א. כֹּהֵן שֶׁטִּהֵר כֵּלָיו לְגַת זוֹ, וְהִנִּיחָם לַגַּת הַבָּאָה – הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקָתָן, שֶׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ נוֹגְעִים בְּכֵלִים שֶׁל כֹּהֵן זֶה שֶׁהֵן בְּתוֹךְ גִּתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹכֵל טְהָרוֹת. אֲבָל שֶׁל יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאוֹת, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'בְּלִבּוֹ הָיָה לִשְׁמֹר עַם הָאָרֶץ שֶׁיִּכָּנֵס לַגַּת שֶׁלֹּא יִגַּע בַּכֵּלִים'.
א. כֹּהֵן שֶׁטִּהֵר כֵּלָיו לְגַת זוֹ וְהִנִּיחָם לַגַּת הַבָּאָה. שטיהר את הכלים שלו המשמשים לדריכת הענבים בגת, והניחם שם לצורך הגת הבאה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹכֵל טְהָרוֹת. ועמי הארצות יודעים להיזהר שלא לטמא את כליו (כדלעיל יב,א). עַד שֶׁיֹּאמַר וכו'. שנתן דעתו לשמור על כלים אלו שלא ייטמאו.
ב. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת יֵינוֹ בְּטָהֳרָה בְּאֻמָּנִין עַמֵּי הָאָרֶץ – הֲרֵי זֶה מַטְבִּיל אֶת הַבּוֹצְרִים. וְכֵן אִם הָיָה עוֹשֶׂה שֶׁמֶן – מַטְבִּיל הַבַּדָּדִין. וְצָרִיךְ לַעֲמֹד עַל הָאֻמָּנִין עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּפָנָיו, שֶׁהֲרֵי אֵינָן יוֹדְעִין הִלְכוֹת טְבִילָה וַחֲצִיצָה.
יָצְאוּ חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד וְנִפְנוּ לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וְחָזְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ בְּטָהֳרָתָן. עַד כַּמָּה יַרְחִיקוּ וְהֵן טְהוֹרִים? עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסָּתְרוּ מֵעֵינָיו. אֲבָל אִם נִסְתְּרוּ מֵעֵינָיו – חָזְרוּ לְטֻמְאָתָן, עַד שֶׁיַּטְבִּילֵן פַּעַם שְׁנִיָּה וְיַעֲרִיבוּ שִׁמְשָׁן.
יָצְאוּ חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד וְנִפְנוּ לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וְחָזְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ בְּטָהֳרָתָן. עַד כַּמָּה יַרְחִיקוּ וְהֵן טְהוֹרִים? עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסָּתְרוּ מֵעֵינָיו. אֲבָל אִם נִסְתְּרוּ מֵעֵינָיו – חָזְרוּ לְטֻמְאָתָן, עַד שֶׁיַּטְבִּילֵן פַּעַם שְׁנִיָּה וְיַעֲרִיבוּ שִׁמְשָׁן.
ב. הֲרֵי זֶה מַטְבִּיל אֶת הַבּוֹצְרִים. שבבציר הנעשה לצורך יין, גזרו חכמים שהענבים יהיו מוכשרים לקבל טומאה גם אם לא נפל עליהם מים (הלכות טומאת אוכלין יא,א). הַבַּדָּדִין. הפועלים המפיקים שמן בבית הבד, אך הפועלים המוסקים את הזיתים מן העצים אינם צריכים להיות טהורים, מכיוון שהזיתים אינם מוכשרים לקבל טומאה עד שיהיו מוכנים לדריכה בבית הבד (ראה שם הל' ו, ח).
עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסָּתְרוּ מֵעֵינָיו. שכיוון שהתרחקו ממנו כל כך אינו יכול לשמרם. וְיַעֲרִיבוּ שִׁמְשָׁן. ימתינו לערב.
עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסָּתְרוּ מֵעֵינָיו. שכיוון שהתרחקו ממנו כל כך אינו יכול לשמרם. וְיַעֲרִיבוּ שִׁמְשָׁן. ימתינו לערב.
ג. הַבַּדָּדִים וְהַבּוֹצְרִים שֶׁנִּמְצֵאת טֻמְאָה לִפְנֵיהֶן – נֶאֱמָנִין לוֹמַר: 'לֹא נָגַעְנוּ'. וְכֵן בַּתִּינוֹקוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן.
ג. וְכֵן בַּתִּינוֹקוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן.
הבדדים והבוצרים נאמנים להעיד שהתינוקות לא נגעו בשמן או בזיתים (פה"מ לפי תרגום הדפוסים ומהדורת המאור, ור"י קאפח תרגם באופן אחר).
הבדדים והבוצרים נאמנים להעיד שהתינוקות לא נגעו בשמן או בזיתים (פה"מ לפי תרגום הדפוסים ומהדורת המאור, ור"י קאפח תרגם באופן אחר).
ד. הַמְטַהֵר אֶת הַבַּדָּדִין, וְהִכְנִיסָם לְבֵית הַבַּד וְנָעַל עֲלֵיהֶן, אִם הָיוּ שָׁם כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמִדְרָס – הֲרֵי בֵּית הַבַּד כֻּלּוֹ טָמֵא, שֶׁמָּא נָגְעוּ בְּאוֹתָן הַכֵּלִים. וַאֲפִלּוּ רָאָה אוֹתָן מִקֹּדֶם נִזְהָרִין מֵאוֹתָן הַכֵּלִים מִפְּנֵי טֻמְאָתָן – הֲרֵי בֵּית הַבַּד טָמֵא, שֶׁמָּא הֵסִיטוּ אוֹתָן, וְהֵן מְדַמִּין שֶׁאֵין הַמֵּסִיט טָמֵא, שֶׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ בְּקִיאִין בְּטֻמְאַת הֶסֵּט.
ד. שֶׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ בְּקִיאִין בְּטֻמְאַת הֶסֵּט. אינם יודעים שהמסיט נחשב כמשא ושהמסיט את הכלי שנטמא במדרס טמא כדין הנושאו (פה"מ טהרות י,א, וראה הלכות טומאת מת א,ז).
ה. הָיוּ חַמָּרָיו וּפוֹעֲלָיו טְעוּנִין טְהָרוֹת וְעוֹבְרִין לְפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהִפְלִיגוּ יָתֵר מִמִּיל – הֲרֵי אֵלּוּ טְהָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא שׁוֹמְרָן, וְהֵן מְפַחֲדִין לִגַּע, וְאוֹמְרִין: 'עַכְשָׁו יָבֹא, שֶׁהֲרֵי הוּא אַחֲרֵינוּ'. אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם: 'צְאוּ, וַאֲנִי אָבֹא אַחֲרֵיכֶם', כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּסּוּ מֵעֵינָיו – הֲרֵי הֵן טְמֵאוֹת.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁהִפְלִיגוּ יָתֵר מִמִּיל. שהתרחקו ממנו יותר משיעור מיל (כקילומטר, והשווה הלכות מאכלות אסורות יב,טז). וְאוֹמְרִין עַכְשָׁו יָבֹא שֶׁהֲרֵי הוּא אַחֲרֵינוּ. ויכול לבוא במהירות על ידי קיצור דרך מבלי שנראה אותו (בבלי חגיגה כ,ב, ראה כס"מ). אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם צְאוּ וַאֲנִי אָבֹא אַחֲרֵיכֶם. שמדבריו משמע שאינו עוקב אחריהם ולפיכך אינם מפחדים לגעת.
ו. חָבֵר שֶׁהָיָה לָבוּשׁ בְּחָלוּק וְעָטוּף בְּטַלִּית וּמְהַלֵּךְ, וְאָמַר: 'בְּלִבִּי הָיָה לִשְׁמֹר אֶת הֶחָלוּק, וְהָיִיתִי נִזְהָר בּוֹ, וְהִסַּחְתִּי דַּעְתִּי מִן הַטַּלִּית' – הֲרֵי הֶחָלוּק בְּטָהֳרָתוֹ, וְהַטַּלִּית טְמֵאָה, שֶׁמָּא נָגַע בָּהּ עַם הָאָרֶץ.
הָיָה סַל עַל כְּתֵפוֹ וּמַגְרֵפָה בְּתוֹךְ הַסַּל, וְאָמַר: 'בְּלִבִּי הָיָה לִשְׁמֹר אֶת הַסַּל, וְלִשְׁמֹר אֶת הַמַּגְרֵפָה מִדָּבָר הַמְטַמְּאָהּ אֲבָל לֹא מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ – הַסַּל טָהוֹר, וְהַמַּגְרֵפָה טְמֵאָה. וְכָל תְּרוּמָה שֶׁבַּסַּל פְּסוּלָה, מִפְּנֵי הַמַּגְרֵפָה שֶׁפּוֹסֶלֶת הָאֳכָלִים שֶׁבַּסַּל.
הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ מִן הֶחָבִית בְּטָהֳרָה בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא חֻלִּין, וְאַחַר כָּךְ נִּמְצֵאת תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה – הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, שֶׁמָּא נָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם, שֶׁהוּא פָּסוּל בַּתְּרוּמָה וְטָהוֹר בַּחֻלִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְשַׁמֵּר תְּרוּמָה לִמְשַׁמֵּר חֻלִּין. וְאִם אָמַר: 'בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָהּ אֲפִלּוּ מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ' – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.
נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלִים שֶׁל שַׁבָּת בְּשֶׁל חֹל וּלְבָשָׁם – נִטְמְאוּ, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר כֵּלִים שֶׁל חֹל כְּכֵלִים שֶׁל שַׁבָּת. מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נָשִׁים חֲבֵרוֹת שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לָהֶן כְּלֵיהֶן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִמְּאוּ הַכֵּלִים.
אֲפִלּוּ נָפְלָה מַעְפָּרְתּוֹ מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לֶחָבֵר: 'תְּנֶהָ לִי', וּנְתָנָהּ לוֹ – נִטְמֵאת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְּנֶנָּה לוֹ עַם הָאָרֶץ אוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הֶחָבֵר מְשַׁמְּרָהּ, שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁמֵּר כֵּלִים שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ כְּכֵלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעַ וְסָמַךְ עָלָיו.
הָיָה סַל עַל כְּתֵפוֹ וּמַגְרֵפָה בְּתוֹךְ הַסַּל, וְאָמַר: 'בְּלִבִּי הָיָה לִשְׁמֹר אֶת הַסַּל, וְלִשְׁמֹר אֶת הַמַּגְרֵפָה מִדָּבָר הַמְטַמְּאָהּ אֲבָל לֹא מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ – הַסַּל טָהוֹר, וְהַמַּגְרֵפָה טְמֵאָה. וְכָל תְּרוּמָה שֶׁבַּסַּל פְּסוּלָה, מִפְּנֵי הַמַּגְרֵפָה שֶׁפּוֹסֶלֶת הָאֳכָלִים שֶׁבַּסַּל.
הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ מִן הֶחָבִית בְּטָהֳרָה בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא חֻלִּין, וְאַחַר כָּךְ נִּמְצֵאת תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה – הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, שֶׁמָּא נָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם, שֶׁהוּא פָּסוּל בַּתְּרוּמָה וְטָהוֹר בַּחֻלִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְשַׁמֵּר תְּרוּמָה לִמְשַׁמֵּר חֻלִּין. וְאִם אָמַר: 'בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָהּ אֲפִלּוּ מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ' – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.
נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלִים שֶׁל שַׁבָּת בְּשֶׁל חֹל וּלְבָשָׁם – נִטְמְאוּ, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר כֵּלִים שֶׁל חֹל כְּכֵלִים שֶׁל שַׁבָּת. מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נָשִׁים חֲבֵרוֹת שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לָהֶן כְּלֵיהֶן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִמְּאוּ הַכֵּלִים.
אֲפִלּוּ נָפְלָה מַעְפָּרְתּוֹ מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לֶחָבֵר: 'תְּנֶהָ לִי', וּנְתָנָהּ לוֹ – נִטְמֵאת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְּנֶנָּה לוֹ עַם הָאָרֶץ אוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הֶחָבֵר מְשַׁמְּרָהּ, שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁמֵּר כֵּלִים שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ כְּכֵלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעַ וְסָמַךְ עָלָיו.
ו. וְעָטוּף בְּטַלִּית. על גבי החלוק.
וּמַגְרֵפָה. כלי ברזל שגורפים בו את הכירה ומשמש גם להפרדת התאנים הדבוקות זו מזו. וְלִשְׁמֹר אֶת הַמַּגְרֵפָה מִדָּבָר הַמְטַמְּאָהּ. לשמור שהמגרפה לא תיטמא על ידי אב הטומאה העושה אותה ראשון לטומאה המטמא אחרים. אֲבָל לֹא מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ. שאינה שמורה מלהיטמא על ידי ולד הטומאה העושה אותה שני לטומאה שהוא פסול ומטמא את התרומה והקודשים (ואף על פי שמן התורה אין כלי נטמא על ידי ולד הטומאה, נטמא הוא מדברי סופרים על ידי משקים טמאים העושים אותו שני לטומאה – תוספות חגיגה כ,א; ראה הלכות שאר אבות הטומאות ז,ב-ג; ז,י).
טְבוּל יוֹם. אדם שנטמא וטבל ועדיין לא הגיע הערב לאחר טבילתו. שֶׁהוּא פָּסוּל בַּתְּרוּמָה וְטָהוֹר בַּחֻלִּין. שטבול יום פוסל את התרומה אך אינו מטמא את החולין. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות שאר אבות הטומאות י,א-ג. וְאִם אָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָהּ אֲפִלּוּ מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ. ששמר על החבית מלהיטמא אפילו על ידי טבול יום.
נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלִים שֶׁל שַׁבָּת בְּשֶׁל חֹל. שלבש בגדי שבת במקום ללבוש בגדי חול. שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר כֵּלִים שֶׁל חֹל כְּכֵלִים שֶׁל שַׁבָּת. שדרך לשמור את בגדי השבת יותר מאשר בגדי החול, וכיוון שהוא סובר שהוא לובש בגדי חול אינו שומר את הבגדים כשמירה הראויה להם (בבלי חגיגה כ,א). וְטִמְּאוּ הַכֵּלִים. הואיל וכל אחת מהן סוברת שהשנייה היא אשת עם הארץ, אינה טורחת לשמור את כליה כראוי (שם).
מַעְפָּרְתּוֹ. סודר שמתעטף בו. אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעַ וְסָמַךְ עָלָיו. שביקש ממנו לשמור את כליו בטהרה.
וּמַגְרֵפָה. כלי ברזל שגורפים בו את הכירה ומשמש גם להפרדת התאנים הדבוקות זו מזו. וְלִשְׁמֹר אֶת הַמַּגְרֵפָה מִדָּבָר הַמְטַמְּאָהּ. לשמור שהמגרפה לא תיטמא על ידי אב הטומאה העושה אותה ראשון לטומאה המטמא אחרים. אֲבָל לֹא מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ. שאינה שמורה מלהיטמא על ידי ולד הטומאה העושה אותה שני לטומאה שהוא פסול ומטמא את התרומה והקודשים (ואף על פי שמן התורה אין כלי נטמא על ידי ולד הטומאה, נטמא הוא מדברי סופרים על ידי משקים טמאים העושים אותו שני לטומאה – תוספות חגיגה כ,א; ראה הלכות שאר אבות הטומאות ז,ב-ג; ז,י).
טְבוּל יוֹם. אדם שנטמא וטבל ועדיין לא הגיע הערב לאחר טבילתו. שֶׁהוּא פָּסוּל בַּתְּרוּמָה וְטָהוֹר בַּחֻלִּין. שטבול יום פוסל את התרומה אך אינו מטמא את החולין. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות שאר אבות הטומאות י,א-ג. וְאִם אָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָהּ אֲפִלּוּ מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ. ששמר על החבית מלהיטמא אפילו על ידי טבול יום.
נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלִים שֶׁל שַׁבָּת בְּשֶׁל חֹל. שלבש בגדי שבת במקום ללבוש בגדי חול. שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר כֵּלִים שֶׁל חֹל כְּכֵלִים שֶׁל שַׁבָּת. שדרך לשמור את בגדי השבת יותר מאשר בגדי החול, וכיוון שהוא סובר שהוא לובש בגדי חול אינו שומר את הבגדים כשמירה הראויה להם (בבלי חגיגה כ,א). וְטִמְּאוּ הַכֵּלִים. הואיל וכל אחת מהן סוברת שהשנייה היא אשת עם הארץ, אינה טורחת לשמור את כליה כראוי (שם).
מַעְפָּרְתּוֹ. סודר שמתעטף בו. אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעַ וְסָמַךְ עָלָיו. שביקש ממנו לשמור את כליו בטהרה.
ז. חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ טְהָרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. הִנִּיחַ כֵּלִים – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: שֶׁמָּא נִטְמְאוּ וְהִזָּה עֲלֵיהֶן בַּשְּׁלִישִׁי וַעֲדַיִן לֹא הִזָּה עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִי, אוֹ שֶׁמָּא הִזָּה עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִי וַעֲדַיִן לֹא הִטְבִּיל, אוֹ שֶׁמָּא עֲדַיִן לֹא הִזָּה עֲלֵיהֶן כָּל עִקָּר.
ז. הִנִּיחַ כֵּלִים הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים וכו'. שבכלים החמירו יותר הואיל וניתן לטהרם (ר"ש טהרות ח,א, מובא בכס"מ).
ח. מִי שֶׁאָמַר לוֹ עֵד אֶחָד: 'נִטְמְאוּ טַהֲרוֹתֶיךָ', וְהַלָּה שׁוֹתֵק – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וַהֲרֵי הֵן טְמֵאוֹת. וְאִם הִכְחִישׁוֹ וְאָמַר: 'לֹא נִטְמְאוּ' – הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן, עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם.
הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בַּטְּהָרוֹת אוֹ בַּזְּבָחִים, וּלְאַחַר זְמַן מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁפָּגַע בּוֹ: 'טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ נִטְמְאוּ' וּ'זְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי נִתְפַּגְּלוּ' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. אֲבָל אִם פָּגַע בּוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ כְּלוּם, וְאַחַר כָּךְ פָּגַע בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וְאָמַר לוֹ – אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֶלָּא הֲרֵי זְבָחָיו בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וְטַהֲרוֹתָיו בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בַּטְּהָרוֹת אוֹ בַּזְּבָחִים, וּלְאַחַר זְמַן מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁפָּגַע בּוֹ: 'טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ נִטְמְאוּ' וּ'זְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי נִתְפַּגְּלוּ' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. אֲבָל אִם פָּגַע בּוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ כְּלוּם, וְאַחַר כָּךְ פָּגַע בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וְאָמַר לוֹ – אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֶלָּא הֲרֵי זְבָחָיו בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וְטַהֲרוֹתָיו בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
ח. אֵינוֹ נֶאֱמָן. שאילו היה דובר אמת היה אומר לו בפעם הראשונה, וכיוון שלא אמר לו אז כלום יש לחשוד שמשקר עתה מפני שרוצה להפסידו (וראה גם הלכות פסולי המוקדשין יט,טו).