א. מִצְוַת עֲשֵׂה לְכַסּוֹת דַּם שְׁחִיטַת חַיָּה טְהוֹרָה וְעוֹף טָהוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יז,יג). לְפִיכָךְ חַיָּב לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיְּכַסֶּה: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל כִּסּוּי הַדָּם'.
ג. שָׁחַט חַיָּה אוֹ עוֹף וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן אוֹ הִקְדִּישׁ אֶת הַדָּם – חַיָּב לְכַסּוֹת.
ד. כִּלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה וְחַיָּה, וְכֵן בְּרִיָּה שֶׁהִיא סָפֵק בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה – צָרִיךְ לְכַסּוֹת, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת – חַיָּב לְכַסּוֹת לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט כִּלְאַיִם אוֹ סָפֵק בְּיוֹם טוֹב – מְכַסֶּה דָּמוֹ לְאַחַר יוֹם טוֹב.
ו. דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם: אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָּם – חַיָּב לְכַסּוֹת; וְאִם לָאו – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. נִתְעָרֵב בְּיַיִן אוֹ בְּדַם בְּהֵמָה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הֵן מַיִם: אִם אֶפְשָׁר שֶׁיֵּרָאֶה מַרְאֵה הַדָּם שֶׁחַיָּב לְכַסּוֹתוֹ כְּשִׁעוּר זֶה אִלּוּ הָיָה מַיִם – חַיָּב לְכַסּוֹת הַכֹּל; וְאִם לָאו – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
ט. שָׁחַט וְנִבְלַע הַדָּם בַּקַּרְקַע: אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר – חַיָּב לְכַסּוֹת; וְאִם אֵין רִשּׁוּמוֹ נִכָּר – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁכִּסַּתּוּ הָרוּחַ, וּפָטוּר מִלְּכַסּוֹת.
יא. בַּמֶּה מְכַסִּין? מְכַסִּין בְּעָפָר, וּבְסִיד, וּבִגְבָסִים, בְּזֶבֶל דַּק, וּבְחוֹל דַּק שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכָתְשׁוֹ, וּבִשְׁחִיקַת אֲבָנִים וַחֲרָשִׂים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה, וּבִנְסֹרֶת חָרָשִׁים דַּקָּה, וּבִלְבֵנָה וְחַרְסִית וּמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁהּ, שֶׁכָּל אֵלּוּ מִין עָפָר הֵן.
אֲבָל אִם כָּפָה עָלָיו כְּלִי אוֹ כִּסָּהוּ בַּאֲבָנִים – אֵין זֶה כִּסּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "בֶּעָפָר" (ויקרא יז,יג).
יב. לְפִיכָךְ אֵין מְכַסִּין בְּזֶבֶל גַּס וְחוֹל גַּס וְקֶמַח וְסֻבִּין וּמֻרְסָן וּשְׁחִיקַת כְּלֵי מַתָּכוֹת, לְפִי שֶׁאֵין אֵלּוּ מִין עָפָר; חוּץ מִשְּׁחִיקַת הַזָּהָב בִּלְבַד שֶׁמְּכַסִּין בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ" (איוב כח,ו), וְאוֹמֵר: "עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט,כא).
יג. מְכַסִּין בְּשִׁחוֹר, וְהוּא פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וּבְכֹחַל, וּבְנִקְירַת הַפְּסִילִים, וּבְאֵפֶר, בֵּין אֵפֶר עֵצִים בֵּין אֵפֶר בְּגָדִים, אֲפִלּוּ אֵפֶר בָּשָׂר שֶׁנִּשְׂרַף, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" (במדבר יט,יז). וּמֻתָּר לְכַסּוֹת בַּעֲפַר עִיר הַנִּדַּחַת.
טו. וּמִי שֶׁשָּׁחַט – הוּא יְכַסֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁפַךְ… וְכִסָּהוּ" (ויקרא יז,יג). וְאִם לֹא כִּסָּהוּ וְרָאָהוּ אַחֵר – חַיָּב לְכַסּוֹתוֹ, שֶׁזּוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאֵינָהּ תְּלוּיָה בַּשּׁוֹחֵט לְבַדּוֹ.
טז. וּכְשֶׁמְּכַסֶּה – לֹא יְכַסֶּה בְּרַגְלוֹ, אֶלָּא בְּיָדוֹ אוֹ בְּסַכִּין אוֹ בִּכְלִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג מִנְהַג בִּזָּיוֹן בַּמִּצְווֹת וְיִהְיוּ בְּזוּיוֹת עָלָיו; שֶׁאֵין הַכָּבוֹד לְעַצְמָן שֶׁל מִצְווֹת, אֶלָּא לְמִי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן בָּרוּךְ הוּא, וְהִצִּילָנוּ מִלְּמַשֵּׁש בַּחֹשֶׁךְ, וְעָרַךְ אוֹתָם נֵר לְיִשְׂרָאֵל לְיַשֵּׁר הַמַּעֲשִׂים וְאוֹר לְהוֹרוֹת נְתִיבוֹת הַיֹּשֶׁר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (תהלים קיט,קה).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
נִגְמַר סֵפֶר קְדֻשָּׁה בְּעֶזְרַת שַׁדַּי בָּרוּךְ הוּא. וּמִנְיַן פְּרָקִים שֶׁל סֵפֶר זֶה שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים פְּרָקִים: הִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה – שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים פְּרָקִים. הִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת – שִׁבְעָה עָשָׂר פְּרָקִים. הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – אַרְבָּעָה עָשָׂר פְּרָקִים.
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה.
פרק י"ד הלכות שחיטה 🔪
פרק אחרון בנושא זה💪🏻
הדרן עלך ספר קדושה
כיסוי הדם
מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור (ולא בהמה), וברכתה: "אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על כיסוי הדם".
מצוות כיסוי הדם נוהגת בחולין ואינו נוהג במוקדשין (לא מכסים את דמן של חיה או עוף הקרבים בבית המקדש).
כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה -צריך לכסות, ואינו מברך.
השוחט עופות ומיני חיה בבת אחת -מברך ברכה אחת, וכיסוי אחד לכולן.
כיסהו הדם ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת.
ניתן לכסות הדם בכל מיני עפר כגון בסיד, בגבסים, בחול דק, בשחיקת אבנים וחרסים ועוד (כמפורט בפרק) אבל אם כפה על הדם כלי, או כיסהו באבנים -אין זה כיסוי , לפיכך אין מכסין בזבל גס, וחול גס, וקמח וסובין וכד'.
דברי הרמב"ם לסיום ספר קדושה:
וכשמכסה, לא יכסה ברגלו, אלא בידו, או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג מנהג ביזיון במצוות, ויהיו בזויות עליו: שאין הכבוד לעצמן של מצוות–אלא למי שציווה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותם נר ליישר המעשים, ואור להורות נתיבות היושר; וכן הוא אומר "נר לרגלי, דברך; ואור, לנתיבתי"
1.כיסה את הדם ונותר עוד דם על הסכין – חייב לכסותו?
2.מותר לשחוט בהמה על פני המים?
3.המצוות נועדו לתקן את מידותיו של האדם אבל גם להוסיף בכבוד ה'?
תשובות
1-לא 2-לא 3-כן
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!
*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת
* שווי סט 835 ש"ח
*משלוח עד 21 ימי עסקים