פרק י"ד, הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ, אוֹ שֶׁעֵד אֶחָד מֵעִיד עַל שְׁטָרוֹ שֶׁהוּא פָּרוּעַ, וְהַבָּא לְהִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלֹּוֶה, וְהַטּוֹרֵף מִיַּד הַלּוֹקֵחַ, וְהַנִּפְרָע מִן הַיּוֹרֵשׁ, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל – לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה, וְאוֹמְרִין לוֹ כְּשֶׁיִּתְבַּע: 'הִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ תִּטֹּל'. וְאִם הָיָה הַחוֹב לִזְמַן, וְתָבַע בִּזְמַנּוֹ – נִפְרָע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה; עָבַר זְמַנּוֹ – לֹא יִגְבֶּה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
א. הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ. הלווה טוען שפרע את כל השטר, והמלווה מודה שפרע חלק ממנו ומחזיק בשטר. וְהַבָּא לְהִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלֹּוֶה. לעיל יג,א. וְהַטּוֹרֵף מִיַּד הַלּוֹקֵחַ. ראה לקמן כב,י. וְהַנִּפְרָע מִן הַיּוֹרֵשׁ. אם מת הלווה והותיר נכסים, ראה לעיל יא,ו. לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה. שבועה בנקיטת חפץ כדין הנשבעים ונוטלים (ראה הלכות טוען ונטען א,ב). וְאִם הָיָה הַחוֹב לִזְמַן וְתָבַע בִּזְמַנּוֹ נִפְרָע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה וכו'. במקרים הנזכרים כאן שאינו נפרע אלא בשבועה, המדובר הוא דווקא כשבא להיפרע לאחר שהגיע מועד הפירעון, אבל קודם לכן אינו צריך להישבע שכן חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו (לעיל יא,ו).
ב. הַתּוֹבֵעַ אֶת חֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ, וְטָעַן הַלֹּוֶה שֶׁפָּרַע שְׁטָר זֶה אוֹ מִקְצָתוֹ, וּבַעַל הַשְּׁטָר אוֹמֵר: 'לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם' – אוֹמְרִין לוֹ: 'שַׁלֵּם לוֹ'. טָעַן הַלֹּוֶה וְאָמַר: 'יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו, וְיִטֹּל' – מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא פָּרַע כְּלוּם אוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ, וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה תַּלְמִיד חֲכָמִים – אֵין נִזְקָקִין לִשְׁבוּעָתוֹ.
ב. מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וכו'. ראה לקמן הי"ב שהלווה צריך להביא קודם את מעות החוב, ואז המלווה נשבע ונוטל. אוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ. במקרה שהלווה טוען שפרע לו חלק מהחוב. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה תַּלְמִיד חֲכָמִים אֵין נִזְקָקִין לִשְׁבוּעָתוֹ. בית דין נשמטים מהדיון בשבועתו ואין מחייבים אותו להישבע, מפני שנראה כאילו חושדים בו.
ג. הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם, וְהַלֹּוֶה טוֹעֵן וְאוֹמֵר: 'שְׁטָר מְזֻיָּף הוּא, וּמֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתִּי שְׁטָר זֶה', אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁחוֹב זֶה רִבִּית הוּא אוֹ אֲבַק רִבִּית, אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהוּא שְׁטַר אֲמָנָה, אוֹ שֶׁטָּעַן: 'כָּתַבְתִּי לִלְוֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוִיתִי'; כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, טָעַן טַעֲנָה שֶׁאִם הוֹדָה בָּהּ בַּעַל הַשְּׁטָר הָיָה שְׁטָר בָּטֵל, וְהַמַּלְוֶה עוֹמֵד בִּשְׁטָרוֹ וְאוֹמֵר שֶׁזֶּה שֶׁקֶר טוֹעֵן, וְאָמַר הַלֹּוֶה: 'יִשָּׁבַע לִי וְיִטֹּל' – הֲרֵי זוֹ מַחֲלֹקֶת בֵּין הַגְּאוֹנִים:
יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁחַיָּב בַּעַל הַשְּׁטָר לְהִשָּׁבַע כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה כְּמִי שֶׁטָּעַן עָלָיו שֶׁפְּרָעוֹ. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה אֶלָּא אִם טָעַן עָלָיו הַלֹּוֶה שֶׁפְּרָעוֹ בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בַּשְּׁטָר, וּלְפֵרָעוֹן הוּא עוֹמֵד; אֲבָל כָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת – לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לְבַטֵּל שְׁטָר מְקֻיָּם, אֶלָּא יְשַׁלֵּם, וְאַחַר כָּךְ יִטְעֹן עַל הַמַּלְוֶה בַּמֶּה שֶׁיִּרְצֶה: אִם יוֹדֶה – יַחֲזִיר לוֹ; וְאִם כָּפַר – יִשָּׁבַע הֶסֵּת. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה.
ג. שְׁטָר מְקֻיָּם. שחתימותיו נבדקו ואושרו בבית דין. אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁחוֹב זֶה רִבִּית הוּא אוֹ אֲבַק רִבִּית. החוב נובע מריבית קצוצה שאסורה מהתורה או אבק ריבית שאסור מדברי חכמים, ואין גובים ריבית מהלווה בין אם היא מהתורה ובין אם היא מדברי חכמים (ראה לעיל ד,ו). אֲמָנָה. שטר שנתן הלווה למלווה ללא שהלווה לו, והאמינו שישתמש בו רק אם ילווה לו.
לְהִשָּׁבַע כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה כְּמִי שֶׁטָּעַן עָלָיו שֶׁפְּרָעוֹ. כדלעיל ה"ב. שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בַּשְּׁטָר וּלְפֵרָעוֹן הוּא עוֹמֵד. שכאשר מודה הלווה בשטר אלא שטוען שפרעו, יש בכוח טענתו כדי להשביע את המלווה, שכן כל שטר עומד לפירעון בסופו של דבר. אֲבָל כָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לְבַטֵּל שְׁטָר מְקֻיָּם. כשטוען טענה הבאה לבטל את השטר, אין טענתו מתקבלת כלל ואין בכוחו לחייב את המלווה להישבע בנקיטת חפץ לפני שיגבה חובו. אֶלָּא יְשַׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ יִטְעֹן עַל הַמַּלְוֶה בַּמֶּה שֶׁיִּרְצֶה וכו'. הלווה צריך לשלם קודם, ואחר כך יכול להשביעו שבועת היסת כפי שניתן לעשות בכל מקרה של תביעת ממון שכופר הנתבע בכולה.
ד. הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, מַלְוֶה אוֹמֵר: 'לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם', וְלֹוֶה אוֹמֵר: 'פָּרַעְתִּי מֶחֱצָה', וְהָעֵדִים מְעִידִין שֶׁפְּרָעוֹ כֻּלּוֹ – נִשְׁבָּע הַלֹּוֶה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת, וְאֵינוֹ כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת הַשְּׁטָר עָלָיו. וְאֵין הַמַּלְוֶה גּוֹבֶה הַמֶּחֱצָה אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין, שֶׁהֲרֵי הַלָּקוֹחוֹת אוֹמְרִין: 'אָנוּ עַל הָעֵדִים נִסְמֹךְ', וַהֲרֵי בִּטְּלוּ שְׁטָר זֶה.
ד. נִשְׁבָּע הַלֹּוֶה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת. ואף על פי שהעדים העידו שפרע הכול, הודאת בעל דין עדיפה על עדים. וְאֵינוֹ כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת הַשְּׁטָר עָלָיו. בדרך כלל מודה במקצת אינו מרגיש נוח לכפור בכול ולכן אינו נחשב כמשיב אבדה, ועליו להישבע שבועת מודה במקצת. אמנם במקרה שאדם חש בנוח לכפור בכול ובכל זאת הוא מודה במקצת הטענה, תיקנו חכמים שנחשב כמשיב אבדה ואינו חייב שבועת מודה במקצת (ראה הלכות טוען ונטען ד,ה ובביאור שם). ובמקרה האמור כאן, אף שהלווה יכול לכפור בכול ולהסתמך על העדים, אין אומרים שהודאתו נחשבת כהשבת אבדה, שכן חושש לכפור מחמת השטר שבידי המלווה, וחייב להישבע שבועת מודה במקצת. מִבְּנֵי חוֹרִין. מן הקרקעות שנמצאות בידי הלווה, ולא מנכסים משועבדים שנמכרו לאחרים. וַהֲרֵי בִּטְּלוּ שְׁטָר זֶה. ומה שגובה מחצה הוא מחמת הודאת הלווה שנחשבת כמלווה בעל פה שאין גובים אותו אלא מנכסים שאינם משועבדים.
ה. הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ, וְאָמַר הַלֹּוֶה: 'אֱמֶת שֶׁאֲנִי כָּתַבְתִּי שְׁטָר זֶה, אֲבָל פְּרַעְתִּיו' אוֹ 'אֲמָנָה הוּא' אוֹ 'כָּתַבְתִּי לִלְוֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוִיתִי', וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, הוֹאִיל וְאִם רָצָה אָמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם', וַהֲרֵי מִפִּיו נִתְקַיֵּם – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְאִם קִיְּמוֹ הַמַּלְוֶה אַחַר כָּךְ בְּבֵית דִּין – הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת.
ה. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ. שאינו מצליח להביא עדים שיאמתו את חתימות עדי השטר. וַהֲרֵי מִפִּיו נִתְקַיֵּם. מכוח הודאתו. וְאִם קִיְּמוֹ הַמַּלְוֶה אַחַר כָּךְ בְּבֵית דִּין הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. ודינו כדלעיל ה"ג.
ו. הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם, וְאָמַר הַלֹּוֶה: 'מְזֻיָּף הוּא, וּמֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו' אוֹ 'שְׁטָר אֲמָנָה הוּא', וְאָמַר הַמַּלְוֶה: 'כֵּן הַדְּבָרִים, אֲבָל שְׁטָר כָּשֵׁר הָיָה לִי עָלָיו וְאָבַד', אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה הוּא שֶׁשָּׁבַר אֶת שְׁטָרוֹ, וְאִלּוּ רָצָה אָמַר: 'אֵינוֹ מְזֻיָּף', שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּבֵית דִּין – אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ כְּלוּם, אֶלָּא נִשְׁבָּע הַלֹּוֶה הֶסֵּת וְנִפְטָר, שֶׁהֲרֵי זֶה הַשְּׁטָר כְּחֶרֶשׂ הוּא חָשׁוּב.
ו. שֶׁשָּׁבַר. ביטל. אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה הוּא שֶׁשָּׁבַר אֶת שְׁטָרוֹ. ולכאורה היה לו מקום לטעון שיש להאמין לו, שהרי אילו היה רוצה לשקר היה טוען ששטר זה כשר (טענת 'מיגו'). אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ כְּלוּם וכו'. הוא הודה ששטר זה אינו כשר, ולכן אין להוציא ממון בשטר זה. כְּחֶרֶשׂ הוּא חָשׁוּב. כחרס, ואין לו משמעות כלל.
ז. שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ וְנַעֲשָׂה כְּחֶרֶשׂ.
ז. אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ. לא ניתן להשתמש בשטר לצורך הלוואה חדשה. שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ. השעבוד שבהלוואה זו בטל עם הפירעון.
ח. הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב מְקֻיָּם עַל חֲבֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה: 'וַהֲלֹא פְּרַעְתִּיךָ', וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: 'כֵּן הָיָה, אֲבָל חָזַרְתִּי וְהֶחֱזַרְתִּי לְךָ הַמָּעוֹת, וְהִלְוֵיתִי אוֹתְךָ פַּעַם שְׁנִיָּה' – הֲרֵי בָּטֵל הַשְּׁטָר, שֶׁשְּׁטָר שֶׁנִּפְרַע הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶשׂ.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'הֶחֱזַרְתִּי לְךָ הַמָּעוֹת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ טוֹבוֹת' אוֹ 'עַד שֶׁתַּחֲלִיפֵם' – לֹא בָּטֵל הַשְּׁטָר, וַעֲדַיִן שִׁעְבּוּדוֹ קַיָּם.
ח. הֲרֵי בָּטֵל הַשְּׁטָר וכו'. ודינו כדלעיל ה"ו.
הֶחֱזַרְתִּי לְךָ הַמָּעוֹת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ טוֹבוֹת… לֹא בָּטֵל הַשְּׁטָר. שעדיין זו אותה הלוואה.
ט. הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מָנֶה, וְאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה: 'וַהֲלֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי', וּבָאוּ אֵלּוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ אֲבָל לֹא הִזְכִּיר לוֹ הַשְּׁטָר, וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: 'כֵּן הוּא שֶׁפָּרַעְתָּ, אֲבָל חוֹב אַחֵר פָּרַעְתָּ שֶׁהָיָה לִי אֶצְלְךָ' – הֲרֵי בָּטֵל הַשְּׁטָר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהֵעִידוּ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן. אֲבָל אִם רָאוּהוּ נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ אִם נָתַן בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן אוֹ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אוֹ בְּתוֹרַת מַתָּנָה: אִם אָמַר בַּעַל הַשְּׁטָר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם' – הֲרֵי זֶה הֻחְזַק כַּפְרָן, וּבָטֵל הַשְּׁטָר; וְאִם אָמַר: 'פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הָיוּ' – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע, וְנוֹטֵל מַה בַּשְּׁטָר, שֶׁהֲרֵי לֹא פְּרָעוֹ בְּעֵדִים, וּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: 'מַתָּנָה נְתָנָם לִי', נֶאֱמָן לוֹמַר: 'פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הֵן'.
אָמַר לוֹ הַלֹּוֶה: 'וַהֲלֹא שְׁטַר חוֹב זֶה דְּמֵי שׁוֹר שֶׁלָּקַחְתִּי מִמְּךָ הוּא, וְאַתָּה גָּבִיתָ אֶת דְּמֵי בְּשָׂרוֹ', וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַשְּׁטָר: 'כֵּן, אֲנִי גָּבִיתִי דָּמָיו מֵחוֹב אַחֵר שֶׁהָיָה לִי אֶצְלְךָ', הוֹאִיל וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ שֶׁדְּמֵי הַשּׁוֹר הוּא הַחוֹב וּמִדָּמָיו פָּרַע – בָּטֵל הַשְּׁטָר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים שֶׁפָּרַע מִדָּמָיו, וְיִשָּׁבַע הַלֹּוֶה הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ט. אֲבָל לֹא הִזְכִּיר לוֹ הַשְּׁטָר. לפי העדות לא צוין בשעת הפירעון שהוא עבור ההלוואה שבשטר. הֲרֵי בָּטֵל הַשְּׁטָר. מכיוון שידוע שפרע לו חוב ולא ידוע לנו על חוב נוסף.
לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וכפר במה שאמרו העדים. הֲרֵי זֶה הֻחְזַק כַּפְרָן. שהרי טענתו נסתרה על ידי העדים. שֶׁהֲרֵי לֹא פְּרָעוֹ בְּעֵדִים. אלא רק נתן לו בפני עדים (ראה הלכות טוען ונטען ו,ב).
וַהֲלֹא שְׁטַר חוֹב זֶה דְּמֵי שׁוֹר שֶׁלָּקַחְתִּי מִמְּךָ הוּא. שטר חוב זה הנו על שור שקניתי ממך. וְאַתָּה גָּבִיתָ אֶת דְּמֵי בְּשָׂרוֹ. גבית את החוב מדמי בשר השור כשנמכר בבית המטבחיים לאחר השחיטה. מֵחוֹב אַחֵר. עבור חוב אחר. הוֹאִיל וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ שֶׁדְּמֵי הַשּׁוֹר הוּא הַחוֹב וּמִדָּמָיו פָּרַע. הוא הודה ששטר החוב הוא על דמי השור, והודה גם שמדמי השור הוא פרע חוב כלשהו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים שֶׁפָּרַע מִדָּמָיו. אף שאין עדים שמעידים שפרע את החוב מבשר השור, כיוון שהודה שפרע את דמי השור אינו נאמן לטעון שפרע חוב אחר (לח"מ).
י. הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר חוֹב בְּעֵד אֶחָד, וְהַלֹּוֶה טוֹעֵן: 'פָּרַעְתִּי' – הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם. טָעַן וְאָמַר: 'יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו' – הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע, שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ בַּשְּׁטָר שְׁנֵי עֵדִים וְאָמַר: 'יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו', הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
י. בְּעֵד אֶחָד. שחתם עליו עד אחד. הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. עד אחד המעיד על חיוב ממון מחייב את הנתבע בשבועה מן התורה (הלכות טוען ונטען א,א). ומכיוון שהעד מעיד על שטר החוב, חייב הלווה להישבע כנגד דברי העד כדי להיפטר מתשלום. אמנם, מכיוון שהעדות היא על עצם ההלוואה, והנתבע איננו מכחיש את העד אלא טוען טענה אחרת, הוא אינו יכול להישבע כנגדו וצריך לשלם (ראה גם שם ד,ח). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב.
יא. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַכּוֹפֵר בְּמִלְוָה עַל פֶּה בְּבֵית דִּין, וּבָא עֵד אֶחָד שֶׁלָּוָה – הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה. חָזַר וְאָמַר: 'כֵּן הָיָה, לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי' אוֹ 'מָחַל לִי' אוֹ 'נִתְחַיֵּב לִי מִמָּקוֹם אַחֵר' – הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם.
יא. הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה. שלא לווה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. שהרי מודה לדברי העד, אלא טוען טענה אחרת כדי להיפטר.
יב. מִי שֶׁטָּעַן שֶׁפָּרַע הַשְּׁטָר, וְאָמַר: 'יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטֹּל' – אוֹמְרִין לוֹ: 'הָבֵא מְעוֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע וְיִטֹּל'. אָמַר: 'אֵין לִי כְּלוּם לְשַׁלֵּם' – מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ, וְלִכְשֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְיִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ, יַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לוֹ.
יב. וְאָמַר יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטֹּל. כדלעיל ה"ב. הָבֵא מְעוֹתָיו. את דמי הפירעון. וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע וְיִטֹּל. שאם יישבע ואחר כך לא יוכל הלווה לשלם נמצא שנשבע לחינם. מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ. ראה לעיל ב,ב. וְלִכְשֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְיִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ וכו'. כשיהיה לו כסף ויבוא לשלם לבעל חובו ישביעו אותו תחילה ואז ייתן לו את המעות.
יג. מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר, וְאָבַד הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הָעֵדִים קַיָּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, וְטָעַן שֶׁפָּרַע – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב לִזְמַן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּרַע, הוֹאִיל וְכָתְבוּ לוֹ שְׁטָר וְאֵין בְּיָדוֹ שְׁטָר, וְהַלֹּוֶה טוֹעֵן: 'פָּרַעְתִּי' – נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ, שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פְּרָעוֹ, וּלְפִיכָךְ קָרַע הַשְּׁטָר אוֹ שְׂרָפוֹ.
וְכֵן הוֹרוּ שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה הַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר, וְהַלֹּוֶה טוֹעֵן: 'מִמֶּנִּי נָפַל אַחַר שֶׁפְּרַעְתִּיו', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וְנִפְטָר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה, אֵין שָׁם חֲזָקָה.
יג. אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ וכו'. אף על פי שאם לא היה שטר כלל, היו העדים יכולים לכתוב שטר מכוח הקניין (לעיל יא,א), במקרה שנכתב שטר אין לכתוב שטר חדש. שחוששים שפרע הלווה את החוב וקרע המלווה את השטר, ולכן אינו מצוי אצלו. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. ונפטר. וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּרַע. ובדרך כלל אומרים שחזקה שאין אדם פורע לפני זמן הפירעון.
יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר. נמצא בידיו של אדם שלישי. אֵין שָׁם חֲזָקָה. שאינו פורע לפני זמן הפירעון.
יד. שְׁנַיִם שֶׁהֵן אוֹחֲזִין בִּשְׁטָר, הַמַּלְוֶה אוֹמֵר: 'שֶׁלִּי הוּא, וְהוֹצֵאתִיו לְהִפָּרַע בּוֹ מִמְּךָ', וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר: 'פְּרַעְתִּיו, וּמִמֶּנִּי נָפַל': אִם הָיָה שְׁטָר שֶׁיָּכוֹל לְקַיְּמוֹ – זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בְּדָמִים אֵלּוּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָן וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהֶן פָּחוֹת מֵחֶצְיָן, וִישַׁלֵּם הַלֹּוֶה מֶחֱצָה; וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ – יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ.
יד. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בְּדָמִים אֵלּוּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָן וכו'. כדין חפץ ששניים אוחזים בו וטוענים לבעלות עליו (ראה הלכות טוען ונטען ט,ז). וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ וכו'. כדלעיל ה"ה.
טו. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'מָנֶה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ', וְהַלָּה אוֹמֵר: 'אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם' אוֹ שֶׁאָמַר: 'פְּרַעְתִּיךָ', אָמַר לוֹ הַתּוֹבֵעַ: 'הִשָּׁבַע לִי הֶסֵּת', אָמַר לוֹ הַנִּתְבָּע: 'וַהֲלֹא שְׁטָר יֵשׁ לְךָ עָלַי, וְאַתָּה רוֹצֶה לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתִי תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ תּוֹצִיא הַשְּׁטָר הַפָּרוּעַ וְתִגְבֶּה בּוֹ' – אוֹמְרִין לוֹ: 'הָבֵא הַשְּׁטָר'.
אָמַר הַמַּלְוֶה: 'אֵין לִי עָלָיו שְׁטָר מֵעוֹלָם' אוֹ שְׁטָר הָיָה לוֹ וְאָבַד – הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאוֹמְרִין לַמַּלְוֶה: 'בַּטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לְךָ קֹדֶם זְמַן זֶה, וְאַחַר כָּךְ תַּשְׁבִּיעֵהוּ הֶסֵּת; אוֹ הַחֲרֵם חֵרֶם סְתָם, וְלֵךְ וּבַקֵּשׁ עַד שֶׁתִּמְצָא הַשְּׁטָר'.
טו. הִשָּׁבַע לִי הֶסֵּת. כדין כופר בכול. וְאַחַר כָּךְ תּוֹצִיא הַשְּׁטָר וכו'. ונמצא שנשבע לבטלה. אוֹמְרִין לוֹ. בית דין למלווה.
אוֹ שְׁטָר הָיָה לוֹ וְאָבַד. שהמלווה טוען שאיבד שטרו. בַּטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לְךָ. על הלווה כדי שיוכל להישבע ללא חשש. אוֹ הַחֲרֵם חֵרֶם סְתָם. אם אינו רוצה לבטל את שטרותיו יכול להטיל חרם על מי שחייב לו ואינו פורע את חובו, אבל אינו יכול להשביעו.

תקציר הפרק 

🤔 שניים אוחזין ב… שטר?
"שניים אוחזין בטלית" היא סוגיה ידועה העוסקת בחלוקת טלית בין שני אנשים שטוענים לבעלות עליה, והדין הוא ששניהם יישבעו שאין להם בטלית פחות מחציה ויחלקו אותה ביניהם: חצי טלית לזה וחצי טלית לזה. ויכוח דומה בין לווה למלווה בנוגע לשטר חוב נזכר בפרקנו: המלווה אומר: 'השטר שלי הוא, והוצאתיו להיפרע ממך בו', והלווה אומר: 'פרעתיו וממני נפל'. אם יש עדים שמאמתים את השטר, הדין הוא שהלווה והמלווה נשבעים שאין להם בשטר פחות מחציו ואז הם חולקים אותו ביניהם – כשהפעם אין הכוונה לחלוקה פיזית של השטר כמו בוויכוח על הטלית אלא לחלוקה ממונית: הלווה לא גוזר את השטר לשניים אלא משלם למלווה חצי מהערך הנקוב בו, כי עם חצי שטר לא הולכים למכולת… (הלכה יד) ✂

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.טען הלווה פרעתי ויש נגדו שטר של עד אחד – יכול להפטר בשבועה?

2.אבד השטר ויש עליו עדים – יכול הלווה להפטר בשבועה וטענת פרעתי?

3.האם אפשר להשתמש באותו שטר פעמיים?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן