פרק י"ג, הלכות נזקי ממון, ספר נזיקין
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כֵּלִים שֶׁנָּפְלוּ לַבּוֹר וְנִשְׁתַּבְּרוּ – בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר" (שמות כא,לג) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "שׁוֹר" – לֹא אָדָם; "חֲמוֹר" – לֹא כֵּלִים. אֲפִלּוּ נָפַל שׁוֹר בְּכֵלָיו, וּמֵת הַשּׁוֹר וְנִשְׁתַּבְּרוּ כֵּלָיו – חַיָּב עַל הַבְּהֵמָה וּפָטוּר עַל הַכֵּלִים.
א. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפירוש הפסוקים. שׁוֹר לֹא אָדָם חֲמוֹר לֹא כֵּלִים. והפטור באדם הוא רק כאשר מת ולא כאשר ניזוק (לעיל יב,טז), אך על כלים פטור גם אם ניזוקו ולא נשברו לגמרי. שבכלים אין דין מוות והיזקם זהו מיתתם (רש"י בבא קמא כח,ב). אֲפִלּוּ נָפַל שׁוֹר בְּכֵלָיו. נפל עם כלים עליו, וזה מצוי יותר שיקרה.
ב. הַבּוֹר – מֵאֲבוֹת נְזָקִים הוּא, וְתוֹלְדוֹתָיו כְּמוֹתוֹ, מוּעָדִין מִתְּחִלָּתָן. וְכָל הַמַּנִּיחַ תַּקָּלָה – הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַבּוֹר, וְאִם הֻזַּק בָּהּ אָדָם אוֹ בְּהֵמָה – מְשַׁלֵּם זֶה שֶׁהִנִּיחַ הַתַּקָּלָה נֶזֶק שָׁלֵם, בֵּין שֶׁהִפְקִיר הַתַּקָּלָה בֵּין שֶׁלֹּא הִפְקִירָהּ, וְאִם הֻזְּקוּ בָּהּ כֵּלִים – פָּטוּר.
ב. וְתוֹלְדוֹתָיו כְּמוֹתוֹ מוּעָדִין מִתְּחִלָּתָן. שיש בהן מכשול ועשויות לגרום נזק (וראה לעיל ב,א). בֵּין שֶׁהִפְקִיר הַתַּקָּלָה. שבכל מקרה אחריותו על התקלה וכאילו לא הפקירה (ראה לקמן ה"ה).
ג. כֵּיצַד? הַמַּנִּיחַ אַבְנוֹ אוֹ סַכִּינוֹ אוֹ מַשָּׂאוֹ אוֹ תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶם בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה – חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם; וְכֵן אִם הִנִּיחָן בִּרְשׁוּתוֹ, וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִירָן. נִתְקַל בַּקַּרְקַע, וְנֶחְבַּט בְּתַקָּלָה זוֹ וְהֻזַּק בָּהּ – חַיָּב בַּעַל הַתַּקָּלָה. וְאִם הֻזְּקוּ כֵּלִים בְּכָל אֵלּוּ אוֹ נִטַּנְּפוּ – פָּטוּר.
ג. אוֹ תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ. ראה לקמן הי"ד. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. או במקום שסביר שייפלו ממנו לרשות הרבים, כגון בראש גגו (הלכה למשה, יד"פ). וְכֵן אִם הִנִּיחָן בִּרְשׁוּתוֹ… וְלֹא הִפְקִירָן. כמבואר לגבי החופר בור (לעיל יב,ב). נִתְקַל בַּקַּרְקַע וְנֶחְבַּט בְּתַקָּלָה זוֹ וְהֻזַּק בָּהּ. שכתוצאה מההיתקלות שלו בקרקע מעד ונפל על התקלה וניזוק ממנה. חַיָּב בַּעַל הַתַּקָּלָה. שאף שתחילת הנזק נגרמה על ידי הקרקע, מכיוון שבסופו של דבר ניזק מהתקלה, חייב בעל התקלה. אוֹ נִטַּנְּפוּ. כגון ששפך מים ברשות הרבים ונתלכלכו בהם כליו של זה (לקמן הי"ב).
ד. הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְהִרְבִּיץ גְּלָלִים, וְנִטַּנְּפוּ בָּהֶם כֵּלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – פָּטוּר, שֶׁהַגָּלָל הַזֶּה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הוּא, וְלֹא מָצִינוּ בּוֹר שֶׁחַיָּב בּוֹ עַל הַכֵּלִים.
ה. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָלַךְ הַמְהַלֵּךְ וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ – פָּטוּר, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין. וְאִם הֻזַּק בָּהּ – הֲרֵי בַּעַל הַכַּד חַיָּב בִּנְזָקָיו, וַאֲפִלּוּ הִפְקִיר הַכַּד, שֶׁכָּל הַמַּפְקִיר נְזָקִין שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹתָן מִתְּחִלָּה – חַיָּב כְּאִלּוּ לֹא הִפְקִירָן.
ה. לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן וכו'. והיה לו לבעל הכד לדעת שיכולים להיתקל בכדו. שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹתָן מִתְּחִלָּה. כגון כאן, שאין להעמיד כלים ברשות הרבים אלא לזמן מועט, כדי לנוח (ראה לעיל ג,ג).
ו. הִנִּיחַ אֶת הַכַּד בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחָהּ שָׁם, כְּגוֹן מְקוֹם הַקְּרָנוֹת שֶׁל גִּתּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ – חַיָּב, וְאִם הֻזַּק בָּהּ הַמְהַלֵּךְ – בַּעַל הַכַּד פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהִסְתַּכֵּל. וְאִם הָיְתָה אֲפֵלָה, אוֹ שֶׁמִּלֵּא כָּל הַדֶּרֶךְ כַּדִּים – פָּטוּר עַל שְׁבִירָתָהּ, וְאִם נִתְקַל בָּהּ – הֲרֵי בַּעַל הַכַּד חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ו. מְקוֹם הַקְּרָנוֹת שֶׁל גִּתּוֹת. אזור הסמוך לגת הענבים שבו מניחים אנשים את כדיהם כשהגת מלאה (מאירי בבא קמא כח,א). מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהִסְתַּכֵּל. שידוע שבמקום זה מניחים אנשים כדיהם. פָּטוּר עַל שְׁבִירָתָהּ וכו'. שלא יכול היה להישמר מלהיתקל בכד, ואם כן בעל הכד הוא שצריך היה להימנע מלהניח במצב זה את כדיו.
ז. נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחֲרָסֶיהָ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, לְפִי שֶׁהוּא אָנוּס, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִלֵּק הַחֲרָסִים, וַהֲרֵי הַחֲרָסִים וְהַמַּיִם כְּהֶפְקֵר, וְלֹא הִפְקִיר אֶלָּא אַחַר שֶׁנֶּאֱנַס וּלְפִיכָךְ פָּטוּר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת בַּחֲרָסֶיהָ, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּב. וְהוּא הַדִּין לְנָפְלָה גְּמָלוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ. וְאִם הֻזְּקוּ כֵּלִים בְּכָל אֵלּוּ – פָּטוּר, בֵּין הִפְקִיר בֵּין לֹא הִפְקִיר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ז. נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. בטעות, וכגון שנתקל בדבר מה. שֶׁלָּקָה בַּחֲרָסֶיהָ. ניזק מהשברים. פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם. ואין לחייבו בתשלום הנזק. לְפִי שֶׁהוּא אָנוּס. ולא באשמתו נתקל ונשבר הכלי. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שאף שאין בית דין יכולים לחייבו מכל מקום מבחינה מוסרית הוא אחראי לנעשה וראוי שישלם. וַהֲרֵי הַחֲרָסִים וְהַמַּיִם כְּהֶפְקֵר וכו'. זהו הטעם לפטור, לפי שמן הסתם אין דעתו של אדם חפצה בחרסים. וְלֹא הִפְקִיר אֶלָּא אַחַר שֶׁנֶּאֱנַס. ולפיכך אף שהפקרת תקלה אינה פוטרת בדרך כלל (לעיל ה"ב), כאן הוא פטור שכן תחילת הנזק הגיעה באונס. וְהוּא הַדִּין לְנָפְלָה גְּמָלוֹ. והפקירו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א.
ח. שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן: אִם הָיָה לָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד – חַיָּב בִּנְזָקָיו שֶׁל שֵׁנִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס בִּשְׁעַת נְפִילָה, אֵינוֹ אָנוּס בִּהְיוֹתוֹ מֻטָּל בַּדֶּרֶךְ, וַהֲרֵי הוּא יָכוֹל לַעֲמֹד; וְאִם לֹא הָיָה לוֹ לַעֲמֹד – פָּטוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לָזֶה שֶׁנִּתְקַל בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד בְּנַפְשׁוֹ.
ח. קַדָּרִין. מוכרי כלי חרס. אִם הָיָה לָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד. שיכול היה להיעמד לפני שהזיק. וַהֲרֵי הוּא יָכוֹל לַעֲמֹד. ובניגוד לשברי חרסים או מים (לעיל ה"ז), אין גופו של אדם הפקר ואף אם נפל באונס הוא אחראי להיעמד ולמנוע נזק (רי"ף בבא קמא יד,ב). פָּטוּר. לפי שעדיין הוא אנוס. מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד בְּנַפְשׁוֹ. מחמת הנפילה.
ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזָקָיו שֶׁל שֵׁנִי? בְּשֶׁהֻזַּק גּוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אֲבָל אִם הֻזְּקוּ כֵּלָיו – פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל הַכֵּלִים בְּבוֹר, וְכָל תַּקָּלָה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הִיא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ט. וְכָל תַּקָּלָה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הִיא. ואף אדם זה, מאחר שהוא מוטל בדרך הרי הוא כשאר תקלות המונחות שנחשבות כתולדת בור. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב.
י. הַקַּדָּרִין וְהַזַּגָּגִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן וְהַשְּׁלִישִׁי בַּשֵּׁנִי, וְכָל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד – הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי, בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן הַמֻּטָּל בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ, וְהַשֵּׁנִי חַיָּב בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי אִם הֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי; אֲבָל אִם הֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁנָּפַל – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הַשֵּׁנִי: 'בּוֹר זֶה, שֶׁהוּא מַשָּׂאִי, אֵין אֲנִי הַכּוֹרֶה אוֹתוֹ', שֶׁהֲרֵי הָרִאשׁוֹן הִפִּיל הַשֵּׁנִי עִם מַשָּׂאוֹ. וְאִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה – כֻּלָּן פְּטוּרִין.
י. וְהַזַּגָּגִין. מוכרי כלי זכוכית. וְכָל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד. והרי הם אשמים במה שהזיק גופם. בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. שגופו של ראשון הוא כבור, שכן היה לו להיעמד (לעיל ה"ח). בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ. שבמקרה זה ניתן להניח שלא הפקיר את משאו שנפל (שזגג לא יפקיר את מלאכתו), ולכן הוא נחשב בורו (רמב"ן מלחמות ה' בבא קמא טו,א בדפי הרי"ף; וראה מ"מ). אֲבָל אִם הֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ שֶׁל שֵׁנִי… פָּטוּר. אף אם לא הפקיר השני את המשא שגרם לנזק. שֶׁהֲרֵי הָרִאשׁוֹן הִפִּיל הַשֵּׁנִי עִם מַשָּׂאוֹ. והוא אחראי לכך שמשאו של השני נהפך לתקלה לרבים. ומכל מקום פטור גם הראשון על הנזק, לפי שאין משא זה ממונו שלו ודינו כמפקיר משאו אחר שנאנס שהוא פטור. ועל מה שהזיק השני את השלישי בגופו חייב, שהרי היה לו לעמוד ולא עמד (רמב"ן שם). וְאִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה. שהזהיר כל אחד את חברו מלהתנגש בו. פְּטוּרִין. אף אם יכלו להיעמד.
יא. נָפַל הָרִאשׁוֹן וְהָיָה מֻטָּל לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ, וְנִתְקַל אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ וְאֶחָד בְּרַגְלָיו וְאֶחָד בְּבִטְנוֹ – הֲרֵי הוּא חַיָּב בְּנִזְקֵי כֻּלָּם, הוֹאִיל וְהָיָה לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד.
יב. הַשּׁוֹפֵךְ אֶת הַמַּיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּב בִּנְזָקָיו; וְאִם נִטַּנְּפוּ כֵּלָיו – פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִבְלְעוּ הַמַּיִם בָּאָרֶץ, וְנִשְׁאֲרָה הָאָרֶץ חֲלָקָה, וְהֻחְלַק וְנָפַל וְהֻזַּק בַּקַּרְקַע – הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו.
יב. וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר. נזק בגופו. חַיָּב בִּנְזָקָיו. שדין מים אלו כבור. וְאִם נִטַּנְּפוּ כֵּלָיו. התלכלכו בגדיו מהמים. פָּטוּר. ככל תולדות הבור שפטור בהן על כלים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ג. נִבְלְעוּ הַמַּיִם בָּאָרֶץ… הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו. שהמים גרמו לכך שיחליק וייחבט בקרקע.
יג. כָּל אֵלּוּ שֶׁפּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן – אֵין לָהֶם רְשׁוּת לִשְׁפֹּךְ הַמַּיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת לִשְׁפֹּךְ. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם הֻזַּק אָדָם אוֹ בְּהֵמָה בַּמַּיִם – חַיָּבִין נֶזֶק שָׁלֵם.
יג. שֶׁפּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן. פותחים את צינורות מי השופכין של הבית לרשות הרבים. וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן. מנקים את מאגרי המים מהמים שהיו מכונסים בהם כדי שיוכלו להיכנס לשם מי גשמים חדשים. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת לִשְׁפֹּךְ. שבין כה וכה יורד גשם. חַיָּבִין נֶזֶק שָׁלֵם. מדין נזקי בור, ואף שעשו זאת ברשות הרי האחריות לנזק עליהם (וראה לקמן הט"ו).
יד. לֹא יוֹצִיא אָדָם תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּדּוֹשׁוּ וְיֵעָשׂוּ לוֹ זֶבֶל. וְאִם הוֹצִיא – קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כְּהֶפְקֵר, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה מֵעֵת שֶׁנִּדּוֹשׁוּ וְהִשְׁבִּיחוּ. וְאִם קָדַם אָדָם וְזָכָה בָּהֶם מִשְּׁעַת הוֹצָאָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּהֶפְקֵר, אִם הֻזַּק בָּהֶן אָדָם אוֹ בְּהֵמָה – הֲרֵי זֶה הַמּוֹצִיא חַיָּב לְשַׁלֵּם.
יד. תִּבְנוֹ. שיירי השיבולת הנשארים בגורן לאחר הדישה. וְקַשּׁוֹ. חלק השיבולת הנשאר בקרקע לאחר הקצירה (מאירי בבא קמא ל,א). שֶׁיִּדּוֹשׁוּ. שידרכו עליהם בני האדם כדי שיימעכו וייטיבו לזבל את הקרקע. והטעם לאיסור הוא שעשויים בני אדם להחליק על התבן והקש (בבלי בבא קמא ל,ב). קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים… מֵעֵת שֶׁנִּדּוֹשׁוּ וְהִשְׁבִּיחוּ. משעה שהשביחו מודיעים שהללו הפקר, כדי שלא ירוויח זה שהוציאם באיסור. וְאִם קָדַם אָדָם וְזָכָה בָּהֶם מִשְּׁעַת הוֹצָאָה… אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. שלמעשה נקנס המוציא כבר מעת שהוציא את התבן והקש, ועל כן אם לקח אותם אדם הרי הם שלו. אלא שאין מורים כך לכתחילה ואם ישאל אדם מראש אומרים לו שלא ייקחם (יד"פ; וראה מ"מ שפירש שהטעם הוא משום שיש ספק אם יכול לזכות כבר משעת ההוצאה ולכן אם תפס אין מוציאים מידו). וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּהֶפְקֵר וכו'. שההפקרה נועדה לקנסו, אך עדיין אחריות הנזק עליו כל זמן שלא זכו בהם אחרים.
טו. יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת הַזֶּבֶל וְהַגְּלָלִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, וְלִצְבֹּר אוֹתָם שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם הִזִּיק – חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְחַיָּבִין עַל זֶה הַגָּלָל מִשּׁוּם גָּזֵל; כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁבַח אִם נִדּוֹשׁ, לֹא קָנְסוּ בּוֹ.
טו. יֵשׁ לְכָל אָדָם. מותר הדבר. לְהוֹצִיא אֶת הַזֶּבֶל וְהַגְּלָלִים. המצטברים לו בחצרו. הַזֶּבֶל. פסולת חקלאית שתשמש לדישון. בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים. זמן שבו דרך בני אדם להוציא ולהעמיד הזבל ברשות הרבים כדי לשבחו. נִשּׁוֹף. נדרס, ועל ידי כך יתרכך. וְאַף עַל פִּי כֵן. שהותר הדבר. וְחַיָּבִין עַל זֶה הַגָּלָל מִשּׁוּם גָּזֵל. שלא הופקר ואף יש רשות להעמידו. כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁבַח אִם נִדּוֹשׁ וכו'. ומטעם זה אסור לקחת את הגלל שלא בשעת הוצאת הזבלים. ואף שבזמן זה אסור להעמידו ברשות הרבים, מאחר שאינו משביח על ידי הדריסה לא הוצרכו לגדור ולקנוס בו ולפיכך יש בו גזל (ראה הלכות גזלה ו,ה).
טז. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים, אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לִלְבֵנִים.
טז. אֵין שׁוֹרִין טִיט. במים כדי שיהיה רך. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שהשרייה אורכת זמן רב ובינתיים יש בדבר משום תקלה. וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. מייבשים אותן ברשות הרבים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט. מערבים במים כדי לתתו מיד בבניין. אֲבָל לֹא לִלְבֵנִים. אין גובלים הטיט כדי להכין לבנים כי טיט זה דורש יותר שהייה (תפארת ישראל בבא מציעא י,ז).
יז. הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים: הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא, וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה, וְכֻלָּן שֶׁהִזִּיקוּ – חַיָּבִין לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
יז. הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שבונה ברשותו וצריך את מקום רשות הרבים כדי להעביר שם חומרי בניין (מאירי בבא מציעא קיח,ב). הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא וכו'. שלא ישהה את האבנים אלא מיד כשיניחו אותן שם ייקח אותן הבונה. וְכֻלָּן שֶׁהִזִּיקוּ… נֶזֶק שָׁלֵם. אף שנהגו על פי המותר להם, כאמור לעיל הט"ו.
יח. הַחַצָּב שֶׁחָצַב אֶבֶן וּמְסָרָהּ לַסַּתָּת, וְהֻזַּק בָּהּ אָדָם אוֹ בְּהֵמָה – הַסַּתָּת חַיָּב. וְסַתָּת שֶׁמָּסַר לַחַמָּר – הַחַמָּר חַיָּב. מָסַר חַמָּר לַכַּתָּף – הַכַּתָּף חַיָּב. מָסַר כַּתָּף לַבּוֹנֶה – הַבּוֹנֶה חַיָּב. וְאִם מְסָרָהּ הַבּוֹנֶה לְזֶה הַמְתַקֵּן יְשִׁיבָתָהּ בַּבִּנְיָן – הַמְתַקֵּן חַיָּב. וְאִם אַחַר שֶׁהֶעֱלוּהָ עַל גַּבֵּי דִּימוֹס נָפְלָה וְהִזִּיקָה, וְהָיוּ עוֹשִׂין בְּקַבְּלָנוּת – כֻּלָּן חַיָּבִין; וּבִשְׂכִירוּת – הָאַחֲרוֹן חַיָּב וְכֻלָּן פְּטוּרִין.
יח. הַחַצָּב. חוצב אבנים לבניין. וּמְסָרָהּ לַסַּתָּת. המיישר את האבן ומחליקה. הַסַּתָּת חַיָּב. שבזמן שהייתה האבן ברשותו הוא היה צריך להשגיח שלא ייכשלו בה. לַחַמָּר. מוליך האבן על החמור לאתר הבנייה. לַכַּתָּף. סבל המוסר אותה לבונה. לַבּוֹנֶה. הוא העומד סמוך לקיר הבניין. לְזֶה הַמְתַקֵּן יְשִׁיבָתָהּ בַּבִּנְיָן. האחראי לכך שתשב האבן במדויק ובחזקה. דִּימוֹס. שורת אבנים בבניין. נָפְלָה וְהִזִּיקָה. ולא הייתה בידי אף אחד. וְהָיוּ עוֹשִׂין בְּקַבְּלָנוּת. שקיבלו מראש סכום תמורת כל העבודה. כֻּלָּן חַיָּבִין. שאחריות העבודה מוטלת עליהם יחד. וּבִשְׂכִירוּת. שקיבל כל אחד שכר עבור זמן עבודתו. הָאַחֲרוֹן חַיָּב. שהוא אחראי שתשב האבן ביציבות ולא תזיק.
יט. הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִפְקִירָן, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לַבּוֹר, שֶׁהֲרֵי אֵין תְּחִלָּתָן לְהֶזֵּק. וְאִם הָיוּ רְעוּעִין – בֵּית דִּין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל. וְכַמָּה הַזְּמַן? שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר; לְאַחַר הַזְּמַן – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁשִּׁהָה אוֹתָן.
יט. הַכֹּתֶל וְהָאִילָן. של יחיד. וְהִזִּיקוּ. אחר שנפלו הוזקו בהם (אבן האזל; והמ"מ פירש שהזיקו בשעת הנפילה). פָּטוּר. בעליהם, אף אם ידע שנפלו. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִפְקִירָן. המפרשים התקשו בהבנת מילים אלו, שלכאורה דווקא אם הפקירם יש סיבה להקל יותר (ראה סמ"ע ובאר הגולה). ויש מי שפירש שכוונת הדברים היא שהבעלים פטור אף על פי שהייתה לו אפשרות לסלקם, ולא עשה כן אלא השאירם מונחים והפקירם. והסיבה לכך שפטור היא מפני שאין דומים לבור שהרי מתחילתם אינם תקלה כלל, ולפיכך היה הוא אנוס על נפילתם. ומאחר שנוצרה התקלה באונס יכול בעליה להפקירה ולהיפטר, כמבואר לעיל ה"ז (אבן האזל). נָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן… פָּטוּר. אף שידע ולא פינה אותם, כאמור בתחילת ההלכה. חַיָּב. שלאחר הזמן הקצוב חזקתם של אלו שהם מסוכנים ועלולים להזיק, ואם נפלו לא תועיל הפקרתם שהרי הם ככל בור שתחילתו בפשיעה (ראה לעיל ה"ב).
כ. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית, וְהַגּוֹדֵר גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים, וְהִפְרִיחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק אַחֵר בָּהֶן – חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. וְאִם גָּדַר גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים בְּצִמְצוּם בְּתוֹךְ רְשׁוּתוֹ – פָּטוּר, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים.
כ. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית. בתוך הכותל שלו. וְהִפְרִיחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. שבלטו אלו לתוך רשות הרבים. חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. שהניח תקלה לרבים. בְּתוֹךְ רְשׁוּתוֹ. ולא בלטו החוצה.

כא. הַמַּצְנִיעַ קוֹצָיו וּזְכוּכִיּוֹתָיו בְּתוֹךְ כָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּבָא בַּעַל הַכֹּתֶל וְסָתַר אֶת כָּתְלוֹ, וְנָפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ: אִם כֹּתֶל רָעוּעַ הָיָה – הַמַּצְנִיעַ חַיָּב; וְאִם כֹּתֶל בָּרִיא הוּא – בַּעַל הַכֹּתֶל חַיָּב.

כא. אִם כֹּתֶל רָעוּעַ הָיָה. ועומד להתפרק. הַמַּצְנִיעַ חַיָּב. שהיה לו להניח שהכותל ייפול (או ייסתר על ידי בעליו), ויהיו הקוצים והזכוכיות מגולים. בַּעַל הַכֹּתֶל חַיָּב. שהיה לו להישמר מיצירת תקלה זו ולפנות את הקוצים והזכוכיות אחר סתירת הכותל.
כב. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַצְנִיעִין אֶת הַקּוֹצִים וְאֶת הַזְּכוּכִית בְּתוֹךְ שְׂדוֹתֵיהֶן בְּעֹמֶק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בָּאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲלֵם הַמַּחֲרֵשָׁה, וַאֲחֵרִים שׂוֹרְפִין אוֹתָן בָּאֵשׁ, וַאֲחֵרִים מַשְׁלִיכִין אוֹתָן לַיָּם אוֹ לַנָּהָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֻזַּק בָּהֶם אָדָם.
כב. כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲלֵם הַמַּחֲרֵשָׁה. וייחשפו ויוכלו להזיק. אבל לעומק של שלושה טפחים לא תגיע המחרשה.
כג. לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא בּוֹרוֹת וְלֹא שִׁיחִין וְלֹא מְעָרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֲגָלָה יְכוֹלָה לְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּיהֶן וְהִיא טְעוּנָה אֲבָנִים, שֶׁמָּא תִּפָּתַח מִלְּמַטָּה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְהַחוֹפֵר בּוֹר לְצָרְכֵי רַבִּים – מֻתָּר.
כג. לֹא יְסַקֵּל. לא יפנה אבנים. וְלֹא בּוֹרוֹת וְלֹא שִׁיחִין וְלֹא מְעָרוֹת. מיני חפירה שונים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֲגָלָה יְכוֹלָה לְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּיהֶן וכו'. שעשה לאלו כיסוי חזק. שֶׁמָּא תִּפָּתַח מִלְּמַטָּה. מחמת הזמן והאנשים העוברים שם (פה"מ בבא בתרא ג,יא). ואף שאסור לחפור ברשות הרבים, אם עשה זאת וכיסה כראוי, פטור (לעיל יב,ד). וְהַחוֹפֵר בּוֹר לְצָרְכֵי רַבִּים. כדי שישתו וייהנו ממימיו.
כד. אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּכְצוּצְטְרָיוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא אִם הָיוּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא יַאֲפִיל הַדֶּרֶךְ עַל בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם רָצָה, כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיא. כָּנַס וְלֹא הוֹצִיא – הֲרֵי זֶה מוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר כְּתָלִים לִמְקוֹמָן לְעוֹלָם, שֶׁכָּל מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים אָסוּר לְקַלְקְלוֹ.
כד. זִיזִין. בליטות היוצאות מן הקיר. וּכְצוּצְטְרָיוֹת. גזוזטרות, כמין מרפסות. לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ. שמעל גובה זה לא סביר שיעבור אדם. וְהוּא שֶׁלֹּא יַאֲפִיל הַדֶּרֶךְ עַל בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים. אף כשהותר לבנותם בגובה רב, זהו בתנאי שלא יאפילו ויחשיכו את הדרך. וְאִם רָצָה. לבנותם בגובה נמוך יותר. כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. סותר את קיר הבית ובונהו שוב מעט פנימה. וּמוֹצִיא. את הזיזים כך שלא יצאו לרשות הרבים. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר כְּתָלִים לִמְקוֹמָן. ובכך למנוע שוב מאנשים ללכת שם. שֶׁכָּל מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ וכו'. ואף שהייתה זו רשותו, אחר שפינה שטח זה והלכו בו רבים שוב אין להחזירו לרשות היחיד (ראה לקמן הכ"ז). מֶצֶר. גבול, דרך.
כה. לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּכְצוּצְטְרָיוֹת יוֹצְאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ, וְאִם נָפְלָה – חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ כְּשֶׁהָיְתָה.
כה. הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ. מניחים שזה שהוציא את הזיזים עשה זאת בתוך שטחו וכהלכה, ומאוחר יותר הפך השטח שמתחת לרשות הרבים (פה"מ בבא בתרא ג,יא).
כו. אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַגָּמָל עוֹבֵר בְּרוֹכְבוֹ. וּמַנִּיחִין מָקוֹם פָּנוּי מִשְּׁתֵי שִׂפְתוֹת הַנָּהָר כְּרֹחַב כִּתְפֵי הַמַּלָּחִים שֶׁיּוֹרְדִים שָׁם וּמוֹשְׁכִים הַסְּפִינָה, וְכָל אִילָן הַנִּמְצָא בְּרֹחַב זֶה קוֹצְצִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאֵין מַתְרִין בִּבְעָלָיו, שֶׁהֲרֵי מְעַכֵּב מוֹשְׁכֵי הַסְּפִינָה.
כו. שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וענפיו יוצאים אליה. וּמַנִּיחִין מָקוֹם פָּנוּי מִשְּׁתֵי שִׂפְתוֹת הַנָּהָר וכו'. שלעתים יש צורך למשוך את הספינה בחבלים ונוח יותר לעשות זאת על שפת הנהר ולא בתוכו. ויש לקצוץ אילנות העומדים שם כדי לפנות מקום לטובת מושכי הספינות, שלא יינזקו. כְּרֹחַב כִּתְפֵי הַמַּלָּחִים. שיעור שיוכלו למשוך בו בנוחות, ויש שכתבו שהוא כשתי אמות (מאירי בבא מציעא קז,ב, אולם ראה הלכות גנבה ח,ב).
כז. מִי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נְטָלָהּ וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַּד – מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן וְזָכוּ בּוֹ, וְזֶה שֶׁנָּטַל לֹא זָכָה בּוֹ. וְכַמָּה רֹחַב דֶּרֶךְ הָרַבִּים? אֵין פָּחוֹת מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה.

כז. נְטָלָהּ. החזיק בה לעצמו. וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַּד. דרך חלופית בצד שדהו. מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן. שכבר זכו בו הרבים והוחזק על ידם. וְכַמָּה רֹחַב דֶּרֶךְ הָרַבִּים וכו'. הגדרת דרך הרבים לעניינים רבים (רשויות שבת, מכירת קרקע ועוד) היא דרך ברוחב שש עשרה אמה (וראה פת"ש וערוה"ש שלעניין הנזכר כאן אף שביל קטן שהחזיקו בו רבים אין להוציאו מחזקת הרבים).

תקציר הפרק 

הלכות נזקי ממון
פרק ​יג נזקי בור 🕳
⚠ ​גם היום ​פרק ארוך מהרגיל, להקדיש עוד זמן ללימוד היום.

*נזקי כלים בבור*
​בהמשך מאתמול, תקלה מכל סוג שהוא, נחשבת לתולדות הבור. אך לעולם אין חייבים בבור על כלים שהוזקו. לכן, נפל חמור טעון משא לבור, חיוב הפיצוי הוא רק על הנזקים שנגרמו לחמור ולא על הנזקים שנגרמו למשא.
הפרק מפרט תולדות שונות של הבור, וכן את הסדרי התנועה ברשות הרבים שבה מצויים מפגעים=בורות.​

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזקי ממון ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.השאיר חפציו ברחוב ובא אחר ודרך עליהם – האם חייב?

2.אדם שנפל לרוחב הדרך ונתקלו בו רבים – חייב בנזקי כולם?

3.האם מותר לאדם לחפור מנהרה תחת רשות הרבים לצורכו?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן