א. אֵין הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אוֹ הַמַּעֲבִיר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב, עַד שֶׁיַּעֲקֹר מֵעַל גַּבֵּי מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יָתֵר, וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה.
א. מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים. שזהו שיעור מקום שאם יניחו עליו חפצים גדולים, יישארו שם (פה"מ שבת א,א).
ב. יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. לְפִיכָךְ, אִם עָקַר הַחֵפֶץ מִיַּד אָדָם הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת זוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּיַד אָדָם אַחֵר הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה – חַיָּב. וְכֵן אִם הָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת אֵלּוּ וּפָשַׁט יָדוֹ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְעָקַר הַחֵפֶץ מִמֶּנָּה אוֹ מִיַּד אָדָם הָעוֹמֵד בָּהּ, וְהֶחֱזִיר יָדוֹ אֵלָיו – חַיָּב. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ הַחֵפֶץ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ, הוֹאִיל וְהוּא בְּיָדוֹ – הֲרֵי הוּא כְּמֻנָּח בָּאָרֶץ.
ב. יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. שאף ידו של אדם נחשבת כמקום הראוי להנחת חפץ, משום שאפשר לאחוז בה חפצים (פה"מ שבת א,א). וְהֶחֱזִיר יָדוֹ אֵלָיו. הביא בידו את החפץ לרשות שבה הוא עומד.
ג. הָיָה אוֹכֵל, וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, וְחָשַׁב לְהוֹצִיא הָאֹכֶל שֶׁבְּפִיו מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מְשִׂימָה פִּיו מָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת אֵלּוּ וְהִשְׁתִּין מַיִם אוֹ רָקַק בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה – חַיָּב, שֶׁהֲרֵי עָקַר מֵרְשׁוּת וְהִנִּיחַ בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה, וּמַחֲשַׁבְתּוֹ עוֹשָׂה אוֹתוֹ כְּאִלּוּ עָקַר מֵעַל גַּבֵּי מָקוֹם. הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת זוֹ וּפִי אַמָּה בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְהִשְׁתִּין בָּהּ – פָּטוּר.
ג. וְחָשַׁב לְהוֹצִיא הָאֹכֶל שֶׁבְּפִיו. התכוון להוציאו לרשות אחרת בעזרת פיו. מְשִׂימָה. מחשיבה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. שהמוציא שלא כדרך הוצאה, כגון לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו, פטור (לעיל יב,יג). רָקַק. ירק. וּפִי אַמָּה. קצה האבר. פָּטוּר. מכיוון שנחשב שעקר והניח באותה רשות.
ד. הָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת, וּפָשַׁט יָדוֹ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְנָטַל מִשָּׁם מַיִם מֵעַל גַּבֵּי גֻּמָּא מְלֵאָה מַיִם וְהוֹצִיאָן – חַיָּב, שֶׁהַמַּיִם כֻּלָּן כְּאִלּוּ הֵן מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ. אֲבָל אִם הָיָה כְּלִי צָף עַל גַּבֵּי הַמַּיִם וּפֵרוֹת בְּתוֹךְ הַכְּלִי, וּפָשַׁט יָדוֹ וְלָקַח מִן הַפֵּרוֹת וְהוֹצִיא – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי לֹא נָחוּ הַפֵּרוֹת עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא עָקַר מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת צָפִין עַל גַּבֵּי הַמַּיִם וְהוֹצִיאָן, שֶׁהוּא פָּטוּר. וְכֵן אִם הָיָה שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי הַמַּיִם וְקָלַט מִן הַשֶּׁמֶן וְהוֹצִיאוֹ – פָּטוּר.
ד. שֶׁהַמַּיִם כֻּלָּן כְּאִלּוּ הֵן מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ. ונחשבים המים כיחידה אחת המונחת. שֶׁהֲרֵי לֹא נָחוּ הַפֵּרוֹת עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ. אלא על גבי המים, ואינם מקום הנחה לגבי חפצים.
