פרק י"ז, הלכות עדות, ספר שופטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִי שֶׁהֵעִידוּ לוֹ אֲנָשִׁים רַבִּים וּגְדוֹלִים בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה שֶׁהֵם רָאוּ פְּלוֹנִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית אוֹ שֶׁלָּוָה מִפְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין הַדָּבָר בְּלִבּוֹ כְּאִלּוּ רָאָהוּ – לֹא יָעִיד עַד שֶׁיִּרְאֶה הַדָּבָר בְּעֵינָיו, אוֹ יוֹדֶה לוֹ הַלֹּוֶה מִפִּיו וְיֹאמַר לוֹ: 'הֱיֵה עָלַי עֵד', שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע" (ויקרא ה,א). וְאֵין לְךָ עֵדוּת שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בִּרְאִיָּה אוֹ בִּידִיעָה אֶלָּא עֵדוּת מָמוֹן. וְכָל הַמֵּעִיד מִפִּי אֲחֵרִים – הֲרֵי זֶה עֵד שֶׁקֶר, וְעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ,יג).
א. שֶׁנֶּאֱמַר אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע. ומכאן שצריך שיראה את המעשה בעיניו, או שיודה בעל הדין לפניו, כך שתהיה לו ידיעה גמורה בדבר. וְאֵין לְךָ עֵדוּת שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בִּרְאִיָּה אוֹ בִּידִיעָה אֶלָּא עֵדוּת מָמוֹן. אבל עדות נפשות אינה מתקיימת אלא בראייה בלבד, שגזרת הכתוב שאין דנים דיני נפשות על פי הודאת בעל הדין (הלכות סנהדרין יח,ו).
ב. לְפִיכָךְ מְאַיְּמִין אַף עַל עֵדֵי מָמוֹן. וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל עֵדֵי מָמוֹן? מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי הַכֹּל, וּמוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּחַ עֵדוּת הַשֶּׁקֶר, וּבֹשֶׁת הַמֵּעִיד בָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים, וְאוֹמְרִין לוֹ: 'אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה'.
אִם אָמַר: 'הוּא אָמַר לִי: חַיָּב אֲנִי לוֹ', 'אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ' – לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ'. וְהָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הָעֵד הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ כָּךְ. נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶן מְכֻוָּנִין – נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר, וְגוֹמְרִין הַדִּין.
ב. לְפִיכָךְ מְאַיְּמִין אַף עַל עֵדֵי מָמוֹן. מאחר שגם בדיני ממונות השומע מאחרים אינו רשאי להעיד, על כן מטילים עליהם אימה שיעידו רק מה שראו בעצמם (לח"מ). בִּפְנֵי הַכֹּל. כדי לביישם שלא יעידו עדות שקר (רדב"ז).
אִם אָמַר הוּא אָמַר לִי חַיָּב אֲנִי לוֹ. מכיוון שאמר זאת בדרך סיפור אין לכך תוקף של הודאה (פה"מ סנהדרין ג,ו). אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ. שמעיד שאדם פלוני אמר לו על אדם אחר שחייב לחברו, והרי זו עדות של עד מפי עד. בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ. הנתבע הודה לתובע בפני העדים. נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶן מְכֻוָּנִין. ללא סתירה ביניהם. נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. ומכריעים את הדין על פי עדותם.
ג. הַמַּטְמִין עֵדִים לַחֲבֵרוֹ, וְהוֹדָה לוֹ בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, וְהָעֵדִים רוֹאִים וְשׁוֹמְעִים שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'וַדַּאי יֵשׁ לְךָ אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל אֲנִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תִּכְפֵּנִי בַּדִּין לְמָחָר' – הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ עֵדוּת, עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים.
ג. הַמַּטְמִין עֵדִים לַחֲבֵרוֹ. הסתיר עדים בקרבתם. אֲבָל אֲנִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תִּכְפֵּנִי בַּדִּין לְמָחָר. ואין בידי כעת ממון לשלם לך. הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ עֵדוּת. כיוון שלא ידע על העדים שבקרבתו יכול לטעון שמשטה היה בו וכלל לא התכוון ברצינות לדבריו (ראה הלכות טוען ונטען ו,ז).
ד. אֶחָד הַמּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים, וְאָמַר דֶּרֶךְ הוֹדָיָה: 'זֶה יֵשׁ לוֹ אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'אַתֶּם עֵדַי' אוֹ 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים', בֵּין שֶׁאָמַר הַלֹּוֶה, בֵּין שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה וְשָׁתַק הַלֹּוֶה דֶּרֶךְ מַאֲמִין לִדְבָרָיו – הֲרֵי אֵלּוּ עֵדִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם קָנוּ מִיָּדוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם: 'כִּתְבוּ עָלַי שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לָזֶה אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ', וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ – הֲרֵי הֵן הוֹדָיָה, וּמְעִידִין עַל פִּיהָ.
ד. וְאָמַר דֶּרֶךְ הוֹדָיָה. ולא דרך שיחה (ראה הלכות טוען ונטען ז,א). אוֹ שֶׁאָמַר אַתֶּם עֵדַי אוֹ הֱיוּ עָלַי עֵדִים. שאז בכל מקרה ברור שמתכוון שיעידו על דבריו. בֵּין שֶׁאָמַר הַלֹּוֶה. שחייב למלווה כסף. בֵּין שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה וְשָׁתַק הַלֹּוֶה דֶּרֶךְ מַאֲמִין לִדְבָרָיו. שהמלווה אמר ללווה בפני העדים שהלה חייב לו כסף, והלווה שתק בדרך של הסכמה לדבריו. קָנוּ מִיָּדוֹ. עשו קניין סודר כדי לתת תוקף לדברים (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם).
ה. תַּלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: 'יוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי כָּל מָמוֹן הָעוֹלָם אֵינִי מְשַׁקֵּר; מָנֶה לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, וְיֵשׁ לִי עָלָיו עֵד אֶחָד, לֵךְ וְהִצְטָרֵף עִמּוֹ': אִם נִצְטָרֵף – הֲרֵי זֶה עֵד שֶׁקֶר.
ו. אָמַר לוֹ: 'בֹּא וַעֲמֹד עִם הָעֵד וְלֹא תָּעִיד, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הַלֹּוֶה וְיִפְחַד וְיַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאַתֶּם שְׁנֵי עֵדִים וְיוֹדֶה מֵעַצְמוֹ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר לוֹ לַעֲמֹד וּלְהַרְאוֹת שֶׁהוּא עֵד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז).
ז. הַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר לְהָעִיד לַחֲבֵרוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְכֵן עֵד אֶחָד שֶׁכָּבַשׁ עֵדוּתוֹ וְלֹא הֵעִיד – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.

ז. פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם. אפילו כשהודה ששכרם להעיד שקר אין מחייבים אותו בבית דין, שהרי אין שליח לדבר עברה ומעשה העברה מיוחס לשליח ולא למשלח. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. מבחינה מוסרית הוא אחראי לנעשה וראוי שישלם (ראה הלכות נזקי ממון ב,יט ובפסקים ושיטות שם). ומדובר כשחברו והעדים מכחישים שהעידו שקר, או שמודים בכך אך מסיבה כלשהי לא ניתן לגבות מהם (סמ"ע סי' לב ס"ק ג). שֶׁכָּבַשׁ עֵדוּתוֹ וְלֹא הֵעִיד. שיודע עדות לטובת חברו ולא מוכן להעיד לו.

תקציר הפרק 

כשהרב ביקש מתלמידו להעיד עדות שקר
לפעמים המציאות מעמידה אדם בדילמות לא פשוטות: לפעמים אלו דילמות קלות יחסית בין הדיאטה שהחלטנו לשמור ובין ארטיק השוקולד המפתה, ולפעמים אלו דילמות משמעותיות יותר, שנוגעות לבסיס הקיום שלנו בעולם. כזו היא הדילמה שמעמידים הרצון להיות איש אמת והרצון לשמוע בקול הרב: "תלמיד שאמר לו רבו: 'יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם, איני משקר. מנה [סכום כסף] לי אצל פלוני [שהלוויתיו], ויש לי עליו עד אחד [שמעיד שהלוויתי לו, ולא שניים, כנדרש, דבר שאינו מאפשר לרב לגבות את הכסף בחזרה], לך והצטרף עמו' [כעד שני, למרות שלא ראית את ההלווה]". דילמה? ההלכה חדה וחותכת ולא משאירה מקום להתלבטות: "אם נצטרף – הרי זה עד שקר" (הלכה ה). אסור לשקר, גם אם הרב מבקש 🙏🏽

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות עדות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.חוקר פרטי שהחביא עדים ששמעו הודאה – האם עדות זו קבילה?

2.אמר לו האדמו"ר מסוביבור נשבע לך שפלוני חייב לי – יכול להעיד בשבילו?

3.ראה מעשה וסרב להעיד – האם חייב לשלם?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן