פרק י"ג, הלכות שגגות, ספר קרבנות
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כֵּיצַד אִם חָסַר אֶחָד מִכָּל הַדְּרָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ יִפָּטְרוּ בֵּית דִּין וְיִתְחַיְּבוּ הָעוֹשִׂים? הֲרֵי שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים לָהֶם שֶׁחֵלֶב הַקֵּבָה מֻתָּר, וְאָכְלוּ אַנְשֵׁי מְקוֹמָן אוֹתוֹ עַל פִּיהֶם – אוֹתוֹ בֵּית דִּין פְּטוּרִין, וְכָל מִי שֶׁאָכַל מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה עַל שִׁגְגָתוֹ.
וְכֵן אִם הוֹרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁדַּם הַלֵּב מֻתָּר, וְלֹא הָיָה רֹאשׁ יְשִׁיבָה עִמָּהֶן, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת מְמֻנֶּה בַּסַּנְהֶדְרִין, כְּגוֹן שֶׁהָיָה גֵּר אוֹ מַמְזֵר אוֹ זָקֵן שֶׁלֹּא רָאָה בָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְעָשׂוּ הָעָם עַל פִּיהֶם וְאָכְלוּ דַּם הַלֵּב – הֲרֵי בֵּית דִּין פְּטוּרִין, וְכָל מִי שֶׁאָכַל מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה עַל שִׁגְגָתוֹ.
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד,יג). וּמִנַּיִן שֶׁעַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן רְאוּיִין לְהוֹרָיָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה" (במדבר טו,כד) – עַד שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם כְּעֵינַיִם, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה" (שם לה,כד) – מָה עֵדָה הָאֲמוּרָה בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת כֻּלָּן רְאוּיִין לְהוֹרָיָה, אַף עֵדָה הָאֲמוּרָה בִּשְׁגָגָה זוֹ עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן רְאוּיִין לְהוֹרָיָה.
וְכֵן אִם הוֹרוּ וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, וְאָמַר לָהֶם: 'טוֹעִים אַתֶּם', וְרַבּוּ עָלָיו הַמַּתִּירִין וְהִתִּירוּ – הֲרֵי בֵּית דִּין פְּטוּרִין, וְכָל מִי שֶׁעָשָׂה עַל פִּיהֶם חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת קְבוּעָה עַל שִׁגְגָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד,יג) – עַד שֶׁיִּשְׁגּוּ כָּל הַסַּנְהֶדְרִין.
יָדַע אֶחָד מִן הַסַּנְהֶדְרִין אוֹ מִעוּטָן שֶׁטָּעוּ הַמַּתִּירִין, וְשָׁתְקוּ, הוֹאִיל וְהוֹרוּ וְלֹא הָיָה שָׁם חוֹלֵק וּפָשְׁטָה הַהוֹרָאָה בְּרֹב הַקָּהָל – הֲרֵי בֵּית דִּין חַיָּבִין בְּקָרְבָּן, וְכָל שֶׁעָשָׂה עַל פִּיהֶם פָּטוּר. וְאֵלּוּ שֶׁשָּׁתְקוּ, אִם עָשׂוּ עַל פִּי אֵלּוּ שֶׁהוֹרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלוּ בְּבֵית דִּין.
וְכֵן אִם נָשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּדָּבָר, וְאָמְרוּ: 'דָּבָר זֶה מֻתָּר הוּא', וְלֹא הוֹרוּ לָעָם, וְלֹא אָמְרוּ לָהֶם: 'מֻתָּרִין אַתֶּם לַעֲשׂוֹת', וְשָׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ מֵהֶן בְּעֵת שֶׁגָּמְרוּ שֶׁהַדָּבָר מֻתָּר, וְהָלַךְ וְעָשָׂה כְּפִי מַה שֶּׁשָּׁמַע – הֲרֵי כָּל הָעוֹשֶׂה חַיָּב חַטָּאת קְבוּעָה, וּבֵית דִּין פְּטוּרִין, שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹרוּ לָהֶם בְּפֵרוּשׁ לַעֲשׂוֹת.
וְכֵן אִם הוֹרוּ וְעָשׂוּ מִעוּט הַקָּהָל עַל פִּיהֶם, וְנוֹדְעָה הַשְּׁגָגָה – הֲרֵי בֵּית דִּין פְּטוּרִים, וְאֵלּוּ הַמִּעוּט שֶׁעָשׂוּ חַיָּבִין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵבִיא חַטָּאתוֹ.
א. הֲרֵי שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין… שֶׁחֵלֶב הַקֵּבָה מֻתָּר. ובאמת הוא מהחלבים האסורים באיסור כרת (ראה הלכות מאכלות אסורות ז,ו). אוֹתוֹ בֵּית דִּין פְּטוּרִין וְכָל מִי שֶׁאָכַל מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה עַל שִׁגְגָתוֹ. משום שהיה זה בית דין של שבט מסוים שהורה לשבט מסוים ולא בית הדין הגדול שהורה לכל ישראל.
הוֹרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁדַּם הַלֵּב מֻתָּר. ובאמת הוא אסור באיסור כרת (ראה הלכות מאכלות אסורות ו,ג; וראה לקמן יד,ב שאם הורו בדם השחיטה שהוא מותר, בכל מקרה פטורים). וְלֹא הָיָה רֹאשׁ יְשִׁיבָה עִמָּהֶן. אף אם היה מניינם שלם, שהיו שבעים ואחד (פה"מ הוריות א,ד). כְּגוֹן שֶׁהָיָה גֵּר אוֹ מַמְזֵר וכו'. לפירוט האנשים שאינם ראויים להתמנות לסנהדרין ראה הלכות סנהדרין פרק ב. זָקֵן שֶׁלֹּא רָאָה בָּנִים. אדם מבוגר שלא נולדו לו ילדים מעולם. ומפני שאינו יודע אהבת הילדים, לבו קשה ואינו מרחם על בני אדם (פה"מ הוריות א,ד; וזקן מופלג, אף אם היו לו בנים ומתו, פסול, שכן נוטה לאכזריות מחמת זקנותו – ראה הלכות סנהדרין ב,ג).
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל. ולא בבית דין של שבט אחד. שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ. ומכאן שמדובר בבית דין שיש באפשרותו להורות לכל ישראל ולא לשבט אחד בלבד. וּמִנַּיִן שֶׁעַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן רְאוּיִין לְהוֹרָיָה. ולא שחסר ראש הישיבה או שהיה אחד מהם אינו ראוי להתמנות לסנהדרין. עַד שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם כְּעֵינַיִם. ומכאן שאם לא היה ראש הישיבה עמהם, שהוא להם כעיניים, בית הדין פטורים (ראה ירושלמי הוריות א,ד). וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה. פסוק זה נאמר בפרשת רוצח בשגגה שנידון בבית דין, וממנו נלמד שצריכים כולם להיות ראויים להוריה.
וְשָׁתְקוּ. לא אמרו בפני בית הדין שלדעתם בית הדין טועה. אִם עָשׂוּ עַל פִּי אֵלּוּ שֶׁהוֹרוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלוּ בְּבֵית דִּין. שרק התולה בבית דין באופן מוחלט פטור, אבל אם ידע שטעו ועשה על פיהם משום שסבר שמצווה לשמוע בקול בית הדין חייב (כדלקמן ה"ה).
ב. וְהַסַּנְהֶדְרִין עַצְמָן שֶׁעָשׂוּ בְּהוֹרָאָתָן – אֵינָן מִצְטָרְפִין לְרֹב הַקָּהָל, עַד שֶׁיִּהְיוּ הָרֹב שֶׁעָשׂוּ חוּץ מִן הַסַּנְהֶדְרִין.
עָשׂוּ רֹב אַנְשֵׁי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ הָעוֹשִׂים שֵׁבֶט אֶחָד, וְכֵן אִם עָשׂוּ רֹב הַשְּׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִעוּט הַקָּהָל – בֵּית דִּין חַיָּבִין, וְהָעוֹשִׂים פְּטוּרִין.
כֵּיצַד? הָיוּ יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאֶחָד, וְהָיוּ הָעוֹשִׂים בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאֶחָד, וַהֲרֵי כֻּלָּן בְּנֵי יְהוּדָה בִּלְבַד, אוֹ שֶׁהָיוּ הָעוֹשִׂין בְּנֵי שִׁבְעָה שְׁבָטִים כֻּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֵאָה אֶלֶף – הֲרֵי בֵּית דִּין חַיָּבִין, וְכָל הָעוֹשִׂים עַל פִּיהֶם פְּטוּרִין. וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל יוֹשְׁבֵי חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאֵין קָרוּי 'קָהָל' אֶלָּא בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם אֵינָן חֲשׁוּבִין בִּשְׁנֵי שְׁבָטִים לָעִנְיָן הַזֶּה, אֶלָּא שְׁנֵיהֶן שֵׁבֶט אֶחָד.
ב. שֶׁאֵין קָרוּי קָהָל אֶלָּא בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שפר העלם דבר של ציבור מכונה 'חטאת הקהל' ומכאן שהוא בא רק כאשר כל הקהל או רובו שגג. ורוב זה נקבע לפי רוב השבטים או רוב האנשים בארץ ישראל, שרק הם קרויים קהל כפי שנלמד מן הכתוב: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א ח,סה; בבלי הוריות ג,א). אֵינָן חֲשׁוּבִין בִּשְׁנֵי שְׁבָטִים לָעִנְיָן הַזֶּה. אלא לעניין נחלת הארץ בלבד (פה"מ הקדמה להוריות).
ג. הָיוּ הָעוֹשִׂין מְרֻבִּין בִּשְׁעַת הַחֵטְא וּמוּעָטִין בִּשְׁעַת יְדִיעָה, אוֹ מוּעָטִין בִּשְׁעַת הַחֵטְא וּמְרֻבִּין בִּשְׁעַת יְדִיעָה – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר שְׁעַת הַמַּעֲשֶׂה.
ג. הָיוּ הָעוֹשִׂין מְרֻבִּין בִּשְׁעַת הַחֵטְא וּמוּעָטִין בִּשְׁעַת יְדִיעָה. כגון שמתו אנשים מן הרוב שחטא, וכשנודעה השגגה נמצא שאותם שלא חטאו הם הרוב. אוֹ מוּעָטִין בִּשְׁעַת הַחֵטְא וּמְרֻבִּין בִּשְׁעַת יְדִיעָה. כגון שמתו אנשים מהרוב שלא חטא וכשנודעה השגגה נמצא שאותם שחטאו הם הרוב. הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר שְׁעַת הַמַּעֲשֶׂה. דנים על פי מצב הרוב והמיעוט בשעת עשיית החטא.
ד. הוֹרוּ בֵּית דִּין בְּחֵלֶב מִן הַחֲלָבִים שֶׁהוּא מֻתָּר, וְאָכַל מִעוּט הַקָּהָל עַל פִּיהֶם, וְנוֹדַע לָהֶם שֶׁחָטְאוּ וְחָזְרוּ בָּהֶן, וְאַחַר כָּךְ הוֹרוּ שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית מֻתֶּרֶת, וְעָבַד אוֹתָהּ עֲבוֹדָה זָרָה מִעוּט אַחֵר עַל פִּיהֶם, וּכְשֶׁיִּצְטָרְפוּ הָאוֹכְלִים לָעוֹבְדִים יִהְיוּ רֹב – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְדִיעָה בִּנְתַּיִם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַמּוֹרֶה בֵּית דִּין אֶחָד. אֲבָל אִם מֵת בֵּית דִּין שֶׁהוֹרָה תְּחִלָּה, וְעָמַד אַחֵר וְהוֹרָה – אֵין אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לָאֵלּוּ,
ד. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אף שמדובר בעברות שונות שקרבנן שונה מצטרפים שני המיעוטים יחד, ונמצא שעשו רוב הקהל על פי הוראות בית הדין, וחייבים בית הדין להביא קרבן על ידי הציבור (כס"מ; וראה פסקים ושיטות איזה קרבן מביאים בית הדין). אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְדִיעָה בִּנְתַּיִם. שנודע להם שטעו בהוראה הראשונה קודם שהורו את ההוראה השנייה.
אֵין אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לָאֵלּוּ. ובית הדין פטורים מקרבן, והיחידים חייבים להביא קרבן חטאת.
ה. אֲפִלּוּ הוֹרוּ שְׁנֵי בָּתֵּי הַדִּינִין בְּדָבָר אֶחָד, כְּגוֹן חֵלֶב וְחֵלֶב אוֹ דָּם וְדָם.
וְכֵן אִם לֹא הָיוּ הָעוֹשִׂים שׁוֹגְגִים עַל פִּי הַהוֹרָאָה – הֲרֵי בֵּית דִּין פְּטוּרִין וְכָל הָעוֹשִׂים חַיָּבִין. כֵּיצַד? הוֹרוּ בֵּית דִּין לֶאֱכֹל חֵלֶב הַקֵּבָה כֻּלּוֹ, וְיָדַע אֶחָד מִן הַקָּהָל שֶׁטָּעוּ וְשֶׁחֵלֶב הַקֵּבָה אָסוּר, וַאֲכָלוֹ מִפְּנֵי הוֹרָיָתָן מִפְּנֵי שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁמִּצְוָה לִשְׁמֹעַ מִבֵּית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טוֹעִין – הֲרֵי זֶה הָאוֹכֵל חַיָּב חַטָּאת קְבוּעָה עַל אֲכִילָתוֹ, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְמִנְיַן הַשּׁוֹגְגִים עַל פִּיהֶם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה זֶה שֶׁיָּדַע שֶׁטָּעוּ חָכָם אוֹ תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה. אֲבָל אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁאֵין יְדִיעָתוֹ בָּאִסּוּר יְדִיעָה וַדָּאִית, וּמִצְטָרֵף לִכְלַל הַשּׁוֹגְגִים עַל פִּיהֶם.
וְכֵן אִם לֹא יָדַע שֶׁטָּעוּ, וְנִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל שֻׁמָּן וְאָכַל חֵלֶב הַקֵּבָה שֶׁהִתִּירוּהוּ, וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁהוּא חֵלֶב הַקֵּבָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁאֲכִילָתוֹ מִפְּנֵי שִׁגְגָתוֹ, לֹא מִפְּנֵי הַהוֹרָאָה, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְמִנְיַן הַשּׁוֹגְגִים עַל פִּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו,כו) – עַד שֶׁתִּהְיֶה שְׁגָגָה אַחַת לַכֹּל.
וְכֵן אִם תָּלָה בְּעַצְמוֹ וְאָכַל חֵלֶב הַקֵּבָה שֶׁהוֹרוּ לְהַתִּירוֹ, לֹא מִפְּנֵי הוֹרָיָתָן אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻתָּר בְּדַעְתּוֹ – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת קְבוּעָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. זֶה הַכְּלָל: כָּל הַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין – פָּטוּר, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שָׁם כָּל הַדְּרָכִים שֶׁמָּנִינוּ; וְכָל הַחַיָּב בִּפְנֵי עַצְמוֹ – אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְרֹב הַשּׁוֹגְגִים.
ה. מִפְּנֵי שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁמִּצְוָה לִשְׁמֹעַ מִבֵּית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טוֹעִין. וסבר שהוא מחויב לשמוע להוראתם, אף כשהם טועים והוא מכיר בטעותם, משום שנאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז,יא, פה"מ הוריות א,א). וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְמִנְיַן הַשּׁוֹגְגִים עַל פִּיהֶם. אינו נכלל במניין השוגגים כאשר מונים אם היו רוב או מיעוט.
שֶׁאֵין יְדִיעָתוֹ בָּאִסּוּר יְדִיעָה וַדָּאִית. ולכן אין ידיעה זו מחשיבה אותו כעושה על פי עצמו אלא כעושה על פי בית דין.
ו. הוֹרוּ בֵּית דִּין לְהַתִּיר הַדָּבָר הָאָסוּר בְּזָדוֹן, וְעָשׂוּ הַקָּהָל עַל פִּיהֶם בִּשְׁגָגָה – בֵּית דִּין פְּטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְזִידִין, וְכָל אֶחָד מִן הָעוֹשִׂין עַל פִּיהֶן חַיָּב קָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹגֵג. הוֹרוּ בֵּית דִּין בִּשְׁגָגָה, וְיָדְעוּ הַקָּהָל שֶׁטָּעוּ וְשֶׁאֵין רָאוּי לְקַבֵּל מֵהֶן, וְאַף עַל פִּי כֵן עָשׂוּ הַקָּהָל עַל פִּיהֶם – אֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן: בֵּית דִּין פְּטוּרִין, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשׂוּ הַקָּהָל מִפְּנֵי הוֹרָיָתָן שֶׁהִטְעָת אוֹתָן; וְכָל הָעוֹשִׂים פְּטוּרִים מִן הַקָּרְבָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְזִידִים, שֶׁהֲרֵי יָדְעוּ שֶׁטָּעוּ וְשֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת.
ו. וְשֶׁאֵין רָאוּי לְקַבֵּל מֵהֶן. אבל אם טעו הקהל משום שחשבו שמצווה לשמוע לדברי בית הדין אף במקרה זה, הקהל חייבים ובית הדין פטורים (כדלעיל לגבי יחיד; ריק"ו, וכך מוכח בפה"מ הוריות א,ה).

תקציר הפרק 

פרק י"ג הלכות שגגות

התנאים לחיוב קרבן פר העלם דבר

בהמשך לנלמד אתמול אודות מקרה שהסנהדרין טעו בפסיקת הלכה, והתירו עשיית דבר אסור שהעונש עליו במזיד הוא כרת או מיתת בית דין, ועל ידם הוכשל רוב הציבור היהודי שמתגורר בארץ ישראל באותו חטא בשוגג.

הקרבן מובא כאשר מתקיימים התנאים הבאים:
בית דין הגדול, אשר כל חבריו ראויים להיות בו (ולא יושב בו גר או ממזר וכו), ולא היה מישהו מהם שהודיע כי הם טועים, ובשגגה הורו בפועל לכל העם, ורוב תושבי ישראל או רוב השבטים עשו בשגגה מצד הוראת אותו בית דין.
בנוסף, ראש הישיבה של בית הדין הגדול חייב היה להיות שותף בהוראה.
בשאר המקרים, בית הדין פטור, וכל מי שעשה חייב קרבן חטאת.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שגגות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הרבנות הראשית התירה לאכול דם-האם חייבים קרבן?

2.נמנו והרוב החליטו להתיר את האיסור- האם חייבים פר העלם דבר?

3.יהודי פשוט שחשב שמצווה לשמוע לבית דין אפילו טעו – חייב בקרבן?

תשובות
1-לא 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן