועדים (חמישה עולים), בראשי חדשים (ארבעה עולים), בתעניות ובחנוכה ופורים (שלשה עולים) אבל מפטירים רק בשבתות, ימים טובים ותשעה באב.
לא קוראים כשאין מניין ולא קוראים פחות מעשרה פסוקים. כל עולה מברך לפני ואחרי הקריאה והציבור שותק ומקשיב לקריאה ואסור לו לצאת. נהגו לתרגם את הקריאה לארמית.
המפטיר קורא בהתחלה בתורה, מברך לפניה ברכה אחת, קורא לפחות 21 פסוקים מהנביא ומסיים בארבע ברכות.
קורא כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר אהבה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מי תיקן את קריאת התורה בציבור?

א- משה רבינו תיקן לקרוא בשבת, ועזרא הסופר תיקן לקרוא בשני ובחמישי.
ב- משה רבינו תיקן לקראו בשני ובחמישי, ועזרא הסופר תיקן לקרוא בשבת.
ג- משה רבינו תיקן לקרוא בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, ועזרא הסופר תיקן לקרוא במנחה בשבת.

[פרק י"ב, הלכה א']

2. מה מותר למתרגם לעשות?

א- להישען על העמוד.
ב- לתרגם על ידי הקטן.
ג- לתרגם מתוך הכתב.

[פרק י"ב, הלכה י"א]

3. האם אישה וקטן רשאים לקרוא בציבור?

א- לא.
ב- אישה – כן; קטן – לא.
ג- אישה – לא; קטן – כן.

[פרק י"ב, הלכה י"ז]

 

תשובות:

1-ג 2-ב 3-ג

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן