א. בֵּית דִּין שֶׁשָּׁגְגוּ וְהוֹרוּ לַעֲקֹר גּוּף מִגּוּפֵי תּוֹרָה, וְעָשׂוּ כָּל הָעָם עַל פִּיהֶם – בֵּית דִּין פְּטוּרִין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִן הָעוֹשִׂים חַיָּב בְּחַטָּאת קְבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֶעְלַם דָּבָר" (ויקרא ד,יג) – וְלֹא כָּל הַגּוּף;
א. וְהוֹרוּ לַעֲקֹר גּוּף מִגּוּפֵי תּוֹרָה. שהורו להתיר איסור מאיסורי התורה.
ב. לְעוֹלָם אֵין בֵּית דִּין חַיָּבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מְפֹרָשִׁין מְבֹאָרִין בַּתּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ בֵּית דִּין חַיָּבִין בְּקָרְבָּן, וְהָעוֹשִׂים עַל פִּיהֶם פְּטוּרִין.
כֵּיצַד? שָׁגְגוּ וְהוֹרוּ שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁמֻּתָּר לָבֹא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם – הֲרֵי אֵלּוּ כְּמִי שֶׁאָמְרוּ: אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה, שֶׁעָקְרוּ כָּל הַגּוּף, וְאֵין זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שִׁגְגַת הוֹרָאָה, אֶלָּא שִׁכְחָה, לְפִיכָךְ פְּטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן, וְכָל הָעוֹשֶׂה עַל פִּיהֶם חַיָּב חַטָּאת בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
אֲבָל אִם טָעוּ וְהוֹרוּ וְאָמְרוּ: הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת הוּא שֶׁחַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ" (שמות טז,כט), אֲבָל הַזּוֹרֵק אוֹ הַמּוֹשִׁיט מֻתָּר, אוֹ שֶׁעָקְרוּ אָב מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת וְהוֹרוּ שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
וְכֵן אִם טָעוּ וְאָמְרוּ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הוּא הַחַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות לד,יד), אֲבָל הַכּוֹרֵעַ עַל הָאָרֶץ וְלֹא פָּשַׁט יָדָיו וְרַגְלָיו הֲרֵי הוּא מֻתָּר – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
וְכֵן אִם טָעוּ וְאָמְרוּ: הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁרָאָת דָּם בַּיּוֹם הוּא הַחַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל יְמֵי זוֹבָהּ" (ויקרא טו,כו), אֲבָל אִם רָאָת בַּלַּיְלָה מֻתָּר לָבֹא עָלֶיהָ; וְכֵן אִם הוֹרוּ שֶׁמִּי שֶׁפֵּרְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ מֻתָּר לוֹ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה לִשְׁעָתוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְקַשֶּׁה – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
וְכֵן אִם טָעוּ וְאָמְרוּ שֶׁהָאוֹכֵל דָּם שֶׁיָּצָא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה הוּא הַחַיָּב, אֲבָל הָאוֹכֵל דַּם הַלֵּב מֻתָּר – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּטָעֻיּוֹת אֵלּוּ, אִם הוֹרוּ בָּהֶן וְעָשׂוּ רֹב הַקָּהָל עַל פִּיהֶן – בֵּית דִּין מְבִיאִין קָרְבַּן שִׁגְגָתָם, וְכָל הָעוֹשִׂים עַל פִּיהֶם פְּטוּרִים.
כֵּיצַד? שָׁגְגוּ וְהוֹרוּ שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁמֻּתָּר לָבֹא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם – הֲרֵי אֵלּוּ כְּמִי שֶׁאָמְרוּ: אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה, שֶׁעָקְרוּ כָּל הַגּוּף, וְאֵין זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שִׁגְגַת הוֹרָאָה, אֶלָּא שִׁכְחָה, לְפִיכָךְ פְּטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן, וְכָל הָעוֹשֶׂה עַל פִּיהֶם חַיָּב חַטָּאת בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
אֲבָל אִם טָעוּ וְהוֹרוּ וְאָמְרוּ: הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת הוּא שֶׁחַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ" (שמות טז,כט), אֲבָל הַזּוֹרֵק אוֹ הַמּוֹשִׁיט מֻתָּר, אוֹ שֶׁעָקְרוּ אָב מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת וְהוֹרוּ שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
וְכֵן אִם טָעוּ וְאָמְרוּ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הוּא הַחַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות לד,יד), אֲבָל הַכּוֹרֵעַ עַל הָאָרֶץ וְלֹא פָּשַׁט יָדָיו וְרַגְלָיו הֲרֵי הוּא מֻתָּר – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
וְכֵן אִם טָעוּ וְאָמְרוּ: הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁרָאָת דָּם בַּיּוֹם הוּא הַחַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל יְמֵי זוֹבָהּ" (ויקרא טו,כו), אֲבָל אִם רָאָת בַּלַּיְלָה מֻתָּר לָבֹא עָלֶיהָ; וְכֵן אִם הוֹרוּ שֶׁמִּי שֶׁפֵּרְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ מֻתָּר לוֹ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה לִשְׁעָתוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְקַשֶּׁה – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
וְכֵן אִם טָעוּ וְאָמְרוּ שֶׁהָאוֹכֵל דָּם שֶׁיָּצָא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה הוּא הַחַיָּב, אֲבָל הָאוֹכֵל דַּם הַלֵּב מֻתָּר – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּטָעֻיּוֹת אֵלּוּ, אִם הוֹרוּ בָּהֶן וְעָשׂוּ רֹב הַקָּהָל עַל פִּיהֶן – בֵּית דִּין מְבִיאִין קָרְבַּן שִׁגְגָתָם, וְכָל הָעוֹשִׂים עַל פִּיהֶם פְּטוּרִים.
ב. עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת. חיוב בית הדין הוא כאשר אין בהוראתם עקירה מוחלטת של אחד מאיסורי התורה, אלא עקירה של אחד מפרטי האיסור. בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מְפֹרָשִׁין מְבֹאָרִין בַּתּוֹרָה. אבל אם שכחו פסוק מפסוקי התורה או דבר שיש לו סמך חזק בכתוב עד כדי כך שאף הצדוקים מודים בו, גם אם מדובר בפרט בלבד, בית דין פטורים והעושים חייבים (פה"מ הוריות א,ג).
שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. אישה הרואה דם בימי זיבתה יום או יומיים, צריכה לטבול ולשמור יום בטהרת דמים וביום זה היא אסורה בביאה (הלכות איסורי ביאה ו,ז). הֲרֵי אֵלּוּ כְּמִי שֶׁאָמְרוּ אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה… שֶׁעָקְרוּ כָּל הַגּוּף. אף שהורו היתר בהלכה אחת מהלכות שבת או עבודה זרה או נידה, מכיוון שהיא מפורשת בתורה וביטלוה לגמרי, נחשב הדבר כעקירת כל הגוף.
אֲבָל הַזּוֹרֵק אוֹ הַמּוֹשִׁיט מֻתָּר. ובאמת המושיט או זורק חייב (הלכות שבת יב,י). הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. שאין זו עקירה של הלכה המפורשת בתורה, אלא של פרט מסוים בגדרי הלכה זו. אוֹ שֶׁעָקְרוּ אָב מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת וְהוֹרוּ שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. שאבות המלאכות של שבת אינם מוגדרים בתורה במפורש כ'מלאכה' שנאסרה בשבת (מלבד מלאכת הוצאה – ראה הלכות שבת יב,ח), ומשום כך אין הדבר נחשב כעקירת גוף מגופי תורה.
בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם. שמשתטח באופן מוחלט על הקרקע, שזוהי ההשתחוויה האמורה בתורה (הלכות עבודה זרה ו,ו; וראה גם הלכות תפילה ה,יג). אֲבָל הַכּוֹרֵעַ עַל הָאָרֶץ וְלֹא פָּשַׁט יָדָיו וְרַגְלָיו הֲרֵי הוּא מֻתָּר. והרי אף בלא פישוט ידיים ורגליים, משעה שכרע וכבש פניו בקרקע חייב (הלכות עבודה זרה שם ה"ח).
שֶׁמִּי שֶׁפֵּרְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ מֻתָּר לוֹ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה לִשְׁעָתוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְקַשֶּׁה. ובאמת הדין הוא שעליו לשהות עד שאיבר התשמיש יהיה רפוי (הלכות איסורי ביאה ד,יא; וראה גם לעיל ה,ז).
שֶׁהָאוֹכֵל דָּם שֶׁיָּצָא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה הוּא הַחַיָּב אֲבָל הָאוֹכֵל דַּם הַלֵּב מֻתָּר הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. שדם היוצא בשעת השחיטה הוא דם שהנפש יוצאת בו ואיסורו נובע מפשטות לשון הכתוב: "כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת" (ויקרא יז,יד). אבל דם הלב, אין איסורו מפורש בכתוב.
שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. אישה הרואה דם בימי זיבתה יום או יומיים, צריכה לטבול ולשמור יום בטהרת דמים וביום זה היא אסורה בביאה (הלכות איסורי ביאה ו,ז). הֲרֵי אֵלּוּ כְּמִי שֶׁאָמְרוּ אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה… שֶׁעָקְרוּ כָּל הַגּוּף. אף שהורו היתר בהלכה אחת מהלכות שבת או עבודה זרה או נידה, מכיוון שהיא מפורשת בתורה וביטלוה לגמרי, נחשב הדבר כעקירת כל הגוף.
אֲבָל הַזּוֹרֵק אוֹ הַמּוֹשִׁיט מֻתָּר. ובאמת המושיט או זורק חייב (הלכות שבת יב,י). הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. שאין זו עקירה של הלכה המפורשת בתורה, אלא של פרט מסוים בגדרי הלכה זו. אוֹ שֶׁעָקְרוּ אָב מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת וְהוֹרוּ שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. שאבות המלאכות של שבת אינם מוגדרים בתורה במפורש כ'מלאכה' שנאסרה בשבת (מלבד מלאכת הוצאה – ראה הלכות שבת יב,ח), ומשום כך אין הדבר נחשב כעקירת גוף מגופי תורה.
בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם. שמשתטח באופן מוחלט על הקרקע, שזוהי ההשתחוויה האמורה בתורה (הלכות עבודה זרה ו,ו; וראה גם הלכות תפילה ה,יג). אֲבָל הַכּוֹרֵעַ עַל הָאָרֶץ וְלֹא פָּשַׁט יָדָיו וְרַגְלָיו הֲרֵי הוּא מֻתָּר. והרי אף בלא פישוט ידיים ורגליים, משעה שכרע וכבש פניו בקרקע חייב (הלכות עבודה זרה שם ה"ח).
שֶׁמִּי שֶׁפֵּרְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ מֻתָּר לוֹ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה לִשְׁעָתוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְקַשֶּׁה. ובאמת הדין הוא שעליו לשהות עד שאיבר התשמיש יהיה רפוי (הלכות איסורי ביאה ד,יא; וראה גם לעיל ה,ז).
שֶׁהָאוֹכֵל דָּם שֶׁיָּצָא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה הוּא הַחַיָּב אֲבָל הָאוֹכֵל דַּם הַלֵּב מֻתָּר הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. שדם היוצא בשעת השחיטה הוא דם שהנפש יוצאת בו ואיסורו נובע מפשטות לשון הכתוב: "כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת" (ויקרא יז,יד). אבל דם הלב, אין איסורו מפורש בכתוב.
ג. הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁיָּצָא הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁנִּתְכַּסָּת הַחַמָּה וְדִמּוּ שֶׁשָּׁקְעָה, וּלְבַסּוֹף זָרְחָה הַחַמָּה – אֵין זוֹ הוֹרָאָה אֶלָּא טָעוּת, וְכָל שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה חַיָּב, אֲבָל בֵּית דִּין פְּטוּרִין. וְכֵן אִם הִתִּירוּ אֵשֶׁת אִישׁ לְהִנָּשֵׂא לְפִי שֶׁהֵעִידוּ בִּפְנֵיהֶם שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ – אֵין זוֹ הוֹרָיָה אֶלָּא טָעוּת, וְהָאִשָּׁה וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן חַיָּבִין חַטָּאת עַל שִׁגְגָתָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. אֵין זוֹ הוֹרָיָה אֶלָּא טָעוּת וְהָאִשָּׁה וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן חַיָּבִין חַטָּאת עַל שִׁגְגָתָן. כאשר מדובר במקרים יחידים, אין צורך לומר שבית הדין פטורים והעושים על פיהם חייבים שהרי יחיד או מיעוט שעשו בהוראת בית הדין, היחידים חייבים (כדלעיל יג,א), אלא שאף אם היו העושים כן רוב ישראל, בית הדין פטורים והעושים חייבים משום שאין זו הוראה אלא טעות (לח"מ לעיל ה,ה).
ד. בֵּית דִּין שֶׁהוֹרוּ בִּשְׁגָגָה, וְשָׁכְחוּ עַצְמוֹ שֶׁל חֵטְא שֶׁהוֹרוּ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יוֹדְעִין בְּוַדַּאי שֶׁחָטְאוּ בִּשְׁגָגָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מוֹדִיעִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין לָהֶם: 'בְּכָךְ וְכָךְ הוֹרִיתֶם לָנוּ' – הֵם פְּטוּרִים, וְהָעוֹשִׂים עַל פִּיהֶן חַיָּבִין בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ" (ויקרא ד,יד), לֹא שֶׁיֵּדְעוּ הַחוֹטְאִים.
כֵּיצַד? שָׁגְגוּ וְהִתִּירוּ חֵלֶב הַקֵּבָה, וְאָכְלוּ אוֹתוֹ רֹב הָעָם, וְאַחַר שֶׁיָּדְעוּ שֶׁשָּׁגְגוּ בְּהוֹרָאָה וְשֶׁהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁחַיָּבִים עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת קְבוּעָה, נִסְתַּפֵּק לָהֶן אִם מִקְצָת הַחֲלָבִים הִתִּירוּ אוֹ מִקְצָת הַדָּמִים הִתִּירוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, וְכָל מִי שֶׁאָכַל מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה.
כֵּיצַד? שָׁגְגוּ וְהִתִּירוּ חֵלֶב הַקֵּבָה, וְאָכְלוּ אוֹתוֹ רֹב הָעָם, וְאַחַר שֶׁיָּדְעוּ שֶׁשָּׁגְגוּ בְּהוֹרָאָה וְשֶׁהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁחַיָּבִים עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת קְבוּעָה, נִסְתַּפֵּק לָהֶן אִם מִקְצָת הַחֲלָבִים הִתִּירוּ אוֹ מִקְצָת הַדָּמִים הִתִּירוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, וְכָל מִי שֶׁאָכַל מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה.
ה. בֵּית דִּין שֶׁהוֹרוּ בִּשְׁגָגָה וְנוֹדְעָה לָהֶן שִׁגְגָתָן, בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַּפָּרָתָם בֵּין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ – כָּל הָעוֹשֶׂה כְּפִי הוֹרָיָתָם שֶׁפָּשְׁטָה בְּרֹב הַצִּבּוּר מֵאַחַר שֶׁיָּדְעוּ, הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי; הוֹאִיל וְהָיָה לוֹ לִשְׁאֹל בְּכָל עֵת עַל דְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּבֵית דִּין וְלֹא שָׁאַל, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם חָטָא אוֹ לֹא חָטָא.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִי שֶׁהוּא עִם בֵּית דִּין בַּמְּדִינָה. אֲבָל מִי שֶׁרָאָה הַהוֹרָאָה וְהָלַךְ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אַחַר שֶׁיָּדְעוּ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בָּהֶן, וַהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁאֹל. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא הַנִּבְהָל לָצֵאת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא לַדֶּרֶךְ, וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם מֵאַחַר שֶׁיָּדְעוּ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִי שֶׁהוּא עִם בֵּית דִּין בַּמְּדִינָה. אֲבָל מִי שֶׁרָאָה הַהוֹרָאָה וְהָלַךְ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אַחַר שֶׁיָּדְעוּ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בָּהֶן, וַהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁאֹל. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא הַנִּבְהָל לָצֵאת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא לַדֶּרֶךְ, וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם מֵאַחַר שֶׁיָּדְעוּ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
ה. מֵאַחַר שֶׁיָּדְעוּ. לאחר שנודע לבית דין ששגגו בהוראתן. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם חָטָא אוֹ לֹא חָטָא. שכן מצד אחד תלה את מעשהו בהוראת בית הדין והתולה בבית דין פטור, ומצד שני מכיוון שהוא נמצא במדינה ומוטלת עליו החובה לברר אם ההוראה עדיין בתוקפה אפשר להחשיבו כתולה בעצמו שחייב חטאת. ונמצא שיש כאן ספק ומחויב אשם תלוי.
אֶלָּא הַנִּבְהָל לָצֵאת אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא לַדֶּרֶךְ… הֲרֵי זֶה פָּטוּר. לפי שהוא עסוק בנסיעתו אינו יכול לשאול וכאילו הוא במדינה אחרת (פה"מ הוריות א,ב).
אֶלָּא הַנִּבְהָל לָצֵאת אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא לַדֶּרֶךְ… הֲרֵי זֶה פָּטוּר. לפי שהוא עסוק בנסיעתו אינו יכול לשאול וכאילו הוא במדינה אחרת (פה"מ הוריות א,ב).