פרק י"ד, הלכות גזילה ואבידה, ספר נזיקין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַשִּׂמְלָה בִּכְלַל “כָּל אֲבֵדַת אָחִיךָ“ (דברים כב,ג) הָיְתָה, וְכֵן הַשּׁוֹר וְהַשֶּׂה וְהַחֲמוֹר, וְלָמָּה פֵּרֵט הַכָּתוּב חֲמוֹר? לְהַחֲזִירוֹ בְּסִימָנֵי מַרְדַּעַת; אַף עַל פִּי שֶׁהַסִּימָנִין בְּדָבָר הַטָּפֵל לוֹ — יַחֲזִיר. וְלָמָּה פֵּרֵט שׁוֹר וְשֶׂה? לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ גִּזּוֹת הַשֶּׂה אוֹ גֵּז זְנַב הַשּׁוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבָר מוּעָט.
וְלָמָּה פֵּרֵט הַכָּתוּב הַשִּׂמְלָה? לִלְמֹד מִמֶּנָּה, מַה הַשִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְחֶזְקָתָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹבְעִין וְחַיָּב לְהַחֲזִיר, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִין הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין וְחַיָּב לְהַחֲזִיר. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין, אֶלָּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים — הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן.
א. הַשִּׂמְלָה בִּכְלַל כָּל אֲבֵדַת אָחִיךָ הָיְתָה… וְלָמָּה פֵּרֵט הַכָּתוּב וכו'. בפסוקים יש ציווי להשיב כל אבדה, אך מצוינים גם כמה פרטים שיש להשיבם. חכמים עמדו על כך שהם כבר כלולים בציווי הכללי, והסבירו שכל אחד מהם בא ללמד פרט נוסף בהלכות אלו. מַרְדַּעַת. כעין שטיח המשמש כאוכף לנשיאת משאות. בְּדָבָר הַטָּפֵל לוֹ. שהמרדעת טפלה לחמור עצמו.
ב. זֶה הַכְּלָל בָּאֲבֵדָה: כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, כֵּיוָן שֶׁאָבַד וְיָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים שֶׁאָבַד — הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ בְּעָלָיו, כְּגוֹן מַסְמֵר אֶחָד אוֹ מַחַט אַחַת אוֹ מַטְבֵּעַ אֶחָד, שֶׁהֲרֵי אֵינָן יְכוֹלִין לִתֵּן סִימָן לְהַחֲזִירוֹ לָהֶם, וּלְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא לְזֶה שֶׁמְּצָאוֹ.
ב. כְּגוֹן מַסְמֵר אֶחָד וכו'. אך אם מצא שניים ומעלה מספרם נחשב סימן (לקמן טז,א). אוֹ מַטְבֵּעַ אֶחָד וכו'. שסימני המטבע עצמו אינם נחשבים סימן (לקמן ה"י), אך כשמצא מטבעות צבורים יחד, מספרם נחשב סימן (לקמן טז,ב).
ג. וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, כְּגוֹן שִׂמְלָה וּבְהֵמָה — הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ בְּעָלָיו, שֶׁהֲרֵי דַּעְתָּן תְּלוּיָה לִתֵּן סִימָנִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וְיַחֲזֹר לָהֶן. לְפִיכָךְ הַמּוֹצֵא אוֹתָן חַיָּב לְהַכְרִיז, אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע אוֹתָם אוֹמְרִים: ‘וַי לְחֶסְרוֹן הַכִּיס‘, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּרְאִין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ — הֲרֵי אוֹתָהּ הָאֲבֵדָה שֶׁל מוֹצְאָהּ.
ג. שֶׁהֲרֵי דַּעְתָּן תְּלוּיָה לִתֵּן סִימָנִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וְיַחֲזֹר לָהֶן. הם סומכים על כך שיוכלו לקבל את אבדתם בחזרה לאחר שיאמרו למוצא את סימניה. וַי לְחֶסְרוֹן הַכִּיס. שזהו ביטוי לצער על הפסד הממון. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּרְאִין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ. אופנים אחרים המלמדים שהתייאשו.
ד. וְכֵן אִם מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בַּיָּם וּבַנָּהָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ גּוֹיִם — הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ בְּעָלָיו מִשָּׁעָה שֶׁנָּפַל, וּלְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבְּעָלִים שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ.
ד. בַּיָּם וּבַנָּהָר. לעיל יא,י. אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ גּוֹיִם. לעיל יא,ז.
ה. יֵאוּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן — אֵינוֹ יֵאוּשׁ. כֵּיצַד? נָפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר, וְלֹא יָדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁיָּדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל יִתְיָאֵשׁ — הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יֵאוּשׁ עַד עַתָּה, עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל. אֲבָל אִם עֲדַיִן הַבְּעָלִים אוֹמְרִין: ‘שֶׁמָּא נְתַתִּיו לִפְלוֹנִי‘, אוֹ: ‘שֶׁמָּא בַּמִּגְדָּל הוּא מֻנָּח‘, אוֹ: ‘שֶׁמָּא טָעִיתִי בַּחֶשְׁבּוֹן‘, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ — אֵין זֶה יֵאוּשׁ.
ה. אֲבָל אִם עֲדַיִן הַבְּעָלִים אוֹמְרִין. בטעות. בַּמִּגְדָּל. ארון קיר. שֶׁמָּא טָעִיתִי בַּחֶשְׁבּוֹן. גם אם ספר אותו עם דברים אחרים והחשבון חסר, ייתכן שסבור שטעה בספירה ועדיין לא התייאש.
ו. הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר עַל הָאָרֶץ וְלֹא יָדַע בּוֹ, וְנָטַל הַדִּינָר קֹדֶם יֵאוּשׁ — עוֹבֵר עַל עֲשֵׂה וְעַל שְׁנֵי לָאוִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ הֶחֱזִיר לוֹ הַדִּינָר לְאַחַר שֶׁנִּתְיָאֵשׁ — זוֹ מַתָּנָה הִיא, וּכְבָר עָבַר עַל הָאִסּוּרִין.
ו. וְלֹא יָדַע בּוֹ. לא ידע שנפל ממנו. וְנָטַל הַדִּינָר. הרואה לקחו לעצמו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יא,ב.
זוֹ מַתָּנָה הִיא. כאילו נתן לו מתנה.
ז. נָטַל הַדִּינָר לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחֲזִירוֹ, וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּן לִגְזֹל אוֹתוֹ — עָבַר מִשּׁוּם “הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם“ (דברים כב,א). הִמְתִּין לוֹ וְלֹא הוֹדִיעַ לַבְּעָלִים, וְלֹא נָטַל הַדִּינָר עַד שֶׁיָּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל, שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאַחַר כָּךְ נָטַל הַדִּינָר מֵעַל הָאָרֶץ — אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם “לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם“ (שם כב,ג). וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּן לִגְזֹל אוֹתוֹ. לקחת אותו לעצמו. עָבַר מִשּׁוּם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. אך אין בכך איסור גזלה מכיוון שכבר התייאשו ממנו. הִמְתִּין לוֹ. השתהה ולא לקחו. שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב. אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לעיל יא,א נאמר שאם הלך משם ולא השיב את האבדה גם ביטל מצוות עשה של 'השב תשיבם'. ויש שהסבירו שבמקרה האמור כאן שהתעכב שם עד הייאוש ונפטר מהשבה, נמצא שאי ההשבה אינה מחמתו, ולא הוא שביטל את המצווה (ר"ן בבא מציעא ל,א מובא באבן האזל).
ח. רָאָה סֶלַע אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁנָּפַל, אֲפִלּוּ מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד — חַיָּב לְהַחֲזִיר, שֶׁמָּא שֻׁתָּפִין הֵן וּמָחַל אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ, וְנִמְצֵאת אֲבֵדָתוֹ שֶׁל זֶה שָׁוָה פְּרוּטָה.
ח. רָאָה סֶלַע אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁנָּפַל. וכגון שידע המאבד שנפל ממנו המטבע. אֲפִלּוּ מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. שאפשר היה לחשוב שהמאבד התייאש מפני שחושב שאחד מהם ייקח את המטבע ויטען שלא הוא מצא אותו אלא חברו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. ששווה פחות משלוש פרוטות, ואין מצוות השבה בפחות מפרוטה (לעיל יא,יב). שֶׁמָּא שֻׁתָּפִין הֵן. ומשום כך סומכים זה על זה שאם ימצאו את המטבע יחזירוהו, ואינם מתייאשים. וּמָחַל אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ וכו'. האחד ויתר לחברו על חלקו, ונמצא ששווה פרוטה לכל אחד מן השותפים הנותרים (על פי בבלי בבא מציעא כו,ב ורש"י שם).
ט. רָאָה חֲבֵרוֹ שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר בְּתוֹךְ הַחוֹל אוֹ בְּתוֹךְ הֶעָפָר וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ — הֲרֵי זֶה כְּנוֹפֵל לַיָּם אוֹ לַנָּהָר, וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן. וַאֲפִלּוּ רָאָה אוֹתוֹ הֵבִיא כְּבָרָה לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו — בְּדַעַת רְעוּעָה הוּא מְחַפֵּשׂ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַפְּשִׂין בֶּעָפָר שְׁאָר הַבַּלָּשִׁין שֶׁלֹּא נָפַל מֵהֶן כְּלוּם שֶׁמָּא יִמְצְאוּ מַה שֶּׁנָּפַל לַאֲחֵרִים, כָּךְ הוּא זֶה מְחַפֵּשׂ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֵשׁ.
ט. וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ. נעלם מעיניו. הֲרֵי זֶה כְּנוֹפֵל לַיָּם. לעיל ה"ד. כְּבָרָה. מסננת. בְּדַעַת רְעוּעָה. חלשה. הַבַּלָּשִׁין. אנשים שנוהגים לחפש דברים.
י. הַמּוֹצֵא סֶלַע בַּשּׁוּק, מְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: ‘שֶׁלִּי הוּא, וַחֲדָשָׁה הִיא, וְשֶׁל מְדִינָה פְּלוֹנִית הִיא, וְשֶׁל מֶלֶךְ פְּלוֹנִי‘, אֲפִלּוּ אָמַר: ‘שְׁמִי כָּתוּב עָלֶיהָ‘ — לֹא אָמַר כְּלוּם, וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר, שֶׁאֵין סִימָנֵי הַמַּטְבֵּעַ סִימָן; מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתוֹ לְהוֹצִיאָהּ, אוֹמְרִין אָנוּ: שֶׁלּוֹ הָיְתָה וְהוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ וְנָפְלָה מִיַּד אַחֵר. וְהוֹאִיל וְאֵין סִימָנֶיהָ סִימָן שֶׁסּוֹמְכִין עָלָיו — מִשְּׁעַת נְפִילָה נִתְיָאֵשׁ, וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ.
י. שֶׁאֵין סִימָנֵי הַמַּטְבֵּעַ סִימָן. בסימני המטבע עצמו, אך יכול לתת סימן אחר כגון שהיו מונחים בצורה מסוימת (לקמן טז,ב). שֶׁחֶזְקָתוֹ לְהוֹצִיאָהּ. מטבע מוחזק כדבר שיוצא מרשות בעליו במשא ומתן, ואינו מעכבו אצלו.
יא. הַמּוֹצֵא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן בְּצַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן — חַיָּב לְהַכְרִיז. בָּא בַּעַל הַסִּימָן וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ, וְאָמַר שֶׁזֶּה בִּלְבַד נָפַל מִמֶּנּוּ — זָכָה הַמּוֹצֵא בַּדָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן.
יא. הַמּוֹצֵא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן בְּצַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן. וייתכן שאבדו יחד (בבלי בבא מציעא כה,א), ראה לקמן טו,יג-יד. בַּעַל הַסִּימָן. בעל האבדה שיש עליה סימן.
יב. הַמּוֹצֵא כְּלֵי חֶרֶשׂ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁצּוּרַת כֻּלָּן שָׁוָה: אִם כֵּלִים חֲדָשִׁים הֵן — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי הֵן כְּמוֹ דִּינָר מִשְּׁאָר דִּינָרִין שֶׁאֵין לָהֶם סִימָן וְאֵין הַבְּעָלִים מַכִּירִין אוֹתָן, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם פַּךְ זֶה אוֹ צְלוֹחִית זוֹ שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אַחֵר.
וְאִם הָיוּ כֵּלִים יְשָׁנִים שֶׁטְּבָעָתַן הָעַיִן — חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאִם יָבֹא תַּלְמִיד חֲכָמִים וְיֹאמַר: ‘אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִתֵּן בַּכְּלִי הַזֶּה סִימָן, יֵשׁ לִי בּוֹ טְבִיעוּת עַיִן‘, חַיָּב לְהַרְאוֹתוֹ לוֹ; אִם הִכִּירוֹ וְאָמַר: ‘שֶׁלִּי הוּא‘ — מַחֲזִירִין לוֹ.
יב. שֶׁטְּבָעָתַן הָעַיִן. שמרוב שימוש יכול לזהותם ללא סימן מסוים.
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתַלְמִיד וָתִיק שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ כְּלָל, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם, אוֹ בַּמַּסֶּכְתָּא, אוֹ בַּמִּטָּה, אוֹ בַּבַּיִת שֶׁהוּא מִתְאָרֵחַ בּוֹ.
כֵּיצַד? הָיָה עוֹסֵק בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, וְאָמַר: ‘בְּמִקְווֹת אֲנִי שׁוֹנֶה‘, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ שְׁאֵלוֹת בְּעִנְיַן נִדָּה; אוֹ שֶׁיָּשֵׁן בְּמִטָּה זוֹ, וְאָמַר: ‘בְּזוֹ אֲנִי יָשֵׁן‘, שֶׁמָּא יִמָּצֵא שָׁם קֶרִי; אוֹ שֶׁנִּתְאָרֵחַ אֵצֶל שִׁמְעוֹן וְאָמַר: ‘אֵצֶל רְאוּבֵן אֲנִי מִתְאָרֵחַ‘, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּ עַל זֶה שֶׁנִּתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ; אוֹ שֶׁהֵבִיא שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְהוֹסִיף וְגָרַע כְּדֵי לְחַבְּבָן זֶה לָזֶה — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁשִּׁנָּה בְּדִבּוּרוֹ חוּץ מִדְּבָרִים אֵלּוּ — אֵין מַחֲזִירִין לוֹ אֶת הָאֲבֵדָה בִּטְבִיעוּת הָעַיִן.
יג. וָתִיק. מקפיד לנהוג כהוגן (לעיל ה,י). שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ כְּלָל. מהאמת.
בְּמִקְווֹת. מסכת מקוואות. וְאָמַר בְּזוֹ אֲנִי יָשֵׁן שֶׁמָּא יִמָּצֵא שָׁם קֶרִי. אומר שישן במיטה אחרת שמא תימצא שכבת זרע, ויש בכך גנאי. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּ עַל זֶה שֶׁנִּתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ. אם ייוודע ששמעון מוכן לארח בביתו, יבואו עוד אנשים להתארח אצלו, וגורם לו לטרחה. וְהוֹסִיף וְגָרַע. מהאמת כשדיבר עם אחד על השני (ראה הלכות דעות ה,ז).

תקציר הפרק 

הלכות גזלה ואבדה​, השבת אבדה​
פרק ​יד *אבדות השייכות למוצא​*

חובת השבת אבדה וחובת ההכרזה חלים על המוצא ​בתנאי ש:​
​1⃣כל עוד הבעלים לא התייאש​.
​2⃣שיש לחפץ סימנים מזהים.

​תמיד חשבנו שאם נמצא מטבע על הרחוב "התייאשו הבעלים והמטבע של המוצא".
נכון ❓

ממש לא בטוח, היום בפרק לומדים בפירוט על הלכות אלו.​

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גזילה ואבידה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מצא בקבוק מלא תכשיטים צף באמצע הים-צריך להכריז עליו?

2.האם צריך להשיב שטר כסף שכתוב עליו שם וטלפון?

3.לתלמיד חכם ניתן להחזיר אבידה אף ללא סימנים?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן