[א] מִתְנַדֵּב אָדָם וְנוֹדֵר עוֹלָה וּשְׁלָמִים וְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי מְנָחוֹת הַבָּאִים בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. וּמִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר מִנְחָה מִמִּנְחוֹת נְסָכִים לְבַדָּהּ, מֵאֵי זֶה מִין מִשְּׁלֹשֶׁת מִינֵי מִנְחַת נְסָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ שֶׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אוֹ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים" (נחמיה יג,לא).
א. מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי מְנָחוֹת הַבָּאִים בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. לעיל יג,ה-ח. מִנְחָה מִמִּנְחוֹת נְסָכִים לְבַדָּהּ. אף שמנחת נסכים (סולת בלולה בשמן) באה עם הקרבן (לעיל ב,ב), יכול להביאה בפני עצמה. מֵאֵי זֶה מִין מִשְּׁלֹשֶׁת מִינֵי מִנְחַת נְסָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ. נסכי צאן, איל ובקר (לעיל ב,ד). וּמִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לניסוך על גבי המזבח ללא קרבן (לקמן טז,יד). שֶׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. ומקריב ממנו קומץ למזבח והשאר נאכל לכהנים (שם). לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. ומקריבים את כולה על המזבח (שם). מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקָרְבָּן. ראה גם הלכות כלי המקדש ו,ט.
[ב] שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין אוֹ נוֹדְרִין קָרְבָּן אֶחָד, עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. אֲפִלּוּ פְּרִידָה אַחַת שֶׁל תּוֹרִים אוֹ בְּנֵי יוֹנָה – מְבִיאִין אוֹתָהּ בְּשֻׁתָּפוּת. אֲבָל הַמִּנְחָה אֵינָהּ בָּאָה בְּשֻׁתָּפוּת. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן. [ג] הִנִּיחַ מִנְחָה לִשְׁנֵי בָּנָיו וּמֵת – הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין אוֹתָהּ.
ב. שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין אוֹ נוֹדְרִין קָרְבָּן אֶחָד. ראה גם לעיל ג,א. פְּרִידָה אַחַת שֶׁל תּוֹרִים אוֹ בְּנֵי יוֹנָה. יחידה אחת, תור אחד או בן יונה אחד. דִּבְרֵי קַבָּלָה. מסורת חכמים.
ג. הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין אוֹתָהּ. אף ששניהם ירשו אותה, אינה נחשבת כמנחה הבאה בשותפות.
[ד] אֵי זֶה הוּא נֶדֶר וְאֵי זוֹ הִיא נְדָבָה? הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה', אוֹ: 'הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים', אוֹ: 'הֲרֵי עָלַי מִנְחָה', אוֹ: 'הֲרֵי דְּמֵי הַבְּהֵמָה זוֹ עָלַי עוֹלָה' אוֹ 'שְׁלָמִים' – זֶה הוּא הַנֶּדֶר. אֲבָל הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ' אוֹ 'דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ' 'עוֹלָה' אוֹ 'שְׁלָמִים', אוֹ: 'הֲרֵי הָעִשָּׂרוֹן הַזֶּה מִנְחָה' – זוֹ הִיא נְדָבָה.
ד. אֵי זֶה הוּא נֶדֶר וכו'. ראה גם הלכות נדרים א,ב. אֵי זֶה הוּא נֶדֶר וְאֵי זוֹ הִיא נְדָבָה וכו'. התחייבות הנדר מתייחסת לנודר, עליו להביא דבר מסוים (בהמה להקרבה או סכום כסף מסוים) למקדש. התחייבות הנדבה מתייחסת לבהמה או לחפץ מסוים ומקדישה או מייעדת אותו להקרבה או לצרכי המקדש. דְּמֵי הַבְּהֵמָה זוֹ עָלַי עוֹלָה. ההתחייבות מוטלת על האדם ומתייחסת אליו ('עלי') ולכן היא נדר (ראה לקמן ה"ו). דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה. ההתחייבות מתייחסת לדמי הבהמה ולא לאדם ולכן היא נדבה.
[ה] מַה בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת? שֶׁהַנּוֹדֵר, אִם הִפְרִישׁ קָרְבָּנוֹ וְאָבַד אוֹ נִגְנַב – חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, עַד שֶׁיַּקְרִיב כְּמוֹ שֶׁנָּדַר; וְהַמִּתְנַדֵּב וְאָמַר: 'זוֹ', אִם מֵת אוֹ נִגְנַב – אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
[ו] הָאוֹמֵר: 'דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה', וּ'דְמֵי בַּיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן', וּמֵת הַשּׁוֹר, וְנָפַל הַבַּיִת – חַיָּב לְשַׁלֵּם. אָמַר: 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ' – אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ.
ו. וּדְמֵי בַּיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן. עלי להביא את שוויו לבדק הבית. וּמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת חַיָּב לְשַׁלֵּם. שהרי התחייבות זו היא נדר (לעיל ה"ד). הֲרֵי עָלַי עוֹלָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ וכו'. התחייב להביא קרבן בלשון נדר, והתנה שלאחר שיפריש את הבהמה לקרבן, לא יהיה חייב באחריותה אם תמות.
[ז] כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהָעוֹשֶׂה בַּיִת חוּץ לַמִּקְדָּשׁ לְהַקְרִיב בּוֹ קָרְבָּנוֹת, אֵינוֹ כְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ', וְהִקְרִיבָהּ בְּבַיִת זֶה – לֹא יָצָא. 'שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבַיִת זֶה', אִם הִקְרִיבָהּ בַּמִּקְדָּשׁ – יָצָא. הִקְרִיבָהּ בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת – יָצָא; הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנָּדַר עוֹלָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא יְהֵא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ, וְעָנוּשׁ כָּרֵת עַל הַעֲלָיָתָהּ בַּחוּץ.
וְכֵן אִם אָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנַת שֶׁאֲגַלֵּחַ בְּבַיִת זֶה', אִם גִּלַּח שָׁם – יָצָא; הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנָּדַר לְצַעֵר עַצְמוֹ, וַהֲרֵי צִעֵר, וְאֵינָהּ נְזִירוּת.
ז. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. הלכות ביאת מקדש ט,יד. וְהִקְרִיבָהּ בְּבַיִת זֶה לֹא יָצָא. אף שבית זה אינו בית עבודה זרה אי אפשר להקריב בו קרבנות, ולכן לא קיים את התחייבותו בהקרבה בבית זה. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבַיִת זֶה וכו'. התחייב להביא קרבן שיוקרב מחוץ למקדש. מכיוון שאי אפשר להקריב מחוץ למקדש, משמעות התנאי שלו היא שנדר להקדיש עולה מבלי להתחייב באחריותה אלא שיהיה באפשרותו להקריבה במקדש או להרגה בחוץ. ולכן כאשר הקריב אותה שלא במקדש יצא ידי חובת נדרו (פה"מ מנחות יג,י). וְעָנוּשׁ כָּרֵת עַל הַעֲלָיָתָהּ בַּחוּץ. כדין המקריב קרבן מחוץ למקדש (לקמן יח,ב).
עַל מְנַת שֶׁאֲגַלֵּחַ בְּבַיִת זֶה. כשמשלים הנזיר את ימי נזירותו עליו לגלח את שערות ראשו, ולהביא למקדש קרבנות (הלכות נזירות ח,א-ב). קרבנות אלו מכונים 'תגלחת הנזירות' (פה"מ מנחות יג,י), ואם קיבל על עצמו נזירות בתנאי שיביא את קרבנותיו לבית זה, אין כאן קבלת נזירות אלא התחייבות סתמית לא לשתות יין וכדומה.
[ח] חַטָּאת וְאָשָׁם אֵינָן בָּאִין אֶלָּא עַל חֵטְא, וְאֵינָן בָּאִין בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי חַטָּאת' אוֹ 'אָשָׁם', אוֹ שֶׁאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ חַטָּאת' אוֹ 'אָשָׁם' – לֹא אָמַר כְּלוּם. הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת אוֹ אָשָׁם, וְאָמַר: 'הֲרֵי זוֹ לְחַטָּאתִי' אוֹ 'לַאֲשָׁמִי', אוֹ: 'הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ לְחַטָּאתִי' אוֹ 'לַאֲשָׁמִי' – דְּבָרָיו קַיָּמִין.
ח. הֲרֵי זוֹ חַטָּאת אוֹ אָשָׁם לֹא אָמַר כְּלוּם. גם אם מחויב חטאת או אשם, מכיוון שלא הפריש לחטא מסוים אין ההקדשה חלה (תוספתא תמורה ג,יב, בבלי נדרים ו,א).
[ט] הָאוֹמֵר: 'קָרְבַּן מְצֹרָע זֶה' אוֹ 'יוֹלֶדֶת זוֹ' 'עָלַי': אִם הָיָה אוֹתוֹ מְצֹרָע אוֹ הַיּוֹלֶדֶת עֲנִיִּים – מֵבִיא הַנּוֹדֵר קָרְבַּן עָנִי; וְאִם הָיוּ עֲשִׁירִים – מֵבִיא הַנּוֹדֵר קָרְבַּן עָשִׁיר, אַף עַל פִּי שֶׁהַנּוֹדֵר עָנִי.
ט. הָאוֹמֵר קָרְבַּן מְצֹרָע זֶה אוֹ יוֹלֶדֶת זוֹ עָלַי וכו'. אדם קיבל על עצמו להביא עבורם את הקרבנות שמחויבים. אִם הָיָה אוֹתוֹ מְצֹרָע אוֹ הַיּוֹלֶדֶת עֲנִיִּים מֵבִיא הַנּוֹדֵר קָרְבַּן עָנִי וכו'. קרבנות המצורע או היולדת משתנים לפי מצבו הכלכלי של האדם (הלכות שגגות י,ב-ג), ועניין זה נקבע לפי האדם שמחויב בקרבן אף אם הנודר עצמו עני (אמנם אם הנודר עשיר, צריך להביא קרבן עשיר אף שהיולדת או המצורע עניים – כס"מ וריק"ו על פי הלכות מחוסרי כפרה ה,יא).
[י] הָאוֹמֵר: 'חַטָּאתוֹ' וַ'אֲשָׁמוֹ' וְ'עוֹלָתוֹ' וּ'שְׁלָמָיו' 'שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי', אִם רָצָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי – הֲרֵי זֶה מַנִּיחוֹ לְהַקְרִיבָן עַל יָדוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. רָצָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה וְלֹא רָצָה בִּשְׁעַת הַקְרָבָה, אֶלָּא חָזַר בּוֹ: בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים – מַקְרִיבָן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה עַתָּה, שֶׁהֲרֵי רָצָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה; אֲבָל בְּחַטָּאת וְאָשָׁם – לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.
י. הֲרֵי זֶה מַנִּיחוֹ לְהַקְרִיבָן עַל יָדוֹ. בשבילו. וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. אותו אדם שהיה חייב קרבן יצא על ידי הקרבת המקריב.
[יא] הָאוֹמֵר: 'הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶן נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה' – חַיָּב בְּכֻלָּם. 'כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים' – לֹא נִתְחַיֵּב כְּלוּם. 'הֲרֵי עָלַי כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים' – הֲרֵי זֶה נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן. וְכָל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן כַּקָּרְבָּן.
יא. הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶן נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה חַיָּב בְּכֻלָּם. כשהתחייב לדבר מסוים, ואמר שאם יעבור על דבריו יהיה עליו 'כנדרי הרשעים שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה', שכן הרשעים רגילים לנדור ולהישבע בשעת כעס וכדומה, ואם עבר על דבריו – חייב להביא קרבן הבא בנדר (עולה או שלמים, מאירי נדרים ב,א), ונעשה נזיר, ועבר על איסור שבועה (הלכות נדרים א,כה-כו; ואם אמר רק 'כנדרי רשעים עלי' – חייב קרבן בלבד, שם). כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב כְּלוּם. אין הכשרים נוהגים בפזיזות ובחוסר זהירות הנובעת מכעס, ולכן אינם מחייבים את עצמם בנדר משום שהנודר חייב באחריותו ויכולים לבוא על ידי כך לידי 'בל תאחר' (שם, פה"מ נדרים א,א). כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים הֲרֵי זֶה נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן. אם המשיך לומר "שמנדבותם נזיר וקרבן" (הלכות נדרים שם), שדרך הכשרים להביא את הקרבן לעזרה ולנדבו שם (פה"מ נדרים א,א). ומשום כך כשאמר 'כנדבות כשרים' התחייב במה שאמר. וְכָל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן כַּקָּרְבָּן. קבלת נדר להביא קרבן שנאמרת בלשון עילגת המקובלת באותו מקום, מחייבת (שם א,טז-יז).
[יב] אֵין הַנּוֹדֵר וְלֹא הַמִּתְנַדֵּב חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. כֵּיצַד? הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר: 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה' וְאָמַר 'שְׁלָמִים', אוֹ שֶׁהִתְכַּוֵּן לוֹמַר: 'הֲרֵי זוֹ עוֹלָה' וְאָמַר 'שְׁלָמִים' – לֹא אָמַר כְּלוּם. נִתְכַּוֵּן לִנְדֹּר בְּעוֹלָה וְאָמַר 'קָרְבָּן', לִנְדֹּר בְּחֵרֶם וְאָמַר 'הֶקְדֵּשׁ' – דְּבָרָיו קַיָּמִין, שֶׁהָעוֹלָה קָרְבָּן, וְהַחֵרֶם הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, אֶלָּא אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם – חַיָּב. כֵּיצַד? גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁזּוֹ עוֹלָה, אוֹ שֶׁיָּבִיא עוֹלָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהָבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ" (שמות לה,ה) – בִּנְדִיבַת הַלֵּב יִתְחַיֵּב לְהָבִיא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִנִּדְרֵי קָדָשִׁים וְנִדְבוֹתָם.
יב. פִּיו וְלִבּוֹ. דיבורו וכוונתו. הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים. ראה גם הלכות איסורי מזבח א,ג. נִתְכַּוֵּן לִנְדֹּר בְּעוֹלָה וְאָמַר קָרְבָּן… דְּבָרָיו קַיָּמִין. חייב עולה. שֶׁהָעוֹלָה קָרְבָּן. העולה היא סוג של קרבן ולכן אין סתירה בין פיו ללבו. וְהַחֵרֶם הֶקְדֵּשׁ. הקדשת נכסיו בלשון חרם היא הקדשה לבדק הבית או לכהנים (הלכות ערכין וחרמין ו,א).
בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. בניגוד לנדרים ושבועות של איסור (הלכות נדרים ב,ב, הלכות שבועות ב,י). גָּמַר בְּלִבּוֹ. החליט באופן סופי.
[יג] אֶחָד נְדָרִים וּנְדָבוֹת עִם שְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן מֵעֲרָכִים וְדָמִים וּמַעַשְׂרוֹת וּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים – מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיָּבִיא הַכֹּל בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבָאתָ שָּׁמָּה… וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" וכו' (דברים יב,ה-ו), כְּלוֹמַר: בְּעֵת שֶׁתָּבֹא לָחֹג תָּבִיא כָּל מַה שֶּׁאַתָּה חַיָּב בּוֹ, וְתִתֵּן כָּל חוֹב שֶׁעָלֶיךָ לַשֵּׁם.
הִגִּיעַ הָרֶגֶל וְלֹא הֵבִיא – הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. עָבְרוּ עָלָיו שָׁלֹשׁ רְגָלִים וְלֹא הִקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנָּדַר אוֹ הִתְנַדֵּב, אוֹ שֶׁלֹּא נָתַן הָעֲרָכִין וְהַחֲרָמִין וְהַדָּמִין – הֲרֵי זֶה עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג,כב); אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שָׁלֹשׁ רַגְלֵי הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה.
יג. מֵעֲרָכִים וְדָמִים. התחייבויות כספיות למקדש (הלכות ערכין וחרמין א,י וראה גם שם ה"א). וּמַעַשְׂרוֹת. שעליו להפריש מתבואתו. וּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים. לקט, שכחה ופאה (ולגבי צדקה ראה הלכות מתנות עניים ח,א). בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ תְּחִלָּה. החג הראשון לאחר הנדר.
וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. שאין לוקים על עברה אלא אם יש בה מעשה ממשי (הלכות סנהדרין יח,א-ב).
[יד] הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה לַמִּזְבֵּחַ, וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵי רְגָלִים, וְנָפַל בָּהּ מוּם, וּפְדָיָהּ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה אַחֶרֶת – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עַל הָאַחֶרֶת שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאַחַת הָאִשָּׁה עוֹבֶרֶת בְּבַל תְּאַחֵר, אֲבָל הַיּוֹרֵשׁ אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תְּאַחֵר.
יד. וּפְדָיָהּ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה אַחֶרֶת. פדה את בהמת ההקדש בעלת המום בבהמה אחרת, ועל ידי כך נעשתה הבהמה השנייה הקדש במקומה (הלכות איסורי מזבח א,י). הַיּוֹרֵשׁ אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תְּאַחֵר. על נדר שנדר אביו, למרות שעליו להביאו (לעיל ג,ט).
[טו] כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ רְגָלִים – לֹא נִפְסְלוּ, אֶלָּא מַקְרִיבָן, וּכְשֵׁרִים. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אַחַר הַשָּׁלֹשׁ רְגָלִים הוּא עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר. וּבֵית דִּין מְצֻוִּין לְעַשּׂוֹתוֹ מִיָּד, עַד שֶׁיַּקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ רִאשׁוֹן; [טז] אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר: "לִרְצֹנוֹ" (ויקרא א,ג) – כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: 'רוֹצֶה אֲנִי'. בֵּין שֶׁנָּדַר וְלֹא הִפְרִישׁ, בֵּין שֶׁהִפְרִישׁ וְלֹא הִקְרִיב – כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיב.
טו. וּבֵית דִּין מְצֻוִּין לְעַשּׂוֹתוֹ מִיָּד עַד שֶׁיַּקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ רִאשׁוֹן. בית דין מצווים לכופו ('לעשותו') כדי שיביא את הקרבנות שנדר קודם שיעבור הרגל הראשון כדי שלא יעבור על איסור עשה (ריק"ו; ויש שפירשו שמיד לאחר שעברו עליו שלושה רגלים כופים אותו שיקריב ברגל הבא – ערוה"ש צא,יא).
טז. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר לִרְצֹנוֹ. ומכאן שהקרבן צריך לבוא מתוך רצונו של האדם. כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי. ואין כאן כפייה בניגוד לרצונו, אלא כשאומר 'רוצה אני' מתגלה רצונו האמתי שהיה כפוף ליצרו הרע והשתחרר על ידי הכפייה של בית הדין (ראה הלכות גירושין ב,כ).
[יז] כָּל חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים – מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִרְצֹנוֹ" (שם) – כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: 'רוֹצֶה אֲנִי'. אֲבָל חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן; הוֹאִיל וְהֵן מְעַכְּבֵי כַּפָּרָה – אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא יִפְשְׁעוּ וְיַשְׁהוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, חוּץ מֵחַטַּאת נָזִיר, הוֹאִיל וְאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ מִלִּשְׁתּוֹת יַיִן, שֶׁמָּא יְאַחֵר אוֹתָהּ, לְפִיכָךְ מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ עָלֶיהָ.
יז. מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. נוטלים מהם משכון עד שיקריבו (ראה הלכות ערכין וחרמין ג,יד). מְעַכְּבֵי כַּפָּרָה. הבאת הקרבן מעכבת את הכפרה שלהם. חוּץ מֵחַטַּאת נָזִיר הוֹאִיל וְאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ מִלִּשְׁתּוֹת יַיִן. שלאחר שזרקו את דמו של אחד מהקרבנות שמביא הנזיר ביום טהרתו, מותר לו לשתות יין (הלכות נזירות ח,ה).
פרק י"ד הלכות מעשה הקרבנות
קרבן נדר וקרבן נדבה
כל הקרבנות שהאדם מחויב בהם, כגון נדרים ונדבות; וכן חיובי מעשרות ומתנות עניים וכדו' – מצוות עשה להקריבם מיד ברגל הראשון שחל לאחר שהתחייב בהם, שנאמר: "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" – כלומר, בעת שתבוא לחוג במקדש – תביא עמך את כל מה שאתה חייב בו.
ואסור לאחר את הבאת הנדרים והנדבות יותר משלושה רגלים, שנאמר: "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".
עברו שלושה רגלים ולא הביא קורבנו – אף על פי שביטל עשה ולא תעשה אין הקרבן נפסל, וחייב להקריבו. וכל יום יום שאינו מביאו – עובר פעם נוספת על האיסור.
ניתן להביא כל דבר בנדר ונדבה, בתור עולה ושלמים בלבד. ובתנאי שגמר בליבו, ולא אמר להיפך.
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!
*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת
* שווי סט 835 ש"ח
*משלוח עד 21 ימי עסקים