א. בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לַבְּרִית: בְּמִילָה, וּטְבִילָה, וְקָרְבָּן.
א. נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לַבְּרִית. ברית עם הקב"ה, על קבלת התורה והמצוות.
ב. מִילָה הָיְתָה בְּמִצְרַיִם, כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מח), מָל אוֹתָם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ; שֶׁכֻּלָּם בִּטְּלוּ בְּרִית מִילָה בְּמִצְרַיִם חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג,ט).
ב. מִילָה הָיְתָה בְּמִצְרַיִם. בני ישראל נימולו שם לפני הקרבת הפסח. כְּשֶׁנֶּאֱמַר וְכָל עָרֵל וכו'. שהרי נאסרה אכילת זבח פסח מצרים לערלים, ובאותו הזמן מל משה רבנו את כל ישראל. שֶׁכֻּלָּם בִּטְּלוּ בְּרִית מִילָה בְּמִצְרַיִם. כל בני ישראל לא קיימו את המצווה בזמן גלות מצרים. וְעַל זֶה נֶאֱמַר וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. בברכתו של משה לשבט לוי, ומעיד ששמרו על הברית אף כאשר השאר לא הקפידו.
ג. וּטְבִילָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות יט,י). וְקָרְבָּן, כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" (שם כד,ה) – עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּם.
ג. וּטְבִילָה. במקווה. כְּשֶׁנֶּאֱמַר וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. שנצטוו בני ישראל להתכונן כך למעמד הר סיני, והמדובר בטבילה וכיבוס הבגדים. כְּשֶׁנֶּאֱמַר וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת. אחרי מעמד הר סיני. עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּם. בעד כל ישראל.
ד. וְכֵן לְדוֹרוֹת: כְּשֶׁיִּרְצֶה הַגּוֹי לְהִכָּנֵס לַבְּרִית וּלְהִסְתּוֹפֵף תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וִיקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה – צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן, וְאִם נְקֵבָה הִיא – טְבִילָה וְקָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכֶם כַּגֵּר" (במדבר טו,טו); מָה אַתֶּם בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן, אַף הַגֵּר לְדוֹרוֹת בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן.
ד. וְכֵן לְדוֹרוֹת. כשם שעם ישראל נכנס לברית בשלושה דברים אלו, כך צריך לעשות גוי שבא להתגייר. וּלְהִסְתּוֹפֵף. לחסות. צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן. לפירוט סדר הגרות ראה לקמן יד,א-ו. וְהַרְצָאַת קָרְבָּן. הבאת קרבן לריצוי. וְאִם נְקֵבָה הִיא. שאינה צריכה מילה.
ה. וּמַה הוּא קָרְבַּן הַגֵּר? עוֹלַת בְּהֵמָה, אוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּשְׁנֵיהֶן עוֹלָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן – צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה, וּכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָבִיא קָרְבָּנוֹ.
ה. עוֹלַת בְּהֵמָה וכו'. ראה גם הלכות מעשה הקרבנות א,ו, הלכות מחוסרי כפרה א,ב. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן. שלא מקריבים קרבנות, משום שהמקדש חרב.
ו. גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, אוֹ טָבַל וְלֹא מָל – אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמֹּל וְיִטְבֹּל. וְצָרִיךְ לִטְבֹּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר צָרִיךְ בֵּית דִּין – אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְאִם הִטְבִּילוּהוּ – הֲרֵי זֶה גֵּר.
ו. וְצָרִיךְ לִטְבֹּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. שמשמשים כבית דין (לקמן יד,ו). אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בַּלַּיְלָה. שאין בית דין דנים בזמנים אלו (ראה הלכות שבת כג,יד, הלכות סנהדרין ג,ג).
ז. גֵּר קָטָן – מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין, שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ. מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְטָבְלָה – אֵין בְּנָהּ צָרִיךְ טְבִילָה.
טָבַל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְנִתְגַּיֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם – אֵינוֹ גֵּר. בָּא וְאָמַר: 'נִתְגַּיַּרְתִּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהִטְבִּילוּנִי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן לָבֹא בַּקָּהָל עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים.
טָבַל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְנִתְגַּיֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם – אֵינוֹ גֵּר. בָּא וְאָמַר: 'נִתְגַּיַּרְתִּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהִטְבִּילוּנִי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן לָבֹא בַּקָּהָל עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים.
ז. מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין. שקטן אינו בר דעת, ורשאים בית דין להטבילו על דעתם (ראה גם הלכות מלכים י,ג). שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ. להיות ישראל, וזוכים לאדם אף שלא בפניו, והוא הדין לקטן שלא מדעתו (ראה הלכות זכייה ד,ח). אֵין בְּנָהּ צָרִיךְ טְבִילָה. שנולד כבר בקדושת ישראל.
בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. לבד. וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אֵינוֹ גֵּר. שצריך בית דין של שלושה (לעיל ה"ו). לָבֹא בַּקָּהָל. להתחתן עם ישראלית. עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים. שאכן התגייר שם.
בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. לבד. וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אֵינוֹ גֵּר. שצריך בית דין של שלושה (לעיל ה"ו). לָבֹא בַּקָּהָל. להתחתן עם ישראלית. עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים. שאכן התגייר שם.
ח. הָיָה נָשׂוּי לְיִשְׂרְאֵלִית אוֹ לְגִיֹּרֶת וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים, וְאָמַר: 'נִתְגַּיַּרְתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי' – נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת הַבָּנִים. וְחוֹזֵר וְטוֹבֵל בְּבֵית דִּין.
ח. נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת עַצְמוֹ. להחשיב עצמו כגוי בעקבות דבריו, ואסור באשתו עד שיתגייר כראוי. וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת הַבָּנִים. שאינם נחשבים כבניו של גוי, והבנות כשרות לכהונה (ראה לקמן יט,יב).
ט. גִּיֹּרֶת שֶׁרְאִינוּהָ נוֹהֶגֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל תָּמִיד, כְּגוֹן שֶׁתִּטְבֹּל לְנִדָּתָהּ וְתַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵעִסָּתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן גֵּר שֶׁנּוֹהֵג בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁטּוֹבֵל לְקִרְיוֹ וְעוֹשֶׂה כָּל הַמִּצְווֹת – הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת גֵּרֵי צֶדֶק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִין בִּפְנֵי מִי נִתְגַּיְּרוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם בָּאוּ לְהִתְעָרֵב בְּיִשְׂרָאֵל – אֵין מַשִּׂיאִין אוֹתָן עַד שֶׁיָּבִיאוּ עֵדִים אוֹ עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּפָנֵינוּ, הוֹאִיל וְהֻחְזְקוּ גּוֹיִם.
ט. תְּרוּמָה מֵעִסָּתָהּ. הפרשת חלה. שֶׁטּוֹבֵל לְקִרְיוֹ. להיטהר מטומאת קרי. בְּחֶזְקַת גֵּרֵי צֶדֶק. שהוחזקו לכך על ידי התנהגותם כישראלים. אֵין מַשִּׂיאִין אוֹתָן עַד שֶׁיָּבִיאוּ עֵדִים. שאין די בחזקה זו להתירם לבוא בקהל, שהחמירו בעניין הייחוסין (ראה לקמן ה"י).
י. אֲבָל מִי שֶׁבָּא וְאָמַר שֶׁהָיָה גּוֹי וְנִתְגַּיֵּר בְּבֵית דִּין – נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁחֶזְקַת הַכֹּל שָׁם בְּחֶזְקַת יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁזּוֹ מַעֲלָה בַּיִּחוּסִין.
י. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מכיוון שלא הוחזק כגוי אלא על פי דבריו שלו, נאמן הוא להתיר עצמו ולומר שהתגייר. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁחֶזְקַת הַכֹּל שָׁם בְּחֶזְקַת יִשְׂרָאֵל. כשעם שישראל ישבו בארצם, וההנחה הסתמית כלפי תושבי הארץ הייתה שהם מישראל, כך שכל אדם שבא הוחזק מן הסתם לישראל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה. שלא שייך במקרה זה הכלל 'הפה שאסר', משום שאף ללא עדותו היה מוחזק כגוי. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁזּוֹ מַעֲלָה בַּיִּחוּסִין. מסתבר שהצורך בראיה הוא הקפדה מיוחדת בעניינים הקשורים לייחוס ולקשרי נישואין, ואינו מעיקר הדין.
יא. כְּשֵׁם שֶׁמּוֹלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים, כָּךְ מוֹלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הָעֲבָדִים הַנִּלְקָחִים מִן הַגּוֹיִם לְשֵׁם עַבְדוּת. הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹיִם, וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חֹרִין – קָנָה עַצְמוֹ; וְהוּא שֶׁיֹּאמַר בְּעֵת טְבִילָה: 'הֲרֵינִי טוֹבֵל בִּפְנֵיכֶם לְשֵׁם גֵּרוּת'. וְאִם טָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁטָּבַל – נִשְׁתַּחְרֵר.
לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיַּעֲלֶה וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ, וּמוֹדִיעוֹ בִּפְנֵי הַדַּיָּנִים שֶׁלְּשֵׁם עַבְדוּת מַטְבִּילוֹ. וְאֵין הָעֶבֶד טוֹבֵל אֶלָּא בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וּבַיּוֹם, כַּגֵּר, שֶׁמִּקְצָת גֵּרוּת הִיא.
לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיַּעֲלֶה וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ, וּמוֹדִיעוֹ בִּפְנֵי הַדַּיָּנִים שֶׁלְּשֵׁם עַבְדוּת מַטְבִּילוֹ. וְאֵין הָעֶבֶד טוֹבֵל אֶלָּא בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וּבַיּוֹם, כַּגֵּר, שֶׁמִּקְצָת גֵּרוּת הִיא.
יא. שֶׁמּוֹלִין. מלים. הַנִּלְקָחִים מִן הַגּוֹיִם. עבדים גויים שנקנו מגויים (לסדר הגיור שלהם ראה לקמן יד,ט). לְשֵׁם עַבְדוּת. טובל לקבלת מצוות כעבד (לעיל יב,יא). וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חֹרִין קָנָה עַצְמוֹ. שהתכוון לשם גרות ולא לשם עבדות, הפך בכך לגר ובן חורין, וכבר אינו עבד (ראה גם הלכות עבדים ח,יט). טוֹבֵל בִּפְנֵיכֶם. בפני בית הדין. אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. לומר בפירוש שטובל לשם בן חורין. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁטָּבַל נִשְׁתַּחְרֵר. שהיה על האדון לומר שטבילה זו היא לשם עבדות, כדלקמן.
לְתָקְפוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיַּעֲלֶה וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ. לאחוז בו בחזקה בעודו במים, ושלא יצא מרשותו עד עלייתו משם. שֶׁמִּקְצָת גֵּרוּת הִיא. גרות חלקית (לעיל יב,יא).
לְתָקְפוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיַּעֲלֶה וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ. לאחוז בו בחזקה בעודו במים, ושלא יצא מרשותו עד עלייתו משם. שֶׁמִּקְצָת גֵּרוּת הִיא. גרות חלקית (לעיל יב,יא).
יב. כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד, צָרִיךְ טְבִילָה אַחֶרֶת בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בַּיּוֹם, שֶׁבָּהּ תִּגָּמֵר גֵּרוּתוֹ וְיִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִצְווֹת וּלְהוֹדִיעוֹ עִקְּרֵי הַדָּת, שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּהוּ כְּשֶׁטָּבַל לְשֵׁם עַבְדוּת.
יב. צָרִיךְ טְבִילָה אַחֶרֶת בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בַּיּוֹם. כדין גרות (לעיל ה"ו).
יג. וּבְמִקְוֶה הַכָּשֵׁר לִטְבִילַת נִדָּה – שָׁם מַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַמְשֻׁחְרָרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בַּנִּדָּה, חוֹצֵץ בַּגֵּרִים וּבַעֲבָדִים וּבַמְשֻׁחְרָרִים.
יג. וּבְמִקְוֶה הַכָּשֵׁר לִטְבִילַת נִדָּה. שהוא מקום כינוס של ארבעים סאה מים שאינם שאובים (לעיל יא,טז). וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ. דברים הדבוקים על הגוף, שמונעים מהמים להגיע לכל הגוף בשעת הטבילה (ראה הלכות מקוואות פרק ב).
יד. אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁשִּׁמְשׁוֹן הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְדִיד יָהּ נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת בְּגַיּוּתָן. אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר כָּךְ הוּא, שֶׁהַמִּצְוָה הַנְּכוֹנָה כָּךְ הִיא: כְּשֶׁיָּבֹא הַגֵּר אוֹ הַגִּיֹּרֶת לְהִתְגַּיֵּר – בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא בִּגְלַל מָמוֹן שֶׁיִּטֹּל אוֹ בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה שֶׁיִּזְכֶּה לָהּ אוֹ מִפְּנֵי הַפַּחַד בָּא לְהִכָּנֵס לַדָּת. וְאִם אִישׁ הוּא – בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בְּאִשָּׁה יְהוּדִית. וְאִם אִשָּׁה הִיא – שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּבָחוּר מִבַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל.
וְאִם לֹא נִמְצָא לָהֶם עִלָּה – מוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּבֶד עֹל הַתּוֹרָה וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁוּ. אִם קִבְּלוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ וְרָאוּ אוֹתָן שֶׁחָזְרוּ מֵאַהֲבָה – מְקַבְּלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ" (רות א,יח).
וְאִם לֹא נִמְצָא לָהֶם עִלָּה – מוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּבֶד עֹל הַתּוֹרָה וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁוּ. אִם קִבְּלוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ וְרָאוּ אוֹתָן שֶׁחָזְרוּ מֵאַהֲבָה – מְקַבְּלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ" (רות א,יח).
יד. שֶׁשִּׁמְשׁוֹן הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. שמשון הגיבור. יְדִיד יָהּ. שמו הנוסף של שלמה המלך (שמואל ב יב,כה). נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת בְּגַיּוּתָן. בעודן גויות. לגבי שמשון נאמר "וירד שמשון תמנתה, וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים" (שופטים יד,א). ולגבי שלמה "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות…" (מלכים א יא,א). סוֹד הַדָּבָר. ההסבר, שלא נזכר בפירוש במקרא. שֶׁהַמִּצְוָה הַנְּכוֹנָה. הדרך הראויה. בּוֹדְקִין אַחֲרָיו. מבררים את הסיבה שבגללה רוצה הוא להתגייר. מָמוֹן שֶׁיִּטֹּל. ירוויח כסף. שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן… עֵינֶיהָ נָתְנָה. שרצונם להתגייר בכדי להתחתן עם ישראלים.
עִלָּה. מניע חיצוני לגיור. וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת. שהמצוות נחשבות לטרחה אצל המון העם. כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁוּ. שיוותרו. קִבְּלוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ. הסכימו לקבל על עצמם. שֶׁחָזְרוּ. באו להתגייר. מֵאַהֲבָה. ולא מחמת סיבה אחרת. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. אחרי שנעמי ראתה שרות מתעקשת להישאר עמה, פסקה מלשדל אותה לחזור לארצה.
עִלָּה. מניע חיצוני לגיור. וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת. שהמצוות נחשבות לטרחה אצל המון העם. כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁוּ. שיוותרו. קִבְּלוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ. הסכימו לקבל על עצמם. שֶׁחָזְרוּ. באו להתגייר. מֵאַהֲבָה. ולא מחמת סיבה אחרת. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. אחרי שנעמי ראתה שרות מתעקשת להישאר עמה, פסקה מלשדל אותה לחזור לארצה.
טו. לְפִיכָךְ לֹא קִבְּלוּ בֵּית דִּין גֵּרִים כָּל יְמֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. בִּימֵי דָּוִד – שֶׁמָּא מִן הַפַּחַד חָזְרוּ; וּבִימֵי שְׁלֹמֹה – שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת וְהַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל חָזְרוּ. שֶׁכָּל הַחוֹזֵר מִן הַגּוֹיִם בִּשְׁבִיל דָּבָר מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם – אֵינוֹ מִגֵּרֵי הַצֶּדֶק. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ גֵּרִים הַרְבֵּה מִתְגַּיְּרִים בִּימֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְהָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל חוֹשְׁשִׁין לָהֶן: לֹא דּוֹחִין אוֹתָן, אַחַר שֶׁטָּבְלוּ מִכָּל מָקוֹם, וְלֹא מְקָרְבִין אוֹתָן, עַד שֶׁתֵּרָאֶה אַחֲרִיתָן.
טו. בִּימֵי דָּוִד שֶׁמָּא מִן הַפַּחַד. שהטיל על העמים בעקבות נצחונותיו הצבאיים. דָּבָר מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם. טובה גשמית, שאינה אלא הבל. אֵינוֹ מִגֵּרֵי הַצֶּדֶק. שאין גרות זו הגונה. בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת. שאינם בית דין מסודר. לֹא דּוֹחִין אוֹתָן. מגיורם, מכיוון שגיורם נעשה כדין (ראה לקמן הי"ז). וְלֹא מְקָרְבִין אוֹתָן. שאין מתייחסים אליהם בתור גרי צדק אלא כגרים שנספחו (ראה לקמן הי"ח). עַד שֶׁתֵּרָאֶה אַחֲרִיתָן. עד שייוודע אם התגיירו לשם שמים.
טז. וּלְפִי שֶׁגִּיֵּר שְׁלֹמֹה נָשִׁים וּנְשָׂאָן, וְכֵן שִׁמְשׁוֹן גִּיֵּר וְנָשָׂא, וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא חָזְרוּ אֵלּוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר, וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין גִּיְּרוּם, וַחֲשָׁבָן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֵן גּוֹיוֹת וּבְאִסּוּרָן עוֹמְדִין. וְעוֹד, שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפָן עַל תְּחִלָּתָן שֶׁהֵן עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן, וּבָנוּ לָהֶן בָּמוֹת, וְהֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא בְּנָאָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה" (מלכים א יא,ז).
טז. אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר. סיבה אחרת. וַחֲשָׁבָן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֵן גּוֹיוֹת וּבְאִסּוּרָן עוֹמְדִין. לפיכך מכנה אותן הכתוב גויות, וכאילו הן אסורות עדיין. שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפָן עַל תְּחִלָּתָן. שבסוף הן עבדו עבודה זרה, ומכאן הוכח שמלכתחילה לא התגיירו לשם שמים. וְהֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא בְּנָאָן. שהכתוב תולה את האשמה בשלמה עצמו, אף שהיה זה מעשה של הנשים, משום שגייר אותן שלא כהוגן.
יז. גֵּר שֶׁלֹּא בָּדְקוּ אַחֲרָיו אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּהוּ הַמִּצְווֹת וְעָנְשָׁן, וּמָל וְטָבַל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת – הֲרֵי זֶה גֵּר. וַאֲפִלּוּ נוֹדַע שֶׁבִּשְׁבִיל דָּבָר הוּא מִתְגַּיֵּר, הוֹאִיל וּמָל וְטָבַל – יָצָא מִכְּלַל הַגּוֹיִם, וְחוֹשְׁשִׁין לוֹ עַד שֶׁיִּתְבָּאֵר צִדְקוּתוֹ. אֲפִלּוּ חָזַר וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד, שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין וּמִצְוָה לְהַחֲזִיר אֲבֵדָתוֹ; מֵאַחַר שֶׁטָּבַל – נַעֲשָׂה כְּיִשְׂרָאֵל. וּלְפִיכָךְ קִיֵּם שִׁמְשׁוֹן וּשְׁלֹמֹה נְשׁוֹתֵיהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְלָה סוֹדָן.
יז. שֶׁלֹּא בָּדְקוּ אַחֲרָיו. אם הוא מתגייר לשם סיבה אחרת. עַד שֶׁיִּתְבָּאֵר צִדְקוּתוֹ. להוכיח אם הוא גר צדק. כְּיִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד. יהודי שהמיר את דתו לעבודה זרה, שדינו כישראל (ראה גם הלכות מלכים י,ג). שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. אם נשא יהודיה הקידושין חלים (הלכות אישות ד,טו). וּמִצְוָה לְהַחֲזִיר אֲבֵדָתוֹ. אך אין מצווה להשיב אבדה של גוי (הלכות גזלה ואבדה יא,ג). מֵאַחַר שֶׁטָּבַל נַעֲשָׂה כְּיִשְׂרָאֵל. למרות החסרונות שהיו בגיור זה. וּלְפִיכָךְ קִיֵּם שִׁמְשׁוֹן וּשְׁלֹמֹה נְשׁוֹתֵיהֶן. ולא גרשום, למרות שהתברר שלא התגיירו לשם שמים, שהרי נעשו כישראל על כל פנים.
יח. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים: קָשִׁין לָהֶם גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגַע צָרַעַת, שֶׁרֻבָּן חוֹזֵר בִּשְׁבִיל דָּבָר, וּמַטְעִין אֶת יִשְׂרָאֵל, וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְרֹשׁ מֵהֶן אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע בַּמִּדְבָּר בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה. וְכֵן רֹב הַנִּסְיוֹנוֹת – הָאֲסַפְסוּף הָיוּ בָּהֶן תְּחִלָּה.
יח. שֶׁרֻבָּן חוֹזֵר בִּשְׁבִיל דָּבָר. באים להתגייר בעקבות סיבות שונות, ושלא לשם שמים. לִפְרֹשׁ מֵהֶן. להיבדל מהם. בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. שמות פרק לב. וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה. במדבר פרק יא. הָאֲסַפְסוּף. שהיו גרים שיצאו עם בני ישראל ממצרים, והסיתו אותם להתלונן על התנאים במדבר (ראה במדבר יא,ד).
