פרק י"ח, הלכות גזילה ואבידה, ספר נזיקין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחַיָּב מוֹדֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקֻיָּם — הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר, שֶׁמָּא פְּרָעוֹ, וּקְנוּנְיָא הֵם עוֹשִׂים כְּדֵי לִטְרֹף בּוֹ מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין וּלְפִיכָךְ הוֹדָה לוֹ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ לִטְרֹף בִּשְׁטָר שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת, שֶׁהָאַחֲרָיוּת שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה טָעוּת סוֹפֵר הִיא, בֵּין בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה בֵּין בְּשִׁטְרֵי מֶקַח וּמִמְכָּר.
לְפִיכָךְ אִם פֵּרֵשׁ בִּשְׁטָר זֶה שֶׁהוּא שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת: אִם הָיָה הַחַיָּב מוֹדֶה — יַחֲזִיר; וְאִם לָאו — לֹא יַחֲזִיר, שֶׁמָּא פְּרָעוֹ. ב וְכֵן אִם מָצָא שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, וְהָיָה מְקֻיָּם, וְהַחַיָּב מוֹדֶה — יַחֲזִיר; וְאִם אֵינוֹ מְקֻיָּם — לֹא יַחֲזִיר, שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוָה.
א. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים. לא מצוין בשטר שהלווה מקבל עליו אחריות נכסים. אַחֲרָיוּת נְכָסִים. כביטחון לפירעון החוב יכול הלווה לשעבד את נכסיו לחוב, שאם ימכור מנכסיו לאדם אחר ובשעת הפירעון לא יוכל לפרוע את החוב, יוכל המלווה לקחתם מהקונה ('לטרוף מן הלקוחות') מכוח השעבוד ולהיפרע מהם (הלכות מלווה ולווה יח,א). וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחַיָּב מוֹדֶה. שלא פרע את החוב. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקֻיָּם. חתימות העדים שבשטר אומתו, ואין חשש שהוא מזויף. שֶׁמָּא פְּרָעוֹ וּקְנוּנְיָא הֵם עוֹשִׂים כְּדֵי לִטְרֹף בּוֹ מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. יש חשש שהחוב נפרע והמלווה והלווה עשו ביניהם הסכם מרמה לטעון שהחוב לא נפרע כדי שהמלווה יטרוף קרקעות שמכר הלווה ויחלקו את הכסף ביניהם. שֶׁהָאַחֲרָיוּת שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה טָעוּת סוֹפֵר הִיא. ההנחה היא שבסתם חוב מקבל הלווה אחריות נכסים, אלא אם כן צוין אחרת, ואם האחריות לא נכתבה בשטר אנו תולים זאת בטעות של הסופר שכתב את השטר ומתייחסים לשטר כשטר שיש בו אחריות.
לְפִיכָךְ אִם פֵּרֵשׁ בִּשְׁטָר זֶה שֶׁהוּא שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת. שאין חשש לקנוניה אלא רק לכך שהוא פרוע. אִם הָיָה הַחַיָּב מוֹדֶה יַחֲזִיר. שאין לחשוש שהוא פרוע.
ב. וְכֵן אִם מָצָא שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ בּוֹ בַּיּוֹם. שנכתב באותו יום שנמצא. וְהָיָה מְקֻיָּם וְהַחַיָּב מוֹדֶה יַחֲזִיר. במקרה זה לא חוששים לקנוניה מכיוון שלא סביר שאדם יפרע ביום שלווה, ומסתבר שהחוב בתוקף. וְאִם אֵינוֹ מְקֻיָּם לֹא יַחֲזִיר שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוָה. לעתים הלווה מכין מראש שטרי חוב אף על פי שעדיין לא לווה, וכששטר נמצא ואינו מקוים ייתכן מאוד שאינו מקוים משום שעדיין לא נעשתה ההלוואה. וגם אם הלווה מודה שלווה אין מחזירים במקרה זה שחוששים שלא באמת לווה, אלא מתכנן להלוות לו אחר כך, ורק אז יחול השעבוד, ונמצא שהשטר מוקדם, ויוכל לטרוף שלא כדין מלקוחות שקנו קרקע מהלווה בין התאריך הכתוב בשטר לבין הזמן שבו באמת התבצעה ההלוואה (ראה סמ"ע ס"ק כב, וראה גם נתה"מ).
ג. מָצָא שְׁטָר בְּחֵמֶת אוֹ בִּכְלִי עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן. מָצָא שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת כְּרוּכִין בְּכֶרֶךְ אֶחָד: אוֹ מֻנָּחִין זֶה עַל זֶה אוֹ אֲגוּדִין אֶגֶד אֶחָד — יַחֲזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן
סִימָן.
ג. בְּחֵמֶת. כלי מעור. הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן. בכלי, שהדבר מוכיח שהשטר נפל ממנו. מָצָא שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת כְּרוּכִין בְּכֶרֶךְ אֶחָד וכו'. כגון שבכל השטרות מופיע אותו המלווה והלווה ולא ידוע ממי נפל (מ"מ, וראה הלכה הבאה כאשר יש הבדלים בין השטרות). מֻנָּחִין זֶה עַל זֶה. שהניח קצה כל שטר מעל קצהו של הבא אחריו וכך כרכם. אוֹ אֲגוּדִין אֶגֶד אֶחָד. שהניחם כשהם במלואם האחד על השני וכך כרכם.
ד. הָיָה הַלֹּוֶה אֶחָד וְהַמַּלְוִין שְׁלֹשָׁה: אִם מְקֻיָּמִין הֵן — יַחֲזִיר לַלֹּוֶה; וְאִם אֵינָן מְקֻיָּמִין — יַחֲזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן, שֶׁמָּא הַמַּלְוִין נָתְנוּ שִׁטְרֵיהֶן לַסּוֹפֵר לְקַיְּמָן, וְנָפְלוּ מִיַּד הַדַּיָּן.
הָיָה הַמַּלְוֶה אֶחָד וְהַלֹּוִין שְׁלֹשָׁה — יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה. וְאִם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן בִּכְתַב יְדֵי סוֹפֵר אֶחָד — יַחֲזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן, שֶׁמָּא שְׁלָשְׁתָּן הוֹלִיכוּ שִׁטְרֵיהֶן לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב, וְנָפְלוּ מִיַּד הַסּוֹפֵר.
ד. הָיָה הַלֹּוֶה אֶחָד וְהַמַּלְוִין שְׁלֹשָׁה. אם בכל השטרות שם הלווה זהה אך שם המלווה שונה. אִם מְקֻיָּמִין הֵן יַחֲזִיר לַלֹּוֶה. מכיוון שלאחר הקיום כל מלווה לוקח את שטרו לא מסתבר שנפלו יחד מהמלווים, אלא יותר מסתבר שהלווה פרע אותם ולאחר שהחזירו לו את השטרות נפלו ממנו. שֶׁמָּא הַמַּלְוִין נָתְנוּ שִׁטְרֵיהֶן לַסּוֹפֵר לְקַיְּמָן. בבית דין. וְנָפְלוּ מִיַּד הַדַּיָּן. ובמקרה זה השטרות לא נפרעו.
יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה. ואינו צריך לתת סימן (שו"ע). שברור שנפלו ממנו מאחר ששמות הלווים וכתב יד הסופר שונה. שֶׁמָּא שְׁלָשְׁתָּן הוֹלִיכוּ שִׁטְרֵיהֶן לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב. שייתכן שלפני שלוו הביאו הלווים לסופר ניירות לכתוב עליהם שטר, והוא כתבם ואחר כך נפלו ממנו.
ה. מָצָא שְׁטָרוֹת קְרוּעִין וּשְׁטַר חוֹב בֵּינֵיהֶן — לֹא יַחֲזִיר. וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶם שׁוֹבֵר, אֲפִלּוּ בְּלֹא עֵדִים — יִתֵּן שְׁטַר הַחוֹב לַלֹּוֶה, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה פָּרוּעַ לֹא הִשְׁלִיכוֹ בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, וַהֲרֵי יֵשׁ עִמּוֹ כְּתָב שֶׁהוּא פָּרוּעַ.
ה. מָצָא שְׁטָרוֹת קְרוּעִין. והקריעה מעידה על כך שנפרעו. וּשְׁטַר חוֹב בֵּינֵיהֶן שאינו קרוע. לֹא יַחֲזִיר. אף על פי שכל השטרות הן ממלווה אחד לא יחזיר לו את השטר שמכיוון שהוא מונח בין שטרות קרועים ייתכן שגם הוא פרוע. ומצד שני לא יחזיר ללווה מכיוון שאין הוכחה ששטר זה נפרע. שׁוֹבֵר. שטר שבו המלווה מזכה את הלווה מהחוב. אֲפִלּוּ בְּלֹא עֵדִים יִתֵּן שְׁטַר הַחוֹב לַלֹּוֶה. אף על פי שהשובר לא חתום על ידי עדים הולכים לפיו (השווה הלכות מלווה ולווה טז,ט-י).
ו. מָצָא גִּטֵּי נָשִׁים: בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה — יִתֵּן לָאִשָּׁה; אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה: אִם נָתְנָה הָאִשָּׁה סִימָן מֻבְהָק — יִנָּתֵן לָהּ; וְאִם לָאו — לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אָמַר הַבַּעַל: ‘מִיָּדִי נָפַל‘, וְנָתַן סִימָנָיו, וְהָאִשָּׁה אָמְרָה: ‘מִיָּדִי נָפַל‘, וְנָתְנָה סִימָנָיו — יִנָּתֵן לָהּ, וְהוּא שֶׁתִּתֵּן סִימָן מֻבְהָק, כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה: ‘נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית‘, שֶׁאִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ לֹא הָיְתָה יוֹדַעַת.
ו. גִּטֵּי נָשִׁים. גט גירושין. בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה. שכבר גרש אותה בגט זה. יִתֵּן לָאִשָּׁה. וזה בתנאי שאין חשש שהגט נכתב על שם זוג אחר ששמותיהם זהים לשמות האיש והאישה שלפנינו (מ"מ על פי הלכות גירושין ג,ט-יא). סִימָן מֻבְהָק. לעיל יג,ג. שֶׁאִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ לֹא הָיְתָה יוֹדַעַת. אבל הוא יכול לדעת בכל מקרה שהרי הגט היה אצלו בתחילה, ולכן יש לה עדיפות עליו.
ז. הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַחוּט שֶׁקָּשַׁר בּוֹ הַגֵּט וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַחוּט — יִנָּתֵן לָהּ, וְהוּא שֶׁתֹּאמַר סִימָן מֻבְהָק, כְּגוֹן מִדַּת אֹרֶךָ הַחוּט. אֲבָל אִם אָמְרָה: ‘אָדֹם‘ אוֹ ‘שָׁחֹר הוּא‘ — אֵין זֶה סִימָן מֻבְהָק. הוּא אוֹמֵר: ‘בַּחֵמֶת הָיָה מֻנָּח‘, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ‘בַּחֵמֶת הָיָה מֻנָּח‘ — יִנָּתֵן לוֹ, שֶׁאֵין זֶה סִימָן מֻבְהָק.
ז. הוּא אוֹמֵר בַּחֵמֶת הָיָה מֻנָּח… יִנָּתֵן לוֹ שֶׁאֵין זֶה סִימָן מֻבְהָק. שהעובדה שהיא יודעת זאת אינה מוכיחה שנפל ממנה היות והיא יודעת היכן הוא מניח חפציו (בבלי בבא מציעא כח,א, ולכן בסתם מציאה סימן כזה יועיל כדלעיל ה"ג).
ח. מָצָא גֵּט שִׁחְרוּר: בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה — יַחֲזִיר לָעֶבֶד; אֵין הָרַב מוֹדֶה — לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. ט מָצָא שְׁטַר מַתָּנָה: אִם מַתְּנַת בָּרִיא הִיא, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים — לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, שֶׁמָּא כָּתַב לִתֵּן וְלֹא נָתַן, וְאַחַר שֶׁכָּתַב שְׁטָר זֶה, אוֹ מָכַר שָׂדֶה זוֹ אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה לְאַחֵר וְחָזַר בּוֹ, וְזֶה שֶׁמּוֹדֶה לָזֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַל הָאַחֲרוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ.
וְאִם מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הִיא: אִם הוֹדָה — יִתֵּן; וְאִם לָאו — לֹא יִתֵּן, שֶׁשְּׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן לִשְׁנַיִם זֶה אַחַר זֶה, הָאַחֲרוֹן קָנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ח. מָצָא גֵּט שִׁחְרוּר. שטר שבו משחרר האדון את עבדו. בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה. שכבר שחרר את העבד.
ט. שְׁטַר מַתָּנָה. שטר שבו מקנה קרקע במתנה. אִם מַתְּנַת בָּרִיא הִיא. מתנה של אדם בריא, ולא ניתן לחזור ממנה לאחר נתינת השטר. שֶׁמָּא כָּתַב לִתֵּן וְלֹא נָתַן. ייתכן שכתב לו את השטר אך לא נתן לו אותו. וְאַחַר שֶׁכָּתַב שְׁטָר זֶה אוֹ מָכַר שָׂדֶה זוֹ אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה לְאַחֵר וְחָזַר בּו. לאחר שהבעלים כתב את השטר הוא מכר או נתן את השדה לאדם אחר והתחרט על כך. וְזֶה שֶׁמּוֹדֶה לָזֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַל הָאַחֲרוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ. הבעלים מודה שנתן את שטר המתנה לראשון, כדי שהראשון ייקח אותה מהשני, ויחזור ויחלוק אותה עם הבעלים.
וְאִם מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הִיא. אם הנותן שכיב מרע, דהיינו אדם חולה שנפל למשכב, ודיני מתנותיו שונים מדיני בריא (הלכות זכייה ומתנה ח,ב). שֶׁשְּׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן לִשְׁנַיִם זֶה אַחַר זֶה הָאַחֲרוֹן קָנָה. מתנת שכיב מרע חלה רק בשעת מיתתו, ולכן יכול לחזור בו עד מיתתו ולתת לאדם אחר את מה שכבר נתן. ולכן כשהוא מודה ששטר המתנה נפל מהמקבל הוא אינו עושה קנוניה, אלא נותן לו כעת את הקרקע כדין ומבטל את מתנת השני. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות זכיה ומתנה ט,טו.
י. מֵת שְׁכִיב מְרַע שֶׁנְּתָנָהּ בְּמַתָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַיּוֹרֵשׁ מוֹדֶה שֶׁמּוֹרִישׁוֹ נְתָנָהּ — הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, שֶׁמָּא כָּתַב לִתֵּן וְלֹא נָתַן, וּמְכָרָהּ הַיּוֹרֵשׁ אוֹ נְתָנָהּ וְחָזַר בּוֹ, וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עִם זֶה כְּדֵי לְהַפְקִיעַ נִכְסֵי זֶה הָאַחֲרוֹן.
י. מֵת שְׁכִיב מְרַע שֶׁנְּתָנָהּ בְּמַתָּנָה וכו'. אם בשעת מציאת השטר כבר מת השכיב מרע, והיורש שלו הוא שמודה שנפל מהמקבל. שֶׁמָּא כָּתַב לִתֵּן וְלֹא נָתַן. אולי השכיב מרע כתב את המתנה אך לא נתן את השטר למקבל. וּמְכָרָהּ הַיּוֹרֵשׁ אוֹ נְתָנָהּ. לאחר שמת השכיב מרע וירש את נכסיו. וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עִם זֶה וכו'. היורש מודה שמורישו נתן את שטר המתנה כדי שהמקבל ייקח אותה מהשני ויחלקו ביניהם.
יא. מָצָא שׁוֹבֵר: בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַשְּׁטָר מוֹדֶה שֶׁנִּשְׁבַּר שְׁטָרוֹ וּפְרָעוֹ אוֹ מְחָלוֹ — יִתֵּן לְבַעַל הַשּׁוֹבֵר; אֵין שְׁנֵיהֶם מוֹדִים — לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. יב מָצָא כְּתֻבָּה, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים — לֹא יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, שֶׁמָּא נִפְרְעָה כְּתֻבָּה זוֹ אוֹ נִמְחֲלָה, וְאַחַר כָּךְ מָכַר הַבַּעַל נְכָסִין, וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַל הַלָּקוֹחוֹת.
יא. מָצָא שׁוֹבֵר. שטר זיכוי מחוב, וספק אם החוב נפרע והשובר ניתן ללווה ונפל ממנו, או שלא נפרע ונפל מהמלווה. בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַשְּׁטָר מוֹדֶה שֶׁנִּשְׁבַּר שְׁטָרוֹ וּפְרָעוֹ אוֹ מְחָלוֹ. ששטרו חסר תוקף משום שהחוב נפרע או שמחל עליו. יִתֵּן לְבַעַל הַשּׁוֹבֵר. ללווה שהשובר נכתב עבורו.
יב. מָצָא כְּתֻבָּה… לֹא יַחֲזִיר לָאִשָּׁה. כמו שטר חוב שנפל, לעיל ה"א. וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַל הַלָּקוֹחוֹת. שהאישה תוציא מהלקוחות את מה שמכר להם לאחר כתיבת הכתובה.
יג. מָצָא אִגְּרוֹת שׁוּם, אִגְּרוֹת מָזוֹן, שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וְשִׁטְרֵי הַטְּעָנוֹת שֶׁכּוֹתְבִין הַדַּיָּנִין טַעֲנוֹתָיו שֶׁל בַּעַל דִּין זֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁמָּצָא שִׁטְרֵי בֵּרוּרִין, וְהֵן הַשְּׁטָרוֹת שֶׁבֵּרְרוּ בָּהֶן בַּעֲלֵי דִּינִין אֶת הַדַּיָּנִין שֶׁדָּנִין לָהֶם, וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם שֶׁיָּדוּנוּ לָהֶן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁמָּצָא כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין — הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל שְׁטָר שֶׁחוֹשְׁשִׁין בּוֹ לְפֵרָעוֹן — לֹא יַחֲזִיר, שֶׁמָּא נִפְרַע הַחוֹב. וְאִם הָיָה הַחַיָּב מוֹדֶה, וְאֶפְשָׁר שֶׁהוֹדָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַד שֶׁיַּפְסִיד עַל הַלּוֹקֵחַ אוֹ מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה שֶׁלָּקְחוּ אַחַר זְמַן הַשְּׁטָר, כְּדֵי שֶׁיִּטְרְפוּ מִיָּדָם שֶׁלֹּא כַּדִּין — הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים. וְכָל שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ צַד לַחֲשָׁשׁ לֹא לְפֵרָעוֹן וְלֹא לִקְנוּנְיָא — יַחֲזִיר לִבְעָלָיו.
יג. אִגְּרוֹת שׁוּם. כשגובים קרקע של הלווה, בית דין כותבים בשטר איזו קרקע יגבה על פי שמאים ששמו קרקע ששווייה כשווי החוב. אִגְּרוֹת מָזוֹן. כשאלמנה ובנות ניזונות מנכסי המת ויש צורך למכור לשם כך קרקע של המת, בית דין כותב להן בשטר איזו קרקע הן רשאיות למכור לשם כך. שִׁטְרֵי חֲלִיצָה. שטר שניתן לאישה כראיה לכך שחלצה ליבם. וּמֵאוּנִין. שטר שניתן ליתומה קטנה כראיה לכך או שמיאנה בבעלה בעודה קטנה. וְהֵן הַשְּׁטָרוֹת שֶׁבֵּרְרוּ בָּהֶן בַּעֲלֵי דִּינִין אֶת הַדַּיָּנִין. הלכות סנהדרין ז,א. כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין. כל פעולה שהסכימו עליו הדיינים וכתבו זאת בשטר. הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר. למי ששמו כתוב בשטר, שאין חשש שתצא מכך תקלה.
יד. כָּל הַשְּׁטָרוֹת הַנִּמְצָאוֹת שֶׁדִּינָם שֶׁלֹּא יַחֲזִיר, אִם הֶחֱזִיר — הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים וְגוֹבִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִתַּחַת יַד בַּעֲלֵיהֶן, וַהֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן
יד. אִם הֶחֱזִיר הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים וְגוֹבִין בָּהֶן. משום שאי ההחזרה היא רק לכתחילה בגלל חשש, ולכן בדיעבד השטר בתוקף (מ"מ).

תקציר הפרק 

הלכות גזלה ואבדה, השבת אבדה
​פרק אחרון בנושא ​❗

פרק ​יח *​מציאת שטרות*

*שטר* יכול להיות שטר הלוואה/גט/צוואה/שובר וכד'
​מומלץ לדלג להלכה יג (פסקה שניה) שם מופיע הכלל ואח"כ לחזור לתחילת הפרק עם כל הדוגמאות.
⚠ הלכה א טיפה מורכבת.​

🔹 במציאת שטר קיימות שתי בעיות – שיתכן שהוא נפרע או שכלל לא תקף, וכן שיש כאן קנוניה כלפי גורם שלישי כמו הלקוחות. ולכן יחזיר לפי סימנים רק כאשר אין אפשרות לקנוניה ושני הצדדים מסכימים​.​

*מחר* מתחילים נושא חדש: *חובל ומזיק*. הקדמה קצרה:
נושא זה עוסק בנזק ישיר, בממונו או בגופו של אדם שנגרם על ידי אדם אחר-המזיק.
כשמדובר בנזק של אדם – בעל בחירה, מידת האחריות לתוצאות, היא גדולה מאוד. לכן הענישה על נזק שכזה כוללת מערך תשלומים המקיף, עד כמה שניתן, את כל ההשלכות על הנפגע כתוצאה מנזק זה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גזילה ואבידה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.גט ששני בני הזוג נתנו בו סימן-יינתן לאישה גם ללא סימן מובהק?

2.כתובה ששני בני הזוג נתנו בה סימן -שיכת לאישה?

3.כל שטר ששיך לבית דין לא חוששים בו לקנוניה ומחזירו?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן