פרק י"ד, הלכות עדות, ספר שופטים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל מִי שֶׁאֵין אַתָּה מֵעִיד לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ, אִם מֵתָה אִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחָה לוֹ בָּנִים – הֲרֵי זֶה נִתְרַחֵק, וְכָשֵׁר.
א. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ. שפסול העדות נוצר כתוצאה מקשר נישואין. שכשם שאדם פסול להעיד לקרובתו כך פסול לבעלה (לעיל יג,ו).
ב. מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, אוֹ שֶׁיָּדַע הָעֵדוּת וְהוּא פִּקֵּחַ וְאַחַר כָּךְ נִתְחָרֵשׁ, פִּתֵּחַ וְנִסְתַּמָּא, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן מִדַּת הַקַּרְקַע שֶׁמֵּעִיד בָּהּ וּמְסַיֵּם מְצָרֶיהָ, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה – הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וּמֵתָה בִּתּוֹ, פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקַּח, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, פִּתֵּחַ וְנִסְתַּמָּא וְחָזַר וְנִתְפַּתַּח – כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בְּכַשְׁרוּת וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת – כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל בִּנְתַּיִם; תְּחִלָּתוֹ בְּפַסְלוּת, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת – פָּסוּל.
לְפִיכָךְ, מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת וְהוּא קָטָן, וּבָא וְהֵעִיד בָּהּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל – אֵינָהּ כְּלוּם.
ב. מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת וכו'. שראה את העדות בזמן שהיה כשר להעיד, ולאחר מכן, קודם שבא להעיד, נפסל. חֲתָנוֹ. בעל בתו. פִּקֵּחַ. שומע באזניו. פִּתֵּחַ. רואה בעיניו. אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן מִדַּת הַקַּרְקַע שֶׁמֵּעִיד בָּהּ וּמְסַיֵּם מְצָרֶיהָ. שעל אף עיוורונו יכול להגדיר את גודל השטח ולציין את גבולותיו.
זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בְּכַשְׁרוּת וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת כָּשֵׁר. כדי שהעדות תתקבל צריך שיהיה כשר לעדות הן בשעת ראיית העדות והן בשעת ההעדאה בבית הדין. תְּחִלָּתוֹ בְּפַסְלוּת אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת פָּסוּל. וכל שכן תחילתו בכשרות וסופו בפסלות פסול, שהרי בשעת העדות אינו רשאי להעיד.
ג. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶן עַל עֵדוּתוֹ שֶׁמֵּעִיד כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל, הוֹאִיל וְהֵם דְּבָרִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם.
וְאֵלּוּ הֵם הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ עַל מַה שֶּׁרָאָה בְּקַטְנוּתוֹ: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: 'זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי' אוֹ 'שֶׁל אָחִי', מִפְּנֵי שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם.
'זָכוּר אֲנִי בִּפְלוֹנִית כְּשֶׁנִּשֵּׂאת וְנַעֲשָׂה לָהּ מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת', הוֹאִיל וְרֹב הַנָּשִׁים בְּתוּלוֹת נִשָּׂאוֹת, וּכְתֻבָּה מִדִּבְרֵיהֶם.
'שֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס', מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, וְ'עַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִים בְּשַׁבָּת', שֶׁצִּמְצוּם הַתְּחוּם עַד אַלְפַּיִם בִּלְבַד מִדִּבְרֵיהֶם.
'שֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבֹּל וְלֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתוֹ', וְ'שֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ תְּרוּמָה', וְ'שֶׁהָיִינוּ מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לִפְלוֹנִי כֹּהֵן' עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְ'אָמַר לִי אַבָּא: מִשְׁפָּחָה זוֹ כְּשֵׁרָה, מִשְׁפָּחָה זוֹ פְּסוּלָה', וְ'אָכַלְנוּ בִּקְצָצָה שֶׁל פְּלוֹנִי שֶׁהֶאֱכִילוּנוּ אֶחָיו כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲחִיהֶם פְּלוֹנִי נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ'; שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְהַחֲזִיק זֶה הַכֹּהֵן לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ לִדְחוֹתוֹ מִמֶּנָּה.
ג. הוֹאִיל וְהֵם דְּבָרִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. שמעיקר דין תורה העדות כלל אינה נצרכת, ומאחר שרק חכמים הצריכוה, הקלו לקבלה גם כשתחילתה הייתה בפסלות מחמת שהיה קטן.
זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי אוֹ שֶׁל אָחִי. לזהות את חתימותיהם בשטר, ובכך לקיים את השטר ולתקפו. מִפְּנֵי שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם. שחכמים תיקנו את עצם חתימת העדים על השטר וכן את הדרך לקיים ולאשר את חתימות העדים, ולפיכך לא הצריכו כאן עדות הכשרה מן התורה (ראה לעיל ג,ד, ו,א).
וְנַעֲשָׂה לָהּ מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת. שנהגו בחתונתה מנהגים הנוהגים בחתונת בתולות, כגון שהתכסתה בהינומה שנהגו שרק בתולות לובשות כמותה בחתונתן. ממילא היא זכאית לכתובה בשווי מאתיים דינר, ואינה כאלמנה הזכאית רק למאה דינר (הלכות אישות י,ז).
שֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס. בית הפרס הוא מקום שנחרש בו קבר והתפזרו העצמות בכל השדה, וחכמים גזרו שהשטח של מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר יהיה טמא (ראה הלכות טומאת מת ב,טז, י,א). ומכיוון שטומאה זו מדברי חכמים, כאשר היה ידוע שבאזור ההוא יש בית הפרס, נאמן הקטן להעיד שהאזור הטמא הוא במקום מסוים ושאר המתחם טהור (כס"מ בשם הר"ן). עַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִים בְּשַׁבָּת. שזה סוף תחום השבת. שֶׁצִּמְצוּם הַתְּחוּם עַד אַלְפַּיִם בִּלְבַד מִדִּבְרֵיהֶם. שמן התורה מותר לצאת עד שנים עשר מיל (ראה הלכות שבת כז,א), וחכמים הם שצמצמו את התחום לאלפיים אמה בלבד, ולכן סומכים על דבריו לגבי תחום זה.
לִטְבֹּל וְלֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתוֹ. כדי שיאכל תרומה בטהרה (ראה גם הלכות איסורי ביאה כ,טו). שֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ תְּרוּמָה. שהיה מקבל אתנו הכהנים את חלק התרומה מהשדה. עַל יְדֵי עַצְמוֹ. נאמן כשמעיד שהוא עצמו נשלח להוליך מתנות כהונה (אבל אם העיד שאחרים היו מוליכים לו מתנות כהונה אינו נאמן). וְאָמַר לִי אַבָּא מִשְׁפָּחָה זוֹ כְּשֵׁרָה מִשְׁפָּחָה זוֹ פְּסוּלָה. שהיה ידוע שיש משפחה שנפסלה לתרומה, והעיד העד איזו מהמשפחות היא המשפחה ההיא (כס"מ בשם הר"ן). @ע לולים לבלבל עם שֵם משפחה וכמדומני שאין זו הכוונה@ וְאָכַלְנוּ בִּקְצָצָה שֶׁל פְּלוֹנִי וכו'. שנהגו שמשפחה שאחד מבניה נשא אישה פסולה, הייתה שוברת חבית פירות ומחלקתם ברחבת העיר ומכריזה שפלוני נקצץ ממשפחתם. שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְהַחֲזִיק זֶה הַכֹּהֵן לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם וכו'. שכן חיוב תרומה בזמן הזה אינו מן התורה אלא מדברי חכמים (הלכות תרומות א,כו).
ד. כָּל אֵלּוּ שֶׁמֵּעִיד בָּהֶן הַגָּדוֹל בְּמַה שֶּׁיָּדַע כְּשֶׁהָיָה קָטָן, אִם הָיָה גּוֹי אוֹ עֶבֶד כְּשֶׁרָאָה דְּבָרִים אֵלּוּ, וְהֵעִיד אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְנִשְׁתַּחְרֵר – אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ה. מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה גַּזְלָן, וְנַעֲשָׂה גַּזְלָן – הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ שֶׁבִּשְׁטָר זֶה בְּבֵית דִּין קֹדֶם שֶׁיֵּעָשֶׂה גַּזְלָן – הֲרֵי זֶה שְׁטָר כָּשֵׁר. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ – הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִים עַל כְּתַב יָדוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין אֶלָּא אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה חֲתָנוֹ – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה לַפָּסוּל בִּקְרִיבָה, שֶׁהַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה חָשׁוּד לְזַיֵּף.
ה. מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה גַּזְלָן. שחתם בשטר שהתאריך שבו קודם לזמן שנפסל לעדות. הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ. אינו רשאי לקיים את השטר, שהרי נפסל לעדות. ואף אחרים אינם רשאים לקיימו, שחוששים שזייף את השטר לאחר שנפסל לעדות, וכתב בו תאריך מוקדם. אֲבָל אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ וכו'. אם בית הדין ראה את השטר חתום לפני שאותו עד נפסל לעדות. הֲרֵי זֶה שְׁטָר כָּשֵׁר. שהתברר שהשטר נכתב בכשרות. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ. וקודם לכן חתם על שטר שנגע לחותנו. הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ. אינו רשאי לקיים את השטר, שהרי נפסל לעדות מחמת קורבתו . @עוזר להבין שמדובר כאן במקרה חדש ולא המשך של העד הפסול מחמת גזלה@ אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִים וכו'. ניתן לקיים את השטר אף על פי שאין ידיעה מפורשת שנחתם על ידו לפני שנפסל לעדות. שֶׁהַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה חָשׁוּד לְזַיֵּף. ואילו הפסול בקריבה אינו חשוד לזייף את התאריך בשטר ולכתוב בו תאריך מוקדם לזמן שנפסל לעדות.
ו. שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד וּשְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה, אוֹ שֶׁאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל בַּעֲבֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁמָּסַר לוֹ הַשְּׁטָר בִּשְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים – הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ.
ו. שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד וכו'. אבל אם היו עדיו מרובים, תתקיים העדות בשאר העדים (כמבואר לעיל ה,ו). אַף עַל פִּי שֶׁמָּסַר לוֹ הַשְּׁטָר בִּשְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים. וכעיקרון שטר שנמסר בפני עדים כשר גם אם לא חתומים עליו עדים (ראה למשל הלכות מלווה ולווה יא,ב). מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ. ולכן אין לו תוקף כלל.
ז. הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּעֵדוּת אַחַת, וְהָעֵדִים קְרוֹבִים לְאֶחָד מִמְּקַבְּלֵי הַמַּתָּנָה וּרְחוֹקִים מִן הַשֵּׁנִי – הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֵדוּת אַחַת.
אֲבָל אִם כָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד 'שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן חָצֵר פְּלוֹנִית וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה פְּלוֹנִית', וְנִמְצְאוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לָזֶה וּרְחוֹקִים מִזֶּה – זֶה שֶׁהֵן רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּשְׁטָר אֶחָד.
לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לָאוֹמֵר: 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ, וְשֶׁמָּכַרְתִּי לְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ, וְשֶׁלָּוִיתִי מִלֵּוִי כָּךְ וְכָךְ', שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד, וְהַמַּקְנֶה אִישׁ אֶחָד – הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת, וְאֵינָן תְּלוּיוֹת זוֹ בָּזוֹ.
ז. הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּעֵדוּת אַחַת. שכתב 'כל נכסיי נתונים במתנה לפלוני ולאלמוני'. הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּסוּל. ואף האדם שהעדים רחוקים ממנו אינו זוכה בכלום.
שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּשְׁטָר אֶחָד. שהרי נתן בו נכסים שונים לאנשים שונים ונחשב הדבר לשתי עדויות (כס"מ). ויש שפירשו שמכיוון שהפריד את הנתינות לשתיים ('שנתתי… ושנתתי') הרי יש כאן עדות נפרדת על כל אחת מהנתינות (מחנה אפרים עדות ג).
לְמָה זֶה דּוֹמֶה לָאוֹמֵר הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁנָּתַתִּי וכו'. במקרה זה ברור שהעדויות נפרדות שהרי כל עדות מתייחסת לפעולה שונה, וכך גם במקרה שבפסקה הקודמת כל עדות מתייחסת לנתינה נפרדת ולכן הן שתי עדויות נפרדות.

תקציר הפרק 

🤔 מה היה שמה של הגננת שלך?
שמה של הגננת שלימדה אותנו לכתוב את האות הראשונה, הטעם המפתיע של מי הים, הצבע של אבא אחרי שחזר מים המלח… גם אחרי שנים רבות, הפרטים הקטנים האלו שקלטנו לתוכנו בילדותנו יישארו אצלנו ברורים וחדים; זיכרונות הילדות האלו הופכים אותנו למה שאנחנו, וגם ההלכה מכירה בתוקף שלהם, אבל רק במקרים מסוימים שבהם מעיקר הדין אין נצרכת עדות אלא מתקנת חכמים בלבד: "ויש דברים שסומכין בהן על עדותו שמעיד כשהוא גדול [על דברים שראה בילדותו כשהוא קטן], הואיל והם דברים של דבריהם" (הלכות א-ג) 🎐

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות עדות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.גיס שמתה אשתו – מותר להעיד לו?

2.יכול גר להעיד על אירוע שראה לפני שהתגייר?

3.ילד קטן יכול להעיד על כתב ידו של אביו?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן