א. מַלְוֶה שֶׁמֵּת, וּבָא הַיּוֹרֵשׁ לִתְבֹּעַ אֶת הַלֹּוֶה בִּשְׁטָר שֶׁעָלָיו, וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי אֶת אָבִיךָ', וְהַיּוֹרֵשׁ אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – אוֹמְרִין לוֹ: 'עֲמֹד וְשַׁלֵּם לוֹ'. אָמַר: 'יִשָּׁבַע לִי' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁ'לֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא עַל יְדֵי אַחֵר', וְשֶׁ'לֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא בְּפִיו', וְשֶׁ'לֹּא מָצָאנוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ', וְגוֹבֶה.
א. אָמַר יִשָּׁבַע לִי. שבאמת אינו יודע. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. כפי שאביהם היה חייב להישבע כנגד טענת הפירעון אם היה הלווה דורש זאת (לעיל יד,ב). שׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא עַל יְדֵי אַחֵר… שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ. שלא הודיע לנו באמצעות אדם שלישי שהשטר פרוע. וְשֶׁלֹּא מָצָאנוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ. כדלעיל טז,י.
ב. מֵת הַלֹּוֶה אַחַר שֶׁמֵּת הַמַּלְוֶה, וּבָא הַיּוֹרֵשׁ לְהִפָּרַע מִן הַיּוֹרֵשׁ – לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאוֹמְרִין לוֹ תְּחִלָּה: 'הִשָּׁבַע שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא וְלֹא מָצָאנוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ'. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַיּוֹרֵשׁ קָטָן הַמֻּטָּל בַּעֲרִיסָה כְּשֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאִם צִוָּה הַמַּלְוֶה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שֶׁשְּׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ – יִפָּרַע הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה אֲפִלּוּ מִן הַיּוֹרֵשׁ.
ב. לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. שאין נפרעים מן היורשים אלא בשבועה (לעיל יד,א). וַאֲפִלּוּ הָיָה הַיּוֹרֵשׁ. של המלווה. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. לאחר שיגדל.
ג. מֵת הַלֹּוֶה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַמַּלְוֶה – אֵין יוֹרְשֵׁי מַלְוֶה נוֹטְלִין מִיּוֹרְשֵׁי לֹוֶה כְּלוּם, שֶׁבְּעֵת שֶׁמֵּת הַלֹּוֶה נִתְחַיֵּב הַמַּלְוֶה לְהִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וּכְבָר מֵת, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא נִפְרַע אֲבִיהֶן כְּלוּם. וְאִם עָבַר הַדַּיָּן וְהִשְׁבִּיעַ יוֹרְשֵׁי מַלְוֶה וְגָּבוּ אֶת חוֹבָן – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן.
לְפִיכָךְ, שְׁטַר חוֹב שֶׁל יְתוֹמִין הַבָּאִים לְהִפָּרַע מִן הַיְתוֹמִים שֶׁמֵּת אֲבִיהֶן הַלֹּוֶה תְּחִלָּה – אֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ וְאֵין מַגְבִּין בּוֹ: אֵינָן גּוֹבִין בּוֹ, שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ, שֶׁמָּא יָבֹא דַּיָּן שֶׁיָּדוּן וְיוֹצִיא בּוֹ.
לְפִיכָךְ, שְׁטַר חוֹב שֶׁל יְתוֹמִין הַבָּאִים לְהִפָּרַע מִן הַיְתוֹמִים שֶׁמֵּת אֲבִיהֶן הַלֹּוֶה תְּחִלָּה – אֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ וְאֵין מַגְבִּין בּוֹ: אֵינָן גּוֹבִין בּוֹ, שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ, שֶׁמָּא יָבֹא דַּיָּן שֶׁיָּדוּן וְיוֹצִיא בּוֹ.
ג. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יד,א. וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו וכו'. ממון שאין אדם יכול לקבלו אלא בשבועה אינו יכול להורישו לבניו. כי הבנים אינם יכולים להישבע אותה שבועה שכבר התחייב בה אביהם, שהרי הוא התחייב בשבועה ששטר זה אינו פרוע, ואילו הם אינם יכולים להישבע על כך בוודאות (שהרי אינם יכולים לדעת כל עסקי אביהם). ושבועתם 'שלא פקדנו אבא' וכו', אינה מספיקה, לפי שיש כאן חיוב של שבועה אחרת (רש"י שבועות מז,א). אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן. מכיוון שאין הכרעה גמורה בהלכה זו (ראה בבלי שבועות מח,ב).
לְפִיכָךְ. מכיוון שבדיעבד אם גבו יורשי המלווה אין מוציאים מידם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בפסקה הקודמת.
לְפִיכָךְ. מכיוון שבדיעבד אם גבו יורשי המלווה אין מוציאים מידם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בפסקה הקודמת.
ד. אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם עָרֵב, וּמֵת הַלֹּוֶה תְּחִלָּה – לֹא יִפְרְעוּ יוֹרְשֵׁי הַמַּלְוֶה מִן הֶעָרֵב, שֶׁאִם תֹּאמַר: יִפְרְעוּ מִן הֶעָרֵב, הֲרֵי הֶעָרֵב חוֹזֵר וְנִפְרָע מִיּוֹרְשֵׁי לֹוֶה.
ד. וּמֵת הַלֹּוֶה תְּחִלָּה. ולא ניתן לגבות מיורשיו. לֹא יִפְרְעוּ יוֹרְשֵׁי הַמַּלְוֶה מִן הֶעָרֵב. אף על פי שאביהם יכול היה להיפרע ממנו אף ללא שבועה. הֲרֵי הֶעָרֵב חוֹזֵר וְנִפְרָע מִיּוֹרְשֵׁי לֹוֶה. כדין ערב (לקמן כו,ו), ונמצא שבסופו של דבר גובים מהם.
ה. אֵין דָּנִין מִדִּין זֶה לְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ, אֶלָּא הֲרֵי הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ וּמֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה – הֲרֵי בָּנָיו נִשְׁבָּעִין שֶׁ'לֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא וְלֹא צִוָּנוּ אַבָּא וְלֹא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁכָּל הַשְּׁטָר הַזֶּה פָּרוּעַ', וְגוֹבִין אֶת שְׁאָר הַשְּׁטָר, בֵּין מִן הַלֹּוֶה בֵּין מִיּוֹרְשָׁיו.
ה. אֵין דָּנִין מִדִּין זֶה לְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ. מכיוון שאין הכרעה חד-משמעית בדין זה (כמבואר לעיל ה"ג), אמרו חכמים שאין להשליך ממנו למקרים אחרים שבהם התחייב המלווה שבועה ומת. הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ וּמֵת. מלווה שהודה שחלק מהחוב פרוע שדינו שאינו נפרע אלא בשבועה (לעיל יד,א), ומת לפני שנשבע.
ו. יוֹרֵשׁ שֶׁבָּא לִגְבּוֹת מִן הַיּוֹרֵשׁ, וְאָמְרוּ יוֹרְשֵׁי לֹוֶה: 'אָמַר לָנוּ אַבָּא: לֹא לָוִיתִי חוֹב זֶה' – הֲרֵי יוֹרְשֵׁי הַמַּלְוֶה גּוֹבִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: 'לֹא לָוִיתִי', כְּאוֹמֵר: 'לֹא פָּרַעְתִּי'.
וְכֵן מַלְוֶה שֶׁבָּא לְהִפָּרַע מִיּוֹרְשֵׁי לֹוֶה, וְאָמְרוּ: 'אָמַר לָנוּ אַבָּא: לֹא לָוִיתִי חוֹב זֶה' – הֲרֵי זֶה גּוֹבֵהוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה, וַאֲפִלּוּ הֶאֱמִינוֹ בִּשְׁטָר כָּל זְמַן שֶׁיֹּאמַר: 'פָּרַעְתִּי', שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: 'לֹא לָוִיתִי', כְּאוֹמֵר: 'לֹא פָּרַעְתִּי'.
וְכֵן מַלְוֶה שֶׁבָּא לְהִפָּרַע מִיּוֹרְשֵׁי לֹוֶה, וְאָמְרוּ: 'אָמַר לָנוּ אַבָּא: לֹא לָוִיתִי חוֹב זֶה' – הֲרֵי זֶה גּוֹבֵהוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה, וַאֲפִלּוּ הֶאֱמִינוֹ בִּשְׁטָר כָּל זְמַן שֶׁיֹּאמַר: 'פָּרַעְתִּי', שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: 'לֹא לָוִיתִי', כְּאוֹמֵר: 'לֹא פָּרַעְתִּי'.
ו. הֲרֵי יוֹרְשֵׁי הַמַּלְוֶה גּוֹבִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. ואפילו אם מת הלווה בחיי המלווה. שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי. שאם לא לווה ממנו ודאי שלא פרע לו, ומכיוון שיש ליורשי המלווה שטר שמוכיח את עצם החוב יכולים לגבות אותו ללא שבועה.
וַאֲפִלּוּ הֶאֱמִינוֹ בִּשְׁטָר כָּל זְמַן שֶׁיֹּאמַר פָּרַעְתִּי. גם אם סוכם בשטר שהלווה יהיה נאמן לטעון שהשטר פרוע (ראה לעיל טו,ו). שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי. ונמצא שהודה הלווה שלא פרע את החוב.
וַאֲפִלּוּ הֶאֱמִינוֹ בִּשְׁטָר כָּל זְמַן שֶׁיֹּאמַר פָּרַעְתִּי. גם אם סוכם בשטר שהלווה יהיה נאמן לטעון שהשטר פרוע (ראה לעיל טו,ו). שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי. ונמצא שהודה הלווה שלא פרע את החוב.
ז. יוֹרֵשׁ שֶׁבָּא לְהִפָּרַע מִן הַלֹּוֶה בִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת לַלֹּוֶה כָּל זְמַן שֶׁיֹּאמַר: 'פָּרַעְתִּי' – הֲרֵי הַלֹּוֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ לִשְׁטָר זֶה, וְנִפְטָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ: 'וַהֲרֵי אַתָּה נֶאֱמָן עַל יוֹרְשַׁי', שֶׁעִקַּר הַשְּׁטָר עַל תְּנַאי זֶה הָיָה. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּלֹא שׁוּם שְׁבוּעָה – אֵינוֹ נִשְׁבָּע אֲפִלּוּ לְיוֹרְשֵׁי מַלְוֶה.
ז. הֲרֵי הַלֹּוֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ לִשְׁטָר זֶה וְנִפְטָר. מכיוון שהתנו שהלווה יהיה נאמן לטעון שפרע, אין היורש יכול לגבות חובו ממנו באמצעות השטר. אך הלווה צריך להישבע היסת, שהתנאי נותן לו נאמנות כנגד השטר אך אינו פוטר אותו משבועת היסת (ראה לעיל טו,ו). שֶׁעִקַּר הַשְּׁטָר עַל תְּנַאי זֶה הָיָה. מכיוון שהשטר נכתב בעיקרו על תנאי שהלווה יהיה נאמן לטעון שפרע, ממילא אין להלוואה תוקף של הלוואה בשטר שצריך לפרעה בעדים, אלא דומה להלוואה בעל פה שהלווה תמיד נאמן לטעון תמיד שפרע אף כנגד יורשי המלווה. וְאִם הִתְנָה עָלָיו. אם התנה שיהיה נאמן גם לעניין זה שלא יהיה חייב שבועת היסת (ראה שם).
ח. יוֹרֵשׁ קָטָן שֶׁהָיָה שְׁטַר חוֹב לְאָבִיו, וְיָצָא עָלָיו שׁוֹבֵר אַחַר מִיתַת אָבִיו – אֵין קוֹרְעִין אֶת הַשְּׁטָר וְאֵין מַגְבִּין בּוֹ עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ הַיְתוֹמִים, שֶׁמָּא שׁוֹבֵר זֶה מְזֻיָּף הוּא, וּלְפִיכָךְ לֹא הוֹצִיאוֹ הַלֹּוֶה בְּחַיֵּי הָאָב.
ח. שׁוֹבֵר. כתב שפוטר את הלווה מהחוב. אֵין קוֹרְעִין אֶת הַשְּׁטָר. אף על פי שיש עליו שובר. וְאֵין מַגְבִּין בּוֹ. אי אפשר לגבות את החוב שהרי יצא עליו שובר. עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ הַיְתוֹמִים. ואולי יביאו אז ראיה נגד השובר. וּלְפִיכָךְ לֹא הוֹצִיאוֹ הַלֹּוֶה בְּחַיֵּי הָאָב. מחשש לטעון שקר בפניו.
ט. הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהָיָה כָּתוּב בְּבָבֶל – מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל; הָיָה כָּתוּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּכְּתֻבָּה. לֹא הָיָה בַּשְּׁטָר שֵׁם מָקוֹם, וְהוֹצִיאוֹ בְּבָבֶל – גּוֹבֶה בּוֹ מִמְּעוֹת בָּבֶל; הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – גּוֹבֶה בּוֹ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
בָּא לִגְבּוֹת בּוֹ מִמְּעוֹת הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ הַשְּׁטָר, וְטָעַן הַלֹּוֶה שֶׁ'הַמָּעוֹת שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, מִכֶּסֶף שֶׁהוּא פָּחוּת מִזֶּה הַמַּטְבֵּעַ' – יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטֹּל. הָיָה בּוֹ כֶּסֶף סְתָם – מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה יִגְבְּהוּ.
מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁשְּׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם מָקוֹם שֶׁנִּכְתַּב בּוֹ – כָּשֵׁר לְכָל דָּבָר. וְהוּא הַדִּין לִשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן כְּלָל, שֶׁהוּא כָּשֵׁר; אַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת זוֹ אֵין אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָהּ, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. וּלְפִיכָךְ שִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִין כְּשֵׁרִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
בָּא לִגְבּוֹת בּוֹ מִמְּעוֹת הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ הַשְּׁטָר, וְטָעַן הַלֹּוֶה שֶׁ'הַמָּעוֹת שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, מִכֶּסֶף שֶׁהוּא פָּחוּת מִזֶּה הַמַּטְבֵּעַ' – יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטֹּל. הָיָה בּוֹ כֶּסֶף סְתָם – מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה יִגְבְּהוּ.
מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁשְּׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם מָקוֹם שֶׁנִּכְתַּב בּוֹ – כָּשֵׁר לְכָל דָּבָר. וְהוּא הַדִּין לִשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן כְּלָל, שֶׁהוּא כָּשֵׁר; אַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת זוֹ אֵין אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָהּ, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. וּלְפִיכָךְ שִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִין כְּשֵׁרִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
ט. הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ. אם לא צוין בשטר במטבע של איזה מקום נעשתה ההלוואה, ובמקומות שונים יש לאותו סוג מטבע ערך שונה (כגון שדינר בבלי אינו שווה בערכו לדינר ארץ ישראלי). וְהָיָה כָּתוּב בְּבָבֶל. מצוין בשטר שנכתב בבבל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּכְּתֻבָּה. שבפירעון הכתובה לאישה נותנים לה בכל מקרה מהמטבע בעל הערך הנמוך (ראה הלכות אישות טז,ו). וְהוֹצִיאוֹ בְּבָבֶל. הוציא בבבל את השטר כדי לגבות בו.
בָּא לִגְבּוֹת בּוֹ מִמְּעוֹת הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ הַשְּׁטָר. כשלא כתבו בשטר את המקום. שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ מִכֶּסֶף שֶׁהוּא פָּחוּת מִזֶּה הַמַּטְבֵּעַ. ההתחייבות הייתה על מטבע ששווה פחות מהמטבע שבמקום זה. הָיָה בּוֹ כֶּסֶף סְתָם. אם צוין בשטר שהחוב במטבעות של כסף אך לא צוין בו באיזה סוג מטבע מדובר.
שֶׁשְּׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם מָקוֹם… כָּשֵׁר. שלא כגט גירושין שפסול אם לא מצוין בו המקום והזמן (ראה הלכות גירושין א,כה). זְמַן. תאריך. אַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת זוֹ אֵין אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָהּ. שלא יכולים עדי הזמה לומר שבאותו יום היו העדים עמם במקום אחר, ומעיקר הדין עדות כזו אינה כשרה (ראה הלכות עדות א,ה). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. ראה שם ג,א. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. שלא יימנעו מלהלוות זה לזה מחמת הצורך לעמוד בבירור מדוקדק אם הלווה יכפור בהלוואה. וּלְפִיכָךְ. מכיוון שאין מקפידים על כתיבת התאריך בשטר. שִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִין כְּשֵׁרִין. אבל המוקדמים פסולים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. לקמן כג,ב.
בָּא לִגְבּוֹת בּוֹ מִמְּעוֹת הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ הַשְּׁטָר. כשלא כתבו בשטר את המקום. שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ מִכֶּסֶף שֶׁהוּא פָּחוּת מִזֶּה הַמַּטְבֵּעַ. ההתחייבות הייתה על מטבע ששווה פחות מהמטבע שבמקום זה. הָיָה בּוֹ כֶּסֶף סְתָם. אם צוין בשטר שהחוב במטבעות של כסף אך לא צוין בו באיזה סוג מטבע מדובר.
שֶׁשְּׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם מָקוֹם… כָּשֵׁר. שלא כגט גירושין שפסול אם לא מצוין בו המקום והזמן (ראה הלכות גירושין א,כה). זְמַן. תאריך. אַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת זוֹ אֵין אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָהּ. שלא יכולים עדי הזמה לומר שבאותו יום היו העדים עמם במקום אחר, ומעיקר הדין עדות כזו אינה כשרה (ראה הלכות עדות א,ה). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. ראה שם ג,א. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. שלא יימנעו מלהלוות זה לזה מחמת הצורך לעמוד בבירור מדוקדק אם הלווה יכפור בהלוואה. וּלְפִיכָךְ. מכיוון שאין מקפידים על כתיבת התאריך בשטר. שִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִין כְּשֵׁרִין. אבל המוקדמים פסולים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. לקמן כג,ב.
