א. כָּל מְצִיאָה שֶׁאָמַרְנוּ בָּהּ שֶׁהִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ — אֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ. אֲבָל אִם רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, אֲפִלּוּ נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ — זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה
בָּהּ.
בָּהּ.
א. אוֹ לִרְשׁוּתוֹ. כגון חצרו, לקמן ה"ח. וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ. עשה בה פעולת קניין. זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ. משום שיש לעשות מעשה קניין במציאה, וראיית המציאה או נפילה עליה אינה מעשה קניין.
ב. הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: ‘זְכֵה לִי בָּהּ‘ — כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהָהּ לוֹ, קָנָה הָרוֹכֵב, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְיָדוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ: ‘תְּנֶהָ לִי‘, וּנְטָלָהּ לְעַצְמוֹ וְאָמַר: ‘אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ‘ — זָכָה בָּהּ הַנּוֹטֵל. וְאִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לָרוֹכֵב אָמַר לוֹ: ‘אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה‘ — לֹא אָמַר כְּלוּם.
ב. כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהָהּ לוֹ. שמיטלטלין נקנים בהגבהה. קָנָה הָרוֹכֵב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְיָדוֹ. מכיוון שאמר לחברו 'זכה לי בה' כוונתו שיעשה בה קניין עבורו, ומן הסתם שאכן הגביה עבור הרוכב וזכה בה מיד. וְאִם אָמַר לוֹ תְּנֶהָ לִי. ומשמעות דבריו היא שיעביר לו את המציאה ולא שיקנה אותה עבורו. וּנְטָלָהּ לְעַצְמוֹ וְאָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ זָכָה בָּהּ הַנּוֹטֵל. מכיוון שלא באה לידי הרוכב לא קנה אותה אלא היא ביד המגביה, ולכן יכול לזכות בה. וְאִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לָרוֹכֵב אָמַר לוֹ אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה לֹא אָמַר כְּלוּם. מכיוון שנתן אותה לרוכב מן הסתם לא התכוון לזכות בה לעצמו.
ג. הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵרוֹ — קָנָה חֲבֵרוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ כְּלוּם. הִגְבִּיהוּ הַמְּצִיאָה שְׁנַיִם — קָנוּ שְׁנֵיהֶם. ד הִגְבִּיהָהּ לוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן — לֹא קָנָה הַפִּקֵּחַ, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת. הִגְבִּיהָהּ חֵרֵשׁ וּפִקֵּחַ כְּאֶחָד — מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה פִּקֵּחַ לֹא קָנָה חֵרֵשׁ. הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֵרְשִׁים — קָנוּ שְׁנֵיהֶם; תִּקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים שֶׁיִּקְנוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְהִנָּצוֹת.
ג. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ כְּלוּם. חברו, אלא המגביה מעצמו התכוון שחברו יקנה בהגבהה זו. הִגְבִּיהוּ הַמְּצִיאָה שְׁנַיִם. לזכות בה לעצמם. קָנוּ שְׁנֵיהֶם. ויחלקו את המציאה ביניהם.
ד. לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת. ולכן אינם בני קניין וזכייה (אלא אם כן הגביהו לעצמם שזוכים מדרבנן כדלקמן הי"ב). הִגְבִּיהָהּ חֵרֵשׁ וּפִקֵּחַ כְּאֶחָד מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה פִּקֵּחַ לֹא קָנָה חֵרֵשׁ. כששני פיקחים מגביהים הם קונים יחד מכיוון שכל אחד מגביה את הצד שלו עבור שניהם. אבל אם כל אחד יגביה רק לעצמו לא יקנו כלום שכל אחד מגביה רק חלק מהמציאה והגבהה חלקית אינה קונה כלל. ובמקרה שחרש ופיקח הגביהו כאחד, החרש אינו יכול לסייע לפיקח לקנותה עמו מכיוון שחרש אינו יכול לזכות עבור אחרים, ומשום כך גם הפיקח אינו מתכוון להגביה עבור החרש ואף אחד מהם אינו קונה. הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֵרְשִׁים קָנוּ שְׁנֵיהֶם תִּקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים שֶׁיִּקְנוּ. מעיקר הדין אף אחד אינו קונה כמו בחרש ופיקח, אך חכמים תיקנו שיזכו. כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְהִנָּצוֹת. להתקוטט עם אחרים שיזכו בה. אך בחרש ופיקח אין חשש לכך משום שהחרש רואה שגם הפיקח לא זכה (בבלי בבא מציעא ח,א).
ה. שְׁנַיִם שֶׁרָאוּ גָּמָל אוֹ חֲמוֹר שֶׁל מְצִיאָה, וְקָדְמוּ שְׁנֵיהֶם וְהִנְהִיגוּהוּ אוֹ מְשָׁכוּהוּ, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מַנְהִיג וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ — קָנוּ שְׁנֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּחֲמוֹר. אֲבָל בְּגָמָל, אִם הָיָה אֶחָד מַנְהִיג וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ — הַמּוֹשֵׁךְ קָנָה אֲבָל לֹא הַמַּנְהִיג.
ה. וְהִנְהִיגוּהוּ. הוליכוהו על ידי דיבור או בעזרת מקל. מְשָׁכוּהוּ. אחזו בו ומשכו אותו עד שהלך. אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מַנְהִיג וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ. בו זמנית. קָנוּ שְׁנֵיהֶם. ויתחלקו בבהמה משום ששני הקניינים מועילים בבהמה (הלכות מכירה ב,ו). הַמּוֹשֵׁךְ קָנָה אֲבָל לֹא הַמַּנְהִיג. גמל נקנה במשיכה או בהנהגה אך יש בו עדיפות למשיכה על פני הנהגה, ולכן אם אחד מושך ואחד מנהיג המושך זוכה בו (מ"מ וכס"מ, וכתב המ"מ שהשגת הראב"ד מבוססת על טעות שהייתה בגרסת הרמב"ם שלפניו).
ו. בֶּהֱמַת מְצִיאָה שֶׁקָּדַם אֶחָד וְאָחַז בַּמּוֹסֵרָה — לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ אוֹ יַנְהִיג, וְכֵן בְּנִכְסֵי הַגֵּר, אֲבָל קָנָה הַמּוֹסֵרָה לְבַדָּהּ. ז הָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד אוֹחֵז בַּמּוֹסֵרָה — הָרוֹכֵב קָנָה הַבְּהֵמָה וְהַמּוֹסֵרָה שֶׁעַל לְחָיֵי הַבְּהֵמָה בִּלְבַד, וְזֶה שֶׁאָחַז הַמּוֹסֵרָה קָנָה מִמֶּנָּה מַה שֶּׁאָחַז בְּיָדוֹ, וּשְׁאָר הַמּוֹסֵרָה לֹא קָנָהוּ אֶחָד מֵהֶן.
ו. וְאָחַז בַּמּוֹסֵרָה. אחז בחבל המשמש להולכת הבהמה או לקשירתה ולא משך אותה. לֹא קָנָה. את הבהמה. וְכֵן בְּנִכְסֵי הַגֵּר. גר שאין לו בנים, ומכיוון שכך אין לו יורשים ולאחר מותו נכסיו הפקר ודינם כמציאה (הלכות זכייה ומתנה א,ו). אֲבָל קָנָה הַמּוֹסֵרָה לְבַדָּהּ. את החלק שנמצא בידו (הגהות מיימוניות כלקמן ה"ז), שאדם קונה מה שבידו ללא פעולת קניין נוספת.
ז. הָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד אוֹחֵז בַּמּוֹסֵרָה וכו'. אם אחד רוכב ואין מי שאוחז במוסרה הוא זוכה בבהמה ואגב כך זוכה בכל המוסרה, אך אם אחר אוחז במוסרה הוא מונע ממנו לזכות בכולה וכל אחד זוכה במה שאצלו והשאר נשאר הפקר. וּשְׁאָר הַמּוֹסֵרָה. החלק שבין ידו לבהמה.
ח. חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְאִם נָפְלָה בָּהּ מְצִיאָה — הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. אֲבָל בְּשָׂדֶה וְגִנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן: אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ וְאָמַר: ‘זָכָת לִי שָׂדִי‘ — זָכָה בָּהּ; וְאִם אֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְלֹא אָמַר ‘זָכָת לִי שָׂדִי‘ — כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה.
וְכֵן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן הֲרֵי אֵלּוּ קוֹנִין לוֹ, וְאִם הִגִּיעָה הַמְּצִיאָה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ — זָכָה בָּהּ. ט חֲכָמִים תִּקְּנוּ דָּבָר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּצוּ הַמּוֹצְאִין זֶה עִם זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּסִמְטָא, אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵין הָרַבִּים דּוֹחֲקִין בָּהֶן, אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ — אֵין אַרְבַּע אַמּוֹת קוֹנוֹת לוֹ, וְאֵינוֹ קוֹנֶה שָׁם עַד שֶׁתַּגִּיעַ מְצִיאָה
לְיָדוֹ.
וְכֵן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן הֲרֵי אֵלּוּ קוֹנִין לוֹ, וְאִם הִגִּיעָה הַמְּצִיאָה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ — זָכָה בָּהּ. ט חֲכָמִים תִּקְּנוּ דָּבָר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּצוּ הַמּוֹצְאִין זֶה עִם זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּסִמְטָא, אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵין הָרַבִּים דּוֹחֲקִין בָּהֶן, אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ — אֵין אַרְבַּע אַמּוֹת קוֹנוֹת לוֹ, וְאֵינוֹ קוֹנֶה שָׁם עַד שֶׁתַּגִּיעַ מְצִיאָה
לְיָדוֹ.
ח. חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם וכו'. ראה גם הלכות זכייה ומתנה ד,ח-ט. קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. שחצרו היא כשליח שזוכה עבורו (לקמן ה"י). בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. שהדבר שמצוי בה שמור, וכאילו הוא ביד שליח של בעל החצר.
ט. יִנָּצוּ. יריבו.
י. קְטַנָּה יֵשׁ לָהּ חָצֵר וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, וְקָטָן אֵין לוֹ חָצֵר וְאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁחָצֵר שֶׁל קְטַנָּה מִיָּדָהּ לְמַדְנוּהָ, שֶׁכְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא מִתְגָּרֶשֶׁת בְּגֵט הַמַּגִּיעַ לְיָדָהּ כָּךְ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּגֵט הַמַּגִּיעַ לַחֲצֵרָהּ, וּכְשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ חָצֵר לְעִנְיַן הַגֵּט כָּךְ יֵשׁ לָהּ לְעִנְיַן מְצִיאָה, וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם כַּחֲצֵרוֹ לְעִנְיַן מְצִיאָה.
אֲבָל הָאִישׁ לָמַדְנוּ שֶׁחֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ מִשְּׁלוּחוֹ; כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹנֶה לוֹ שְׁלוּחוֹ כָּךְ תִּקְנֶה לוֹ חֲצֵרוֹ, וְהַקָּטָן הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ, כָּךְ אֵין חֲצֵרוֹ וְלֹא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ קוֹנִין לוֹ, עַד שֶׁתַּגִּיעַ הַמְּצִיאָה
לְיָדוֹ.
אֲבָל הָאִישׁ לָמַדְנוּ שֶׁחֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ מִשְּׁלוּחוֹ; כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹנֶה לוֹ שְׁלוּחוֹ כָּךְ תִּקְנֶה לוֹ חֲצֵרוֹ, וְהַקָּטָן הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ, כָּךְ אֵין חֲצֵרוֹ וְלֹא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ קוֹנִין לוֹ, עַד שֶׁתַּגִּיעַ הַמְּצִיאָה
לְיָדוֹ.
י. קְטַנָּה. לפני שהגיעה לגיל שתים עשרה והביאה סימני גדלות (הלכות אישות ב,א). וְקָטָן. לפני שהגיע לגיל שלוש עשרה והביא סימני גדלות (שם ה"י). מִיָּדָהּ לְמַדְנוּהָ. בתורה נאמר לגבי נתינת גט לאישה "ונתן בידה" (דברים כד,ב), ולמדו חכמים שגם חצרה כידה (הלכות גירושין ה,א). וגם קטנה בכלל זה, שהרי גם היא מתגרשת בגט (שם ב,יט), ומגט למדו לשאר דברים.
וְהַקָּטָן הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. שמכיוון שאין לו דעת, אינו יכול למנות שליח (הלכות שלוחין ושותפין ב,ב).
וְהַקָּטָן הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. שמכיוון שאין לו דעת, אינו יכול למנות שליח (הלכות שלוחין ושותפין ב,ב).
יא. מִי שֶׁרָאָה אֲחֵרִים רָצִים אַחַר הַמְּצִיאָה, וַהֲרֵי הוּא צְבִי שָׁבוּר אוֹ גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ: אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁהֵן בְּתוֹכָהּ, וְאִלּוּ רָץ הָיָה מַגִּיעָן, וְאָמַר: ‘זָכָת לִי שָׂדִי‘ — זָכָת לוֹ שָׂדֵהוּ; וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעָן — הֲרֵי אֵלּוּ כִּצְבִי שֶׁהוּא רָץ כְּדַרְכּוֹ וּכְגוֹזָלוֹת הַמְפָרְחִין, וְלֹא אָמַר כְּלוּם, אֶלָּא כָּל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה.
וְאִם בְּמַתָּנָה נִתְּנוּ לוֹ, הוֹאִיל וְאַחֵר הִקְנָה אוֹתָן לוֹ, וַהֲרֵי הֵן מִתְגַּלְגְּלִין בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ — קָנָת לוֹ שָׂדֵהוּ. וְאִם הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ וְגוֹזָלוֹת מְפָרְחִין — לֹא קָנָת לוֹ שָׂדֵהוּ.
וְאִם בְּמַתָּנָה נִתְּנוּ לוֹ, הוֹאִיל וְאַחֵר הִקְנָה אוֹתָן לוֹ, וַהֲרֵי הֵן מִתְגַּלְגְּלִין בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ — קָנָת לוֹ שָׂדֵהוּ. וְאִם הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ וְגוֹזָלוֹת מְפָרְחִין — לֹא קָנָת לוֹ שָׂדֵהוּ.
יא. וַהֲרֵי הוּא צְבִי שָׁבוּר. שנשברה רגלו. גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ. שמהלכים באטיות. וְאִלּוּ רָץ הָיָה מַגִּיעָן וכו'. משיג אותם, ולכן דינם כאבדה שמונחת בשדה.
הוֹאִיל וְאַחֵר הִקְנָה אוֹתָן לוֹ וכו'. להקניה על ידי הבעלים יש עדיפות על פני קניית הפקר שתלויה רק בו, ולכן מכיוון שהם נעים ומתקדמים על גבי השדה הם נחשבים כמונחים בה אף אם אינו יכול להשיגם (בבלי בבא מציעא יב,א). וכל זה בתנאי שיעמוד בצד שדהו ויאמר 'זכתה לי שדי' (הלכות זכייה ומתנה ד,ח-ט).
הוֹאִיל וְאַחֵר הִקְנָה אוֹתָן לוֹ וכו'. להקניה על ידי הבעלים יש עדיפות על פני קניית הפקר שתלויה רק בו, ולכן מכיוון שהם נעים ומתקדמים על גבי השדה הם נחשבים כמונחים בה אף אם אינו יכול להשיגם (בבלי בבא מציעא יב,א). וכל זה בתנאי שיעמוד בצד שדהו ויאמר 'זכתה לי שדי' (הלכות זכייה ומתנה ד,ח-ט).
יב. מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהּ גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. לְפִיכָךְ אִם עָבַר אַחֵר וּגְזָלָהּ מִיָּדָן — אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין, וְאִם כָּפַר בָּהּ וְנִשְׁבַּע — אֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ.
יב. יֵשׁ בָּהּ גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. מעיקר הדין אינם קונים ומותר לקחת מהם אך חכמים קבעו שיש בכך איסור גזל. לְפִיכָךְ אִם עָבַר אַחֵר וּגְזָלָהּ מִיָּדָן אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין. לא ניתן לתבעו בבית דין על כך, כדין כל גזל שהוא מדברי חכמים (לעיל ו,טז). וְאִם כָּפַר בָּהּ וְנִשְׁבַּע אֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ. אם גזל מציאה זו ונשבע שלא גזל אינו משלם חומש כפי שעושה בגזלה רגילה (לעיל ז,א-ב), שאין חייבים חומש על גזל של דבריהם (לעיל ו,טז).
יג. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְּמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן גְּדוֹלִים, וּמְצִיאַת בִּתּוֹ הַנַּעֲרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ סוֹמֶכֶת עַל שֻׁלְחָנוֹ, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְכוּרָה אָמָה, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
אֲבָל מְצִיאַת בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת — כָּל אֵלּוּ הַמְּצִיאוֹת אֵינָן שֶׁלּוֹ.
אֲבָל מְצִיאַת בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת — כָּל אֵלּוּ הַמְּצִיאוֹת אֵינָן שֶׁלּוֹ.
יג. הַסְּמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ. ניזונים ממנו. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן גְּדוֹלִים. אף על פי שלגדול יש זכייה תיקנו חכמים שיזכה בה אביו שמכיוון שניזון ממנו ראוי שימסור לו מה שהוא מוצא (ראה רש"י בבא מציעא יב,ב ועוד ראשונים שהטעם משום איבה). וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְכוּרָה אָמָה. נמכרה לשפחה על ידי אביה והיא חיה בבית אדוניה. ומציאתה שלו משום שהאב זכאי בכל ממון שמרוויחה בתו לפני שבגרה (פה"מ בבא מציעא, א,ה וראה גם הלכות אישות ג,יא, הלכות עבדים ג,טו). וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים. שממונם שייך לבעליהם (הלכות מלווה ולווה ב,ח). וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שחכמים זיכו לבעל את מציאתה מחשש לאיבה, שיאמר שהוא מפרנסה משלו והיא לוקחת את המציאה לעצמה (בבלי בבא מציעא יב,ב, וראה גם הלכות אישות כא,א).
שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. ספק גרושה, ואף שאינה גרושה בוודאות מכל מקום מכיוון שעתיד לגרשה לא שייך הטעם של איבה.
שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. ספק גרושה, ואף שאינה גרושה בוודאות מכל מקום מכיוון שעתיד לגרשה לא שייך הטעם של איבה.