פרק י"ד, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. אֲבָל מַחֲשֶׁבֶת בַּעַל הַקָּרְבָּן אֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם, שֶׁאֲפִלּוּ שָׁמַעְנוּ הַבְּעָלִים שֶׁפִּגְּלוּ וְהָיְתָה מַחֲשֶׁבֶת הָעוֹבֵד נְכוֹנָה – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
א. אֲבָל מַחֲשֶׁבֶת בַּעַל הַקָּרְבָּן אֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם. אינה פוסלת את הקרבן בשום אופן. שֶׁאֲפִלּוּ שָׁמַעְנוּ הַבְּעָלִים שֶׁפִּגְּלוּ. שאמרו בפירוש שדעתם להקריב על מנת לאכול חוץ לזמנו.
ב. וְאֵין הַמַּחֲשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי לָעֲבוֹדָה, וּבְדָבָר הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה, וּבְמָקוֹם הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה. מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי לָעֲבוֹדָה כֵּיצַד? אֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִין לָעֲבוֹדָה שֶׁקִּבֵּל הַדָּם אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ זָרַק, וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם אוֹ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן – לֹא פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה. וְאוֹתוֹ הַדָּם שֶׁקִּבֵּל אוֹ שֶׁזָּרַק מִקְצָתוֹ יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה, וְאִם נִשְׁאַר דַּם הַנֶּפֶשׁ – יַחֲזֹר הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה וִיקַבֵּל בְּמַחֲשָׁבָה נְכוֹנָה. אֲבָל אִם חִשֵּׁב הַפָּסוּל בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה – פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בִּפְסוּלִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. יֵשׁ קָרְבָּנוֹת שֶׁאִם נַעֲשׂוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל הַדָּם בָּהֶן זֶה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה, אוֹ הוֹלִיכוֹ אוֹ זְרָקוֹ – פָּסַל הַזֶּבַח כְּאִלּוּ עָשָׂהוּ לִשְׁמוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ וְחָזַר הַכָּשֵׁר וְקִבֵּל וְזָרַק – כְּבָר נִפְסַל הַזֶּבַח, וְלֹא מִפְּנֵי מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסַל אוֹתָן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּסוּל לָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ב. לֹא פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה. המחשבה פוסלת את הקרבן רק כשאין פסול בגלל סיבה נוספת (פה"מ זבחים ג,א). וְאוֹתוֹ הַדָּם שֶׁקִּבֵּל אוֹ שֶׁזָּרַק מִקְצָתוֹ יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. דם זה נפסל בעבודת הפסול ונשפך לתעלת הניקוז שבעזרה ככל הדמים הפסולים (ראה לעיל ב,יא). דַּם הַנֶּפֶשׁ. הדם שעל ידו הנפש יוצאת, שהוא הראוי למזבח. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בִּפְסוּלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,א. יֵשׁ קָרְבָּנוֹת שֶׁאִם נַעֲשׂוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן טו,א. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל הַדָּם בָּהֶן זֶה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה. וחשב בקרבן מחשבת שינוי השם. פָּסַל הַזֶּבַח כְּאִלּוּ עָשָׂהוּ לִשְׁמוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל. הפסול שעבד פוסל את הקרבן גם כשעבד במחשבת שינוי השם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ וְחָזַר הַכָּשֵׁר וְקִבֵּל וְזָרַק כְּבָר נִפְסַל הַזֶּבַח כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,כח. ומדובר כאן בטמא הפוסל את שאריות הדם שנשארו בצוואר הבהמה (כמבואר שם). אבל שאר הפסולים אינם פוסלים את דם הנפש שנשאר (קרן אורה זבחים כו,ב, הר המוריה).
ג. בְּדָבָר הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה כֵּיצַד? מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – הֲרֵי זוֹ כְּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂת לִשְׁמָהּ, וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַשְּׂעוֹרִים, וְאֵין הַשְּׂעוֹרִים דָּבָר הָרָאוּי לִשְׁאָר קָרְבָּנוֹת. וְכֵן הַמְחַשֵּׁב בְּמִנְחַת קְנָאוֹת וְהַלְּבֹנָה עָלֶיהָ, קֹדֶם שֶׁיְּלַקֵּט הַלְּבֹנָה – אֵין מַחֲשַׁבְתּוֹ מוֹעֶלֶת, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ דָּבָר הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. מִנְחַת הָעֹמֶר. מנחת עישרון סולת שעורים המובאת עם קרבן העומר ביום ט"ז בניסן. שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הֲרֵי זוֹ כְּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂת לִשְׁמָהּ. מחשבה אינה פוסלת בה. וְאֵין הַשְּׂעוֹרִים דָּבָר הָרָאוּי לִשְׁאָר קָרְבָּנוֹת. כל שאר המנחות באות מחיטים ולכן נחשבים השעורים דבר שאינו ראוי לקרבן (וראה מרכה"מ, או"ש ועוד, מדוע במנחת סוטה, הבאה גם היא משעורים, מועילה מחשבה). הַמְחַשֵּׁב בְּמִנְחַת קְנָאוֹת וְהַלְּבֹנָה עָלֶיהָ. שבמנחת סוטה ('קנאות') אסור לתת לבונה (הלכות מעשה הקרבנות יב,ז), ולכן כשיש עליה לבונה היא נחשבת דבר שאינו ראוי לעבודה ומחשבת פסול אינה מועילה בה (עד שיסירו ממנה את הלבונה, לקמן טז,י). וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כגון מנחת חוטא עם לבונה, או מנחת נדבה ללא שמן או לבונה.
ד. בְּמָקוֹם הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה כֵּיצַד? מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם, וְחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם – לֹא פָּסַל הַזֶּבַח בְּמַחֲשָׁבָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין הַמָּקוֹם עַתָּה רָאוּי לָעֲבוֹדָה. קָמַץ אֶת הַמִּנְחָה בַּחוּץ, וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת קְמִיצָה מַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם – אֵין מַחֲשָׁבָה זוֹ כְּלוּם.
ד. מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם. ופוסל את כל הקרבנות השחוטים שדמם לא נזרק (לעיל ג,כב). קָמַץ אֶת הַמִּנְחָה בַּחוּץ. מחוץ לעזרה. אֵין מַחֲשָׁבָה זוֹ כְּלוּם. ויקמוץ שוב כשיכניסה לעזרה (לעיל יא,ד).
ה. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין לַאֲכִילָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת וּרְאוּיִין לְהַקְטָרָה: הַדָּם, וְהָאֵמוּרִין, וּבְשַׂר הָעוֹלָה, וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבֹנָה מִן הַמְּנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹת.
ה. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין וכו'. מחשבת אכילה או הקטרה מועילה רק לדברים הראויים לאכילה או להקטרה (לקמן ה"ח).
ו. וְאֵלּוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְטָרָה: הַבָּשָׂר הַנֶּאֱכָל מִכָּל הַזְּבָחִים, בֵּין הַנֶּאֱכָל לַכֹּהֲנִים בֵּין הַנֶּאֱכָל לְכָל אָדָם, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים.
ז. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְהַקְטָרָה: בְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת, וְהָעוֹר שֶׁל בְּהֵמָה כֻּלּוֹ, חוּץ מֵעוֹר הָאַלְיָה, שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה. אֲבָל הַמּוּרָא, וְהוּא הַקְּרוּם הַדַּק הַדָּבֵק בַּבָּשָׂר הַמַּבְדִּיל בֵּין הָעוֹר וְהַבָּשָׂר – אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. וְכֵן הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, וְהַנּוֹצָה שֶׁל עוֹף, וְהַצִּפָּרְנַיִם, וְהַחַרְטוֹם שֶׁלּוֹ, וְרָאשֵׁי אֲגַפַּיִם, וְרֹאשׁ הַזָּנָב, אֲפִלּוּ מְקוֹמוֹת הָרַכִּים מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבוּקִין בַּבָּשָׂר, שֶׁאִלּוּ יֵחָתְכוּ מִן הַחַי יְבַצְבֵּץ הַדָּם וְיֵצֵא – הוֹאִיל וְאֵינָן חֲשׁוּבִין, נִקְרָאִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה לְעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֵן הַמָּרָק, וְהַתְּבָלִין, וְהַשְּׁלִיל, וְהַשִּׁלְיָה, וּבֵיצֵי הָעוֹף, וְהַבָּשָׂר שֶׁפּוֹלַטְתּוֹ הַסַּכִּין בִּשְׁעַת הֶפְשֵׁט וְיִשָּׁאֵר מֻדְבָּק בָּעוֹר, וְהוּא הַנִּקְרָא אֲלָל – כָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִין לְעִנְיַן מַחֲשֶׁבֶת הַקָּרְבָּנוֹת, וַהֲרֵי הֵן כְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה.
ז. בְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. שאינו מוקטר על המזבח ואינו נאכל אלא נשרף מחוץ לעיר. וְהָעוֹר שֶׁל בְּהֵמָה כֻּלּוֹ. אפילו קרבן עולה שכל בשרו מוקטר, עורו אינו קרב אלא ניתן לכהנים (הלכות מעשה הקרבנות י,יד). חוּץ מֵעוֹר הָאַלְיָה שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה. עור האליה (הזנב) רך וראוי לאכילה ודינו כבשר לכל דבר (הלכות מאכלות אסורות ד,כא). בקרבנות הנאכלים הוא נאכל ומחשבת אכילה פוסלת בו, ובעולה הוא מוקטר ומחשבת הקטרה פוסלת בו (ליקו"ה זבחים כח,א, אבן האזל). הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. אינם ראויים לאכילה ואינם מוקטרים אפילו בקרבן עולה כשאינם מחוברים לבשר (הלכות מעשה הקרבנות ו,ג). וְהַטְּלָפַיִם. פרסות. וְהַחַרְטוֹם. המקור. וְרָאשֵׁי אֲגַפַּיִם. קצה הכנפיים. אֲפִלּוּ מְקוֹמוֹת הָרַכִּים מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבוּקִין בַּבָּשָׂר. החלקים הללו שאינם חלק מהבשר אלא דבוקים בו, ראויים לאכילה בצדם הצמוד לבשר והמובלע בו. שֶׁאִלּוּ יֵחָתְכוּ מִן הַחַי יְבַצְבֵּץ הַדָּם וְיֵצֵא. כשמפרידים אותם מהבשר בעוד בעל החיים חי יוצא מהם דם. נִקְרָאִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה לְעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. ולא לעניין טומאת אוכלים (הלכות טומאת אוכלין ד,ד). הַמָּרָק. רוטב הבשר. וְהַתְּבָלִין. שהצטבר עליהם בשר. וְהַשְּׁלִיל. עובר לא גמור הנמצא במעי הבהמה. וְהַשִּׁלְיָה. הקרום שבתוכו נמצא העובר. וּבֵיצֵי הָעוֹף. הנמצאים בעוף לאחר השחיטה. כָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִין לְעִנְיַן מַחֲשֶׁבֶת הַקָּרְבָּנוֹת. חלקים אלו אינם נחשבים חלק מבשר הקרבן כדי שמחשבת פסול בהם תפסול את הקרבן (אבל לעניין אכילתם הרי הם כבשר הקרבן, וכשחשבו מחשבת פסול על חלק אחר מהבהמה גם הם נאסרים באכילה – לקמן יח,כג).
ח. וּמְחַשְּׁבִין עַל דָּבָר הָעוֹמֵד לְאִבּוּד, וְעַל דָּבָר הָעוֹמֵד לִשְׂרֵפָה. הַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאוֹתָן הָאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת אוֹ בְּכֻלָּן לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה אוֹ לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטָרָה, בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן – הַזֶּבַח כָּשֵׁר. כֵּיצַד? חִשֵּׁב לִשְׁתּוֹת מִדַּם הַזֶּבַח אוֹ לֶאֱכֹל מֵאֵמוּרָיו אוֹ לֶאֱכֹל מִן הַקֹּמֶץ וּמִן הַלְּבֹנָה בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר, אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח אוֹ מִשְּׁיָרֵי הַמִּנְחָה בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר – הֲרֵי הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לֶאֱכֹל אוֹ לְהַקְטִיר מִן הָעוֹר אוֹ מִן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַמָּרָק אוֹ הָאֲלָל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, בֵּין מַחֲשֶׁבֶת זְמַן בֵּין מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם – הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לֶאֱכֹל מִפָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר – הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. וּמְחַשְּׁבִין עַל דָּבָר הָעוֹמֵד לְאִבּוּד וְעַל דָּבָר הָעוֹמֵד לִשְׂרֵפָה. מחשבה אוסרת ומפגלת בשר שנפסל שיש לאבדו ולשרפו, ואינו נחשב לדבר שאינו ראוי לאכילה (קרן אורה מעילה ז,א). בְּאַחַת מֵאוֹתָן הָאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת. שמחשבה בהן פוסלת את הקרבן (ראה לעיל יג,ד-ו).
ט. חִשֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִים מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה, אוֹ שֶׁיַּקְטִירוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִים דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה: חוּץ לִזְמַן אֲכִילָה וְהַקְטָרָה – הַזֶּבַח פִּגּוּל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; וְחוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָה וְהַקְטָרָה – הֲרֵי זֶה פָּסוּל, וְאֵינוֹ פִּגּוּל.
ט. חִשֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִים… שֶׁיַּקְטִירוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִים. כשחושב מחשבת פסול על אכילת דבר הראוי לאכילה או הקטרת דבר הראוי להקטרה, גם אם חושב שייעשו על ידי כאלו שאינם ראויים – המחשבה פוסלת. הַזֶּבַח פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יג,א. וְחוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָה וְהַקְטָרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. ככל מחשבת חוץ למקומו.
י. אֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת, וְלֹא הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת. לְפִיכָךְ הַמְחַשֵּׁב לֶאֱכֹל מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִדָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת זְמַן בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם – הַזֶּבַח כָּשֵׁר. חִשֵּׁב לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וּלְהַקְטִיר חֲצִי זַיִת בַּחוּץ, אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת אַחַר זְמַן אֲכִילָה וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת אַחַר זְמַן הַקְטָרָה – הַזֶּבַח כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה וְאָמַר שֶׁיֹּאכַל כַּחֲצִי זַיִת וְתֹאכַל הָאֵשׁ חֲצִי זַיִת – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים; לְשׁוֹן אֲכִילָה אֶחָד הוּא. חִשֵּׁב לֶאֱכֹל אוֹ לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, וְחָזַר וְחִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר בְּאוֹתָהּ הַמַּחֲשָׁבָה – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חִשֵּׁב לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וְשֶׁתֹּאכַל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה כַּחֲצִי זַיִת, בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת זְמַן – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, שֶׁשֵּׁם אֲכִילָה אֶחָד הוּא. חִשֵּׁב עַל כַּזַּיִת שֶׁיֹּאכְלוּהוּ שְׁנַיִם – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חִשֵּׁב לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בְּיָתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס – הֲרֵי זֶה מִצְטָרֵף. חִשֵּׁב בִּשְׁעַת זְבִיחָה לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּבִשְׁעַת זְרִיקָה לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. וְכֵן אִם חִשֵּׁב עַל כַּזַּיִת בִּשְׁעַת קַבָּלָה וְעַל כַּזַּיִת בִּשְׁעַת הוֹלָכָה, שֶׁאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת מִצְטָרְפוֹת, וַהֲרֵי הֵן כַּעֲבוֹדָה אַחַת. חִשֵּׁב לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת מִן הַקֹּמֶץ וְכַחֲצִי זַיִת מִן הַלְּבֹנָה – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, שֶׁהַלְּבֹנָה עִם הַקֹּמֶץ לַמִּנְחָה, כָּאֵמוּרִין לַזֶּבַח. לְפִיכָךְ אִם חִשֵּׁב לְהַקְטִיר כַּזַּיִת מִן הַלְּבֹנָה חוּץ לִזְמַנּוֹ – הֲרֵי זֶה פִּגּוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֶחָד הַמְחַשֵּׁב לִזְרֹק דַּם הַזֶּבַח כֻּלּוֹ בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר, אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִזְרֹק מִקְצָת דָּמוֹ בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר, כֵּיוָן שֶׁחִשֵּׁב עַל כְּדֵי הַזָּיָה מִן הַדָּם – פָּסַל.
י. אֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת. אכילה של פחות משיעור כזית, אינה נחשבת כלל אכילה. וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה וכו'. אם חשב מחשבת פסול על שרפת האימורים בלשון אכילה (שחשב שהאש תאכלם לאחר הזמן או חוץ למקומם) מצטרפת מחשבה זו למחשבת פסול על אכילת בשר. חִשֵּׁב לֶאֱכֹל אוֹ לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת. חוץ לזמנו או חוץ למקומו. בְּאוֹתָהּ הַמַּחֲשָׁבָה. מחשבת אכילה או מחשבת הקטרה. בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם בֵּין בְּמַחֲשֶׁבֶת זְמַן. האכילה שלו ושל הבהמה יהיו חוץ לזמנו או חוץ למקומו. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בְּיָתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. חשב שיאכל חוץ לזמנו או חוץ למקומו וישהה מתחילת אכילת הכזית עד סיומו יותר מזמן אכילת שלוש ביצים. בדינים אחרים כששוהה באכילת כזית יותר מזמן זה, תחילת האכילה אינה מצטרפת לסיומה ולא נחשב שאכל שיעור כזית (ראה למשל הלכות מאכלות אסורות יד,ח ועוד), אמנם לעניין מחשבת פסול בקרבן, האכילה מצטרפת והקרבן נפסל. וְכֵן אִם חִשֵּׁב עַל כַּזַּיִת בִּשְׁעַת קַבָּלָה וְעַל כַּזַּיִת בִּשְׁעַת הוֹלָכָה. כתבו המפרשים שנראה שצריך להגיה: "כחצי זית בשעת קבלה וכחצי זית בשעת הולכה" (כס"מ) שֶׁהַלְּבֹנָה עִם הַקֹּמֶץ לַמִּנְחָה כָּאֵמוּרִין לַזֶּבַח. לא רק הקומץ (שהוא ממין המנחה) אלא גם הלבונה שמוקטרת אף היא על המזבח נחשבת כאימורי המנחה (פה"מ מנחות ב,א). הֲרֵי זֶה פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. לעיל יג,א-ב, יד,ה. כֵּיוָן שֶׁחִשֵּׁב עַל כְּדֵי הַזָּיָה מִן הַדָּם פָּסַל. מחשבת פסול בהזאת הדם אינה בכזית אלא די במחשבה על שיעור הזאה אחת של דם כדי לפסול.

תקציר הפרק 

פרק י"ד הלכות פסולי המקודשין תנאי מחשבת הפיגול לאחר שלמדנו אתמול על מחשבת הפיגול האוסרת ממשיכים ללמוד היום על התנאים של מחשבה זו. אין המחשבה הולכת, אלא אחר העובד, אבל מחשבת בעל הקרבן, אינה משנה כלום. שאפילו הבעלים שפיגלו, והייתה מחשבת העובד נכונה -הרי זה כשר. כמו כן, המחשבה מפגלת רק אם מכל הכיוונים היה הקרבן ראוי לעבודה. כלומר: האדם החושב, הקרבן, ומקום הקרבתו היו ראויים. אם אחד מהם לא היה ראוי אז הקרבן פסול ולא פיגול (ההבדל בין פסול לפיגול הוא בשאלה איזה עונש יש על אוכל הבשר). דוגמאות ללא ראויים: כהן שאינו ראוי לעבוד פגל תוך כדי אחת העבודות, מזבח שהיה פגום וכו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות פסולי המוקדשין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן