פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. פֵּרוֹת שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר, כְּגוֹן הַשִּׁיתִין וְהָרִימִין וְהָעֻזְרָרִין וּבְנוֹת שׁוּחַ וּבְנוֹת שִׁקְמָה וְהַגֻּפְנָן וְנוֹבְלוֹת תְּמָרָה, וְהֵן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִטִּילוּ שְׂאוֹר, וְהַנִּצְפָּה וְהַכֻּסְבָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹתָן מֵעַם הָאָרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מֵהֶן לֹא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר. אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ: 'אֵינָן מְעֻשָּׂרִין' – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהֵן מִן הַשָּׁמוּר.
א. הַשִּׁיתִין. תאנים מדבריות. וְהָרִימִין. שיזף בר. וְהָעֻזְרָרִין. פרי בהיר דומה לתפוח קטן, שגדל על שיח העוזרד הקוצני. וּבְנוֹת שׁוּחַ. מין תאנים לבנות המוציאות פרי אחת לשלוש שנים (פה"מ דמאי א,א). ויש מזהים בנות שוח עם אורן הסלע (אחד ממיני האורן), שגרעיני האיצטרובלים שלו נקראים צנוברים וראוים לאכילה. וּבְנוֹת שִׁקְמָה. עץ השקמה שימש בעיקר לייצור קורות מענפיו ופירותיו דומים לתאנים אך איכותם ירודה. וְהַגֻּפְנָן. שוּמר. וְנוֹבְלוֹת תְּמָרָה וְהֵן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִטִּילוּ שְׂאוֹר. תמרים שנשרו מהעץ לפני שהבשילו והתרככו כלחם המתנפח ומתרכך על ידי השאור (פה"מ מעשרות א,ב). וְהַנִּצְפָּה. הצלף. וְהַכֻּסְבָּר. גד השדה (כוסברה). מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר. ופירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות (הלכות תרומות ב,יא). אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ אֵינָן מְעֻשָּׂרִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. שגם אם ודאי שהפירות אינם מעושרים הרי הם פטורים, שחזקתם מן ההפקר (ריק"ו). עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהֵן מִן הַשָּׁמוּר. שלא גדלו בהפקר, ואז חייבים במעשרות.
ב. הַבַּכּוּרוֹת וְהַסְּיָפוֹת שֶׁבַּבִּקְעָה – פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי; וְשֶׁבַּגִּנָּה – חַיָּבִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִשְׁמָרִין. וְאֵלּוּ הֵן הַבַּכּוּרוֹת? כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבוּ שׁוֹמֵר עַל הַבִּקְעָה לִשְׁמֹר פֵּרוֹתֶיהָ. וְהַסְּיָפוֹת – הֵן הַפֵּרוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ אַחַר שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמֻּקְצָעוֹת מִן הַשָּׂדוֹת וְיַנִּיחוּם בְּלֹא שׁוֹמֵר. וְכֵן הַחֹמֶץ הֶעָשׂוּי מִן הַתְּמָרִים – פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
ב. הַבַּכּוּרוֹת. הפירות שמבשילים ראשונים. וְהַסְּיָפוֹת. שמבשילים בסוף. כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבוּ שׁוֹמֵר. הפירות הראשונים שהבשילו, כל זמן שהם מועטים כל כך שעדיין אינם שווים את שכר השומר, ובעליהם מפקירים אותם. הַמֻּקְצָעוֹת. המחצלות שמייבשים את התאנים עליהם (פה"מ נדרים ח,ד). וְיַנִּיחוּם בְּלֹא שׁוֹמֵר. שאינם שווים את שכר השומר והם הפקר. וְכֵן הַחֹמֶץ הֶעָשׂוּי מִן הַתְּמָרִים פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. שהדרך היא לעשות את החומץ מתמרים של הפקר (ר"י קפאח). ויש גורסים 'העשוי מן התמדים' והתמד הוא משקה תוסס הנעשה מפסולת ענבים (חרצנים וקליפות) ופטור ממעשרות מפני שפסולת היין היא הפקר (כס"מ ע"פ פה"מ דמאי א,א).
ג. כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי, לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל בִּלְבַד, שֶׁהִיא מִכְּזִיב וְלִפְנִים, וּכְזִיב עַצְמָהּ כְּלַחוּץ. וְכָל הַפֵּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת מִכְּזִיב וְלַחוּץ – פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי, שֶׁחֶזְקָתָן מִפֵּרוֹת מָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ.
ג. לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל. ארץ ישראל התקדשה בעת שכבשוה עולי מצרים, אך קדושה זו בטלה עם הגלות. עם חזרתם של עולי בבל לארץ בימי עזרא הם החזיקו בשטח קטן יותר מן הארץ וקידשו אותו בקדושה העומדת לעולם והיא הקובעת לעניין מצוות התלויות בארץ. ומכל מקום תיקנו חכמים לקיים מקצת המצוות גם בשטח עולי מצרים, וקבעו שם בין השאר הפרשת תרומות ומעשרות (הלכות תרומות א,ה). כאן מבואר שחכמים לא הנהיגו דין דמאי בשטח זה של עולי מצרים. שֶׁהִיא מִכְּזִיב. מקום על חוף הים צפונית לעכו (כיום קרוי אכזיב, כ-5 ק"מ צפונית לנהריה). וְלִפְנִים. לכיוון דרום מזרח (ראה הלכות תרומות א,ז). וּכְזִיב עַצְמָהּ כְּלַחוּץ. נחשבת מחוץ לתחום עולי בבל. שֶׁחֶזְקָתָן מִפֵּרוֹת מָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ. ואין חוששים שהובאו ממקום אחר. שבארץ ישראל סתם פירות חייבים במעשרות עד שייוודע שהם פטורים, ובחוץ לארץ סתם פירות פטורים עד שייוודע שהם חייבים. ועשו את הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כחוץ לארץ לעניין דמאי (פה"מ דמאי א,ג).
ד. פֵּרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִמְצָאוֹת בְּסוּרְיָא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבוֹת בַּדְּמַאי, וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
לְפִיכָךְ, הַדְּבֵלָה הַשְּׁמֵנָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, וְכֵן הַתְּמָרִים הַגְּדוֹלִים, וְהֶחָרוּבִין הַגְּדוֹלִים הַשָּׁוִים, וְהָאֹרֶז הַלָּבָן בְּיוֹתֵר, וְהַכַּמּוֹן הַגָּדוֹל – מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְסוּרְיָא, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּפֵרוֹת אֵלּוּ.
ד. בְּסוּרְיָא. שחייבים בה בתרומות ומעשרות מדברי חכמים (הלכות תרומות א,ג; וראה לעיל יב,יא).
הַדְּבֵלָה. גוש של תאנים דרוסות ודבוקות. וְהֶחָרוּבִין הַגְּדוֹלִים הַשָּׁוִים. הישרים, שאין בהם פגימות ובליטות (פה"מ דמאי ב,א וירושלמי שם). וְהַכַּמּוֹן הַגָּדוֹל. שלגרגריו צורה ישרה, בניגוד לכמון הקפריסאי שלגרגריו צורה מעוגלת (ירושלמי שם) בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. גם במקומות שהחזיקו עולי מצרים בלבד.
ה. הַחַמָּרִין שֶׁהֵבִיאוּ פֵּרוֹת לְצֹר – חַיָּבִין בַּדְּמַאי, שֶׁחֶזְקָתָן מֵהָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה לָהּ. וְהָאֹרֶז – אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ, אֶלָּא כָּל הָאֹרֶז הַנִּמְצָא חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל פָּטוּר מִן הַדְּמַאי, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נִכָּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ה. הַחַמָּרִין. שיירה של סוחרים המביאים סחורה על גבי חמורים. לְצֹר. שנמצאת בתחום עולי מצרים. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נִכָּר. שהוא לבן ביותר, ואז מוכח שהוא מארץ ישראל וחייב בדמאי. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ד.
ו. הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָרוֹת בְּצֹר – פָּטוּר מִן הַדְּמַאי, וְאֵין אוֹמְרִין: שֶׁמָּא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אָצְרוּ. וְכֵן חַמָּר יְחִידִי שֶׁנִּכְנַס לְצוֹר וְהוּא טָעוּן פֵּרוֹת – פָּטוּר מִן הַדְּמַאי, שֶׁחֶזְקָתוֹ מִשְּׂדֵה הָעִיר.
ו. מִבַּעֲלֵי אוֹצָרוֹת. בעלי מחסנים. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אָצְרוּ. שהחמרים דרכם להביא סחורה ממקום רחוק כדי להרוויח יותר, אבל דרך בעלי אוצרות לצבור מהמקום הקרוב (רדב"ז). וְכֵן חַמָּר יְחִידִי… פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. שאין דרך חמר יחיד להביא ממקום רחוק מכיוון שהולך לבדו ללא שיירה.
ז. הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָר בְּצִידוֹן – חַיָּב בַּדְּמַאי; מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְרוֹבָה יָתֵר מִצֹּר, חֶזְקָתָהּ שֶׁאוֹצְרִין מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַחַמָּרִין בְּצִידֹן – פָּטוּר מִן הַדְּמַאי, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁמְּבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ.
ז. בְּצִידוֹן חַיָּב בַּדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְרוֹבָה יָתֵר מִצֹּר. דברי הרמב"ם קשים מפני שצור דרומית יותר מצידון וקרובה יותר לארץ ישראל. ובתוספתא (דמאי א,י) אכן נאמר להפך – שהלוקח בצור מן האוצרות חייב ומן החמרים פטור, ובצידון – מן האוצרות פטור ומן החמרים חייב, ולפיכך יש שהגיהו את דברי הרמב"ם על פי נוסח התוספתא (ראה תוכ"פ דמאי עמ' 198).
ח. הַלּוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, אִם הָיָה תַּגָּר גּוֹי שֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל – הֲרֵי פֵּרוֹתָיו דְּמַאי. לְפִיכָךְ, בָּרִאשׁוֹנָה, בִּזְמַן שֶׁהָיָה רֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיַד יִשְׂרָאֵל, הָיָה הַלּוֹקֵחַ מִכָּל תַּגָּר גּוֹי מְעַשֵּׂר דְּמַאי כְּלוֹקֵחַ מֵעַם הָאָרֶץ.
ח. תַּגָּר. שאינו מוכר מהגדל בשדותיו אלא קונה מאחרים ומוכר. אִם הָיָה תַּגָּר גּוֹי שֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי פֵּרוֹתָיו דְּמַאי. שהפירות שנקנו מישראל התחייבו בתרומות ומעשרות בעודם אצלו, ואין ידוע אם הוא הפריש עליהם מעשר כדין. בִּזְמַן שֶׁהָיָה רֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיַד יִשְׂרָאֵל הָיָה הַלּוֹקֵחַ מִכָּל תַּגָּר גּוֹי מְעַשֵּׂר דְּמַאי. שסביר להניח שהתגר קנה את הפירות מישראל.
ט. אֵי זֶה הוּא תַּגָּר? זֶה שֶׁהֵבִיא וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ. אֲבָל אִם הֵבִיא פַּעַם אַחַת, אֲפִלּוּ הֵבִיא שְׁלֹשָׁה מַשּׂוֹאִין בְּבַת אַחַת, אוֹ שֶׁהֵבִיא הוּא וּבְנוֹ וּפוֹעֵל – עֲדַיִן לֹא הֻחְזַק תַּגָּר.
ט. וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ. הביא פעם שנייה ושלישית. אֲפִלּוּ הֵבִיא שְׁלֹשָׁה מַשּׂוֹאִין בְּבַת אַחַת. שהביא בפעם אחת כמות שרגילים להביא בשלוש פעמים נפרדות. אוֹ שֶׁהֵבִיא הוּא וּבְנוֹ וּפוֹעֵל. שכל אחד מהם הביא כמות שרגילים להביא בפעם אחת. עֲדַיִן לֹא הֻחְזַק תַּגָּר. ודין פירותיו כפירות של גוי (ראה הלכות תרומות א,י-יא).
י. כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי, לֹא גָּזְרוּ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ.
י. לֹא גָּזְרוּ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. שאם נקבעו למעשרות בארץ ישראל חייבים במעשרות מדרבנן. אולם לא גזרו עליהם דמאי (רדב"ז, וראה הלכות תרומות א,כב).
יא. פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּדְּמַאי. וְשֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ, וְכֵן דְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן תָּדִיר מִחוּצָה לָאָרֶץ, כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְדַרְמַסְקָנִיּוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי.
יא. פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ. הלוקח מן השוק במקום שרוב הפירות הם מארץ ישראל. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּדְּמַאי. ואפילו בסוריה (ראה לעיל ה"ד). וְכֵן דְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן תָּדִיר מִחוּצָה לָאָרֶץ. שרגילים להביאם מחוץ לארץ. וְדַרְמַסְקָנִיּוֹת. מין שזיפים הגדלים בסביבות דמשק (ביאור לתוספתא מהדו' ליברמן דמאי א,ט). הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. ואפילו בארץ ישראל. שהולכים אחר הרוב בין להקל ובין להחמיר (רדב"ז).
יב. לֹא הָלְכוּ חֲכָמִים בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ לֹא אַחַר הַמַּרְאֶה וְלֹא אַחַר הַטַּעַם וְלֹא אַחַר הָרֵיחַ, אֶלָּא אַחַר הָרֹב: כָּל שֶׁרַבּוּ לוֹ – מֻתָּר, וְשֶׁלֹּא רַבּוּ לוֹ – אָסוּר.
כֵּיצַד? רַבּוּ בָּעִיר אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה אוֹ שֶׁרַבּוּ בַּמְּדִינָה וְלֹא רַבּוּ בָּעִיר, רַבּוּ בָּהָר וְלֹא רַבּוּ בַּבִּקְעָה אוֹ שֶׁרַבּוּ בַּבִּקְעָה וְלֹא רַבּוּ בָּהָר, רַבּוּ לַחֶנְוָנִי וְלֹא רַבּוּ לְבַעַל הַבַּיִת, לְבַעַל הַבַּיִת וְלֹא רַבּוּ לַחֶנְוָנִי – זֶה שֶׁרַבּוּ בּוֹ מֻתָּר, וּמָקוֹם שֶׁלֹּא רַבּוּ בּוֹ חַיָּב בַּדְּמַאי.
יב. לֹא הָלְכוּ חֲכָמִים בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ לֹא אַחַר הַמַּרְאֶה וְלֹא אַחַר הַטַּעַם וְלֹא אַחַר הָרֵיחַ. כשיש ספק אם פירות מסוימים מארץ ישראל או מחוץ לארץ וניכר על פי המראה, הטעם או הריח שהפירות מחוץ לארץ אין סומכים על כך לפטרם ממעשרות (אבל אחרי הצבע הולכים כדלעיל ה"ה – תוכ"פ דמאי עמ' 238; ויש אומרים שדווקא באורז שהשינוי ניכר ביותר הולכים אחר המראה – ערוה"ש קיד,טו). כָּל שֶׁרַבּוּ לוֹ. באותו המקום שבו נמצאים הפירות, כמבואר בפסקה הסמוכה. מֻתָּר. ופטורים ממעשרות. וְשֶׁלֹּא רַבּוּ לוֹ אָסוּר. וצריך לעשרם כדין דמאי.
רַבּוּ בָּעִיר. רוב הפירות הנמכרים בעיר הם מחוץ לארץ. אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. שבכפרים בסביבות העיר רוב הפירות הם מארץ ישראל (ח"ד דמאי ד,ט). רַבּוּ לַחֶנְוָנִי. המוכר בחנות. וְלֹא רַבּוּ לְבַעַל הַבַּיִת. המוכר בביתו.
יג. רַבּוּ פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ בַּשּׁוּק וְנִתְמַעֲטוּ – חָזַר הַשּׁוּק לְיָשְׁנוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ חַיָּב בַּדְּמַאי.
יד. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי: הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לִזְרִיעָה אוֹ לְהַאֲכִיל לַבְּהֵמָה, קֶמַח לְעוֹרוֹת אוֹ לִמְלֻגְמָא אוֹ לִרְטִיָּה, שֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר אוֹ לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, יַיִן לְקִילוֹר, וְחַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדֻמָּע, וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת, וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים – כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ: 'מְתֻקָּנִין הֵן' – אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר.
יד. קֶמַח לְעוֹרוֹת. להשתמש בקמח לצורך עיבוד עורות. לִמְלֻגְמָא. ללעוס ולהניח על מכה לצורך רפואה (פה"מ שביעית א,ח). לִרְטִיָּה. חתיכת בד שמורחים עליה משחה ונותנים על המכה (פה"מ עירובין י,יג). יַיִן לְקִילוֹר. סם מרפא לעין (פה"מ שבת ח,א). וכל הדברים שנמנו עד כאן לא גזרו בהם משום שמן התורה רק דבר המיועד לאכילה לשתייה ולסיכה חייב במעשרות. ודבר המיועד לשימוש אחר חייב מדברי חכמים וכל שחיובו מדברי חכמים לא גזרו בו גזרת דמאי (משנה ראשונה דמאי א,ג). וְחַלַּת עַם הָאָרֶץ. בין שהפריש עם הארץ חלה מעיסתו, ובין שקנה עיסה מעם הארץ והפריש ממנה חלה (ריק"ו ושאר מפרשים). וְהַמְדֻמָּע. פירות דמאי של חולין שנפלה תרומה לתוכם ואין בהם יותר מפי מאה מהתרומה וצריך לנהוג בתערובת כדין תרומה. ואומר עם הארץ שהפריש מעשרות מהחולין. וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אוכל שנקנה בירושלים מעם הארץ בכסף של מעשר שני. וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. החלקים הנאכלים לכהנים מקרבן מנחה שהביא עם הארץ. וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים. פירות שמוסיפים על הביכורים כדי להרבות בהם, והביאם עם הארץ. כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. שלא גזרו על הדמאי בדברים הנאכלים לכהנים או באכילת מצווה (משנה ראשונה ותוי"ט שם).
טו. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֵם לְגוֹי וְלֹא יַאֲכִילֵם לִבְהֵמָה, אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים, עַד שֶׁיְּתַקְּנֵם דְּמַאי.
טו. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה. קנה פירות לאכילה והתחרט, ועכשיו רוצה להאכילם לבהמה. עַד שֶׁיְּתַקְּנֵם דְּמַאי. שכבר נתחייבו בדמאי כשלקחם לאכילה.
טז. שֶׁמֶן עָרֵב – פָּטוּר מִן הַדְּמַאי, שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ לַאֲכִילָה. שֶׁמֶן שֶׁלּוֹקֵחַ הַסּוֹרֵק לָתֵת אוֹתוֹ בַּצֶּמֶר – פָּטוּר מִן הַדְּמַאי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בַּצֶּמֶר. אֲבָל שֶׁהָאוֹרֵג לוֹקֵחַ לָסוּךְ בּוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו – חַיָּב בַּדְּמַאי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בְּגוּפוֹ, וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה הִיא בְּכָל מָקוֹם.
טז. שֶׁמֶן עָרֵב. שמן שמערבים בו בשמים ועשבים כדי שייתן ריח טוב. שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ לַאֲכִילָה. אלא להרחה (שנות אליהו דמאי א,ג). שֶׁמֶן שֶׁלּוֹקֵחַ הַסּוֹרֵק לָתֵת אוֹתוֹ בַּצֶּמֶר. כדי לרכך את הצמר ולהקל על הסריקה. ופטור כדין הלוקח שמן לסוך את הכלים לעיל הי"ד. אֲבָל שֶׁהָאוֹרֵג לוֹקֵחַ לָסוּךְ בּוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו. כדי להגן עליהן כשהן משתפשפות בחוטים. חַיָּב בַּדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בְּגוּפוֹ. והרי הוא כמי שסך שמן על גופו. וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה הִיא בְּכָל מָקוֹם. ראה הלכות תרומות יא,א.
יז. גּוֹי שֶׁשָּׁאַל מִיִּשְׂרָאֵל לָתֵת לוֹ שֶׁמֶן עַל מַכָּתוֹ – בַּוַּדַּאי אָסוּר, וּבַדְּמַאי מֻתָּר. נָתַן הַגּוֹי שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי טַבְלָה לְהִתְעַגֵּל עָלֶיהָ – מִשֶּׁעָמַד, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לֵישֵׁב אַחֲרָיו.
יז. טַבְלָה. לוח. לְהִתְעַגֵּל עָלֶיהָ. להתגלגל עליה ועל ידי כך לסוך את גופו. מִשֶּׁעָמַד מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לֵישֵׁב אַחֲרָיו. שאיסור הטבל הוא מפני התרומה המעורבת בו, וכשם שבתרומה מותר לישראל ליהנות מהשמן לאחר שהכהן כבר סך ממנו מפני שהתחלל מקדושתו (ראה הלכות תרומות יא,ח ובביאור שם), כך גם כאן כבר נתחללה התרומה שבטבל על ידי הגוי (ערוה"ש קטו,יא, ביאור לתוספתא מהדו' ליברמן דמאי א,כב ותרומות י,י).
יח. מִי שֶׁנָּפַל שֶׁמֶן דְּמַאי עַל בְּשָׂרוֹ – מְשַׁפְשְׁפוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
הַלּוֹקֵחַ יַיִן לַמֻּרְיָס אוֹ לָאֲלֻנְתִּית, אוֹ קִטְנִיּוֹת לַעֲשׂוֹתָן טְחִינִין – חַיָּב בַּדְּמַאי. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מֻרְיָס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן אוֹ אֲלֻנְתִּית אוֹ שֶׁלָּקַח טְחִינִין – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל תַּעֲרֹבֶת דְּמַאי. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁחַיָּב בַּדְּמַאי שֶׁנִּתְעָרֵב כְּגוֹן תְּבָלִין וּשְׂאוֹר, הוֹאִיל וְטַעְמָן נִכָּר – אֵינָן בְּטֵלִין, וְנִמְצֵאת כָּל הַתַּעֲרֹבֶת חַיֶּבֶת בַּדְּמַאי.
יח. מְשַׁפְשְׁפוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מפני שאינו מתכוון ליהנות ממנו (ערוה"ש קטו,יא). ויש מפרשים שכשנפל השמן על בשרו נתחללה קדושת התרומה שבו (רמב"ם לעם).
הַלּוֹקֵחַ יַיִן לַמֻּרְיָס. קונה יין על מנת ליתנו בציר דגים. אוֹ לָאֲלֻנְתִּית. משקה מעורב ביין. טְחִינִין. מעין עוגיות הנעשות מקטניות טחונות המעורבות בדבש ותבלינים. חַיָּב בַּדְּמַאי. שנתחייב לעשר בשעה שקנה, ואפילו חשב משעת הקניה לעשותו תערובת דמאי. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מֻרְיָס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן וכו'. אם כבר בשעה שקנה לא היה הדמאי בעין אלא מעורב, פטור מלעשר, שלא גזרו על התערובת. הוֹאִיל וְטַעְמָן נִכָּר. מורגש בכל התערובת.
יט. כָּל אֵלּוּ הַפְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן: אִם הִתְקִינָן דְּמַאי וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי; אֲבָל אִם תִּקֵּן אֶת הַדְּמַאי בְּוַדַּאי וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעַשְׂרוֹת, אוֹ שֶׁתִּקֵּן אֶת הַוַּדַּאי בִּדְמַאי – לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
יט. כָּל אֵלּוּ הַפְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן. כמבואר לעיל הי"ד. אִם הִתְקִינָן דְּמַאי. תיקן אותם כדרך שמתקנים דמאי. מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וצריך להעלות את המעשר השני לירושלים ולתת את תרומת המעשר לכהן. אֲבָל אִם תִּקֵּן אֶת הַדְּמַאי בְּוַדַּאי וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעַשְׂרוֹת. אם הפריש מהדמאי תרומה גדולה, לא חלה ההפרשה מכיוון שעם הארץ כבר הפריש תרומה. אוֹ שֶׁתִּקֵּן אֶת הַוַּדַּאי בִּדְמַאי. אם הפריש מפירות טבל ודאי רק תרומת מעשר ומעשר שני. לֹא עָשָׂה כְּלוּם. הפירות אינם מתוקנים מפני שלא הפריש תרומה גדולה (כס"מ, ועיין מרכה"מ).
כ. כָּל הָעִיר מוֹכְרִין וַדַּאי וְאֶחָד מוֹכֵר דְּמַאי, וְלָקַח וְאֵין יָדוּעַ מִמִּי לָקַח – כֵּיצַד מְתַקֵּן? מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָם לַכֹּהֵן, וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד, וַהֲרֵי הוּא כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי.
כ. כָּל הָעִיר מוֹכְרִין וַדַּאי. פירות שוודאי אינם מעושרים. וְאֶחָד מוֹכֵר דְּמַאי. שכבר הפריש ממנו תרומה גדולה. מַפְרִישׁ תְּרוּמָה. שמא לקח ממי שמוכר ודאי, ונותנה לכהן (עיין לעיל ט,ה בפסקים ושיטות). וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. שהרי בין אם הפירות ודאי בין אם הם דמאי הרי הם חייבים בתרומת מעשר. וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד. אבל מעשר ראשון ומעשר עני ספק אם חייב לתת אותם כדין ודאי או שצריך רק לקרוא להם שם כדין דמאי. ולכן פטור מלתת כדין ספק ממון שהמוציא מחברו עליו הראיה (לעיל ט,ב). וַהֲרֵי הוּא כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי. שנוהגים בו בקולות מסוימות, כגון שאין מוסיף חומש אם פודהו ואינו חייב לבערו (ראה הלכות מעשר שני ה,ד, יא,ח).
כא. וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי קֻפּוֹת, אַחַת טֶבֶל וְאַחַת מְתֻקָּן, וְאָבְדָה אַחַת מֵהֶן – הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁנִיָּה תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד, כַּדְּמַאי.
כא. קֻפּוֹת. סלים. הֲרֵי זֶה מַפְרִיש מִן הַשְּׁנִיָּה וכו'. שהקופה שנשארה היא ספק טבל.

תקציר הפרק 

פרק י"ג הלכות מעשר

פירות שלא נאסרו משום דמאי

לאחר שעסקנו באריכות בדיני דמאי, ובפרק הקודם למדנו שישנם מצבים מסויימים שבהם הקלו בדין דמאי ו'עם הארץ' נאמן על פירותיו, בפרק זה מלמדנו הרמב"ם שיש פירות ומצבים שבהם כלל לא גזרו על הדמאי:

1⃣פירות שאינם בחזקת הפקר.

2⃣פירות שגדלו בארץ שהחזיקו בה עולי בבל.

⬅וכן עוד מקרים שלא שכיחים שהרמב"ם מביא כמפורט בפרק.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מעשר ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם גזרת דמאי חלה על פירות שאין חזקתן לאכילה?

2.האם גזרו דמאי על סוריה?

3.האם אגוזים נחשבים לדמאי?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן