פרק י"ז, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כַּזַּיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב, סָפֵק הֶאֱהִיל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סָפֵק שֶׁלֹּא הֶאֱהִיל – הֲרֵי הָאָדָם טָמֵא מִסָּפֵק, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל, וְהַכֵּלִים טְהוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶן דַּעַת לְהִשָּׁאֵל. וְכֵן הַמְמַלֵּא בִּכְלִי וְנָתַן בַּעֲשָׂרָה כֵּלִים, וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּאֶחָד מֵהֶן – הוּא טָמֵא וְכֻלָּם טְהוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם סָפֵק שֶׁמָּא הַשֶּׁרֶץ בַּכְּלִי שֶׁמִּלֵּא בּוֹ הָיָה תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כֵּלִים וְאֵין בָּהֶן דַּעַת לְהִשָּׁאֵל. וְאִם הָיָה לַכְּלִי שֶׁמִּלֵּא בּוֹ אָגְנַיִם, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם וְיִתְאַחֵר בּוֹ הַשֶּׁרֶץ – כֻּלָּם טְמֵאִים.
וְכֵן הַמְמַלֵּא בַּעֲשָׂרָה דְּלָיִים זֶה אַחַר זֶה, וְנָתַן בַּעֲשָׂרָה כֵּלִים, מִדְּלִי אֶחָד לִכְלִי אֶחָד, וְאֵין יָדוּעַ הָרִאשׁוֹן מִן הָאַחֲרוֹן, וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בִּכְלִי אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי הַתִּשְׁעָה כֵּלִים עִם עֲשֶׂרֶת הַדְּלָיִים טְהוֹרִים, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: שֶׁמָּא בִּכְלִי זֶה הָיָה הַשֶּׁרֶץ מִתְּחִלָּתוֹ. וְאִם יֵשׁ לַדְּלָיִים אָגְנַיִם – הֲרֵי כָּל הַדְּלָיִים עִם כָּל הַכֵּלִים טְמֵאִים.
הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי, וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בַּתַּחְתּוֹן – הָעֶלְיוֹן טָהוֹר, וְאֵין אוֹמְרִין: מֵהָעֶלְיוֹן נָפַל, אֶלָּא שֶׁמָּא בַּתַּחְתּוֹן הָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כֵּלִים וְאֵין לָהֶן דַּעַת לְהִשָּׁאֵל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
א. סָפֵק הֶאֱהִיל עַל הָאָדָם וכו'. שכזית מבשר המת מטמא באוהל. הֲרֵי הָאָדָם טָמֵא מִסָּפֵק. ואף על פי שטומאה שאינה נחה במקומה ספקה טהור (לעיל טו,ו-ז), אין דין זה חל על טומאת אוהל (בבלי נזיר סד,א). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל. שאינו חרש שוטה או קטן (לעיל טז,ב). וְהַכֵּלִים טְהוֹרִים מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶן דַּעַת לְהִשָּׁאֵל. ולפיכך ספקם טהור אפילו ברשות היחיד (שם). וְכֵן הַמְמַלֵּא בִּכְלִי וְנָתַן בַּעֲשָׂרָה כֵּלִים. ממלא כלי במים ושופך ממנו לעשרה כלים. הוּא טָמֵא וְכֻלָּם טְהוֹרִים אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם סָפֵק שֶׁמָּא הַשֶּׁרֶץ בַּכְּלִי שֶׁמִּלֵּא בּוֹ הָיָה תְּחִלָּה. אף על פי שלגבי כל הכלים קיים ספק שמא נטמאו, שייתכן שהשרץ היה בהתחלה בכלי שמילא בו את המים וטימא את כל המשקים שעברו דרכו והם חזרו וטימאו את כל הכלים שאליהם הם נשפכו, מכל מקום הם אינם טמאים אלא רק הכלי שבו נמצא השרץ. אָגְנַיִם. צוואר הכלי או שפה כפופה (ראה פה"מ כלים כה,ו, רש"י נידה ג,ב). הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם וְיִתְאַחֵר בּוֹ הַשֶּׁרֶץ כֻּלָּם טְמֵאִים. שכאשר יש לכלי שמילא בו אוגניים, השרץ יכול להישאר בו זמן רב, ולפיכך יש סבירות גבוהה יותר שהשרץ היה בו תחילה ונפל אחר כך לכלי שבו הוא נמצא.
וְכֵן הַמְמַלֵּא בַּעֲשָׂרָה דְּלָיִים זֶה אַחַר זֶה… וְאֵין יָדוּעַ הָרִאשׁוֹן מִן הָאַחֲרוֹן. מילא עשרה דליים במים ושפך כל אחד מהם לכלי אחר ואין ידוע באיזה דלי מילא איזה כלי. וְאִם יֵשׁ לַדְּלָיִים אָגְנַיִם הֲרֵי כָּל הַדְּלָיִים עִם כָּל הַכֵּלִים טְמֵאִים. מכיוון שיש לדליים אוגניים חוששים שהשרץ היה באחד מהדליים ומשם נפל לכלי שבתוכו נמצא כעת, ומכיוון שלא ידוע באיזה דלי מילא את הכלי שבו נמצא השרץ, כל הדליים טמאים. ולגבי שאר הכלים התקשו המפרשים מדוע הם טמאים, שכן לגביהם אין כלל חשש שהיה בהם שרץ או בדלי שמילא אותם (וראה מרכה"מ, חזון נחום טהרות ד,ד, ערוך לנר נידה ד,ב שתירצו בדרכים שונות).
הַמְעָרֶה. שופך. הָעֶלְיוֹן טָהוֹר וְאֵין אוֹמְרִין מֵהָעֶלְיוֹן נָפַל וכו'. וכגון שאין לכלי העליון אוגניים ולפיכך אין חוששים שמא נתאחר בו השרץ בשעת המילוי (ריק"ו).
ב. קֻפָּה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ טְהָרוֹת, וְנִמְצָא בָּהּ שֶׁרֶץ, אִם יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם, אוֹ אָגְנַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ שׁוּלַיִם – הֲרֵי כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ טְמֵאוֹת, אֲפִלּוּ הָיְתָה בְּדוּקָה וּמְכֻסָּה, שֶׁמָּא עִם הַגְבָּהַת יָדוֹ מִן הַבְּדִיקָה נָפַל הַשֶּׁרֶץ.
אֲפִלּוּ נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בִּטְהָרוֹת בְּזָוִית זוֹ, וְטִלְטְלָהּ לְזָוִית אַחֶרֶת וְנִמְצָא בָּהּ הַשֶּׁרֶץ – כֻּלָּן טְמֵאוֹת, לְפִי שֶׁמַּחֲזִיקִין טֻמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לִתְלוֹת אֲבָל לֹא לִשְׂרֹף.
ב. קֻפָּה. סל גדול. אִם יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם אוֹ אָגְנַיִם. אם יש לה תחתית או שפה כפופה וכדומה כך שהשרץ המת יכול להישאר בה זמן רב ואפילו כאשר מטלטלים אותה. אֲפִלּוּ הָיְתָה בְּדוּקָה וּמְכֻסָּה. אפילו בדקו שאין בה שרץ קודם שהכניסו לתוכה את הטהרות וכיסו אותה מיד לאחר מכן.
כֻּלָּן טְמֵאוֹת. אפילו הטהרות שניטלו מן הקופה קודם שטלטל אותה לזווית זו. לְפִי שֶׁמַּחֲזִיקִין טֻמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. שאף שנמצאה הטומאה רק במקום זה מניחים שהייתה כבר קודם לכן במקום אחר. לִתְלוֹת אֲבָל לֹא לִשְׂרֹף. שלא שורפים טהרות אלו אלא מניחים אותן ללא הכרעה.
ג. הַזּוֹלֵף אֶת הַבּוֹר וּמְמַלֵּא מִמֶּנּוּ חָבִיּוֹת: אִם הָיָה מַשְׁקִיעַ כָּל חָבִית וְחָבִית בַּבּוֹר וּמְמַלֵּא אוֹתָהּ, וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בָּרִאשׁוֹנָה – כֻּלָּן טְמֵאוֹת; נִמְצָא בָּאַחֲרוֹנָה – הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אַחַר שֶׁמִּלֵּא אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת נָפַל שֶׁרֶץ לַבּוֹר.
הָיָה זוֹלֵף בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הֶחָבִיּוֹת עַד שֶׁמִּלֵּא אוֹתָן, וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן – הִיא טְמֵאָה בִּלְבַד וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: בְּזוֹ בִּלְבַד נָפַל הַשֶּׁרֶץ, אוֹ הָיָה בָּהּ עַד שֶׁלֹּא זָלַף לְתוֹכָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בּוֹדֵק כָּל חָבִית מֵהֶן וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן בָּהּ הַיַּיִן, וּמְכַסֶּה אוֹתָהּ אַחַר שֶׁזּוֹלֵף לְתוֹכָהּ, וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן – כֻּלָּן טְמֵאוֹת. וְכֵן אִם נִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בַּבּוֹר אוֹ בַּכְּלִי שֶׁזּוֹלֵף בּוֹ – הַכֹּל טָמֵא.

ג. הַזּוֹלֵף אֶת הַבּוֹר. שואב ממנו את היין או השמן. וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בָּרִאשׁוֹנָה כֻּלָּן טְמֵאוֹת. שאף אם נאמר שהשרץ היה בחבית הראשונה בלבד ולא נפל לבור הגדול, מכל מקום נטמא כל היין שבבור בשעה שהשקיע את החבית לתוכו, ולפיכך כל היין טמא.

הָיָה זוֹלֵף בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הֶחָבִיּוֹת עַד שֶׁמִּלֵּא אוֹתָן. שואב את היין או השמן באמצעות כלי וממנו ממלא את החביות. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בּוֹדֵק כָּל חָבִית מֵהֶן… וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן כֻּלָּן טְמֵאוֹת. שמאחר שבדק וכיסה כל אחת ואחת מהחביות, בהכרח לומר שהשרץ היה בבור ונשפך עם היין לתוך אחת מהן בשעת המילוי ולא ראהו.

ד. הָיָה קוֹצֶה זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן וּמַעֲלֶה אוֹתָן לַגַּג, וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בַּגַּג – הַזֵּיתִים שֶׁבַּמַּעֲטָן טְהוֹרִים. נִמְצָא בַּמַּעֲטָן – הַמַּעֲטָן טָמֵא. נִמְצָא בֵּין כֹּתֶל לַזֵּיתִים – הַזֵּיתִים טְהוֹרִים.
נִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹךְ גּוּשׁ שֶׁל זֵיתִים, וְהַגּוּשׁ בַּגַּג: אִם בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים – אַף הַמַּעֲטָן טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: גּוּשׁ זֶה מִן הַמַּעֲטָן עָלָה וְהַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכוֹ; וְאִם נִמְצָא אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מִשֶּׁהֶעֱלָה הַזֵּיתִים לַגַּג – הֲרֵי הַמַּעֲטָן טָהוֹר, שֶׁמָּא בַּגַּג נִתְקַבְּצוּ וְנַעֲשׂוּ גּוּשׁ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים.
ד. קוֹצֶה זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן. נוטל את הזיתים מהמקום בו הם צבורים לצורך ריכוכם. נִמְצָא בַּמַּעֲטָן הַמַּעֲטָן טָמֵא. הזיתים שבמעטן טמאים, אבל הזיתים שבגג טהורים (ע"פ תוספתא טהרות יא,א, וראה כס"מ ותוי"ט טהרות ט,ט). ויש שהגיהו כאן: "נמצא במעטן הגג טמא" וכדברי המשנה בטהרות ט,ט (חידושי מהרי"ח שם, וראה גם מרכה"מ). נִמְצָא בֵּין כֹּתֶל לַזֵּיתִים הַזֵּיתִים טְהוֹרִים. במקרה שנמצא השרץ בין קיר הבית לבין המקום שבו מונחים הזיתים אין חוששים שמא היה על הזיתים ונפל מהם.
נִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹךְ גּוּשׁ שֶׁל זֵיתִים. זיתים שנתחברו זה לזה ונעשו גוש ונמצא שרץ טמון בתוכו, שבכגון כך בהכרח שהיה שם בשעה שהגוש נוצר ולא הגיע לשם לאחר מכן. שֶׁמָּא בַּגַּג נִתְקַבְּצוּ וְנַעֲשׂוּ גּוּשׁ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים. אבל בפחות משלושה ימים אי אפשר להם להיעשות גוש (ר"ש טהרות ט,ט).
ה. הַקּוֹרֵץ מִקְרֶצֶת מִן הָעִסָּה, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּמִּקְרֶצֶת – הַמִּקְרֶצֶת לְבַדָּהּ טְמֵאָה. נִמְצָא בָּעִסָּה – הָעִסָּה לְבַדָּהּ טְמֵאָה. נִמְצָא בְּתוֹךְ הַמִּקְרֶצֶת – אַף הָעִסָּה טְמֵאָה.
ה. הַקּוֹרֵץ מִקְרֶצֶת מִן הָעִסָּה וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּמִּקְרֶצֶת. נוטל חתיכה מהבצק ומצא שרץ יחד עם החתיכה. נִמְצָא בְּתוֹךְ הַמִּקְרֶצֶת אַף הָעִסָּה טְמֵאָה. שכאשר השרץ נמצא בתוך הבצק, בוודאי בא מן העיסה.
ו. אֹכֶל טָמֵא שֶׁנִּמְצֵאת גַּרְעִינָה שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַכִּכָּר אוֹ עַל גַּבֵּי תַּבְשִׁיל רוֹתֵחַ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ – הֲרֵי הֵן טְמֵאִים, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הָאֹכֶל כֻּלּוֹ נָפַל שָׁם, וְנִמּוֹחַ בְּתוֹךְ הַכִּכָּר אוֹ מֵחֲמַת הָרְתִיחָה, וְנִשְׁאֲרָה גַּרְעִינָתוֹ.
נִמְצֵאת הַגַּרְעִינָה עַל גַּבֵּי הַכִּכָּר אוֹ בְּתוֹךְ תַּבְשִׁיל צוֹנֵן – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַשְׁקֶה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: גַּרְעִינָה זוֹ לְבַדָּהּ נָפְלָה אַחַר שֶׁאָבַד הָאֹכֶל מֵעָלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְטַמְּאָה.
ו. שֶׁנִּמְצֵאת גַּרְעִינָה שֶׁלּוֹ וכו'. והגרעין אינו מטמא אלא כשהוא מחובר לאוכל ולא כשהוא לבדו (ראה הלכות טומאת אוכלין ה,יג, ה,יז-יח). אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ. שאין רטיבות על גבי הגרעין כך שאין זכר לשאריות של אוכל שהיו עליו קודם לכן. וְנִמּוֹחַ בְּתוֹךְ הַכִּכָּר. שמאחר שהגרעין נמצא בתוך הכיכר האפוי בהכרח לומר שהיה שם בשעה שהכיכר נאפה והיה רותח והאוכל הטמא נימוח בתוכו (ח"ד ותס"ר טהרות ד,י).
הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַשְׁקֶה וכו'. שניתן לומר שהמשקה בא מהתבשיל הצונן או ממקום אחר (ח"ד שם).
ז. הָיוּ בַּבַּיִת אֳכָלִים טְמֵאִים וָאֳכָלִים טְהוֹרִים, וְנִמְצֵאת גַּרְעִינָה בַּבַּיִת – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. וְכֵן אִם הָיוּ דָּמִים טְמֵאִים וְדָמִים טְהוֹרִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְנִמְצָא דָּם עַל הָאֹכֶל – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. מַעֲשֶׂה הָיָה בְּכִכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּמְצָא עָלָיו דָּם, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִהֲרוּהוּ, שֶׁאֲפִלּוּ נֹאמַר דַּם שֶׁרֶץ הוּא, הֲרֵינִי אוֹמֵר: דַּם שֶׁרֶץ חַי הוּא, שֶׁהוּא טָהוֹר.

ז. וְנִמְצֵאת גַּרְעִינָה בַּבַּיִת. כגון שהגרעין נמצא במקום שבו תולים לומר שהאוכל שהיה על גביו נמס, כך שבמקרה שהוא בא מאוכל טמא הוא מטמא את הטהרות שנוגע בהם (כדלעיל ה"ו, וראה תוספתא טהרות ד,י).

ח. עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נְבֵלוֹת וּשְׁחוּטוֹת – בָּשָׂר הַנִּמְצָא בָּהּ, הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הָרֹב. וְכֵן אִם הָיָה הַנִּמְצָא סָפֵק שֶׁרֶץ סָפֵק צְפַרְדֵּעַ – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתָהּ הָעִיר בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. זֶה הַכְּלָל: בַּנִּמְצָא – הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב.

ח. בָּשָׂר הַנִּמְצָא בָּהּ הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הָרֹב. שאם רוב הטבחים ישראל הרי זה בשר שחוטה וטהור, ואם רוב הטבחים גויים הרי זה בשר נבלה וטמא (פה"מ מכשירין ב,ט). זֶה הַכְּלָל בַּנִּמְצָא הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב. בניגוד לספק בדבר הקבוע שלא הולכים בו אחר הרוב אלא הוא נחשב כספק שקול (ראה הלכות מאכלות אסורות ח,יא-יב).

ט. הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מְגַבֶּבֶת גְּבָבָה בֶּחָצֵר, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּתוֹךְ גְּבָבָה – הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, שֶׁאֵין הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא; נִמְצָא עַל גַּבֵּי גְּבָבָה – הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה, שֶׁמָּא נָגְעָה בּוֹ. הָיְתָה כּוֹבֶרֶת בִּכְבָרָה, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּתוֹךְ הַפֵּרוֹת שֶׁבַּכְּבָרָה – הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה; נִמְצָא עַל גַּבֵּי הַכְּבָרָה – הֲרֵי זוֹ סְפֵק טְמֵאָה, שֶׁמָּא נָגְעָה בּוֹ, וְכָל סָפֵק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

ט. מְגַבֶּבֶת גְּבָבָה בֶּחָצֵר. מלקטת ערמה של תבן וכדומה מן השדה. שֶׁאֵין הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. וכיוון שנמצא בתוך הגבבה אין חוששים שנגעה בו. כּוֹבֶרֶת בִּכְבָרָה. מסננת אוכל בכלי המיועד לכך. נִמְצָא עַל גַּבֵּי הַכְּבָרָה. שדרכה של האישה הכוברת לגעת שם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל טו,ח.

תקציר הפרק 

פרק יז הלכות שְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת

ספק טומאה

כלל: כל הטומאות נידונות כשעת מציאתן כלומר מניחים שבמקום שבו מצאנו את הטומאה, שם הייתה מונחת קודם לכן. הפרק מבאר ספקות בהם יש חריגה מכלל זה. בכדי להכריע בדין הספקות, בודקים מהי ההסתברות של חלות הטומאה.
בכדי להכריע בדין הספקות, בודקים מהי ההסתברות של הטומאה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שאר אבות הטומאות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מצא בשר בעיר שרובה יהודים-מותר לאוכלו?

2.ספק טומאה בכלים טהור-שאין בהם דעת להישאל?

3.השתמש בקופה בזוית זו ונמצא בה שרץ בזוית אחרת-טהורה?

תשובות

1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן