פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות נדרים, ספר הפלאה
י׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נדרים, ספר הפלאה
ט׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נדרים, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לְכַסּוֹת דַּם שְׁחִיטַת חַיָּה טְהוֹרָה וְעוֹף טָהוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יז,יג). לְפִיכָךְ חַיָּב לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיְּכַסֶּה: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל כִּסּוּי הַדָּם'.

א. לְפִיכָךְ חַיָּב לְבָרֵךְ וכו'. שכל ברכות המצוות נאמרות לפני קיום המצווה (ראה הלכות תפילין ד,ז).
ב. כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן; לֹא נֶאֱמַר "אֲשֶׁר יָצוּד" (ויקרא יז,יג) אֶלָּא בַּהֹוֶה. וְנוֹהֵג בַּחֻלִּין, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בַּמֻּקְדָּשִׁין, בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְאִם עָבַר וּשְׁחָטָן – אֵינוֹ חַיָּב לְכַסּוֹת אֶת דָּמָן.
ב. בַּמְזֻמָּן. אף בחיות שגדלו ברשותו. בַּהֹוֶה. במקרים המצויים. קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. בעל חיים שהוקדש ומיועד להקרבה על המזבח. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. בעל חיים שהוקדש לצורך בית המקדש, אך לא לקרבן ממש.

ג. שָׁחַט חַיָּה אוֹ עוֹף וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן אוֹ הִקְדִּישׁ אֶת הַדָּם – חַיָּב לְכַסּוֹת.

ד. כִּלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה וְחַיָּה, וְכֵן בְּרִיָּה שֶׁהִיא סָפֵק בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה – צָרִיךְ לְכַסּוֹת, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת – חַיָּב לְכַסּוֹת לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט כִּלְאַיִם אוֹ סָפֵק בְּיוֹם טוֹב – מְכַסֶּה דָּמוֹ לְאַחַר יוֹם טוֹב.

ד. וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. שאין מברכים על ספק (הלכות ברכות יא,טז). הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת. שזקוק לבשר, והותר לשחוט לו מפני פיקוח נפש (הלכות שבת ב,א-ט). חַיָּב לְכַסּוֹת לְאַחַר הַשַּׁבָּת. שאין מכסים בשבת. מְכַסֶּה דָּמוֹ לְאַחַר יוֹם טוֹב. שתיקנו חכמים לא לכסות את דמם ביום טוב, שמא יטעו לומר שהם בוודאי מין חיה ויבואו להתיר את חלבם (הלכות יום טוב ג,א).
ה. הַשּׁוֹחֵט עוֹפוֹת וּמִינֵי חַיָּה בְּמָקוֹם אֶחָד – מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת, וְכִסּוּי אֶחָד לְכֻלָּם.

ו. דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם: אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָּם – חַיָּב לְכַסּוֹת; וְאִם לָאו – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. נִתְעָרֵב בְּיַיִן אוֹ בְּדַם בְּהֵמָה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הֵן מַיִם: אִם אֶפְשָׁר שֶׁיֵּרָאֶה מַרְאֵה הַדָּם שֶׁחַיָּב לְכַסּוֹתוֹ כְּשִׁעוּר זֶה אִלּוּ הָיָה מַיִם – חַיָּב לְכַסּוֹת הַכֹּל; וְאִם לָאו – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

ו. נִתְעָרֵב בְּיַיִן וכו'. שצבעם אינו משנה את מראה הדם. בְּדַם בְּהֵמָה. שדמה אינו טעון כיסוי. רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הֵן מַיִם. משערים את היין או את דם הבהמה כאילו היו מים.
ז. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה – אֵינוֹ חַיָּב לְכַסּוֹתוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. כִּסַּתּוּ הָרוּחַ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְכַסּוֹת. חָזַר וְנִתְגַּלָּה אַחַר שֶׁכִּסַּתּוּ הָרוּחַ – חַיָּב לְכַסּוֹת.
ח. דָּם הַנּוֹתֵז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, אִם אֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא – חַיָּב לְכַסּוֹתוֹ.
ח. הַנּוֹתֵז. ניתז.

ט. שָׁחַט וְנִבְלַע הַדָּם בַּקַּרְקַע: אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר – חַיָּב לְכַסּוֹת; וְאִם אֵין רִשּׁוּמוֹ נִכָּר – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁכִּסַּתּוּ הָרוּחַ, וּפָטוּר מִלְּכַסּוֹת.

ט. רִשּׁוּמוֹ. מראהו.
י. אֵין חַיָּב בְּכִסּוּי אֶלָּא דַּם שְׁחִיטָה הָרְאוּיָה לַאֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (ויקרא יז,יג). לְפִיכָךְ הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, אוֹ הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה, אוֹ הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף שֶׁנִּגְמַר דִּינָם לִסְקִילָה, וְהַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְכֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן – אֵין חַיָּבִין לְכַסּוֹת דַּם שְׁחִיטָתָן.
י. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה וכו'. שבכל המקרים הללו הבשר אסור באכילה (ראה לעיל יב,ו בביאור). שֶׁשָּׁחֲטוּ בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן. ושחיטתן פסולה (לעיל ד,ה).

יא. בַּמֶּה מְכַסִּין? מְכַסִּין בְּעָפָר, וּבְסִיד, וּבִגְבָסִים, בְּזֶבֶל דַּק, וּבְחוֹל דַּק שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכָתְשׁוֹ, וּבִשְׁחִיקַת אֲבָנִים וַחֲרָשִׂים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה, וּבִנְסֹרֶת חָרָשִׁים דַּקָּה, וּבִלְבֵנָה וְחַרְסִית וּמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁהּ, שֶׁכָּל אֵלּוּ מִין עָפָר הֵן.

אֲבָל אִם כָּפָה עָלָיו כְּלִי אוֹ כִּסָּהוּ בַּאֲבָנִים – אֵין זֶה כִּסּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "בֶּעָפָר" (ויקרא יז,יג).

יא. וּבִגְבָסִים. גבס. הַיּוֹצֵר. קדר. וּבִשְׁחִיקַת אֲבָנִים וַחֲרָשִׂים. אבן או חרס ששחקם. וּבִנְסֹרֶת חָרָשִׁים. היוצאת מהעץ בשעת ניסורו. וּמְגוּפָה. מכסה עשוי חרס.

יב. לְפִיכָךְ אֵין מְכַסִּין בְּזֶבֶל גַּס וְחוֹל גַּס וְקֶמַח וְסֻבִּין וּמֻרְסָן וּשְׁחִיקַת כְּלֵי מַתָּכוֹת, לְפִי שֶׁאֵין אֵלּוּ מִין עָפָר; חוּץ מִשְּׁחִיקַת הַזָּהָב בִּלְבַד שֶׁמְּכַסִּין בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ" (איוב כח,ו), וְאוֹמֵר: "עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט,כא).

יב. וּמֻרְסָן. פסולת הסובין הגסה. וְאוֹמֵר עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר. ביחס לעגל הזהב.

יג. מְכַסִּין בְּשִׁחוֹר, וְהוּא פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וּבְכֹחַל, וּבְנִקְירַת הַפְּסִילִים, וּבְאֵפֶר, בֵּין אֵפֶר עֵצִים בֵּין אֵפֶר בְּגָדִים, אֲפִלּוּ אֵפֶר בָּשָׂר שֶׁנִּשְׂרַף, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" (במדבר יט,יז). וּמֻתָּר לְכַסּוֹת בַּעֲפַר עִיר הַנִּדַּחַת.

יג. וּבְכֹחַל. חומר המשמש למשיחה על העיניים. וּבְנִקְירַת הַפְּסִילִים. פסולת של חציבה באבנים. וּמֻתָּר לְכַסּוֹת בַּעֲפַר עִיר הַנִּדַּחַת. ואינו אסור בהנאה כדין ממון עיר הנידחת (הלכות עבודה זרה ד,ו), לפי ששימוש בדבר כלשהו לצורך קיום מצווה אינו מוגדר כהנאה (הלכות שופר א,ג).
יד. הַשּׁוֹחֵט, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט בּוֹ וְאַחַר כָּךְ יְכַסֶּה בְּעָפָר. אֲבָל לֹא יִשְׁחֹט בִּכְלִי וִיכַסֶּה בְּעָפָר.
יד. עָפָר לְמַטָּה. במקום בו יישפך הדם. בִּכְלִי. לתוך כלי.

טו. וּמִי שֶׁשָּׁחַט – הוּא יְכַסֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁפַךְ… וְכִסָּהוּ" (ויקרא יז,יג). וְאִם לֹא כִּסָּהוּ וְרָאָהוּ אַחֵר – חַיָּב לְכַסּוֹתוֹ, שֶׁזּוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאֵינָהּ תְּלוּיָה בַּשּׁוֹחֵט לְבַדּוֹ.

טז. וּכְשֶׁמְּכַסֶּה – לֹא יְכַסֶּה בְּרַגְלוֹ, אֶלָּא בְּיָדוֹ אוֹ בְּסַכִּין אוֹ בִּכְלִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג מִנְהַג בִּזָּיוֹן בַּמִּצְווֹת וְיִהְיוּ בְּזוּיוֹת עָלָיו; שֶׁאֵין הַכָּבוֹד לְעַצְמָן שֶׁל מִצְווֹת, אֶלָּא לְמִי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן בָּרוּךְ הוּא, וְהִצִּילָנוּ מִלְּמַשֵּׁש בַּחֹשֶׁךְ, וְעָרַךְ אוֹתָם נֵר לְיִשְׂרָאֵל לְיַשֵּׁר הַמַּעֲשִׂים וְאוֹר לְהוֹרוֹת נְתִיבוֹת הַיֹּשֶׁר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (תהלים קיט,קה).

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
נִגְמַר סֵפֶר קְדֻשָּׁה בְּעֶזְרַת שַׁדַּי בָּרוּךְ הוּא. וּמִנְיַן פְּרָקִים שֶׁל סֵפֶר זֶה שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים פְּרָקִים: הִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה – שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים פְּרָקִים. הִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת – שִׁבְעָה עָשָׂר פְּרָקִים. הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – אַרְבָּעָה עָשָׂר פְּרָקִים.
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה.

תקציר הפרק 

פרק י"ד הלכות שחיטה 🔪
פרק אחרון בנושא זה💪🏻
הדרן עלך ספר קדושה

כיסוי הדם

מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור (ולא בהמה), וברכתה: "אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על כיסוי הדם".
מצוות כיסוי הדם נוהגת בחולין ואינו נוהג במוקדשין (לא מכסים את דמן של חיה או עוף הקרבים בבית המקדש).
כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה -צריך לכסות, ואינו מברך.

השוחט עופות ומיני חיה בבת אחת -מברך ברכה אחת, וכיסוי אחד לכולן.
כיסהו הדם ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת.
ניתן לכסות הדם בכל מיני עפר כגון בסיד, בגבסים, בחול דק, בשחיקת אבנים וחרסים ועוד (כמפורט בפרק) אבל אם כפה על הדם כלי, או כיסהו באבנים -אין זה כיסוי , לפיכך אין מכסין בזבל גס, וחול גס, וקמח וסובין וכד'.

דברי הרמב"ם לסיום ספר קדושה:

וכשמכסה, לא יכסה ברגלו, אלא בידו, או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג מנהג ביזיון במצוות, ויהיו בזויות עליו: שאין הכבוד לעצמן של מצוות–אלא למי שציווה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותם נר ליישר המעשים, ואור להורות נתיבות היושר; וכן הוא אומר "נר לרגלי, דברך; ואור, לנתיבתי"

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שחיטה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כיסה את הדם ונותר עוד דם על הסכין – חייב לכסותו?

2.מותר לשחוט בהמה על פני המים?

3.המצוות נועדו לתקן את מידותיו של האדם אבל גם להוסיף בכבוד ה'?

תשובות
1-לא 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן