פרק י"ז, הלכות שבת, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה כְּתָלִים – הוּא הַנִּקְרָא מָבוֹי סָתוּם. וּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי כְּתָלִים בִּלְבַד זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְהָעָם נִכְנָסִין בְּרוּחַ זוֹ וְיוֹצְאִין בְּשֶׁכְּנֶגְדָהּ – הוּא הַנִּקְרָא מָבוֹי מְפֻלָּשׁ.
א. מָבוֹי. סמטה, מתחם שפתוחות אליו חצרות הבתים ודרכו עוברים לרשות הרבים. וְהָעָם נִכְנָסִין בְּרוּחַ זוֹ וְיוֹצְאִין בְּשֶׁכְּנֶגְדָהּ. ולמעשה משמש גם את אלו שאינם מתגוררים בו.
ב. הֵיאַךְ מַתִּירִין מָבוֹי הַסָּתוּם? עוֹשֶׂה לוֹ בָּרוּחַ הָרְבִיעִית לֶחִי אֶחָד אוֹ עוֹשֶׂה עָלָיו קוֹרָה, וְדַיּוֹ, וְתֵחָשֵׁב אוֹתָהּ קוֹרָה אוֹ אוֹתוֹ לֶחִי כְּאִלּוּ סָתַם רוּחַ רְבִיעִית, וְיֵעָשֶׂה רְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִהְיֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ, שֶׁדִּין תּוֹרָה – בְּשָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת בִּלְבַד מֻתָּר לְטַלְטֵל, וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הִיא הָרוּחַ הָרְבִיעִית, וּלְפִיכָךְ דַּי לָהּ בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה.
ב. מַתִּירִין מָבוֹי הַסָּתוּם. לטלטל בו כברשות היחיד. בָּרוּחַ הָרְבִיעִית. בצלע הרביעית הפתוחה. לֶחִי. עמוד זקוף בצד הפתח. קוֹרָה. המונחת בצורה אופקית מעל הפתח. וְיֵעָשֶׂה רְשׁוּת הַיָּחִיד. לעניין היתר טלטול (ולעניין חיובי הוצאה ראה לקמן ה"ט). שֶׁדִּין תּוֹרָה בְּשָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת וכו'. שאין צורך בתיקון זה אלא מדברי חכמים, ומן התורה המקום מותר בטלטול כפי שהוא
ג. וְהֵיאַךְ מַתִּירִין מָבוֹי מְפֻלָּשׁ? עוֹשֶׂה לוֹ צוּרַת פֶּתַח מִכָּאן וְלֶחִי אוֹ קוֹרָה מִכָּאן. וּמָבוֹי עָקֹם – תּוֹרָתוֹ כַּמְפֻלָּשׁ.
ג. צוּרַת פֶּתַח. להגדרתה ראה לעיל טז,יט. מִכָּאן. באחד מרוחות המבוי. וּמָבוֹי עָקֹם. הפתוח משני צדיו אך לא בקו ישר.
ד. מָבוֹי שֶׁהוּא שָׁוֶה מִתּוֹכוֹ וּמִדְרוֹן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שָׁוֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִדְרוֹן לְתוֹכוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לֶחִי וְלֹא קוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא מֻבְדָּל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים.
ד. מָבוֹי שֶׁהוּא שָׁוֶה מִתּוֹכוֹ וּמִדְרוֹן לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מבוי שרצפתו שטוחה, ופתחו גבוה או נמוך מרשות הרבים. אוֹ שָׁוֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִדְרוֹן לְתוֹכוֹ. שהפתח נמצא במישור רשות הרבים, ובתוך המבוי עצמו מצוי שיפוע כלפי מעלה או כלפי מטה. אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לֶחִי וְלֹא קוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוּא מֻבְדָּל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים. שדי בתוואי השטח בכדי ליצור הפרדה בין הרשויות.
ה. מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד כָּלֶה לַיָּם וְצִדּוֹ אֶחָד כָּלֶה לְאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים – אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם, שֶׁאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן.
ה. אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם. יכול לטלטל בו בלא תיקון של לחי או קורה. יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן. עפר וחול, כך שייווצר משטח יבשתי במקום מחיצת הים.
ו. מָבוֹי מְפֻלָּשׁ שֶׁהָיָה כָּלֶה לְאֶמְצַע רְחָבָה שֶׁל רַבִּים: אִם לֹא הָיָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פֶּתַח הָרְחָבָה – הֲרֵי זֶה כְּסָתוּם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ מִצַּד הָרְחָבָה כְּלוּם; אֲבָל אִם הָיָה כָּלֶה לִצְדָדֵי הָרְחָבָה – אָסוּר; וְאִם הָיְתָה שֶׁל יָחִיד – אַף לְאֶמְצָעָהּ אָסוּר, פְּעָמִים בּוֹנֶה מִצַּד אֶחָד וְנִמְצָא כָּלֶה לְצִדָּהּ שֶׁל רְחָבָה.
ו. מָבוֹי מְפֻלָּשׁ שֶׁהָיָה כָּלֶה לְאֶמְצַע רְחָבָה שֶׁל רַבִּים. שבינו ובין רשות הרבים ישנה רחבה, דהיינו מתחם שמאחורי הבתים שאין משתמשים בו, ופתח המבוי נמצא באמצע אחת מצלעותיה, והיא פתוחה מצדה השני לרשות הרבים. אִם לֹא הָיָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פֶּתַח הָרְחָבָה. שאין פתח המבוי מקביל בדיוק לפתח הרחבה הפונה לרשות הרבים. הֲרֵי זֶה כְּסָתוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ מִצַּד הָרְחָבָה כְּלוּם. שהמבוי אינו נראה כמפולש לרשות הרבים. אֲבָל אִם הָיָה כָּלֶה לִצְדָדֵי הָרְחָבָה אָסוּר. אם הפתח הנמצא בקצה המבוי נמצא באחד מצדי הרחבה, נראית הרחבה כהמשכו של המבוי וכאילו הוא מפולש לרשות הרבים.
ז. אֵין הַמָּבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ, וְיִהְיֶה אָרְכּוֹ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וָמַעְלָה, וְיִהְיֶה אָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ. אֲבָל מָבוֹי שֶׁאָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ – הֲרֵי הוּא כְּחָצֵר, וְאֵינוֹ נִתָּר אֶלָּא בִּשְׁנֵי לְחָיַיִם מִשְּׁנֵי רוּחוֹתָיו, כָּל לֶחִי בְּמַה שֶּׁהוּא, אוֹ בְּפַס רֹחַב אַרְבָּעָה מֵרוּחַ אַחַת.
ז. אֵין הַמָּבוֹי נִתָּר וכו'. לא הקלו חכמים בהכשר מקום מעבר אלא אם כן התקיימו בו התנאים המפורטים. ואם לא התקיימו, יש להכשירו כפי שמכשירים מקום להיות רשות היחיד, במחיצות גמורות. עַד שֶׁיִּהְיוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ. כך שישמש כמעבר לכמה אנשים. וְיִהְיֶה אָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ. רוחבו הוא הצד הפתוח לרשות הרבים, ובמבוי הוא בדרך כלל הצלע הקצרה. וְאֵינוֹ נִתָּר אֶלָּא בִּשְׁנֵי לְחָיַיִם מִשְּׁנֵי רוּחוֹתָיו וכו'. שכך הוא הדין במחיצה רביעית של רשות היחיד (לעיל טו,יב).
ח. חָצֵר שֶׁאָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ – הֲרֵי הִיא כְּמָבוֹי, וְנִתֶּרֶת בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה. וּמָבוֹי שֶׁאֵין בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ אֶלָּא בַּיִת אֶחָד אוֹ חָצֵר אַחַת, וְכֵן מָבוֹי שֶׁאֵין בְּאָרְכּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת – אֵינוֹ נִתָּר אֶלָּא בִּשְׁנֵי לְחָיַיִם אוֹ בְּפַס אַרְבָּעָה.
ח. חָצֵר שֶׁאָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ הֲרֵי הִיא כְּמָבוֹי. חכמים הקלו גם בחצר שדומה למבוי, שיהיה ניתן לתקנה כמותו, ולא ככל רשות היחיד. אֵינוֹ נִתָּר אֶלָּא בִּשְׁנֵי לְחָיַיִם אוֹ בְּפַס אַרְבָּעָה. שדינו כחצר פרוצה, ולא הקלו בתקנתו.
ט. מָבוֹי שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לֶחִי וְלֹא קוֹרָה, וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ, שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי הוּא כְּלָבוּד. מָבוֹי שֶׁהִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – הַזּוֹרֵק מִתּוֹכוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכוֹ, פָּטוּר, שֶׁהַקּוֹרָה מִשּׁוּם הֶכֵּר הִיא עֲשׂוּיָה. אֲבָל אִם הִכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי – הַזּוֹרֵק מִתּוֹכוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכוֹ, חַיָּב, שֶׁהַלֶּחִי הֲרֵי הוּא כִּמְחִצָּה בְּרוּחַ רְבִיעִית.
ט. שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. כלומר בפתחו, ואפילו אם פנים המבוי רחב הרבה (כס"מ). כְּלָבוּד. כמחובר, וכאילו אין כאן מבוי. שֶׁהַקּוֹרָה מִשּׁוּם הֶכֵּר הִיא עֲשׂוּיָה. שדין המבוי ככרמלית, שאסור לטלטל בו מדברי חכמים (לעיל יד,יא), אלא שהתירו חכמים לטלטל בו אם הוא נבדל מרשות הרבים. אבל אינו נעשה על ידי כך רשות היחיד גמורה, שאין הקורה מחיצה (ראה לעיל יד,ד). שֶׁהַלֶּחִי הֲרֵי הוּא כִּמְחִצָּה בְּרוּחַ רְבִיעִית. והרי זו רשות היחיד גמורה (ראה לעיל יד,א).
י. שְׁנֵי כְּתָלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָעָם עוֹבְרִין בֵּינֵיהֶן – כֵּיצַד מַכְשִׁיר בֵּינֵיהֶן? עוֹשֶׂה דְּלָתוֹת מִכָּאן וּדְלָתוֹת מִכָּאן וְאַחַר כָּךְ יֵעָשֶׂה בֵּינֵיהֶן רְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעֹל הַדְּלָתוֹת, אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיוֹת לְהִנָּעֵל. הָיוּ מֻשְׁקָעוֹת בְּעָפָר – מְפַנֶּה אוֹתוֹ וּמְתַקְּנָן לְהִנָּעֵל. אֲבָל צוּרַת פֶּתַח אוֹ לֶחִי וְקוֹרָה אֵינָן מוֹעִילִין בְּהֶכְשֵׁר רְשׁוּת הָרַבִּים.
י. כֵּיצַד מַכְשִׁיר בֵּינֵיהֶן. כיצד ניתן להפוך את השטח שבין הכתלים לרשות היחיד. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעֹל הַדְּלָתוֹת אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיוֹת לְהִנָּעֵל. ובעיר הדין שונה וצריך שהדלתות יינעלו בלילה כדי שתיחשב רשות היחיד (לעיל יד,י, מאירי מובא ביד"פ, וכ"כ אורה ושמחה בשם אבני נזר). הָיוּ מֻשְׁקָעוֹת בְּעָפָר. החוסם אותן מלהיסגר.
יא. מֻתָּר לְטַלְטֵל בַּמָּבוֹי תַּחַת הַקּוֹרָה אוֹ בֵּין הַלְּחָיַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה סָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל אִם הָיָה סָמוּךְ לְכַרְמְלִית – אָסוּר לְטַלְטֵל תַּחַת הַקּוֹרָה אוֹ בֵּין הַלְּחָיַיִם, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לֶחִי אַחֵר לְהַתִּיר תּוֹךְ הַפֶּתַח, שֶׁהֲרֵי מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר.
יא. תַּחַת הַקּוֹרָה אוֹ בֵּין הַלְּחָיַיִם. בשטח שמתחת עובי הקורה או שכנגד עובי הלחיים. אָסוּר לְטַלְטֵל תַּחַת הַקּוֹרָה אוֹ בֵּין הַלְּחָיַיִם… שֶׁהֲרֵי מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר. שמקום הפתח אינו מקום מוגדר מבחינת רשויות שבת, ומחמת קטנותו בטל הוא לרשות היחיד הסמוכה לו. אך אם צמודה לו כרמלית, הרי הוא מצטרף ומתחבר אליה ואסור בטלטול כמותה.
יב. בַּכֹּל עוֹשִׂין לְחָיַיִם, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וַאֲפִלּוּ בְּאִסּוּרֵי הֲנָיָה. עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ לֶחִי – כָּשֵׁר, שֶׁהַלֶּחִי עָבְיוֹ כָּל שֶׁהוּא; גֹּבַהּ הַלֶּחִי אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, רָחְבּוֹ וְעָבְיוֹ כָּל שֶׁהוּא.
יב. וַאֲפִלּוּ בְּאִסּוּרֵי הֲנָיָה. דברים האסורים בכל שימוש של הנאה, משום שאין המצוות נחשבות כהנאה (ראה הלכות שופר א,ג). עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. חפץ שנעבד כאליל (ראה הלכות עבודה זרה פרק ז). אֲשֵׁרָה. עץ המשמש לעבודה זרה (ראה שם ח,ג-ד). שֶׁהַלֶּחִי עָבְיוֹ כָּל שֶׁהוּא. אף שעבודה זרה עצמה ואשרה נחשבות כחסרות שיעור, משום שעומדות לשרפה וכאילו נתפוררו (ראה הלכה הבאה), לעניין לחי כשרות, מכיוון שאין שיעור מינימלי לעוביו.
יג. בַּכֹּל עוֹשִׂין קוֹרָה, אֲבָל לֹא בַּאֲשֵׁרָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לְרֹחַב הַקּוֹרָה שִׁעוּר, וְכָל הַשִּׁעוּרִין אֲסוּרִין מִן הָאֲשֵׁרָה. וְכַמָּה רֹחַב הַקּוֹרָה? אֵין פָּחוֹת מִטֶּפַח, וְעָבְיָהּ כָּל שֶׁהוּא, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה בְּרִיאָה לְקַבֵּל אָרִיחַ, שֶׁהוּא חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וּמַעֲמִידֵי קוֹרָה צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיאִים כְּדֵי לְקַבֵּל קוֹרָה וַחֲצִי לְבֵנָה.
יג. בְּרִיאָה. יציבה וחזקה. לְקַבֵּל אָרִיחַ. לשאת את משקלו. וּמַעֲמִידֵי קוֹרָה. הזיזים בקירות המבוי שעליהם מונחת הקורה.
יד. כַּמָּה יִהְיֶה פֶּתַח הַמָּבוֹי וְיִהְיֶה דַּי לְהַכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה? גָּבְהוֹ אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא יָתֵר עַל עֶשְׂרִים אַמָּה, וְרָחְבּוֹ עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ צוּרַת פֶּתַח. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ צוּרַת פֶּתַח, אֲפִלּוּ הָיָה גָּבֹהַּ מֵאָה אַמָּה אוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אוֹ רָחָב מֵאָה אַמָּה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
יד. צוּרַת פֶּתַח וכו'. להגדרתה ראה לעיל טז,יט, והיא מועילה אף להכשיר פתחים הרחבים מעשר אמות (ראה לעיל טז,טז).
טו. וְכֵן אִם הָיָה בַּקּוֹרָה שֶׁל מָבוֹי כִּיּוּר וְצִיּוּר עַד שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה – כְּשֵׁרָה, שֶׁהַקּוֹרָה מִשּׁוּם הֶכֵּר עֲשׂוּיָה, וְאִם הָיְתָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אֵינָהּ נִכֶּרֶת, וְאִם יֵשׁ בָּהּ צִיּוּר וְכִיּוּר מִסְתַּכְּלִין בָּהּ, וְנִמְצָא שָׁם הֶכֵּר.
טו. כִּיּוּר. פיסול. שֶׁהַקּוֹרָה מִשּׁוּם הֶכֵּר עֲשׂוּיָה. לעיל ה"ט.
טז. מָבוֹי שֶׁהָיָה גָּבְהוֹ מִן הָאָרֶץ עַד קַרְקָעִית קוֹרָה עֶשְׂרִים אַמָּה, וְעֹבִי הַקּוֹרָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים – כָּשֵׁר. הָיָה גָּבְהוֹ יָתֵר מֵעֶשְׂרִים וּבָא לְמַעֲטוֹ בְּקוֹרָה שֶׁמַּנִּיחַ אוֹתָהּ לְמַטָּה – צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּרָחְבָּהּ טֶפַח. הָיָה גָּבְהוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה – חוֹקֵק בּוֹ מֶשֶׁךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַעֲמִיק כְּדֵי לְהַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה.
טז. וְעֹבִי הַקּוֹרָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים כָּשֵׁר. מכיוון שחלל המבוי אינו יותר מעשרים אמה. וּבָא לְמַעֲטוֹ בְּקוֹרָה שֶׁמַּנִּיחַ אוֹתָהּ לְמַטָּה. על הקרקע כנגד הקורה. חוֹקֵק בּוֹ מֶשֶׁךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַעֲמִיק כְּדֵי לְהַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. חופר בקרקע המבוי שטח ברוחב של ארבע על ארבע אמות, בעומק המשלים את גובה המבוי לעשרה טפחים.
יז. נִפְרַץ בּוֹ פִּרְצָה מִצִּדּוֹ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ: אִם נִשְׁאַר עוֹמֵד בְּרֹאשׁוֹ פַּס רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים – מֻתָּר, וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַפִּרְצָה יָתֵר עַל עֶשֶׂר; וְאִם לֹא נִשְׁאַר פַּס אַרְבָּעָה – אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַפִּרְצָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה, שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד הוּא.
יז. נִפְרַץ בּוֹ פִּרְצָה מִצִּדּוֹ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ. אם כותל המבוי נפרץ קרוב לתחילתו. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַפִּרְצָה יָתֵר עַל עֶשֶׂר. שאז המחיצה בטלה כדלעיל טז,טז. וְאִם לֹא נִשְׁאַר פַּס אַרְבָּעָה אָסוּר. שהרי היא נחשבת כפרצה בקרן זווית (ראה לעיל טז,כ ולקמן הל"ה).
יח. נִפְרַץ הַמָּבוֹי בִּמְלֹאוֹ לֶחָצֵר, וְנִפְרְצָה חָצֵר כְּנֶגְדּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי זֶה אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָבוֹי מְפֻלָּשׁ; וְהֶחָצֵר מֻתֶּרֶת, שֶׁהֶחָצֵר שֶׁרַבִּים בּוֹקְעִים בָּהּ וְנִכְנָסִין בָּזוֹ וְיוֹצְאִין בָּזוֹ – הֲרֵי הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה.
יח. נִפְרַץ הַמָּבוֹי בִּמְלֹאוֹ לֶחָצֵר. שאין שיירי מחיצות ביניהם כלפי המבוי. וְהֶחָצֵר מֻתֶּרֶת. שעדיין מוקפת היא במחיצות, ואין הילוך בני אדם בה משפיע על הגדרתה, בניגוד למבוי.
יט. מָבוֹי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁבִילִים מִצַּד זֶה וּשְׁבִילִים מִצַּד הָאַחֵר, שֶׁנִּמְצְאוּ מְפֻלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה – הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם מָבוֹי מְפֻלָּשׁ. וְכֵיצַד מַכְשִׁירָן? עוֹשֶׂה צוּרַת פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַשְּׁבִילִים שֶׁבַּצַּד הָאֶחָד, וְכֵן לַפֶּתַח הַגָּדוֹל, וְעוֹשֶׂה לְכָל הַשְּׁבִילִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי לֶחִי אוֹ קוֹרָה.
יט. מָבוֹי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁבִילִים וכו'. שמשני צדיו יוצאים מבואות משניים אל רשות הרבים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם מָבוֹי מְפֻלָּשׁ. שניתן להיכנס מרשות הרבים אל צד אחד ולצאת מן הצד האחר, וכל אחד מהם נחשב כמבוי עקום המוגדר כמפולש (ראה לעיל ה"ג). וְכֵיצַד מַכְשִׁירָן וכו'. כתקנת מבוי המפולש (שם).
כ. מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד אָרֹךְ וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי קָצָר – מַנִּיחַ אֶת הַקּוֹרָה כְּנֶגֶד הַקָּצָר. הֶעֱמִיד לֶחִי בַּחֲצִי הַמָּבוֹי – מֵחֲצִי הַמָּבוֹי הַפְּנִימִי שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַלֶּחִי מֻתָּר לְטַלְטֵל בּוֹ, וְהַחֲצִי הַחִיצוֹן שֶׁהוּא חוּץ מִן הַלֶּחִי אָסוּר.
כ. מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד אָרֹךְ וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי קָצָר. שני הכתלים אינם מסתיימים באותה נקודה, אלא האחד ארוך מהשני. מַנִּיחַ אֶת הַקּוֹרָה כְּנֶגֶד הַקָּצָר. בקצה הכותל הקצר אל אמצע הכותל הארוך, ואינו מתיר את כל המבוי. בַּחֲצִי הַמָּבוֹי. באמצע המבוי ולא בסופו.
כא. מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב עֶשְׂרִים אַמָּה – עוֹשֶׂה פַּס גָּבֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים בְּמֶשֶׁךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא שִׁעוּר מֶשֶׁךְ הַמָּבוֹי, וּמַעֲמִידוֹ בָּאֶמְצַע, וְנִמְצָא כִּשְׁנֵי מְבוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּפֶתַח כָּל אֶחָד מֵהֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת; אוֹ מַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת מִכָּאן וּמַעֲמִיד פַּס שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וּמַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת מִכָּאן וּמַעֲמִיד פַּס שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְנִמְצָא פֶּתַח הַמָּבוֹי עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְהַצְּדָדִין הֲרֵי הֵן כִּסְתוּמִין, שֶׁהֲרֵי עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ.
כא. מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב עֶשְׂרִים אַמָּה. לא ניתן להכשירו בלחי או קורה כפי שהוא, כל שרחב מעשר אמות (לעיל הי"ד). עוֹשֶׂה פַּס וכו'. מחלק אותו לשניים לאורכו, במעין קיר שמעמיד באמצע המבוי ושנמשך ארבע אמות לפנים המבוי. שִׁעוּר מֶשֶׁךְ הַמָּבוֹי. שהוא שיעור מבוי (לעיל ה"ז). אוֹ מַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת מִכָּאן וּמַעֲמִיד פַּס וכו'. בונה מחיצה המצמצמת את רוחב פתח המבוי לעשר אמות. וְהַצְּדָדִין הֲרֵי הֵן כִּסְתוּמִין שֶׁהֲרֵי עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ. באותן חמש אמות הסמוכות לכותל יש רוב
כב. לֶחִי הַבּוֹלֵט מִדָּפְנוֹ שֶׁל מָבוֹי – כָּשֵׁר. וְלֶחִי הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, אִם סָמְכוּ עָלָיו מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת – כָּשֵׁר. וְלֶחִי שֶׁהוּא נִרְאֶה מִבִּפְנִים לֶחִי וּמִבַּחוּץ אֵינוֹ נִרְאֶה לֶחִי, אוֹ שֶׁהָיָה נִרְאֶה מִבַּחוּץ לֶחִי וּמִבִּפְנִים נִרְאֶה שֶׁהוּא שָׁוֶה וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם לֶחִי – הֲרֵי זֶה נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. לֶחִי שֶׁהִגְבִּיהוֹ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ שֶׁהִפְלִיגוֹ מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה – לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אֲבָל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים – כָּשֵׁר, שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד. לֶחִי שֶׁהָיָה רָחָב הַרְבֵּה, בֵּין שֶׁהָיָה רָחְבּוֹ פָּחוֹת מֵחֲצִי רֹחַב הַמָּבוֹי בֵּין שֶׁהָיָה רָחְבּוֹ כַּחֲצִי רֹחַב הַמָּבוֹי – כָּשֵׁר, וְנִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. אֲבָל אִם הָיָה יָתֵר עַל חֲצִי רֹחַב הַמָּבוֹי – נִדּוֹן מִשּׁוּם עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ.
כב. לֶחִי הַבּוֹלֵט מִדָּפְנוֹ שֶׁל מָבוֹי. שכותל המבוי עצמו פונה ובולט אל תוך פתח המבוי. וְלֶחִי הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. שלא נעשה להתיר את המבוי. אִם סָמְכוּ עָלָיו מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת כָּשֵׁר. אם לפני שבת חשבו שישמש כלחי. וְלֶחִי שֶׁהוּא נִרְאֶה מִבִּפְנִים לֶחִי… הֲרֵי זֶה נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. ודי בכך שייראה בולט מאחד הכיוונים. לֶחִי שֶׁהָיָה רָחָב הַרְבֵּה… נִדּוֹן מִשּׁוּם עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ. ובין כך ובין כך מתיר הוא לטלטל במבוי.
כג. קוֹרָה שֶׁפֵּרֵס עָלֶיהָ מַחֲצֶלֶת – הֲרֵי בִּטְּלָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ נִכֶּרֶת. לְפִיכָךְ, אִם הָיְתָה הַמַּחֲצֶלֶת מְסֻלֶּקֶת מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יָתֵר – אֵינָהּ מְחִצָּה. נָעַץ שְׁתֵּי יְתֵדוֹת בִּשְׁנֵי כָּתְלֵי מָבוֹי מִבַּחוּץ וְהִנִּיחַ עֲלֵיהֶן הַקּוֹרָה – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הַקּוֹרָה עַל גַּבֵּי הַמָּבוֹי, לֹא סָמוּךְ לוֹ.
כג. קוֹרָה שֶׁפֵּרֵס עָלֶיהָ מַחֲצֶלֶת… שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ נִכֶּרֶת. והקורה נועדה לשמש היכר (לעיל ה"ט). אִם הָיְתָה הַמַּחֲצֶלֶת מְסֻלֶּקֶת מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וכו'. אך אם המחצלת מגיעה עד שלושה סמוך לקרקע, היא עצמה משמשת כמחיצה. בִּשְׁנֵי כָּתְלֵי מָבוֹי מִבַּחוּץ. מחוץ למבוי, כך שהקורה מונחת מחוץ למבוי.
כד. קוֹרָה הַיּוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּכֹּתֶל הַשֵּׁנִי, וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת אַחַת יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאַחַת יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאֵין מַגִּיעוֹת זוֹ לָזוֹ: פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת; הָיָה בֵּינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה – צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת.
כד. פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה. הקורה נחשבת כמחוברת מדין לבוד.
כה. וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת הַמַּתְאִימוֹת, לֹא בָּזוֹ לְקַבֵּל אָרִיחַ וְלֹא בָּזוֹ לְקַבֵּל אָרִיחַ, אִם בִּשְׁתֵּיהֶם כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. הָיוּ אַחַת לְמַעְלָה וְאַחַת לְמַטָּה – רוֹאִין אֶת הָעֶלְיוֹנָה כְּאִלּוּ הִיא לְמַטָּה וְאֶת הַתַּחְתּוֹנָה כְּאִלּוּ הִיא לְמַעְלָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָעֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים וְלֹא תַּחְתּוֹנָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, וְלֹא יִהְיֶה בֵּינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתָן שֶׁיָּרְדָה זוֹ וְעָלְתָה זוֹ בְּכַוָּנָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ זוֹ בְּצַד זוֹ.
כה. הַמַּתְאִימוֹת. מונחות במקביל. אִם בִּשְׁתֵּיהֶם כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. שמשערים את חוזקן יחד (ראה לעיל הי"ג). הָיוּ אַחַת לְמַעְלָה וְאַחַת לְמַטָּה וכו'. מתייחסים כאילו שתיהן מצויות במפלס אחד, כדלקמן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָעֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים וְלֹא תַּחְתּוֹנָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. שקורה כזו אינה כשרה כדלעיל הי"ד. כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתָן שֶׁיָּרְדָה זוֹ וְעָלְתָה זוֹ בְּכַוָּנָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ זוֹ בְּצַד זוֹ. כשנראה את הקורות כאילו היו מכוונות במפלס אחד אחד לצד השנייה, לא יהיה ביניהן מרווח כזה.
כו. הָיְתָה הַקּוֹרָה עֲקֻמָּה – רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא פְּשׁוּטָה; עֲגֻלָּה – רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְרֻבַּעַת: אִם הָיָה בְּהֶקֵּפָהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – יֵשׁ בָּהּ רֹחַב טֶפַח. הָיְתָה הַקּוֹרָה בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי וְעִקּוּמָהּ חוּץ לַמָּבוֹי, אוֹ שֶׁהָיָה עִקּוּמָהּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אוֹ לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה – רוֹאִין: כָּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הָעִקּוּם נִשְׁאֲרוּ שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ אֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת; וְאִם לָאו – צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת.
כו. עֲקֻמָּה. שאין אריח יכול להיות מונח עליה. פְּשׁוּטָה. ישרה. אִם הָיָה בְּהֶקֵּפָהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בָּהּ רֹחַב טֶפַח. שכך מחשבים בקירוב קוטרו של גליל. שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הָעִקּוּם וכו'. אם ייחתך החלק הבולט כלפי חוץ, ושני קצות הקורה יהיו בתוך שלושה טפחים זה מזה, הקורה כשרה.
כז. בְּאֵר שֶׁעָשָׂה לָהּ שְׁמוֹנָה פַּסִּין בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת, שְׁנֵי פַּסִּין דְּבוּקִין בְּכָל זָוִית – הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְחִצָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד בְּכָל רוּחַ וָרוּחַ, הוֹאִיל וְאַרְבַּע הַזָּוִיּוֹת עוֹמְדוֹת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַלֹּאות מִן הַבְּאֵר וּלְהַשְׁקוֹת לַבְּהֵמָה. וְכַמָּה יִהְיֶה גֹּבַהּ כָּל פַּס מֵהֶן? עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְרָחְבּוֹ – שִׁשָּׁה טְפָחִים. וּבֵין כָּל פַּס וּפַס – כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע בָּקָר, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצְאָה; שִׁעוּר רֹחַב זֶה – אֵין יָתֵר עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ.
כז. בְּאֵר. של מים חיים (ראה לקמן הל' ל-לא). שְׁנֵי פַּסִּין דְּבוּקִין בְּכָל זָוִית. שבכל פינה יש שני לוחות המחוברים זה לזה בזווית ישרה, והזוויות הללו מציינות את פינותיו של ההיקף סביב הבור. רְבָקוֹת. צמדים, בהמות הקשורות זו לזו ומהלכות
כח. הָיָה בְּמָקוֹם אֶחָד מִן הַזָּוִיּוֹת אוֹ בְּכָל זָוִית מֵאַרְבַּעְתָּן אֶבֶן גְּדוֹלָה, אוֹ אִילָן, אוֹ תֵּל הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ חֲבִילָה שֶׁל קָנִים – רוֹאִין: כָּל שֶׁאִלּוּ יֵחָלֵק יֵשׁ בּוֹ אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן בְּגֹבַהּ עֲשָׂרָה – נִדּוֹן מִשּׁוּם זָוִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי פַּסִּין. חֲמִשָּׁה קָנִים וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה, וְיֵשׁ בָּהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָאן וְשִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָאן – נִדּוֹנִים מִשּׁוּם זָוִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי פַּסִּין.
כח. כָּל שֶׁאִלּוּ יֵחָלֵק יֵשׁ בּוֹ אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן. אם ניתן לחקוק בו באופן שיישאר אמה לכל צד.
כט. מֻתָּר לְהַקְרִיב אַרְבַּע הַזָּוִיּוֹת הָאֵלּוּ לַבְּאֵר, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים מִן הַפַּסִּין וְשׁוֹתָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז רֹאשׁ הַבְּהֵמָה עִם הַכְּלִי שֶׁבּוֹ הַמַּיִם; הוֹאִיל וְרֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים – מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ לְגָמָל. הָיוּ קְרוֹבִין יָתֵר מִזֶּה – אָסוּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶן אֲפִלּוּ לִגְדִי, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ נִכְנָס לִפְנִים. וּמֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין פְּשׁוּטִין שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָן בְּכָל רוּחַ וָרוּחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין פַּס לַחֲבֵרוֹ יָתֵר עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ.
כט. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים. שהוא שתי אמות (מ"מ ע"פ הגמרא). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז רֹאשׁ הַבְּהֵמָה עִם הַכְּלִי שֶׁבּוֹ הַמַּיִם וכו'. אין צורך להחזיק את ראשה של הפרה בפנים, מכיוון שבשיעור כזה אין חשש שתוציא את ראשה עם הכלי מחוץ לפסים. וַאֲפִלּוּ לְגָמָל. אף על פי שהוא ארוך יותר מפרה, ורובו מבחוץ. וּמֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין וכו'. מותר להגדיל את הריבוע ללא הגבלה, על ידי הוספת פסים ישרים בין הזוויות, בתנאי שלא יהיה רווח של יותר משלוש עשרה אמות ושליש בין כל שני פסים.
ל. לֹא הִתִּירוּ הַפַּסִּין הָאֵלּוּ אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְבֶהֱמַת עוֹלֵי רְגָלִים בִּלְבַד, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּאֵר מַיִם חַיִּים שֶׁל רַבִּים. אֲבָל אָדָם – יֵרֵד לַבְּאֵר וְיִשְׁתֶּה, אוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ מְחִצָּה מֻקֶּפֶת לַבְּאֵר גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים וְיַעֲמֹד בְּתוֹכָהּ וְיִדְלֶה וְיִשְׁתֶּה. וְאִם הָיָה הַבְּאֵר רָחָב הַרְבֵּה שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לֵירֵד בּוֹ – הֲרֵי זֶה יִדְלֶה וְיִשְׁתֶּה בֵּין הַפַּסִּין.
ל. לֹא הִתִּירוּ הַפַּסִּין הָאֵלּוּ אֶלָּא וכו'. שאז יש צורך גדול בהשקיית הבהמות ברשות הרבים. וְאִם הָיָה הַבְּאֵר רָחָב הַרְבֵּה… הֲרֵי זֶה יִדְלֶה וְיִשְׁתֶּה בֵּין הַפַּסִּין. שאף זוהי שעת הצורך, והקלו במקרה כזה.
לא. וְכֵן בּוֹר הָרַבִּים וּבְאֵר הַיָּחִיד וּבוֹר הַיָּחִיד – אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מְמַלְּאִין מֵהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהֶן מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים.
לא. וְכֵן בּוֹר הָרַבִּים. שאינו נובע כבאר. וּבְאֵר הַיָּחִיד. למרות שהוא נובע.
לב. הַמְמַלֵּא לִבְהֶמְתּוֹ בֵּין הַפַּסִּין – מְמַלֵּא וְנוֹתֵן בִּכְלִי לְפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה אֵבוּס רֹאשׁוֹ נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין, וְיִהְיֶה גָּבֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה – לֹא יְמַלֵּא וְיִתֵּן לְפָנֶיהָ, שֶׁמָּא יִתְקַלְקֵל הָאֵבוּס, וְיוֹצִיא הַדְּלִי לָאֵבוּס וּמִן הָאֵבוּס לְקַרְקַע רְשׁוּת הָרַבִּים; אֶלָּא מְמַלֵּא וְשׁוֹפֵךְ, וְהִיא שׁוֹתָה מֵאֵלֶיהָ.
לב. וְאִם הָיָה אֵבוּס רֹאשׁוֹ נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין. כך שיתר האבוס נמצא ברשות הרבים. וְיִהְיֶה גָּבֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה. שמידותיו כרשות היחיד. לֹא יְמַלֵּא וְיִתֵּן לְפָנֶיהָ שֶׁמָּא יִתְקַלְקֵל הָאֵבוּס וכו'. לא יניח מראש את הדלי על גבי האבוס, שמא יראה שהאבוס מקולקל ויוריד את הדלי מן האבוס לרשות הרבים, בלא לשים לב שיוצא ממחיצות הפסים. אֶלָּא מְמַלֵּא וְשׁוֹפֵךְ וְהִיא שׁוֹתָה מֵאֵלֶיה. רשאי לשפוך את המים אל תוך האבוס עצמו, וכך בטל החשש.
לג. הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְבֵין הַפַּסִּין – חַיָּב; הוֹאִיל וְיֵשׁ בְּכָל זָוִית וְזָוִית מְחִצָּה גְּמוּרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גֹּבַהּ עֲשָׂרָה וְיָתֵר מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וַהֲרֵי הָרִבּוּעַ נִכָּר וְנִרְאֶה – נַעֲשָׂה כָּל שֶׁבֵּינֵיהֶן רְשׁוּת הַיָּחִיד. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בַּבִּקְעָה וְאֵין שָׁם בֵּינֵיהֶן בְּאֵר; שֶׁהֲרֵי בְּכָל רוּחַ וָרוּחַ פַּס מִכָּאן וּפַס מִכָּאן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ רַבִּים בּוֹקְעִים וְעוֹבְרִין בֵּין הַפַּסִּין – לֹא בָּטְלוּ הַמְּחִצּוֹת, וַהֲרֵי הֵן כְּחָצֵר שֶׁהָרַבִּים בּוֹקְעִין בָּהּ, וְהַזּוֹרֵק לְתוֹכָן חַיָּב. וּמֻתָּר לְהַשְׁקוֹת הַבְּהֵמָה בֵּינֵיהֶן אִם הָיָה שָׁם בֵּינֵיהֶן בְּאֵר.
לג. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בַּבִּקְעָה וְאֵין שָׁם בֵּינֵיהֶן בְּאֵר וכו'. אף שלא הותר טלטול בכגון זה, מכל מקום הריבוע מוגדר כרשות היחיד בגלל שמחיצותיו הן שקובעות. וַהֲרֵי הֵן כְּחָצֵר שֶׁהָרַבִּים בּוֹקְעִין בָּה. שאין מעבר הרבים בחצר מבטל דינה כרשות היחיד (ראה לעיל הי"ח). וּמֻתָּר לְהַשְׁקוֹת הַבְּהֵמָה בֵּינֵיהֶן אִם הָיָה שָׁם בֵּינֵיהֶן בְּאֵר. שהיא כרשות היחיד לכל דיניה, אף על פי שרבים עוברים שם.
לד. חָצֵר שֶׁרֹאשָׁהּ אֶחָד נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין – מֻתָּר לְטַלְטֵל מִתּוֹכָהּ לְבֵין הַפַּסִּין וּמִבֵּין הַפַּסִּין לְתוֹכָהּ. הָיוּ שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת – אֲסוּרִין עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. יָבְשׁוּ הַמַּיִם בְּשַׁבָּת – אָסוּר לְטַלְטֵל בֵּין הַפַּסִּין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁבוּ מְחִצָּה לְטַלְטֵל בְּתוֹכָן אֶלָּא מִשּׁוּם הַמַּיִם. בָּאוּ לוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת – מֻתָּר לְטַלְטֵל בֵּינֵיהֶן, שֶׁכָּל מְחִצָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שְׁמָהּ מְחִצָּה. מָבוֹי שֶׁנִּטְּלָה קוֹרָתוֹ אוֹ לֶחְיוֹ בְּשַׁבָּת – אָסוּר לְטַלְטֵל בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְרַץ לְכַרְמְלִית.
לד. מֻתָּר לְטַלְטֵל מִתּוֹכָהּ לְבֵין הַפַּסִּין. ששתיהן רשות היחיד. הָיוּ שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אֲסוּרִין עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. שיש רשות לשתי החצרות להשתמש בין הפסים, והרי הן אוסרות זו על זו בלא עירוב (ראה הלכות עירובין א,א–ב). בָּאוּ לוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת. לאותה הבאר. שֶׁכָּל מְחִצָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שְׁמָהּ מְחִצָּה. לעיל טז,כב.
לה. אַכְסַדְרָה בַּבִּקְעָה – מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת וְתִקְרָה, שֶׁאָנוּ רוֹאִין כְּאִלּוּ פִּי תִּקְרָה יָרַד וְסָתַם רוּחַ רְבִיעִית. וְהַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ – פָּטוּר, כְּזוֹרֵק לְמָבוֹי סָתוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹרָה. בַּיִת אוֹ חָצֵר שֶׁנִּפְרַץ קֶרֶן זָוִית שֶׁלּוֹ בְּעֶשֶׂר אַמּוֹת – הֲרֵי זֶה אָסוּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁכָּל פִּרְצָה שֶׁהִיא עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת כְּפֶתַח – אֵין עוֹשִׂין פֶּתַח בְּקֶרֶן זָוִית. וְאִם הָיְתָה שָׁם קוֹרָה מִלְּמַעְלָה עַל אֹרֶךְ הַפִּרְצָה – רוֹאִין אוֹתָהּ שֶׁיָּרְדָה וְסָתְמָה, וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ.
לה. אַכְסַדְרָה בַּבִּקְעָה. מבנה שיש לו שלוש מחיצות ותקרה, הפתוח לשדה שהוא כרמלית. שֶׁאָנוּ רוֹאִין כְּאִלּוּ פִּי תִּקְרָה יָרַד וְסָתַם רוּחַ רְבִיעִית. שפת התקרה נחשבת כאילו נמתחת כלפי מטה ומשמשת כמחיצה. וְהַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ פָּטוּר כְּזוֹרֵק לְמָבוֹי סָתוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹרָה. שאינה רשות היחיד גמורה אלא אם כן יש לה ארבע מחיצות ממש (לעיל ה"ט). שֶׁנִּפְרַץ קֶרֶן זָוִית שֶׁלּוֹ בְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. אם נפרצו הכתלים במקום חיבורם זה לזה עד עשר אמות. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל פִּרְצָה שֶׁהִיא עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת כְּפֶתַח. ואינה פוסלת את היקף המחיצות (לעיל טז,טז). אֵין עוֹשִׂין פֶּתַח בְּקֶרֶן זָוִית. כדלעיל טז,כ. וְאִם הָיְתָה שָׁם קוֹרָה מִלְּמַעְלָה עַל אֹרֶךְ הַפִּרְצָה וכו'. אם מונחת קורה מצד אחד של הפרצה לצד השני (באלכסון), אף בזו אומרים 'פי תקרה יורד וסותם', והטלטול מותר במחיצה זו.
לו. הָאֶצְבַּע שֶׁמְּשַׁעֲרִין בָּהּ בְּכָל מָקוֹם הִיא רֹחַב הַגּוּדָל שֶׁל יָד. וְהַטֶּפַח – אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְכָל אַמָּה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם, בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בְּסֻכָּה וְכִלְאַיִם – הִיא אַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים. וּפְעָמִים מְשַׁעֲרִין בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים דְּחוּקוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְעָמִים מְשַׁעֲרִין בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים שׂוֹחֲקוֹת וּרְווּחוֹת, וְזֶה וָזֶה לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד? מֶשֶׁךְ מָבוֹי – בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שׂוֹחֲקוֹת; וְגָבְהוֹ – עֶשְׂרִים אַמָּה עֲצֵבוֹת; רֹחַב הַפִּרְצָה – עֶשֶׂר אַמּוֹת עֲצֵבוֹת. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה לְעִנְיַן סֻכָּה וְכִלְאַיִם.
לו. הָאֶצְבַּע שֶׁמְּשַׁעֲרִין בָּהּ בְּכָל מָקוֹם. שיעור 'אצבע' בכל מקום בהלכה. דְּחוּקוֹת. צפופות ומצומצמות, כך שהאמה קטנה יותר. וְזֶה וָזֶה לְהַחֲמִיר. עושים שימוש בשתי צורות המדידה לחומרא, ולא לקולא. מֶשֶׁךְ מָבוֹי. אורך מבוי. שׂוֹחֲקוֹת. מרווחות. עֲצֵבוֹת. דחוקות. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה לְעִנְיַן סֻכָּה וְכִלְאַיִם. ראה גם הלכות כלאיים ח,יב.

תקציר הפרק 

⚠פרק ארוך במיוחד⚠
יש להקדיש יותר זמן ללימוד

הכשר מבוי

מבוי שיש לו 3⃣ מחיצות ופתוח לרשות הרבים ברוח הרביעית נקרא מבוי סתום. מן התורה מותר לטלטל בכולו, אך חכמים תקנו שיש להכשירו ע"י הנחת לחי או קורה בין המבוי לרשות הרבים. על מנת שיהיה המבוי ניתר בכך יש צורך שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו, שיהיה ארכו יותר מארבע אמות, ושיהיה ארכו יתר על רחבו. גובה הלחי צריך להיות עשרה טפחים ומותר לעשותו מכל דבר. הקורה צריכה להיות בתוך עשרים אמה מן הקרקע, צריכה להיות חזקה מספיק להניח עליה אריח, ואסור לעשותה מאיסורי הנאה.
מן התורה מקום שהוקף בשמונה פסים בארבע פינותיו, שני פסים בכל פינה בצורת 'ר', דינו כרשות היחיד. חכמים גזרו שהמקום נחשב לרשות היחיד רק במקרה מסוים – אם הפסים הם מסביב לבאר של רבים בארץ ישראל, המיועדת להשקיית הבהמות של עולי הרגלים.

🗯🗯
כלל אצבע:
"האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד, והטפח ארבע אצבעות וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים, ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת ששה שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר."(הלכה לו)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבת ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כדי לטלטל במבוי מפולש לא מועיל לחי או קורה בלבד ויש להוסיף גם צורת הפתח?

2.מבוי שפתחו 100 אמה – אפשר להכשירו על ידי צורת הפתח בלבד?

3.מבוי שאינו מפולש עדיף להכשירו בבקורה ולא בלחי?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן