פרק י"ג, הלכות גזילה ואבידה, ספר נזיקין
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה שֶׁהוּא חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ — חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ וּלְהוֹדִיעָהּ וְלוֹמַר: ‘מִי שֶׁאָבַד לוֹ מִין פְּלוֹנִי יָבֹא וְיִתֵּן סִימָנִין וְיִטֹּל‘. אֲפִלּוּ הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בְּעֵת הַמְּצִיאָה וְהוּזְלָה — חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. וְאֶבֶן גְּבוֹהָה הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁעָלֶיהָ הָיוּ מַכְרִיזִין.
א. הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה שֶׁהוּא חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. אך אינו יודע של מי היא. אֲפִלּוּ הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בְּעֵת הַמְּצִיאָה וְהוּזְלָה חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. אך אם הייתה שווה פחות מפרוטה כשמצאה פטור מהשבתה (לעיל יא,יב). וְאֶבֶן גְּבוֹהָה הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. ונקראת אבן הטוען (בבלי בבא מציעא כח,ב), ושם היו מכריזים כמפורט לקמן ה"ח.
ב. כֵּיצַד מַכְרִיז? אִם מָצָא מָעוֹת — מַכְרִיז: ‘מִי שֶׁאָבַד לוֹ מַטְבֵּעַ‘. וְכֵן מַכְרִיז: ‘מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּסוּת‘ אוֹ ‘בְּהֵמָה‘ אוֹ ‘שְׁטָרוֹת‘ ‘יָבֹא וְיִתֵּן סִימָנִים וְיִטֹּל‘. וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵדָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִירָהּ עַד שֶׁיִּתֵּן סִימָנִין מֻבְהָקִין.
ב. וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵדָה. אינו חושש מכך שהודיע מה סוג האבדה שמצא, שמא יבוא רמאי ויטען שאיבד חפץ זה וינסה להוציאה ממנו בסימנים. סִימָנִין מֻבְהָקִין. ראה לקמן ה"ה.
ג. בָּא בַּעַל הָאֲבֵדָה וְנָתַן סִימָנִין שֶׁאֵינָן מֻבְהָקִין — אֵין מַחֲזִירִין לוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר סִימָנִין מֻבְהָקִין. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנִין מֻבְהָקִין — אֵין מַחֲזִירִין לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: “וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ“ (דברים כב,ב) — עַד שֶׁתַּחֲקֹר אַחַר אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם לָאו.
ג. וְהָרַמַּאי. אדם שמוחזק כרמאי. וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ עַד שֶׁתַּחֲקֹר אַחַר אָחִיךָ. שדרשו מן הכתוב שהמוצא צריך לשמור על האבדה עד שידרוש ויבדוק את מי שטוען שהיא שלו.
ד. בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה וּבָא וְנָתַן אֶת סִימָנֶיהָ, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק רַמַּאי. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִין, הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִין לוֹ: ‘הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי, וְטֹל‘.
ד. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִין וכו'. כשהתרבו הטוענים במרמה תיקנו שבכל אדם חוששים לרמאות עד שיוכיח שאינו רמאי.
ה. הַסִּימָנִין הַמֻּבְהָקִין — סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם וְדָנִין עַל פִּיהֶם בְּכָל מָקוֹם דִּין תּוֹרָה. וְהַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה — סִימָנִין מֻבְהָקִין
הֵן.
ה. וְדָנִין עַל פִּיהֶם בְּכָל מָקוֹם דִּין תּוֹרָה. סימנים אלו נחשבים לראיה גמורה, וסומכים עליהם מהתורה ולא רק מכוח תקנת חכמים (בבלי בבא מציעא כח,א). וסומכים עליהם לעניינים נוספים (ראה למשל הלכות גירושין ג,יא). וְהַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה סִימָנִין מֻבְהָקִין הֵן. ראה לקמן יח,ז דוגמאות לסימנים שאינם מובהקים.
ו. בָּאוּ שְׁנַיִם, זֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה וְזֶה נָתַן סִימָנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנָּתַן הָאַחֵר — לֹא יִתֵּן לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, אֶלָּא תִּהְיֶה מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם.
נָתַן הָאֶחָד אֶת הַסִּימָנִין וְהַשֵּׁנִי הֵבִיא עֵדִים — יִתֵּן לְבַעַל הָעֵדִים. זֶה נָתַן סִימָנִין וְזֶה נָתַן סִימָנִין וְעֵד אֶחָד — הֲרֵי הָעֵד הָאֶחָד כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְיַנִּיחַ.
ו. יִתֵּן לְבַעַל הָעֵדִים. שעדות העדים שהחפץ שייך לאדם מסוים עדיפה מסימנים. הֲרֵי הָעֵד הָאֶחָד כְּמִי שֶׁאֵינוֹ. לעד אחד אין תוקף הלכתי לעניין הבאת ראיה, ונמצא שיש סימנים מול סימנים.
ז. מָצָא שִׂמְלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, זֶה הֵבִיא עֵדֵי אֲרִיגָה שֶׁאָרְגוּ אוֹתָהּ לוֹ וְזֶה הֵבִיא עֵדִים שֶׁנָּפְלָה מִמֶּנּוּ — יִתֵּן לְעֵדֵי נְפִילָה. זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת רָחְבָּהּ — יִתֵּן לְמִי שֶׁנָּתַן מִדַּת אָרְכָּהּ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיְּשַׁעֵר הָרַמַּאי מִדַּת רָחְבָּהּ כְּשֶׁהָיָה בַּעְלָהּ מִתְכַּסֶּה בָּהּ.
זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ וְזֶה כִּוֵּן מִשְׁקְלוֹתֶיהָ — יִתֵּן לְמִי שֶׁכִּוֵּן מִשְׁקָלָהּ. זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת הָאִמְרָיוֹת שֶׁבָּהּ — יִתֵּן לְמִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ.
ז. יִתֵּן לְעֵדֵי נְפִילָה. שייתכן שנארגה עבור הראשון ולאחר שמכרה נפלה מהקונה.
כִּוֵּן מִשְׁקְלוֹתֶיהָ. אמר מה משקלה. יִתֵּן לְמִי שֶׁכִּוֵּן מִשְׁקָלָהּ. מכיוון שהוא פחות ניכר לעין. הָאִמְרָיוֹת. חוטים בשפת הבגד.
ח. בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵדָה הָיָה מַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, רֶגֶל רִאשׁוֹן אוֹמֵר: ‘רִאשׁוֹן‘, שֵׁנִי אוֹמֵר: ‘שֵׁנִי‘, שְׁלִישִׁי מַכְרִיז סְתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּף לוֹ שֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי. וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן בְּשִׁבְעַת יָמִים מַכְרִיז פַּעַם רְבִיעִית, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשּׁוֹמֵעַ לְבֵיתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים, וִימַשֵּׁשׁ אֶת כֵּלָיו, וְיַחֲזֹר בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים, וְיִמְצָא זֶה הַמַּכְרִיז מַכְרִיז בַּשְּׁבִיעִי.
ח. הָיָה מַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. בירושלים. רֶגֶל רִאשׁוֹן אוֹמֵר רִאשׁוֹן. כשמכריז מודיע שזהו הרגל הראשון שמכריז עליה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּף לוֹ שֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי. שמא המאבד ישמע בטעות 'שני' ויסבור שיש לו עוד רגל אחד לתת סימנים. בְּשִׁבְעַת יָמִים. במשך שבעת הימים לאחר הרגל (פה"מ בבא מציעא ב,ו). כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשּׁוֹמֵעַ לְבֵיתוֹ וכו'. כדי שאפילו מי שגר רחוק יוכל לחזור ולתת סימנים. וְיִמְצָא זֶה הַמַּכְרִיז מַכְרִיז בַּשְּׁבִיעִי. ימצא את המכריז בהכרזה של היום השביעי.
ט. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּא מַכְרִיזִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין וְאָמְרוּ: ‘הַמְּצִיאָה שֶׁל מֶלֶךְ הִיא‘ — הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא מוֹדִיעַ לִשְׁכֵנָיו וְלִמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ.
ט. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. ולא היה מקום אחד מרכזי להכרזה. מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין וְאָמְרוּ הַמְּצִיאָה שֶׁל מֶלֶךְ הִיא. שהיה המלך נוהג שלא כדין, וחששו מאנשים שיכריחו אותו לתת להם את האבדה עבור המלך (פה"מ בבא מציעא ב,ו). הִתְקִינוּ. תיקנו חכמים.
י. הִכְרִיז אוֹ הוֹדִיעַ וְלֹא בָּאוּ הַבְּעָלִים — תִּהְיֶה הַמְּצִיאָה מֻנַּחַת אֶצְלוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְכָל זְמַן שֶׁהָאֲבֵדָה אֶצְלוֹ: אִם נִגְנְבָה אוֹ אָבְדָה — חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ; וְאִם נֶאֶנְסָה — פָּטוּר, שֶׁשּׁוֹמֵר אֲבֵדָה כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה וְנִפְטָר מִכַּמָּה מִצְווֹת עֲשֵׂה כָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּשְׁמִירָתָהּ.
י. עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. ביטוי שמשמעותו המעשית היא שהמצב נשאר בעינו עד שהעניין יתברר. נֶאֶנְסָה. אינו יכול להשיבה בעינה עקב אירוע שאינו בשליטתו. כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. שומר תמורת שכר (הלכות שכירות א,ב). מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה. מטפל באבדה.
וְנִפְטָר מִכַּמָּה מִצְווֹת עֲשֵׂה וכו'. כגון נתינת צדקה לעני בזמן שמטפל בה, וזהו שכרו (בבלי בבא קמא נו,ב).
יא. וְצָרִיךְ לְבַקֵּר אֶת הָאֲבֵדָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפָּסֵד וְתֹאבַד מֵאֵילֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ“ (דברים כב,ב) — רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כֵּיצַד? מָצָא כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר — מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלֹא יְנַעֲרָהּ בְּמַקֵּל, וְלֹא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. וְשׁוֹטְחָהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה לְצָרְכָּהּ בִּלְבַד, אֲבָל לֹא לְצָרְכָּהּ וּלְצָרְכּוֹ. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים — לֹא יִשְׁטָחֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וַאֲפִלּוּ לְצָרְכָּהּ, שֶׁמָּא תִּגָּנֵב.
יא. לְבַקֵּר. לפקח. כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעֲרָהּ. כדי שלא תתקלקל מעש, אבל בבגד פשתן לא ייגע (פה"מ בבא מציעא ב,ח). וְלֹא יְנַעֲרָהּ בְּמַקֵּל. בעזרת מקל. וְלֹא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. שאוחזים בה משני צדיה, מחשש שימתחו אותה יתר על המידה. לְצָרְכָּהּ. כדי שתתאוורר.
יב. מָצָא כְּלֵי עֵץ — מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ. כְּלֵי נְחֹשֶׁת — יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף — מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מָצָא מַגְרֵפוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת — יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ, אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. מָצָא כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן — הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵדָה, כָּךְ אָמְרוּ בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בְּעָלָיו לִמְדִינַת הַיָּם.
יב. אֲבָל לֹא עַל יְדֵי הָאוּר מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. שהאש שוחקת אותם. מַגְרֵפוֹת. כלים לגריפה. וְקַרְדֻּמּוֹת. קרדום, כעין גרזן שמשמש לביקוע עצים. יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ. בחומר רך שאינו פוגם אותם. הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מכיוון שהם נשמרים גם ללא שימוש. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵדָה כָּךְ אָמְרוּ בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בְּעָלָיו לִמְדִינַת הַיָּם. שישתמש בו באופן שמתואר כאן כדי שיישמר וזאת משום השבת אבדה. אבל אם הבעלים נמצאים עם השומר באותה הארץ לא ייגע בו (הלכות שאלה ופיקדון ז,ד).
יג. מָצָא סְפָרִים — קוֹרֵא בָּהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת — גּוֹלְלָן כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּלְעוֹלָם לֹא יִלְמַד בָּהֶן לְכַתְּחִלָּה, וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה, וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וִיתַרְגֵּם, וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יָתֵר מִשְּׁלֹשָׁה דַּפִּין. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנַיִם קוֹרְאִין בִּשְׁנֵי עִנְיָנוֹת, שֶׁמָּא יִמְשֹׁךְ זֶה וְיִמְשֹׁךְ זֶה וְיִבְלֶה הַסֵּפֶר, אֲבָל קוֹרְאִין הֵן בְּעִנְיָן
אֶחָד. וְלֹא יִקְרְאוּ שְׁלֹשָׁה בְּכֶרֶךְ אֶחָד אֲפִלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד. יד מָצָא תְּפִלִּין — שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן עָלָיו, שֶׁדָּבָר מָצוּי הוּא בְּיַד הַכֹּל, וְאֵין עֲשׂוּיִין הֵן אֶלָּא לְמִצְוָתָן בִּלְבַד.
יג. סְפָרִים. ספרים שכתובים על קלף או נייר גלול כמגילה ויש צורך לאווררם. לְכַתְּחִלָּה. לימוד ראשוני. וְיִשְׁנֶה. יקרא בו פעם שנייה. וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וִיתַרְגֵּם. על פי המנהג שמתרגמים את הפרשה במקביל לקריאה (הלכות תפילה יב,י). והטעם באלו משום שמשתמש בספר יותר ממה שנצרך כדי לשמרו ועלול לקלקלו מעט. דַּפִּין. עמודות. עִנְיָנוֹת. עניינים.
יד. שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן עָלָיו. מעריך ואומד את שוויים, כדי שיידע להשיב למאבד את ערך התפילין, ולאחר מכן יכול להניח את התפילין ולהשתמש בהן לצורך עצמו. שֶׁדָּבָר מָצוּי הוּא בְּיַד הַכֹּל. תפילין הן דבר שמצוי לקנותו. וְאֵין עֲשׂוּיִין הֵן אֶלָּא לְמִצְוָתָן בִּלְבַד. ראה בפסקים ושיטות.
טו. מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לְהַאֲכִילוֹ: אִם הָיָה דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר — מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַמְּצִיאָה, וְשׂוֹכְרָן, וְלוֹקֵחַ שְׂכָרָן וּמַאֲכִילָן. וְאִם הָיָה שְׂכָרָן יָתֵר — הֲרֵי הַיָּתֵר לַבְּעָלִים. וְכֵן הַתַּרְנְגֹלִין — מוֹכֵר בֵּיצֵיהֶן וּמַאֲכִילָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; מִכָּאן וָאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן עָלָיו, וַהֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ וְשֶׁל בְּעָלִים בְּשֻׁתָּפוּת, כְּדִין כָּל הַשָּׁם בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ.
טו. שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לְהַאֲכִילוֹ. ועל המאבד לשאת בהוצאה זו (לקמן הי"ט). שֶׁעוֹשֶׂה. מלאכה. וְשׂוֹכְרָן. משכיר אותם בתשלום. וְאִם הָיָה שְׂכָרָן יָתֵר. על דמי האכלתם. מִכָּאן וָאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן עָלָיו וכו'. המוצא אומד את שוויים, ותמורת הטיפול להבא בבהמה הוא נעשה שותף ברווחים עם המאבד. כְּדִין כָּל הַשָּׁם בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ. מי שמטפל בבהמה תמורת חלק מהרווחים, ולפני כן שמים את שווייה כדי לדעת בסוף כמה השביחה (הלכות שלוחין ושותפין ח,א-ג).
טז. מָצָא עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁל רְעִי — מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים; וְשֶׁל בְּרִיאָה — שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַוָּזִין וְתַרְנְגֹלִין גְּדוֹלִים — מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם. מָצָא קְטַנִּים, וְכָל דָּבָר שֶׁטִּפּוּלוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ — מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה יָמִים, מִכָּאן וָאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהִתְחִילוּ לְהַרְקִיב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.
טז. עֲגָלִים וּסְיָחִים. שהם קטנים ואינם עובדים כמו פרה וחמור. שֶׁל רְעִי. שאוכלים במרעה. וְשֶׁל בְּרִיאָה. מלשון בריאות, שמיועדים לפיטום ועלות הטיפול בהם גבוהה יותר.
יז. מַה יֵּעָשֶׂה בַּדָּמִים? יִנָּתְנוּ לַמּוֹצֵא, וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לְפִיכָךְ אִם נֶאֶנְסוּ, כְּגוֹן שֶׁטְּרָפָן גַּיִס אוֹ טָבְעוּ בַּיָּם — חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, הֲרֵי הֵן אֶצְלוֹ כִּשְׁאֵלָה.
יז. יִנָּתְנוּ לַמּוֹצֵא. לשמור עליהם. שֶׁטְּרָפָן גַּיִס. שנלקחו על ידי אנשי צבא. הֲרֵי הֵן אֶצְלוֹ כִּשְׁאֵלָה. מושאלים לו. ובניגוד לשומר אבדה שדינו כשומר שכר ופטור מאונס, במקרה זה שיכול להשתמש במעות הוא נעשה כשואל שחייב לשלם גם במקרה של אונס.
יח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּדְמֵי הָאֲבֵדָה, הוֹאִיל וְנִטַּפֵּל בָּהּ. אֲבָל מְעוֹת אֲבֵדָה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ בְּאֹנֶס — פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא שׁוֹמֵר שָׂכָר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יח. בִּדְמֵי הָאֲבֵדָה. בכסף שקיבל תמורת מכירת האבדה. אֲבָל מְעוֹת אֲבֵדָה. אם מצא מעות. שֶׁהֲרֵי הוּא שׁוֹמֵר שָׂכָר. וחייב רק בגנבה ואבדה ופטור באונס. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"י.
יט. כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁנִּטַּפֵּל בָּאֲבֵדָה קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה בְּבֵית דִּין, אִם הֶאֱכִילָן מִשֶּׁלּוֹ — נוֹטֵל מִן הַבְּעָלִים. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.
יט. מִשֶּׁלּוֹ. מכספו ולא משכרם. מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. כמבואר בהלכה הבאה.
כ. הַמּוֹצֵא מְצִיאָה — לֹא יִשָּׁבַע, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִשָּׁבַע, מַנִּיחַ הַמְּצִיאָה וְהוֹלֵךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע. אֲפִלּוּ מָצָא כִּיס, וְטָעַן בַּעַל הַמְּצִיאָה שֶׁשְּׁנֵי כִּיסִין קְשׁוּרִין הָיוּ, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא הָאֶחָד אֶלָּא אִם נִמְצָא הָאַחֵר הַקָּשׁוּר עִמּוֹ — הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁבַע.
כ. מַנִּיחַ הַמְּצִיאָה וְהוֹלֵךְ. ונמנע מהשבת אבדה. כִּיס. ארנק. וְטָעַן בַּעַל הַמְּצִיאָה שֶׁשְּׁנֵי כִּיסִין קְשׁוּרִין הָיוּ וכו'. ויוצא מטענתו שכנראה המוצא הוא שהפריד ביניהם, והרי הוא מחזיר עכשיו רק אחד וטוען שכך מצא.

תקציר הפרק 

הלכות גזלה ואבדה​, השבת אבדה​
פרק ​יג *חובות המוצא אבדה*

א) הכרזה – מכריז איזו מציאה בידיו, ומבקש סימנים.
ב) הסימנים – רק פרטי זיהוי מובהקים מתקבלים, וככל שקשה יותר לדעת אותם הם יותר מתקבלים, ועדיף עדים ממש.
ג) הטיפול באבדה – תחזוקה : על המוצא לשמור את האבדה ולתחזק אותה כדי שלא תתקלקל, ובלית ברירה עליו למכרה ולשמור את הכסף ומכל מקום את דמי ההוצאות שהוציא על כך – משלמים הבעלים.
ד) משך זמן ההכרזה ומקומה – מכריז בבתי כנס ובתי מדרשות למשך שלש רגלים + שבעה ימים אחרי רגל האחרון.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גזילה ואבידה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נוכל ידוע שהביא עדים שזו אבידתו – האם משיבים לו אותה?

2.סימנים מובהקים: מידת החפץ, משקלו, כמותו, המקום בו נמצא?

3.שומר אבידה נחשב לשומר חינם?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן