פרק י"ד, הלכות אבל, ספר שופטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְבַקֵּר חוֹלִים, וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, וּלְהוֹצִיא הַמֵּת, וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה, וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים, וְלַעֲסֹק בְּכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה: לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף, וְלֵילֵךְ לְפָנָיו, וְלִסְפֹּד, וְלַחְפֹּר, וְלִקְבֹּר; וְכֵן לְשַׂמֵּחַ הַכַּלָּה וְהֶחָתָן, וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵיהֶן. וְאֵלּוּ הֵם גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ, שֶׁאֵין לָהֶן שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְווֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם, הֲרֵי הֵן בִּכְלַל: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח) – כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָן לְךָ אֲחֵרִים, עֲשֵׂה אַתָּה אוֹתָן לְאָחִיךָ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת.
א. שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. מדברי חכמים. וּלְהוֹצִיא הַמֵּת. ללוותו לקבורה. וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה. ללוותה לחופה. שֶׁאֵין לָהֶן שִׁעוּר. שלא נתנו חכמים גבול מירבי בהשתתפות האדם בעשיית חסדים אלו, שלא כגמילות חסדים בממונו שנתנו בה חכמים שיעור וגבול (פה"מ פאה א,א). הֲרֵי הֵן בִּכְלַל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. כלולות במצווה זו שהיא מצוות עשה מן התורה (ראה סה"מ שורש שני, וראה גם הלכות דעות ו,ג, סה"מ עשה רו).
ב. שְׂכַר הַלִּוּוּי מְרֻבֶּה מִן הַכֹּל, וְהוּא הַחֹק שֶׁחֲקָקוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְדֶרֶךְ הַחֲסִידוּת שֶׁנָּהַג בָּהּ: מַאֲכִיל עוֹבְרֵי דְּרָכִים וּמַשְׁקֶה אוֹתָן וּמְלַוֶּה אוֹתָן. וּגְדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין כְּהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" וכו' (בראשית יח,ב), וְלִוּוּיֵיהֶן יָתֵר מֵהַכְנָסָתָן. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
ב. הַלִּוּוּי. ליווי האורחים. שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. ואברהם אבינו רץ לקראתם אף על פי שהיה מקבל את פני השכינה באותה העת.
ג. כּוֹפִין לִלְוָיָה כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹפִין לִצְדָקָה. וּבֵית דִּין הָיוּ מְתַקְּנִין שְׁלוּחִין לְלַוּוֹת אָדָם הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְאִם נִתְעַצְּלוּ בְּדָבָר זֶה – מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים. אֲפִלּוּ הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר יֵשׁ לוֹ שָׂכָר מְרֻבֶּה. וְכַמָּה שִׁעוּר הַלְּוָיָה שֶׁחַיָּב אָדָם בָּהּ? הָרַב לַתַּלְמִיד – עַד עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. וְהָאִישׁ לַחֲבֵרוֹ – עַד תְּחוּם שַׁבָּת. וְהַתַּלְמִיד לָרַב – עַד פַּרְסָה; וְאִם הָיָה רַבּוֹ מֻבְהָק – עַד שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת.
ג. כּוֹפִין לִלְוָיָה כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹפִין לִצְדָקָה. שהמסרב לתת מעות לצורך לוויה, בית דין כופים אותו ומכים אותו מכת מרדות עד שייתן כפי שאמדוהו לתת, באופן דומה לכפייה לצורך צדקה (ראה הלכות מתנות עניים ז,י). אֲפִלּוּ הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר. אף על פי שאין חברו יוצא מהעיר עדיין יש מצווה ללוותו ארבע אמות. ויש מפרשים שמדובר שחברו יוצא מן העיר. ואף על פי שאינו מלווהו אל מחוץ לעיר, מכיוון שהתחיל ללוותו והוא ממשיך ללוות אותו במחשבתו, הדבר מסייע לו בהמשך דרכו מחוץ לעיר (מהרש"א סוטה מה,ב). עַד עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. השטח שמתווסף לעיר כאשר מצרפים אליו את הבתים הנמצאים במרחק כשבעים אמה (כ-35 מטר) מהעיר (הלכות שבת כח,א). עַד תְּחוּם שַׁבָּת. אלפיים אמה סביבות העיר שנחשבות תחום העיר שאסור לצאת ממנו בשבת (שם כז,א), והתחום נמדד מעיבורה של עיר והלאה. פַּרְסָה. כארבעה קילומטרים.
ד. בִּקּוּר חוֹלִים מִצְוָה עַל הַכֹּל, אֲפִלּוּ גָּדוֹל מְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן. וּמְבַקְּרִין פְּעָמִים הַרְבֵּה בַּיּוֹם, וְכָל הַמּוֹסִיף מְשֻׁבָּח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ. וְכָל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, כְּאִלּוּ נָטַל חֵלֶק מֵחָלְיוֹ וְהֵקֵל מֵעָלָיו, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
ה. אֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה אֶלָּא מִיּוֹם שְׁלִישִׁי וָהָלְאָה. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחֹלִי וְהִכְבִּיד – מְבַקְּרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאֵין מְבַקְּרִין לֹא בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת בַּיּוֹם וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְעַסְּקִין בְּצָרְכֵי הַחוֹלֶה. וְאֵין מְבַקְּרִין לֹא חוֹלֵי מֵעַיִם, וְלֹא חוֹלֵי הָעַיִן, וְלֹא מְחוֹשֵׁי הָרֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַבִּקּוּר קָשֶׁה לָהֶן.
ה. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְעַסְּקִין בְּצָרְכֵי הַחוֹלֶה. והמבקר יפריע להם במלאכתם.
ו. הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה – לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל, וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבֹהַּ, וְלֹא לְמַעְלָה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו, אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו, וּמְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וְיוֹצֵא.
ו. לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וכו'. משום שהשכינה מצויה למעלה ממראשותיו של חולה (ראה בבלי שבת יב,ב). וְלֹא לְמַעְלָה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו. סמוך לראשו, ואפילו אם יושב באותו הגובה, משום ששם מצויה השכינה (ראה ערוה"ש יו"ד שלה,ז בשם הזוהר). אֶלָּא מִתְעַטֵּף. מתעטף בטליתו ויושב באימה ובכבוד.
ז. יֵרָאֶה לִי שֶׁנֶּחָמַת אֲבֵלִים קוֹדֶמֶת לְבִקּוּר חוֹלִים, שֶׁנִּחוּם אֲבֵלִים גְּמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים.
ח. מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו מֵת וְכַלָּה – מַנִּיחַ אֶת הַכַּלָּה וּמִתְעַסֵּק עִם הַמֵּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל" וכו' (קהלת ז,ד). מֵת וְכַלָּה שֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה בַּדֶּרֶךְ – מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי הַכַּלָּה. וְהַכֹּל עוֹבְרִים מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
ח. שֶׁפָּגְעוּ. עברו בסמוך האחד לשני. מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי הַכַּלָּה. מעבירים את המת לצדדי הדרך ומקדימים לתת לכלה לעבור לחופתה. שמכיוון שמדובר בעניין של כבוד, כבוד החיים קודם (לח"מ). ויש מפרשים שלעולם העסק בהכנסת הכלה קודם לעסק הוצאת המת, אלא שבתחילת ההלכה מדובר כאשר יש כבר מספיק עוסקים בהכנסת הכלה ובהוצאת המת, ואז עדיף שיצטרף לעוסקים בהוצאת המת (העמק שאלה ג,ו). וְהַכֹּל עוֹבְרִים מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. עוברים לצדדי הדרך ומניחים למלך לעבור.
ט. מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ. אֲבָל יֵשׁ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ – אֵין מְבַטְּלִין. וְהַכֹּל שֶׁאֵין מִתְעַסְּקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה חַיָּבִין לְהִתְעַסֵּק עִמּוֹ.
ט. בְּשֶׁאֵין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ. מספיק אנשים ללוותו לקבורה. וְהַכֹּל שֶׁאֵין מִתְעַסְּקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. כל מי שלא עוסק בלימוד תורה באותו הזמן. חַיָּבִין לְהִתְעַסֵּק עִמּוֹ. גם אם יש לו כל צרכו.
י. מֵת אֶחָד בָּעִיר – כָּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה עַד שֶׁיִּקְבְּרוּהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו – מֻתָּרִין.
יא. תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁמֵּת, אֲפִלּוּ הָיוּ עִמּוֹ עַד שִׁשִּׁים רִבּוֹא – מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאָתוֹ. הָיוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא – אֵין מְבַטְּלִין. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים – אֵין לוֹ שִׁעוּר, אֶלָּא מְבַטְּלִין הַכֹּל לְהוֹצָאָתוֹ.
יא. עַד שִׁשִּׁים רִבּוֹא. כשם שניתנה התורה בסיני לשש מאות אלף איש, כך בנטילת אדם שעסק בה יש ללוותו בשש מאות אלף איש (ראה בבלי כתובות יז,א).
יב. קוֹבְרִין מֵתֵי גּוֹיִם, וּמְנַחֲמִין אֲבֵלֵיהֶם, וּמְבַקְּרִין חוֹלֵיהֶם, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
יב. מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. ובהלכות מלכים (י,יב) הסמיך זאת הרמב"ם לכתובים: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה,ט), "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג,יז).
יג. בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. כֵּיצַד? אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן, וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן, וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן מְלָאכָה, וְלֹא קוֹרִין בָּהֶן, וְלֹא שׁוֹנִין בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – אֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן, וְלֹא נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. לֹא יֵלֵךְ אָדָם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ, וְלֹא יִתְפַּלֵּל שָׁם. וּבְרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת – מֻתָּר.
יג. וְלֹא קוֹרִין בָּהֶן. אין לומדים בהם מקרא. וְלֹא שׁוֹנִין בָּהֶן. אין לומדים בהם משנה. נֵאוֹתִין. משתמשים. וְלֹא נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה (הלכות תפילה יא,ו). וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ. מפני קדושת התפילין (ראה גם הלכות תפילין ד,כג). וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ. אף אם הוא כרוך במטפחת ונתון בתיקו (ראה גם הלכות ספר תורה י,ו). וְלֹא יִתְפַּלֵּל שָׁם. וגם לא יקרא שם קריאת שמע (הלכות קריאת שמע ג,ב).
יד. הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – לֹא יִתְּנֵם בְּדִיסַקַּיָא וְיַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶן, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים אוֹ מִפְּנֵי הַלִּסְטִים – מֻתָּר.
יד. בְּדִיסַקַּיָא. שק כפול שמניחים משני צדי החמור (ראה גם הלכות ספר תורה י,יא).
טו. אֵין מְפַנִּין אֶת הַמֵּת מִקֶּבֶר לְקֶבֶר, אֲפִלּוּ מִבָּזוּי לִמְכֻבָּד. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – מְפַנֶּה, וַאֲפִלּוּ מִמְּכֻבָּד לְבָזוּי.
טו. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ מְפַנֶּה. אם הקבר שאליו מוליך את המת נמצא בשדה קבורת אבותיו מותר לפנותו לשם משום שנוח לאדם להיקבר אצל אבותיו (ירושלמי מועד קטן ב,ד, וראה גם הלכות יום טוב ח,ט).
טז. וְאֵין קוֹבְרִין מֵת עַל גַּבֵּי מֵת, וְלֹא שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד – בִּזָּיוֹן הוּא. וְקָטָן הַיּוֹצֵא עִם אִמּוֹ – נִקְבָּר עִמָּהּ.
טז. וְלֹא שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד. זה בצד זה. וְקָטָן הַיּוֹצֵא עִם אִמּוֹ. קטן הכרוך אחר אמו וצריך לה.
יז. עֲפַר הַקֶּבֶר אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָיָה, שֶׁאֵין קַרְקַע עוֹלָם נֶאֱסֶרֶת, אֲבָל קֶבֶר הַבִּנְיָן אָסוּר בַּהֲנָיָה.
יז. עֲפַר הַקֶּבֶר. העפר שמחזירים על המת לאחר שהוכנס לקבר (כדלעיל ד,ד). קַרְקַע עוֹלָם. אדמת הארץ.
יח. הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְמֵת – לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַמֵּת. אֲפִלּוּ הִטִּיל בּוֹ נֵפֶל – נֶאֱסַר בַּהֲנָיָה.
יח. הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְמֵת לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַמֵּת. שאין הזמנת הדבר לשם המת אוסרת אותו בהנאה עד שישתמש בו עבור המת בפועל. אֲפִלּוּ הִטִּיל בּוֹ נֵפֶל נֶאֱסַר בַּהֲנָיָה. אף שאין מתאבלים עליו ואין מתעסקים עמו (כדלעיל א,ח).
יט. נֶפֶשׁ שֶׁנַּעֲשָׂה לְשֵׁם חַי, וְרָמָה בּוֹ הַמֵּת, וְהוֹסִיף בּוֹ רוֹמָם אֶחָד לְשֵׁם הַמֵּת – אַף עַל פִּי שֶׁפִּנָּה הַמֵּת, הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְאִם הִכִּיר אֶת הַתּוֹסֶפֶת – חוֹלֵץ אוֹתָהּ, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. נַעֲשָׂה לְשֵׁם הַמֵּת – כֵּיוָן שֶׁהֻטַּל בּוֹ הַמֵּת, נֶאֱסַר, אַף עַל פִּי שֶׁפִּנָּהוּ.
יט. נֶפֶשׁ. הבניין שבונים על הקבר (כדלעיל ד,ד; וראה פה"מ אהלות ז,א). שֶׁנַּעֲשָׂה לְשֵׁם חַי. עבור אדם בעודו בחיים. וְרָמָה. השליך, טמן. רוֹמָם. דבר מוגבה (ר"י שילת, ובנוסחאות אחרות הגרסא: 'דימוס', ופירושו: נדבך, שורת אבנים). הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה. משום שאינו יודע להבחין היכן היא התוספת האסורה בהנאה, נאסר הקבר כולו בהנאה. וְאִם הִכִּיר אֶת הַתּוֹסֶפֶת. אם ניתן להבחין מהי התוספת. חוֹלֵץ אוֹתָהּ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. שמכיוון שנעשה מראש בעודו בחיים, לא נאסר כשהטיל בו את המת.
כ. הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְאָבִיו, וְהָלַךְ וּקְבָרוֹ בְּקֶבֶר אַחֵר – הֲרֵי זֶה לֹא יִקְבֹּר בּוֹ מֵת אַחֵר עוֹלָמִית, וְהַקֶּבֶר הַזֶּה אָסוּר בַּהֲנָיָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד אָבִיו.
כ. וְהַקֶּבֶר הַזֶּה אָסוּר בַּהֲנָיָה מִפְּנֵי כְּבוֹד אָבִיו. אף על פי שבמת אחר אין ההזמנה אוסרת את הקבר בהנאה עד שייקבר בו המת בפועל (כדלעיל הי"ח), במקרה זה מחמת כבוד אביו, הקבר נאסר בהנאה גם בהזמנה בלבד ללא שנקבר בו.
כא. הַמֵּת אָסוּר בַּהֲנָיָה כֻּלּוֹ, חוּץ מִשְּׂעָרוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ גּוּפוֹ. וְכֵן אֲרוֹנוֹ וְכָל תַּכְרִיכָיו אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. אֲבָל כֵּלִים הַמּוּכָנִין לְתַכְרִיךְ לֹא נֶאֶסְרוּ בַּהֲנָיָה. אֲפִלּוּ אָרַג בֶּגֶד לַמֵּת – לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיִּגַּע בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ, שֶׁאֵין הַהַזְמָנָה אוֹסֶרֶת.
כא. חוּץ מִשְּׂעָרוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה. ראה גם הלכות סנהדרין יב,ד. וְכָל תַּכְרִיכָיו. כל התכריכים המשמשים לעטיפתו ונקבר עמהם, ולא רק התכריכים העוטפים את גופו באופן ישיר. כֵּלִים. בגדים. עַד שֶׁיִּגַּע בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ. כדלקמן הכ"ב.
כב. כָּל הַכֵּלִים שֶׁזּוֹרְקִין עַל הַמֵּת עַל הַמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, שֶׁלֹּא יִתְחַלְּפוּ בַּתַּכְרִיכִין.
כב. כָּל הַכֵּלִים שֶׁזּוֹרְקִין עַל הַמֵּת. שהקרובים, מחמת צערם, זורקים בגדים משלהם על המת כדי שייקבר עמהם. שֶׁלֹּא יִתְחַלְּפוּ בַּתַּכְרִיכִין. שהאנשים יחשבו שנוטלים מתכריכי המת ומשתמשים בהם, ויטעו לחשוב שהתכריכים מותרים בהנאה.
כג. הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מְזָרְקִין כֵּלִים מֵחֲמָתָן עַל הַמֵּת – מִצְוָה עַל אֲחֵרִים לְהַצִּילָן, וְאִם הִגִּיעוּ לַמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן.
כג. מֵחֲמָתָן. מתוך כעס וצער. מִצְוָה עַל אֲחֵרִים לְהַצִּילָן. ליטול את הבגדים הללו לפני שייגעו במיטה וייאסרו.
כד. מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָבְלָן, וְלֹא יַפְסִיד הַכֵּלִים וְיַשְׁלִיכֵן לְחַבָּלָה; מוּטָב לִתֵּן אוֹתָן לָעֲנִיִּים וְאַל יַשְׁלִיכֵם לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְכָל הַמַּרְבֶּה כֵּלִים עַל הַמֵּת – עוֹבֵר מִשּׁוּם 'בַּל תַּשְׁחִית'.
כד. עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית. לפרטי איסור זה ראה הלכות מלכים ו,י.
כה. מֶלֶךְ שֶׁמֵּת – עוֹקְרִין סוּס שֶׁהָיָה רוֹכֵב עָלָיו; וְעֶגְלָה שֶׁהָיְתָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בּוֹ – מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, מָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. וּמוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ שִׁבְעַת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ" (דברי הימים ב לב,לג) – זֶה שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ. וְנָשִׂיא שֶׁמֵּת – אֵין מְבַטְּלִין יְשִׁיבָתוֹ יָתֵר עַל שְׁלֹשִׁים יוֹם.
כה. עוֹקְרִין סוּס שֶׁהָיָה רוֹכֵב עָלָיו. חותכים את פרסות הסוס, משום שסוס זה נחשב ככלי תשמיש המיוחד למלך, ודבר שהיה מיוחד למלך שוב אין משתמש בו אחר (ראה הלכות מלכים ב,א). מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. חותכים את פרסותיה מהברך ולמטה כדי שלא יוכלו להשתמש בה (ואף שיש בזה צער בעלי חיים, הוא נדחה מפני כבודו של מלך, שהוא כבוד לכל ישראל – תוספות עבודה זרה יא,א). מָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. שבאופן שעושה אותה טרפה הרי זה גורם לבהמה צער גדול במיוחד (ריטב"א שם). וּמוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ שִׁבְעַת יָמִים. שיושבים תלמידיו ועוסקים שם בתורה לכבודו. ואף שאין לעסוק בדברי תורה בפני המת או בבית הקברות (כדלעיל יג,ט), בחכם שמת ועוסקים לפניו תלמידים רבים בתורה, זהו כבודו (שו"ת הר"י מיגאש סי' מז). וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ. נאמר במלך חזקיה, ודרשו חכמים שהושיבו ישיבה על קברו.
כו. מֶלֶךְ אוֹ נָשִׂיא שֶׁמֵּת – יֵשׁ לָהֶן לִשְׂרֹף מִטָּתוֹ וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וְאֵין בָּזֶה דַּרְכֵי אֱמוֹרִי וְלֹא מִשּׁוּם הַשְׁחָתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים… יִשְׂרְפוּ לָךְ" (ירמיהו לד,ה). בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
כו. יֵשׁ לָהֶן לִשְׂרֹף מִטָּתוֹ וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ. משום כבודו של המלך, שלא ישתמשו אחרים בכלי תשמישו (ראה גם הלכות מלכים ב,א). וְאֵין בָּזֶה דַּרְכֵי אֱמוֹרִי. אין זה בכלל מנהגי הגויים שאסור לנהוג בהם (לאיסור זה ראה הלכות עבודה זרה יא,א). שֶׁנֶּאֱמַר. לצדקיהו המלך.

תקציר הפרק 

🤔 לבקר או לא לבקר, זו השאלה לבקר אחרים זה טוב או רע? – תלוי במשמעות של הפועל "לבקר": אם הכוונה היא ל"למצוא את הפגמים שלהם", אז זה ממש לא מומלץ; אכן, אם הכוונה היא ל"לבוא אליהם לביקור", אז לפעמים זה לא רק טוב אלא זו אפילו מצווה, כאשר מושאי הביקור הם חולים – וכפי שכותב הרמב"ם, שגם היה רופא והבין בחולים: "ביקור חולים מצווה על הכל, אפילו גדול מבקר את הקטן. ומבקרין פעמים הרבה ביום, וכל המוסיף – משובח, ובלבד שלא יטריח. וכל המבקר את החולה – כאילו נטל חלק מחוליו והקל עליו" (הלכה ד)! כמובן, הכול לפי הנחיות הרופאים (ביקור אצל חולה קורונה, למשל, מומלץ רק בתנאי בידוד נוקשים) 😮

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות אבל ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן