פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים, וְלֹא יָבִיא אוֹתָהּ לִידֵי טֻמְאָה וְלֹא יַפְסִיד אוֹתָהּ, אֶלָּא אוֹכֵל הַטְּהוֹרָה וּמַדְלִיק הַטְּמֵאָה. וּמֻתָּר לְטַמֵּא תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ טְמֵאָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ נִדָּה קוֹצָה לָהּ חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת אֶלָּא לְאָכְלָהּ, לֹא לִגַּע בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
א. כִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים. ראה הלכות פסולי המוקדשין יח,יב. וְלֹא יָבִיא אוֹתָהּ לִידֵי טֻמְאָה. לא יגרום לה לאפשרות להיטמא. וּמֻתָּר לְטַמֵּא תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה וכו'. חכמים גזרו טומאה על האדם והכלים שבחוץ לארץ מחשש שנטמאו בטומאת מת (הלכות טומאת מת יא,א). ואף שתרומת חוצה לארץ טמאה בשל כך מדברי חכמים בלבד, מותר לטמאה אפילו בטומאה מהתורה מפני שכל חיובה הוא מדברי חכמים. נִדָּה קוֹצָה לָהּ חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. נידה, שטומאתה מן התורה, יכולה להפריש חלה מעיסתה ואף על פי שמטמאת אותה (וחלה קרויה תרומה, הלכות ביכורים ה,יג), שחובת הפרשת חלה בחוץ לארץ מדברי חכמים (ראה שם ה,ה). שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת אֶלָּא לְאָכְלָהּ… כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ז,ח (וראה גם הלכות ביכורים ה,י-יב).
ב. תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת בְּסָפֵק – לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין, אֶלָּא תִּהְיֶה מֻנַּחַת עַד שֶׁתִּטְמָא טֻמְאָה וַדָּאִית, וְתִשָּׂרֵף. וְיֵשׁ שָׁם סְפֵקוֹת שֶׁשּׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה.
ב. וְתִשָּׂרֵף. כדין תרומה טמאה, לעיל יא,א. וְיֵשׁ שָׁם סְפֵקוֹת שֶׁשּׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה. יש מקרים ששורפים תרומה אפילו כשהיא ספק טמאה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה. ראה הלכות שאר אבות הטומאות יג,יג.
ג. חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד לָהּ סְפֵק טֻמְאָה – הֲרֵי זוֹ לֹא יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר: לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ וְלֹא יְגַלֶּנָּה, אֶלָּא יַנִּיחֶנָּה עַד שֶׁתִּטְמָא וַדַּאי, וְתִשָּׂרֵף, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תֵּאָכֵל.
ג. לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. למקום שתהיה שמורה יותר או לחילופין למקום שבו תיאבד בקלות (ע"פ פה"מ תרומות ח,ח). וְלֹא יְגַלֶּנָּה. באופן שתיאסר באכילה משום סכנת גילוי (תפא"י שם, וראה לקמן הי"ג). וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תֵּאָכֵל. בזמן שמשהה אותה עד שתיטמא.
ד. חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה: אִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה – יַצִּיל, וְאִם לָאו – יַצִּיל בְּיָדָיו בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְטַמְּאָהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טְהָרוֹת.
ד. חָבִית. של יין תרומה. בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה. מקום דריכת הענבים, ומשם זורם היין לגת התחתונה שהיא בור האיסוף של התירוש. אִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה יַצִּיל. ואינו רשאי לגעת ביין בידיים שאינן טהורות, או לאסוף אותו בכלים טמאים, על מנת להציל את יין החולין שבבור מהפסד. יַצִּיל בְּיָדָיו בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם וכו'. מותר למנוע מיין התרומה להגיע לגת התחתונה גם אם יטמא אותו בכך, שהרי ממילא היין היה עתיד להיטמא מחמת הגת והתירו לטמאו בידיים כדי להציל את שאר היין מהפסד (רדב"ז, וראה הלכה הבאה). וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְטַמְּאָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טְהָרוֹת. שחכמים גזרו טומאה על כל מי שנוגע בתרומה ללא נטילת ידיים (הלכות שאר אבות הטומאות ח,ח).
ה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּחָבִית שֶׁל יַיִן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּגַּת הַתַּחְתּוֹנָה פָּחוֹת מִמֵּאָה, שֶׁהֲרֵי יִדָּמַע הַכֹּל וְיִפָּסֵד. אֲבָל אִם הָיָה בַּתַּחְתּוֹנָה מֵאָה בְּזוֹ הֶחָבִית, שֶׁהֲרֵי הִיא עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן – תֵּרֵד וְתִטְמָא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל רָאוּי לְהַדְלָקָה, וְאֵין שָׁם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
וְכֵן חָבִית שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה: אִם יָכוֹל לְהַצִּיל רְבִיעִית בְּטָהֳרָה – יַצִּיל, וְאִם לָאו – יַצִּיל בְּטֻמְאָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבְּרָה הֶחָבִית, אֵינוֹ מֻזְהָר שֶׁלֹּא לְהַצִּיל בְּטֻמְאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל.
ה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שהתירו לו להצילה ללא נטילת ידיו כשלא יכול להציל רביעית בטהרה. שֶׁהֲרֵי יִדָּמַע הַכֹּל וְיִפָּסֵד. שיין התרומה הטמא לא יתבטל בחולין, ולכל התערובת לא יהיה כל שימוש. שֶׁהֲרֵי הִיא עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. התרומה בטלה כשיש מאה חולין כנגדה (לקמן יג,א) וכל היין שבתערובת דינו כחולין טמא שניתן לשתותו. אוֹ שֶׁהָיְתָה חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן תֵּרֵד וְתִטְמָא. בשמן תרומה החמירו שלא להצילו בידיים, אפילו אם אין בחולין פי מאה לבטלו וכל התערובת תוגדר כשמן תרומה טמאה, מכיוון שלשמן תרומה טמאה יש שימוש בהדלקה.
וְכֵן חָבִית שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה. בפני עצמה, ואם לא יציל אותה תלך לאיבוד. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל. וחכמים הקלו במקרים מסוימים שבהם אדם בהול על ממונו (ראה הלכות שבת ו,כב; ובאו"ש פירש שהכוונה שהמצב בהול שאם לא יציל בטומאה יישפך הכול ולכן התירו כדי שיהיה אפשר להשתמש בתרומה לצורך הדלקה).
ו. הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְּיָדוֹ, אָמַר לוֹ הַנָּכְרִי: 'תֵּן לִי אַחַת מֵהֶן, וְאִם לָאו הֲרֵינִי נוֹגֵעַ בְּכֻלָּן וּמְטַמְּאָן' – יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת עַל הַסֶּלַע וְאַל יִתְּנֶנָּה לְתוֹךְ יָדוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְטַמֵּא הַתְּרוּמָה בַּיָּדַיִם.
ו. וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה. כיכרות לחם שנעשו מתבואת תרומה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְטַמֵּא הַתְּרוּמָה בַּיָּדַיִם. שאם נותן אותה בידיו לנכרי נטמאת מיד כשנוגע בה (שחכמים גזרו טומאה על הגויים – ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ב,י) ונמצא שטימא את התרומה באופן ישיר.
ז. הַתִּלְתָּן וְהַכַּרְשִׁנִּין שֶׁל תְּרוּמָה, הוֹאִיל וְאֵינָן מַאֲכַל אָדָם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּטֻמְאָה, וְאֵינוֹ נִזְהָר אֶלָּא בְּעֵת שְׁרִיָּתָן בַּמַּיִם, שֶׁאִם שָׁרָה אוֹתָהּ בְּטֻמְאָה – הֲרֵי טִמֵּא אוֹתָהּ בַּיָּדַיִם. אֲבָל אַחַר הַשְּׁרִיָּה אֵינוֹ נִזְהָר, לֹא בְּעֵת שֶׁשָּׁף הַכַּרְשִׁנִּין וְלֹא בְּעֵת שֶׁמַּאֲכִילָן לַבְּהֵמָה. לְפִיכָךְ נוֹתְנִין תְּרוּמַת תִּלְתָּן וְכַרְשִׁנִּין לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ.
ז. הַתִּלְתָּן וְהַכַּרְשִׁנִּין שֶׁל תְּרוּמָה הוֹאִיל וְאֵינָן מַאֲכַל אָדָם. אלא מאכל בהמה. אולם חייבים בתרומות ומעשרות, הואיל ונאכלים להרבה בני אדם במצבים שונים: התלתן בעודו ירק (לעיל ב,ח), והכרשינין בשעת דחק ורעבון (לעיל ב,ב). וְאֵינוֹ נִזְהָר אֶלָּא בְּעֵת שְׁרִיָּתָן בַּמַּיִם וכו'. צריך להיזהר שהשרייה במים תהיה בטהרה שהרי המים מכשירים אותם לראשונה לקבל טומאה, וכשהוא שורה אותם ונוגע בהם בידיו, הרי הוא מכשירם ומטמאם בבת אחת, ועל זה הקפידו חכמים גם בתלתן וכרשינים (ראה פירוש המשנה מעשר שני ב,ג). לְפִיכָךְ נוֹתְנִין תְּרוּמַת תִּלְתָּן וְכַרְשִׁנִּין לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ. שהרי הסיבה שאין נותנים תרומה לכהן עם הארץ היא כדי שלא יטמאנה (לעיל ו,ב), ובמקרה זה אין צורך בכך.
ח. אֵין מַפְקִידִין תְּרוּמָה אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ, אֲבָל מַפְקִידִין אוֹתָהּ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל עַם הָאָרֶץ בִּכְלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ פֵּרוֹת מֻכְשָׁרִין, גְּזֵרָה שֶׁלֹּא תְּסִיטֵם אִשְׁתּוֹ נִדָּה.
ח. אֵין מַפְקִידִין תְּרוּמָה אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ. יש חשש שלא ייזהר מלטמא אותה היות והוא רגיל לאכלה. בִּכְלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל. כלי שיש לו כיסוי צמוד ומהודק, שמגן על מה שבתוכו מקבלת טומאה (ראה הלכות טומאת מת ו,ג). וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ פֵּרוֹת מֻכְשָׁרִין. שהוכשרו על ידי משקים לקבל טומאה. גְּזֵרָה שֶׁלֹּא תְּסִיטֵם אִשְׁתּוֹ נִדָּה. שנידה מטמאת אפילו בהזזת הדבר ללא מגע ישיר ואפילו אם הוא מוקף צמיד פתיל (הלכות מטמאי משכב ומושב ח,ב-ג).
ט. אֵין עוֹשִׂין לְעַם הָאָרֶץ תְּרוּמַת זֵיתָיו בְּטָהֳרָה, אֲבָל עוֹשִׂין לוֹ זֵיתֵי חֻלָּיו בְּטָהֳרָה, מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו שֶׁל בַּדָּד. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה? נוֹטֵל כְּדֵי הַתְּרוּמָה וּמַנִּיחָהּ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן כְּלֵי אֲבָנִים, וּכְשֶׁיָּבֹא עַם הָאָרֶץ לִטֹּל הַחֻלִּין וְהַתְּרוּמָה, אוֹמְרִין לוֹ: 'הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִּגַּע בַּתְּרוּמָה, שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר לְטִבְלָהּ'.
ט. אֵין עוֹשִׂין לְעַם הָאָרֶץ וכו'. אדם המקפיד על טומאה וטהרה שעובד בבית הבד ('בדד'), לא יפריש לעם הארץ תרומה בטהרה, שמא יטמא אותה. אבל אם עם הארץ רוצה לשלם לו עבור כל התהליך של הפקת שמן מהזיתים, התירו לו לעשות זאת מפני שזוהי פרנסתו ('כדי חייו'), ויעשה כל התלוי בו שהתרומה לא תיטמא על ידי שיניח אותה בכלי שאינו מקבל טומאה, ויזהיר את עם הארץ שייגע רק בכלי ולא בתרומה (ראה גם הלכות ביכורים ח,יב). הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִּגַּע בַּתְּרוּמָה שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר לְטִבְלָהּ. אף שאין התרומה חוזרת לטבלה מחמת נגיעתו, מאיימים עליו בכך כדי שלא יגע ויטמא את התרומה (רדב"ז הלכות ביכורים שם). ויש מפרשים שאכן התרומה חוזרת לטבלה (שחכמים תיקנו שהפרשת התרומה על ידי הבדד מותנית בכך שעם הארץ לא יטמאה, חת"ס גיטין סב,א).
י. יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹתָיו בְּטֻמְאָה – אֵין בּוֹצְרִין עִמּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין דּוֹרְכִין עִמּוֹ, מִפְּנֵי הַתְּרוּמָה שֶׁתֵּעָשֶׂה בְּטֻמְאָה. אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת וּמְבִיאִין מִן הַגַּת.
י. יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹתָיו בְּטֻמְאָה. שעוסק בפירותיו באופן שנטמאים. אֵין בּוֹצְרִין עִמּוֹ. מכיוון שיטמא אחר כך את הענבים שיפרישו מהם תרומה, ואין לחזק ידי עוברי עברה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין דּוֹרְכִין עִמּוֹ. להפיק יין, שאז היין נטמא. אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת וּמְבִיאִין מִן הַגַּת. לאחר שכבר טימא את היין ונעשתה העברה אין בכך חיזוק ידי עוברי עברה (פה"מ עבודה זרה ד,ט; וראה הלכות ביכורים ח,יג).
יא. זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ – סוֹחֲטָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה. וְאִם נִטְמְאוּ אַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ תְּרוּמָה, וּסְחָטָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה – הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה לַכֹּהֲנִים, וַאֲפִלּוּ לִנְסָכִים הוּא רָאוּי, שֶׁהַמַּשְׁקֶה כְּאִלּוּ הוּא מֻפְקָד בְּתוֹךְ הָאֹכֶל. וְלֹא אָמְרוּ פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה יָתֵר מִכַּבֵּיצָה וְנִמְצָא הַמַּשְׁקֶה מִתְטַמֵּא בְּכַבֵּיצָה. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת אֵלּוּ שְׁלִישִׁי לַטֻּמְאָה – דּוֹרְכָן בַּגַּת וּבְבֵית הַבַּד, וְהַמַּשְׁקֶה תְּרוּמָה טְהוֹרָה, שֶׁאֵין שְׁלִישִׁי עוֹשֶׂה רְבִיעִי בִּתְרוּמָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טְהָרוֹת.
יא. סוֹחֲטָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה. והתרומה טהורה, אם עשה באופן המבואר בהמשך. וּסְחָטָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר וכו'. בעת הסחיטה נוגע הפרי במשקה ויכול לטמא אותו, אלא שאוכל טמא אינו מטמא אלא אם כן יש בו שיעור כביצה (ראה הלכות טומאת אוכלין ד,א), ולכן משקה שהופק מפירות טמאים ששיעורם פחות מכביצה, אינו נטמא מחמתם. לִנְסָכִים. יין הניתן על המזבח. שֶׁהַמַּשְׁקֶה כְּאִלּוּ הוּא מֻפְקָד בְּתוֹךְ הָאֹכֶל. ואינו נטמא כשנטמא האוכל. וְלֹא אָמְרוּ פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה יָתֵר מִכַּבֵּיצָה וְנִמְצָא הַמַּשְׁקֶה מִתְטַמֵּא בְּכַבֵּיצָה. מעיקר הדין ניתן היה להתיר לסחוט גם פירות בשיעור מדויק של כביצה, שהרי המשקה שיוצא ממעט את הענבים משיעור ביצה וכבר אינם יכולים לטמאו, אלא שחכמים גזרו לסחוט רק פחות מכביצה כל פעם, שאם יתירו לו לסחוט כביצה יש חשש שיבוא לסחוט יותר מכביצה והמשקה שיצא בתחילה ייטמא מחמת הפרי. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת אֵלּוּ שְׁלִישִׁי לַטֻּמְאָה. התנאי של סחיטת פחות מכביצה נאמר רק בפירות שהם שני לטומאה, דהיינו שנגעו באב הטומאה, מכיוון שבתרומה הנוגע בשני נטמא ונעשה שלישי לטומאה, אבל שלישי לטומאה אינו מטמא אוכל אחר. דּוֹרְכָן בַּגַּת וּבְבֵית הַבַּד. ואין צורך לדרוך פחות פחות מכביצה. שֶׁאֵין שְׁלִישִׁי עוֹשֶׂה רְבִיעִי בִּתְרוּמָה. תרומה שהיא שלישי לטומאה אינה מטמאת תרומה אחרת לעשותה רביעי לטומאה, ולכן פירות התרומה אינם מטמאים את המשקה היוצא מהם. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טְהָרוֹת. ראה הלכות שאר אבות הטומאות יא,ג.
יב. פַּת תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת – מַשְׁלִיכָהּ לְבֵין הָעֵצִים עַד שֶׁיִּשְׂרְפֶנָּה, וְכֵן שֶׁמֶן שֶׁנִּטְמָא – נוֹתְנוֹ בִּכְלִי מָאוּס עַד שֶׁיַּדְלִיקֶנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים וְיֹאכְלוּהוּ. וְחִטִּים שֶׁנִּטְמְאוּ – שׁוֹלְקָן וּמַנִּיחָן בִּכְלִי מָאוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה, וְאַחַר כָּךְ יַסִּיק בָּהֶן תַּנּוּר וְכִירַיִם. וּמַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִין לְהַדְלָקָה שֶׁנִּטְמְאוּ, כְּגוֹן הַיַּיִן – קוֹבְרִין אוֹתָן.
יב. לְבֵין הָעֵצִים. המיועדים להבערה. וְאַחַר כָּךְ יַסִּיק בָּהֶן תַּנּוּר וְכִירַיִם. כדין תרומה טמאה. קוֹבְרִין אוֹתָן. שלא יבואו בהם לידי תקלה.
יג. יֵין תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, הוֹאִיל וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה – יִשָּׁפֵךְ. וְכֵן תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִים וּדְלוּעִים וַאֲבַטִּיחִים וּמְלָפְפוֹנוֹת שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּמְצְאוּ מְנֻקָּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. מַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן? יַשְׁלִיךְ לַיָּם אוֹ יִקָּבְרוּ.
יג. שֶׁנִּתְגַּלָּה. נותר גלוי ללא כיסוי והשגחה. הוֹאִיל וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה. מפני הסכנה שמא שתה ממנו נחש ארסי וכדומה והטיל בו ארס (לפרטי דיני גילוי ראה הלכות רוצח יא,ה-טז). מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. שמא נאכלו על ידי בעל חיים שהשאיר שם ארס (שם יב,ב).
יד. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם מְגֻלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא תְּרוּמָה – הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף.
יד. הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף. בגלל המים המעורבים בה (ראה גם שם יא,טז).
טו. אָסוּר לְכֹהֵן לִטֹּל תְּרוּמָה אוֹ שְׁאָר מַתָּנוֹת שֶׁלּוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁוּ אוֹתָן הַבְּעָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַיי לְךָ נְתַתִּים" (במדבר יח,יב), וְנֶאֱמַר: "אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיי נָתַתִּי לְךָ" (שם יח,יט) – עַד שֶׁיָּרִימוּ הֵם, וְאַחַר כָּךְ יִזְכֶּה בָּהֶן. וְלֹא יִטֹּל אוֹתָן אַחַר שֶׁהוּרְמוּ אֶלָּא מִדַּעַת בְּעָלִים, שֶׁהֲרֵי הֵן שֶׁל בְּעָלִים לִתְּנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" וכו' (במדבר ה,י). וְאִם לְקָחָן שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים – זָכָה בָּהֶן, שֶׁאֵין לַבְּעָלִים בָּהֶן אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה, וְטוֹבַת הֲנָיָה אֵינָהּ מָמוֹן.
טו. שֶׁהֲרֵי הֵן שֶׁל בְּעָלִים לִתְּנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה. זכות הבחירה למי לתת את התרומה שמורה לבעלים. וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. לבעלים יש בעלות מסוימת על קדשיהם, ותרומה היא בכלל קדשים. וְטוֹבַת הֲנָיָה. הטובה שיכול לקבל עבור נתינת התרומה לכהן מסוים. אֵינָהּ מָמוֹן. אינה נחשבת לממון ממשי הניתן לתביעה (ראה גם הלכות גנבה ב,ה והלכות אישות ה,ו).
טז. כֹּהֵן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּרוּמָה, וּמָצָא בָּהּ דְּבָרִים אֲחֵרִים – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל, שֶׁמָּא אֲחֵרִים הִנִּיחוּם שָׁם עַד שֶׁיִּטְּלוּם.
טז. שֶׁמָּא אֲחֵרִים הִנִּיחוּם שָׁם עַד שֶׁיִּטְּלוּם. ולפני שהספיקו לקחתם נתנו הבעלים את הפירות לכהן עם מה שהוטמן בהם.
יז. אֵין יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהִטַּפֵּל בַּתְּרוּמָה וּלְהָבִיא אוֹתָהּ מִן הַגֹּרֶן לָעִיר וּמִן הַמִּדְבָּר לַיִּשּׁוּב, אֶלָּא כֹּהֲנִים יוֹצְאִין לַגְּרָנוֹת וְיִשְׂרָאֵל נוֹתְנִין לָהֶן חֶלְקָם שָׁם. וְאִם לֹא יָצְאוּ – הֲרֵי זֶה מַפְרִישָׁהּ וּמַנִּיחָהּ בַּגֹּרֶן. וְאִם הָיְתָה חַיָּה וּבְהֵמָה אוֹכַלְתָּהּ שָׁם, וְאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת שָׁם מֵהֶן – הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיְּטַפֵּל בָּהּ וִיבִיאֶנָּה לָעִיר, וְיִטֹּל שְׂכַר הֲבָאָתָהּ מִכֹּהֵן, שֶׁאִם הִפְרִישָׁהּ וְהִנִּיחָהּ לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה – הֲרֵי זֶה חִלּוּל הַשֵּׁם.
יז. אֵין יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהִטַּפֵּל בַּתְּרוּמָה וּלְהָבִיא אוֹתָהּ וכו'. שאין זה חלק מחובת הנתינה. וְיִטֹּל שְׂכַר הֲבָאָתָהּ מִכֹּהֵן. מהכהן שנותן לו את התרומה, מכיוון שאינו חייב מעיקר הדין לטפל בה. הֲרֵי זֶה חִלּוּל הַשֵּׁם. מפני שהתרומה היא קודש ויש לנהוג בה בכבוד.
יח. אָסוּר לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת כְּדֵי לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶן. וְכָל הַמְסַיֵּעַ – חִלֵּל קָדְשֵׁי יי, וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר: "שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי" (מלאכי ב,ח). וְאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַנִּיחָן שֶׁיְּסַיְּעוּ, אֶלָּא נוֹתֵן לָהֶם חֶלְקָם בְּכָבוֹד.
יח. לְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת כְּדֵי לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶן. לסייע בעבודת הגורן כדי שבעל היבול ייתן להם את התרומות והמעשר.
יט. נָתַן תְּרוּמָה לַכֹּהֵן עַל מְנַת לְהַחֲזִירָהּ – יָצָא יְדֵי נְתִינָה, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת. וְכֵן אָסוּר לָהֶן שֶׁיַּחְטְפוּ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, וַאֲפִלּוּ לִשְׁאֹל חֶלְקָם בְּפִיהֶם אָסוּר, אֶלָּא נוֹטְלִין בְּכָבוֹד, שֶׁעַל שֻׁלְחַן הַמָּקוֹם הֵן אוֹכְלִין וְעַל שֻׁלְחָנוֹ הֵם שׁוֹתִים, וּמַתָּנוֹת אֵלּוּ לַיי הֵן, וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זִכָּה לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" (במדבר יח,ח, ושם: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי).
יט. יָצָא יְדֵי נְתִינָה. מכיוון שמתנה על מנת להחזיר נחשבת למתנה (ראה למשל הלכות ביכורים יא,ח). מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת. שהכהן עוזר לבעל הפירות להיפטר מנתינה ובכך מסייע לו. הַמָּקוֹם. הקדוש ברוך הוא.
כ. לֹא יִתֵּן אָדָם תְּרוּמָה לְשׁוֹמֵר גִּתּוֹ, וְלֹא בְּכוֹר לְשׁוֹמֵר עֶדְרוֹ, וְלֹא מַתָּנוֹת לְרוֹעֵה בְּהֶמְתּוֹ, וְאִם נָתַן – חִלֵּל, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לָהֶם שְׂכַר שְׁמִירָתָן תְּחִלָּה. וְרַשַּׁאי יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר: 'הֵא לְךָ סֶלַע זוֹ, וְתֵן תְּרוּמָה' אוֹ 'בְּכוֹר' אוֹ 'שְׁאָר מַתָּנוֹת' 'לִפְלוֹנִי הַכֹּהֵן בֶּן בִּתִּי' אוֹ 'בֶּן אֲחוֹתִי', וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כ. לְשׁוֹמֵר גִּתּוֹ. הכהן. בְּכוֹר. בכור בהמה, שניתן לכהן (הלכות בכורות א,א-ב). מַתָּנוֹת. זרוע, לחיים וקיבה הניתנות לכהן משחיטת בהמה טהורה (הלכות ביכורים ט,א). אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לָהֶם שְׂכַר שְׁמִירָתָן תְּחִלָּה. ובאופן זה הנתינה אינה חלק מהשכר.
כא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים רוֹצִים לִתֵּן אוֹתָן לְאֶחָד מִשְּׁנֵי כֹּהֲנִים אֵלּוּ אוֹ מִשְּׁנֵי לְוִיִּם בְּחִנָּם, וְאָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: 'הֵא לְךָ, וְתֵן לָזֶה'. אֲבָל בְּעָלִים שֶׁאָמְרוּ לְכֹהֵן אוֹ לְלֵוִי: 'הֵא לְךָ חֵלֶק זֶה בְּטוֹבַת הֲנָיָה' – הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בַּתְּרוּמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִכֹּהֵן וּמוֹכֵר לְכֹהֵן.
כא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים וכו'. רק כשהבעלים התכוונו לתת את המתנה בחינם לאחד משני כהנים או לוויים יש היתר לקבל תשלום מאדם אחר בכדי לתת לאחד מהם. בְּטוֹבַת הֲנָיָה. בעבור תמורה כלשהי. הֲרֵי זֶה אָסוּר. מכיוון שזה נראה כמכירה האסורה בתרומות כמפורט בסמוך. אַף עַל פִּי וכו'. למרות שאינו מוכר תרומה שלו לכהן אלא קונה מכהן תרומה השייכת לו ומוכר אותה לכהן אחר.
כב. עֲשָׂרָה אֵין חוֹלְקִין לָהֶן תְּרוּמָה בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין אוֹתָהּ אוֹ מַאֲכִילִין אוֹתָהּ, וְאֵלּוּ הֵן: הַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַקָּטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִפְרֹשׂ חֵיקוֹ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּאֵלּוּ דַּעַת; וְהַטֻּמְטוּם, וְהָאַנְדְּרָגִינָס – מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ; וְהָעֶבֶד – שֶׁמָּא יִרְאוּ אוֹתוֹ הָעוֹבְרִים בַּשָּׂדֶה וְיָעִידוּ עָלָיו שֶׁהוּא כֹּהֵן; וְהֶעָרֵל, וְהַטָּמֵא – מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְאוּסִין; וְהָאִשָּׁה – שֶׁמָּא תִּתְגָּרֵשׁ, וּמִפְּנֵי הַיִּחוּד; וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ – קָנְסוּ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַחֲלֹק בְּבֵית הַגְּרָנוֹת עַד שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה. וְכֻלָּן מְשַׁלְּחִין לָהֶן לְבָתֵּיהֶן, וְחוֹלְקִין לָהֶן בִּשְׁאָר קָדְשֵׁי הַגְּבוּל וּמְשַׁלְּחִין לָהֶן לְבָתֵּיהֶן, חוּץ מִן הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת וְהַטָּמֵא וְהֶעָרֵל, שֶׁאֵין מְשַׁלְּחִין לָהֶן כְּלָל.
כב. אוֹ מַאֲכִילִין אוֹתָהּ. לבני ביתם, כגון כהן ערל וטמא, שאסורים בתרומה אבל בני ביתם מותרים בה מכוחו (לעיל ז,יב). וְהַקָּטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִפְרֹשׂ חֵיקוֹ. שיודע לפרוס את כנפי בגדו, שיהיו ככלי קיבול לפירות. ואף על פי שמבחינה מעשית מסוגל לקבל תרומה ולשמרה, אין חולקים לו בבית הגרנות. מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּאֵלּוּ דַּעַת… מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שיש בכך זלזול בקדשים כשנותנים להם בפרסום (מאירי יבמות צט,ב). וְהָעֶבֶד… וְיָעִידוּ עָלָיו שֶׁהוּא כֹּהֵן. ראה הלכות איסורי ביאה כ,יא. וְהָאִשָּׁה. אשת כהן שאוכלת מכוח בעלה. שֶׁמָּא תִּתְגָּרֵשׁ. ולא ידעו זאת, ותיטול בחזקת שהיא אשת כהן. וּמִפְּנֵי הַיִּחוּד. גם אם ידוע שהיא נשואה עדיין לכהן, אין לתת לאישה מחשש לאיסור ייחוד, מכיוון שהגרנות מצויים מחוץ לעיר. וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. כגון כהן שנשא גרושה. וְכֻלָּן מְשַׁלְּחִין לָהֶן לְבָתֵּיהֶן. תרומה, שאז חששות אלו אינם קיימים. וְחוֹלְקִין לָהֶן בִּשְׁאָר קָדְשֵׁי הַגְּבוּל וּמְשַׁלְּחִין לָהֶן לְבָתֵּיהֶן. נותנים להם קדשים שניתנים לכהן מחוץ למקדש כגון חלה, ושולחים להם לביתם כמו בתרומה. חוּץ מִן הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת. משום קנס. וְהַטָּמֵא וְהֶעָרֵל. שאין ראויים לאכול את התרומה. ואף שראויים להאכיל לבני ביתם לא שולחים להם מכיוון שאינם ראויים לאכול בעצמם (ד"א).

תקציר הפרק 

פרק י"ב הלכות תרומות

איסור טומאה,הנתינה לכהן

פרק זה עוסק בשני נושאים:
חלקו הראשון של הפרק עוסק באיסור טומאת תרומה, ובדינה של התרומה שנטמאה. חלקו השני של הפרק עוסק באופן החלוקה של התרומה לכהנים.

תרומה טהורה אסור לטמאה בידיים. מלבד בחו"ל, במאכל בהמה, ובמקרה שמצילה מעירוב בחולין טמאים.
תרומה טמאה –שורפים. ובזיתים וענבים, יכול לסחטם ונטהרו.
תרומה טמאה בספק -לא אכולים ולא שורפים אלא מחכים שתטמא בוודאות ואז שורפים אותה.

צורת הנתינה:
הכהן – לא יקח בעצמו, ולא יסייע בגורן (הגורן היא מקום ששימש בעבר לריכוז החיטה על מנת לבצע בה דישה של החיטים). הבעלים נותן לכהן מעצמו את התרומה. לא באופן של שכר או כשר וללא מסחר.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות תרומות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.עדיף שישראל עם הארץ, ישמור על התרומה מאשר כהן?

2.תרומה שאינה משתמרת – האם הבעלים יכולים לבקש תשלום מהכהן על הובלה?

3.האם מותר לכהן לתבוע שיתנו לו תרומה?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן