א. כֵּיצַד מְנַחֲמִין אֶת הָאֲבֵלִים? אַחַר שֶׁקּוֹבְרִין הַמֵּת, מִתְקַבְּצִים הָאֲבֵלִים וְעוֹמְדִים בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת, וְכָל הַמְלַוִּים אֶת הַמֵּת עוֹמְדִין סָבִיב לָהֶם שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה, וְאֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה, וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן.
א. וְעוֹמְדִים בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת. במקום הקבוע לצורך כך ונקרא מעֻמד (פה"מ ברכות ג,ב). וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן. משום שמטרת השורה היא לנחמם, הם אינם מצטרפים.
ב. הָאֲבֵלִים עוֹמְדִים לִשְׂמֹאל הַמְנַחֲמִים, וְכָל הַמְנַחֲמִים בָּאִים אֵצֶל הָאֲבֵלִים אֶחָד אֶחָד, וְאוֹמְרִים לָהֶם: 'תְּנֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם', וְאַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ הָאָבֵל לְבֵיתוֹ. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת בָּאִים בְּנֵי אָדָם לְנַחֲמוֹ, בֵּין שֶׁבָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת בֵּין שֶׁלֹּא בָּאוּ.
ב. בֵּין שֶׁבָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת. אנשים שעדיין לא ניחמו את האבל. בֵּין שֶׁלֹּא בָּאוּ. גם אנשים שכבר ניחמו את האבל, מקיימים את מצוות הניחום אם יגיעו שוב במשך שבעת ימי האבלות.
ג. הָאָבֵל מֵסֵב בָּרֹאשׁ, וְאֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (איוב ב,יג). וְאֵינָן רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל אֶת פִּיו תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר" (שם), וְכָתוּב: "אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ" וכו' (שם ג,א), "וַיַּעַן אֱלִיפַז" (שם ד,א). וְכֵיוָן שֶׁנִּעֲנַע הָאָבֵל בְּרֹאשׁוֹ, שׁוּב אֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ, שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּהוּ יָתֵר מִדַּאי.
ג. וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ. והאבל עצמו יושב על גבי קרקע (כדלעיל ה,יז-יח). שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל אֶת פִּיו. בדברים. וַיַּעַן אֱלִיפַז. שרק לאחר שאיוב פתח בדברים, ענהו אליפז, ולא קודם לכן. וְכֵיוָן שֶׁנִּעֲנַע הָאָבֵל בְּרֹאשׁוֹ. כרומז למנחמים שיניחוהו.
ד. מֵת שֶׁאֵין לוֹ אֲבֵלִים לְהִתְנַחֵם – בָּאִים עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִים וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת, וּשְׁאָר הָעָם מִתְקַבְּצִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם קְבוּעִין עֲשָׂרָה בְּכָל יוֹם וְיוֹם – מִתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה מִשְּׁאָר הָעָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ.
ד. וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת. בבוקר ובערב, שהם זמנים שדרך העולם לבוא לנחם אבלים (רדב"ז), ויש מוסיפים שבאים ומתפללים שם שחרית מנחה וערבית (ר"י קפאח). וּשְׁאָר הָעָם מִתְקַבְּצִין עֲלֵיהֶן. אנשים אחרים באים ומתאספים סביב האנשים הקבועים כדרך שעושים לאבלים משום כבודו של מת (מאירי שבת קנב,א). מִתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה מִשְּׁאָר הָעָם וכו'. בכל יום נאספים שם עשרה אנשים שאינם קבועים.
ה. הַכֹּל חַיָּבִין לַעֲמֹד בִּפְנֵי נָשִׂיא, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. וּלְכָל הָעוֹמֵד מִפָּנָיו אוֹמֵר אָדָם: 'שֵׁב', חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה, שֶׁמַּשְׁמַע: יֵשֵׁב בְּאֶבְלוֹ, יֵשֵׁב בְּחָלְיוֹ.
ה. לַעֲמֹד בִּפְנֵי נָשִׂיא. משום כבודו. חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. שטרודים באבלם או בחוליים ואינם מחויבים לעמוד. וּלְכָל הָעוֹמֵד מִפָּנָיו אוֹמֵר אָדָם שֵׁב וכו'. כל אדם רשאי לומר לחברו לשבת, חוץ מלאבל וחולה שאינו אומר להם לשבת.
ו. מְכַבְּדִין וּמְרַבְּצִין בְּבֵית הָאֵבֶל, וּמְדִיחִין קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת, וּמַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, אֲבָל אֵין מְבִיאִין שָׁם לֹא אֶת הַמֻּגְמָר וְלֹא אֶת הַבְּשָׂמִים.
ו. מְכַבְּדִין. מטאטאים. וּמְרַבְּצִין. מזלפים מים על עפר הרצפה. וְקִיתוֹנוֹת. כלי שתייה. לֹא אֶת הַמֻּגְמָר. בשמים שמניחים על הגחלים לקטורת, שאין ראוי שהאבל יתענג בזמן אבלו.
ז. אֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאֵבֶל הַמַּאֲכָל שֶׁמַּבְרִין בּוֹ לֹא בִּכְלֵי כֶּסֶף וְלֹא בִּכְלֵי שַׁעַם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֶלָּא בִּכְלֵי נְסָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
וְאֵין מַשְׁקִין בִּזְכוּכִית לְבָנָה, אֶלָּא בִּצְבוּעָה, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁאֵין יֵינוֹתֵיהֶן טוֹבוֹת.
ז. הַמַּאֲכָל שֶׁמַּבְרִין בּוֹ. לעיל ד,ט.
לְבָנָה. שקופה. אֶלָּא בִּצְבוּעָה. שלא ניתן להבחין במה שבתוכה.
ח. אֵין שׁוֹתִין בְּבֵית הָאֵבֶל יָתֵר עַל עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: שְׁלֹשָׁה קֹדֶם אֲכִילָה, וּשְׁלֹשָׁה בְּתוֹךְ אֲכִילָה, וְאַרְבָּעָה אַחַר אֲכִילָה, וְלֹא יוֹסִיף, שֶׁמָּא יִשְׁתַּכֵּר.
ח. אֵין שׁוֹתִין בְּבֵית הָאֵבֶל וכו'. תיקנו חכמים לנוהגים לשתות יין בבית האבל שלא יפחתו מעשרה כוסות, ולאחר זמן התחילו להוסיף על מניין הכוסות והאנשים היו משתכרים מכך, וקבעו חכמים שאין להוסיף על עשרה כוסות (ראה בבלי כתובות ח,ב).
ט. אֵין אוֹמְרִין שְׁמוּעָה וְהַגָּדָה בְּבֵית הָאֵבֶל, אֶלָּא יוֹשְׁבִין דֹּוִין. וְכֵן אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁל מֵת, אֲבָל לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּפָנָיו אוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – אָסוּר.
ט. אֵין אוֹמְרִין שְׁמוּעָה וְהַגָּדָה בְּבֵית הָאֵבֶל. משום שהדבר גורם להסחת דעת מהאבלות (ואיסור זה מוסב על המנחמים או הקרובים שאינם אבלים, שהרי האבל עצמו אסור בדברי תורה כדלעיל ה,טו-טז). שְׁמוּעָה. דברי הלכה. וְהַגָּדָה. דברי אגדה. דֹּוִין. מצטערים, כואבים. אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁל מֵת. דברי תורה הקשורים למת, כגון הלכות לוויה קבורה או הספד (ראה ראשונים לברכות ג,ב). אֲבָל לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. שאינם קשורים למת. בְּפָנָיו אוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אָסוּר. אבל אם הוא מרחיק ארבע אמות מהמת או מהקבר, מותר (ראה הלכות קריאת שמע ג,ב; הלכות ספר תורה י,ו; וראה גם לקמן יד,יג).
י. אֵין בּוֹכִין עַל הַמֵּת יָתֵר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים, וְאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ יָתֵר עַל שִׁבְעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר הָעָם. אֲבָל תַּלְמִיד חֲכָמִים – הַכֹּל לְפִי רֹב חָכְמָתוֹ. וְאֵין בּוֹכִין עֲלֵיהֶן יָתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁאֵין לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, וְכָתוּב: "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד,ח).
וְכֵן אֵין מַסְפִּידִין יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; אֵין לָנוּ בַּחֲכָמִים גָּדוֹל מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בִּלְבַד נִסְפַּד. וְכֵן חָכָם שֶׁבָּאָה שְׁמוּעָתוֹ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ.
י. וְכָתוּב וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. ולפני כן נאמר: "ויבכו בני ישראל את משה… שלשים יום".
מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. רבי יהודה הנשיא. שֶׁבָּאָה שְׁמוּעָתוֹ. הגיעה השמועה שנפטר.
יא. אַל יִתְקַשֶּׁה אָדָם עַל מֵתוֹ יָתֵר מִדַּאי, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" (ירמיהו כב,י), כְּלוֹמַר, יָתֵר מִדַּאי, שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהַמְצַעֵר עַצְמוֹ עַל מִנְהַג עוֹלָם – הֲרֵי זֶה טִפֵּשׁ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? שְׁלֹשָׁה לִבְכִי, שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, שְׁלֹשִׁים יוֹם לְתִסְפֹּרֶת וְלִשְׁאָר הַחֲמִשָּׁה.
יא. תָּנֻדוּ. תנידו ראשכם בדרך אבל וצער. שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. הפטירה היא חלק מדרך הטבע וסדר העולם הרגיל. וְלִשְׁאָר הַחֲמִשָּׁה. חמשת הדברים האסורים במהלך השלושים (כדלעיל ו,ב).
יב. כָּל שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים – הֲרֵי זֶה אַכְזָרִי, אֶלָּא יִפְחַד וְיִדְאַג וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת – תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ.
כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ; מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה – מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית; מִכָּאן וָאֵילָךְ – עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ בַּשּׁוּק. כָּל זֶה כְּדֵי לְהָבִין דַּעְתּוֹ וְלַחֲזֹר וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ" (ירמיהו ה,ג) – מִכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ לְהָקִיץ וְלָחוּל.
יב. כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ. שאף הוא עלול ליהרג בה, וצריך לנהוג באימה יתרה. מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית. בפינה, שהאיום קטן אך עדיין קיים. מִכָּאן וָאֵילָךְ עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ בַּשּׁוּק. שאף שהאיום הנוכחי חלף, מכל מקום צריך לזכור את המוות תמיד וישים אותו לנגד עיניו כדי שילמד ממנו לקח (המספיק לעובדי ה' לר"א בן הרמב"ם, מובא ביד"פ). לְהָבִין דַּעְתּוֹ וְלַחֲזֹר. להתבונן בדעתו ולחזור בתשובה על מעשיו. וְלֹא חָלוּ. לא פחדו (מלשון חיל ורעדה).