ה. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲקֹר וְיַנִּיחַ. אֲבָל אִם עָקַר וְלֹא הִנִּיחַ אוֹ הִנִּיחַ וְלֹא עָקַר – פָּטוּר. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת, וּפָשַׁט יָדוֹ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ וּנְטָלוֹ אַחֵר מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁנָּתַן אַחֵר לְיָדוֹ חֵפֶץ וְהֶחֱזִיר יָדוֹ אֵלָיו – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה עָקַר וְזֶה הִנִּיחַ.
ה. כְּבָר אָמַרְנוּ. לעיל יב,ט. שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁזֶּה עָקַר וְזֶה הִנִּיחַ. כדין מלאכה שנעשתה על ידי שניים יחד (ראה לעיל א,טו).
ו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיְתָה יָדוֹ לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה. אֲבָל אִם הָיְתָה יָדוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִנִּיחַ בָּאָרֶץ, וְחַיָּב.
ו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שפטור אם עקר ולא הניח או להפך. לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה. טפחים. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִנִּיחַ בָּאָרֶץ. שהסמוך לארץ נחשב כמונח בה (וראה לקמן הט"ז).
ז. הָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת אֵלּוּ, וּפָשַׁט חֲבֵרוֹ יָדוֹ מֵרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְנָטַל חֵפֶץ מִיַּד זֶה הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת זוֹ וְהִכְנִיסוֹ אֶצְלוֹ, אוֹ שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ מֵאֶצְלוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּיַד זֶה הָעוֹמֵד – זֶה הָעוֹמֵד לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ נָתַן בְּיָדוֹ אוֹ נָטַל מִיָּדוֹ, וַחֲבֵרוֹ חַיָּב, שֶׁהֲרֵי עָקַר וְהִנִּיחַ.
ח. הָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת אֵלּוּ, וְנָתַן חֲבֵרוֹ חֵפֶץ בְּיָדוֹ אוֹ עַל גַּבָּיו, וְיָצָא בְּאוֹתוֹ הַחֵפֶץ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְעָמַד שָׁם – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁעֲקִירַת גּוּפוֹ בַּחֵפֶץ שֶׁעָלָיו כַּעֲקִירַת הַחֵפֶץ מֵאוֹתָהּ רְשׁוּת, וַעֲמִידָתוֹ בְּאוֹתוֹ הַחֵפֶץ כְּהַנָּחַת הַחֵפֶץ בַּקַּרְקַע שֶׁעָמַד בָּהּ.
לְפִיכָךְ, אִם יָצָא בַּחֵפֶץ שֶׁבְּיָדוֹ אוֹ עַל גַּבָּיו, וְלֹא עָמַד בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה אֶלָּא חָזַר וְנִכְנַס וְהוּא בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ יָצָא וְנִכְנַס כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ עַד שֶׁיָּצָא הַיּוֹם – פָּטוּר, לְפִי שֶׁעָקַר וְלֹא הִנִּיחַ. וַאֲפִלּוּ עָמַד לְתַקֵּן הַמַּשּׂוֹי שֶׁעָלָיו – עֲדַיִן פָּטוּר הוּא, עַד שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּחַ.
לְפִיכָךְ, אִם יָצָא בַּחֵפֶץ שֶׁבְּיָדוֹ אוֹ עַל גַּבָּיו, וְלֹא עָמַד בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה אֶלָּא חָזַר וְנִכְנַס וְהוּא בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ יָצָא וְנִכְנַס כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ עַד שֶׁיָּצָא הַיּוֹם – פָּטוּר, לְפִי שֶׁעָקַר וְלֹא הִנִּיחַ. וַאֲפִלּוּ עָמַד לְתַקֵּן הַמַּשּׂוֹי שֶׁעָלָיו – עֲדַיִן פָּטוּר הוּא, עַד שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּחַ.
ח. וְיָצָא בְּאוֹתוֹ הַחֵפֶץ. עם אותו חפץ הנתון עליו.
עַד שֶׁיָּצָא הַיּוֹם. עד צאת השבת. לְפִי שֶׁעָקַר וְלֹא הִנִּיחַ. את גופו ברשות השנייה. עֲדַיִן פָּטוּר הוּא. שעמידה כזו היא בכלל ההליכה, ואינה נחשבת להנחה (ראה עוד לקמן ה"י).
עַד שֶׁיָּצָא הַיּוֹם. עד צאת השבת. לְפִי שֶׁעָקַר וְלֹא הִנִּיחַ. את גופו ברשות השנייה. עֲדַיִן פָּטוּר הוּא. שעמידה כזו היא בכלל ההליכה, ואינה נחשבת להנחה (ראה עוד לקמן ה"י).
ט. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה חֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְרָץ בָּהּ, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם; וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲמֹד. וְהוּא שֶׁהָיָה רָץ בָּהּ, אֲבָל אִם הָלַךְ מְעַט מְעַט – הֲרֵי זֶה כְּעוֹקֵר וּמַנִּיחַ, וְאָסוּר. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁקָּדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וַחֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵפוֹ – רָץ בָּהּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, וְזוֹרְקָהּ שָׁם כִּלְאַחַר יָד.
ט. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה חֲבִילָתוֹ וְרָץ בָּהּ אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם. בדומה להלכה הקודמת, גם כאן פטור מפני שלא היתה הנחה (יד"פ). הֲרֵי זֶה כְּעוֹקֵר וּמַנִּיחַ וְאָסוּר. כיוון שהליכה כזו אינה שינוי, ונדמה כעוקר ומניח בהליכתו. מִי שֶׁקָּדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וַחֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵפוֹ. שנכנסה השבת והוא בדרכו ברשות הרבים. וְזוֹרְקָהּ שָׁם כִּלְאַחַר יָד. שלא כדרכו, בשינוי.
י. עָקַר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ בּוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעָמַד, וְחָזַר וְהָלַךְ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעָמַד, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – פָּטוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁעָמַד לָנוּחַ. אֲבָל אִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ – הֲרֵי זֶה כִּמְהַלֵּךְ, וּכְשֶׁיַּעֲמֹד חוּץ לְאַרְבַּע הָאַמּוֹת – חַיָּב; וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד חוּץ לְאַרְבַּע לָנוּחַ. אֲבָל אִם יַעֲמֹד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ – עֲדַיִן הוּא כִּמְהַלֵּךְ, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּחַ חוּץ לְאַרְבַּע הָאַמּוֹת.
י. עָקַר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ בּוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת… אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ פָּטוּר. אך אסור לכתחילה לעשות כן שמא יבוא לטלטל ארבע אמות בבת אחת, ולא הותר אלא כשנותן לחברו וחברו לחברו (לעיל יב,יז; וראה לקמן טו,כב, יט,כד, כ,ז נסיבות שבהן הותר גם לאדם עצמו לטלטל באופן זה. ויש כת"י שגרסו כאן 'מותר' במקום 'פטור', וראה יד"פ). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָמַד לָנוּחַ. שנעשית הנחה בתוך ארבע אמות, והעקירה משם היא פעולה חדשה. וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת לָנוּחַ. שאז הסתיימה ההליכה, ויש כאן הנחה חוץ לארבע אמות שחייבים עליה.
יא. הָיָה קָנֶה אוֹ רֹמַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מֻנָּח עַל הָאָרֶץ וְהִגְבִּיהַּ הַקָּצֶה הָאֶחָד, וְהָיָה הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי מֻנָּח בָּאָרֶץ, וְהִשְׁלִיכוֹ לְפָנָיו, וְחָזַר וְהִגְבִּיהַּ הַקָּצֶה שֶׁהָיָה מֻנָּח וְהִשְׁלִיכוֹ לְפָנָיו עַל דֶּרֶךְ זוֹ, עַד שֶׁהֶעֱבִיר הַחֵפֶץ כַּמָּה מִילִין – פָּטוּר, לְפִי שֶׁלֹּא עָקַר הַחֵפֶץ כֻּלּוֹ מֵעַל גַּבֵּי הָאָרֶץ. וְאִם מָשַׁךְ הַחֵפֶץ וּגְרָרוֹ עַל הָאָרֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע – חַיָּב, שֶׁהַמְגַלְגֵּל עוֹקֵר הוּא.
יא. קָנֶה אוֹ רֹמַח. חפצים ארוכים. וְהִגְבִּיהַּ הַקָּצֶה הָאֶחָד וכו'. הזיז את המקל באופן שהרים את קצהו האחד והניח אותו לפנים, ואחר כך הרים את הקצה השני והניח אותו לפנים. כַּמָּה מִילִין. מרחק רב מאוד. לְפִי שֶׁלֹּא עָקַר הַחֵפֶץ כֻּלּוֹ מֵעַל גַּבֵּי הָאָרֶץ. שתמיד נשאר מונח על הקרקע בקצהו האחד. שֶׁהַמְגַלְגֵּל עוֹקֵר הוּא. כיוון שהזיז את כולו בבת אחת.
יב. עָקַר חֵפֶץ מִזָּוִית זוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת, שֶׁנִּמְצֵאת זוֹ הָעֲקִירָה עֲקִירָה הַמֻּתֶּרֶת, וְנִמְלַךְ בַּדֶּרֶךְ וְהוֹצִיאוֹ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ, וְנִמְצֵאת כָּאן הַנָּחָה בְּלֹא עֲקִירָה. וְכֵן הָעוֹקֵר חֵפֶץ וְהִנִּיחוֹ עַל חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, וּבְעֵת שֶׁיִּרְצֶה חֲבֵרוֹ לַעֲמֹד נוֹטְלוֹ מֵעַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ כָּאן עֲקִירָה בְּלֹא הַנָּחָה.
יב. מִזָּוִית זוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. מפינה לפינה ברשות היחיד. וְנִמְלַךְ. שינה את דעתו. שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ. שלא עקר בתחילה על מנת להניחו ברשות אחרת. וּבְעֵת שֶׁיִּרְצֶה חֲבֵרוֹ לַעֲמֹד נוֹטְלוֹ מֵעַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שאין הנחה עד שיעמוד זה שהחפץ עליו (וראה עוד לקמן כ,ו).
יג. הַזּוֹרֵק חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אוֹ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְקֹדֶם שֶׁיָּנוּחַ קְלָטוֹ אַחֵר בְּיָדוֹ אוֹ קְלָטוֹ כֶּלֶב אוֹ נִשְׂרַף – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין זוֹ הַנָּחָה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לָהּ. לְפִיכָךְ, אִם נִתְכַּוֵּן בִּשְׁעַת זְרִיקָה לְכָךְ – חַיָּב.
יג. וְקֹדֶם שֶׁיָּנוּחַ קְלָטוֹ אַחֵר. ועצר את מסלול תנועת החפץ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין זוֹ הַנָּחָה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לָהּ. שלא נעשית מחשבתו (ראה לעיל א,ח-יג).
יד. הַזּוֹרֵק חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, וְהָיָה קָשׁוּר בְּחֶבֶל וֶאֱגוֹדוֹ בְּיָדוֹ, אִם יָכוֹל לִמְשֹׁךְ הַחֵפֶץ אֶצְלוֹ – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן הַנָּחָה גְּמוּרָה, וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁעָקַר וְלֹא הִנִּיחַ.
יד. וֶאֱגוֹדוֹ בְּיָדוֹ. קצה החבל ביד הזורק. אִם יָכוֹל לִמְשֹׁךְ הַחֵפֶץ אֶצְלוֹ. החבל והקשר חזקים דיים בכדי לאפשר משיכת החפץ. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן הַנָּחָה גְּמוּרָה. מכיוון שהוא נחשב כמחובר לרשות שממנה נעקר (והשווה לעיל יב,יא).
טו. הַזּוֹרֵק וְנָחָה בְּתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ: אִם עָמַד חֲבֵרוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבְּלָהּ – הַזּוֹרֵק חַיָּב, שֶׁהֲרֵי עָקַר וְהִנִּיחַ; וְאִם נֶעֱקַר חֲבֵרוֹ מִמְּקוֹמוֹ וְקִבְּלָהּ – פָּטוּר. זָרַק וְרָץ הַזּוֹרֵק עַצְמוֹ אַחַר הַחֵפֶץ, וְקִבְּלוֹ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת אוֹ חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת – פָּטוּר, כְּאִלּוּ נֶעֱקַר אַחֵר וְקִבְּלוֹ, שֶׁאֵין הַהַנָּחָה הַגְּמוּרָה אֶלָּא שֶׁיָּנוּחַ הַחֵפֶץ בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לָנוּחַ בּוֹ בִּשְׁעַת עֲקִירָה.
טו. אִם עָמַד חֲבֵרוֹ בִּמְקוֹמוֹ. שעמד באותו המקום משעת העקירה. וְאִם נֶעֱקַר חֲבֵרוֹ מִמְּקוֹמוֹ וְקִבְּלָהּ פָּטוּר. שהחפץ לא היה ראוי לנוח בידו בשעת הזריקה.
טז. הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר הַחֵפֶץ בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר, וְהוּא שֶׁיַּעֲבֹר לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה. אֲבָל אִם עָבַר בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ וְנָח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּא, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱקַר אוֹ נִתְגַּלְגֵּל וְיָצָא הַחֵפֶץ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד הָאַחֶרֶת – הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנִּשְׁאַר עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּלְפִיכָךְ חַיָּב.
וְכֵן הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּרְשׁוּת הַיָּחִיד בָּאֶמְצַע – פָּטוּר. וְאִם עָבַר הַחֵפֶץ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ וְנָח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּא, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלְגֵּל וְיָצָא לִרְשׁוּת הָרַבִּים הַשְּׁנִיָּה – הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנִּשְׁאַר עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּלְפִיכָךְ חַיָּב.
וְכֵן הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּרְשׁוּת הַיָּחִיד בָּאֶמְצַע – פָּטוּר. וְאִם עָבַר הַחֵפֶץ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ וְנָח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּא, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלְגֵּל וְיָצָא לִרְשׁוּת הָרַבִּים הַשְּׁנִיָּה – הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנִּשְׁאַר עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּלְפִיכָךְ חַיָּב.
טז. אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר הַחֵפֶץ בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. ואם זרק מעל לאוויר רשות הרבים (למעלה מעשרה טפחים) מותר אף לכתחילה (ראה לקמן טו,ח). וְנָח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּא. מקום כל שהוא, ואפילו אינו של ארבעה על ארבעה טפחים (ראה לעיל ה"ו). כְּמִי שֶׁנִּשְׁאַר עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שהדבר נחשב כהנחה גמורה.
יז. הַמַּעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ עִם רְשׁוּת הָרַבִּים הַשְּׁנִיָּה – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁאַרְבַּע אַמּוֹת בִּשְׁנֵי רְשֻׁיּוֹת הָרַבִּים מִצְטָרְפִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָח הַחֵפֶץ בָּרְשׁוּת שֶׁבֵּינֵיהֶן.
יז. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ עִם רְשׁוּת הָרַבִּים הַשְּׁנִיָּה. בשני מקומות שהם רשות הרבים, ויש רשות אחרת ביניהם. ובשתי הרשויות יחד עבר החפץ ארבע אמות.
יח. הַמּוֹשִׁיט מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע – חַיָּב, וַאֲפִלּוּ הוֹשִׁיט לְמַעְלָה מֵאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁכֵּן הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם בַּמִּשְׁכָּן: מוֹשִׁיטִין אֶת הַקְּרָשִׁים מֵעֲגָלָה לַעֲגָלָה, וּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת, וְכָל עֲגָלָה וַעֲגָלָה רְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא.
יח. הַמּוֹשִׁיט מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע חַיָּב. בשונה מזורק שפטור במקרה זה אם החפץ לא נח בינתיים (לעיל הט"ז). וְכָל עֲגָלָה וַעֲגָלָה רְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא. מכיוון שיש לה מידות המגדירות אותה כרשות היחיד (לקמן יד,ב).
יט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת הַיָּחִיד בְּאֹרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁהָעֲגָלוֹת מְהַלְּכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ אַחַר זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – אַף הַמּוֹשִׁיט מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁכְּנֶגְדָהּ פָּטוּר.
יט. כְּמוֹ שֶׁהָעֲגָלוֹת מְהַלְּכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ אַחַר זוֹ. ורק באופן זה היו מושיטים את הקרשים. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. כגון שני בתים משני צדי הרחוב.
כ. שָׁכַח וּפָשַׁט יָדוֹ וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת, וְהוֹצִיאָהּ מֵחָצֵר זוֹ לְהַכְנִיסָהּ לֶחָצֵר שֶׁבְּצִדָּהּ, וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיַּכְנִיס, וַהֲרֵי יָדוֹ תְּלוּיָה בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים – מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ אֵלָיו לַחֲצֵרוֹ. אֲבָל לְהַכְנִיסָהּ לְאוֹתָהּ חָצֵר הַשְּׁנִיָּה אָסוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁחָשַׁב בִּשְׁעַת שְׁגָגָה. וְאִם הוֹצִיא יָדוֹ בְּמֵזִיד – הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ אֶצְלוֹ, אֶלָּא קָנְסוּ אוֹתוֹ שֶׁתְּהֵא יָדוֹ תְּלוּיָה עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ.
כ. לְהַכְנִיסָהּ לֶחָצֵר שֶׁבְּצִדָּהּ. באורך רשות הרבים, ורשות הרבים ביניהן. וַהֲרֵי יָדוֹ תְּלוּיָה בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים. כך שטרם הושיט באופן האסור לרשות האחרת. מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ אֵלָיו לַחֲצֵרוֹ. שהרי לא היתה הנחה ברשות הרבים. אֲבָל לְהַכְנִיסָהּ לְאוֹתָהּ חָצֵר הַשְּׁנִיָּה אָסוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁחָשַׁב בִּשְׁעַת שְׁגָגָה. שאמנם מבחינת דיני חיוב חטאת יהיה פטור אף אם העביר לחצר השנייה (מכיוון שתחילתו שוגג וסופו מזיד, ראה לעיל א,יט), אולם כדי שלא יימצא שעשה את העברה שרצה, אסרו להשלים את הפעולה.
כא. הַמִּתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָח הַחֵפֶץ בְּסוֹף אַרְבַּע – חַיָּב, שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה שִׁעוּר הַמְּלָאכָה, וְנַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין זֶה הַחֵפֶץ מַגִּיעַ לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עַד שֶׁיַּעֲבֹר עַל כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם מִכָּל הַשְּׁמוֹנֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק אַרְבַּע וְנָח הַחֵפֶץ בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה – פָּטוּר, לְפִי שֶׁנָּח בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חָשַׁב שֶׁתַּעֲבֹר בּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁתָּנוּחַ. לְפִיכָךְ, אִם חָשַׁב בְּעֵת זְרִיקָה שֶׁיָּנוּחַ הַחֵפֶץ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה – חַיָּב.
כא. שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה שִׁעוּר הַמְּלָאכָה וְנַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ. עיין לעיל א,יד. לְפִיכָךְ אִם חָשַׁב בְּעֵת זְרִיקָה שֶׁיָּנוּחַ הַחֵפֶץ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה חַיָּב. מכיוון שבכל מקום שינוח הרי זה בכלל מחשבתו.
כב. זָרַק לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִתְגַּלְגֵּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת – פָּטוּר. זָרַק חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת וְנִתְגַּלְגֵּל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת: אִם נָח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּא חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלְגֵּל וְנִכְנַס – חַיָּב; וְאִם לֹא נָח כְּלָל – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
כב. זָרַק לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִתְגַּלְגֵּל… פָּטוּר. מכיוון שלא התכוון לזריקה שיש בה איסור. וְאִם לֹא נָח כְּלָל. אם תנועת החפץ לא נעצרה כלל עד לחזרתו פנימה.
